פרשת ויחי

פרשת ויחי היא הפרשה השתים-עשרה והאחרונה בספר בראשית. בה הגיע לסיומו דורו של יעקב אבינו, כאשר יוסף הצדיק שהיה למשנה למלך מצרים לתקופה של שמונים שנה, התקופה הארוכה ביותר של מלוכה המוזכרת במקרא. יעקב אבינו מסיים את חייו במלוא חופנים של נחת, אחרי שאת חייו עד אז תיאר בפני פרעה, מלך מצרים:" מְעַט וְרָעִים" (מ"ז,ט'). ספר בראשית מסיים בהבטחות :

• המשך השלשלת של בני יעקב - "וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל-בִּרְכֵּי יוֹסֵף:
• הגאולה העתידית של בני ישראל ממצרים - וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:
• העלאת עצמות יוסף הצדיק לארץ ישראל - וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה שכן שהייתו במצרים היא זמנית - "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" נ', כ"ג- כ"ו)

הפרשה עוסקת בקורות בני-יעקב במשך 71 שנה ובשנת 2,309 לבריאת העולם מסתיים חומש בראשית .

הדף האחרון של ספר בראשית - בחמישה חומשי תורה שיצאו לאור בשנת 1749 באמסטרדם

• 26 דברי תורה לפרשת ויחי

ראו גם ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לפרשת ויחי -

• תשע"ג

• תשע"ב

תוכן הפרשה

ניתן לחלק את הפרשה לפי הנושאים הבאים:

1. השבעת יוסף - יעקב אבינו חש כי קרב יום מותו "... וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם." (מ"ז,כ"ט). מכאן הניב המוכר "חסד של אמת" - במדרש רבה נשאלה השאלה - מדוע יעקב הוסיף את המילה "אמת" למילה חסד - וכי יש חסד של שקר ? ההסבר במדרש הוא, כי אם מת בנו של אדם שאוהב אותך, אתה מצטער ומתאבל, כיוון שגם הוא יוכל להתאבל, אם אתה תמות בחייו. אולם אם האדם שאוהב אותך מת, אתה יכול לא להצטער ולא להתאבל, מפני שהוא לא יוכל להתנהג כלפיך באותה מידה. ... יעקב ביקש חסד של אמת, בלי שיוסף יצפה למשהו בתמורה .
2. הברכה לאפרים ולמנשה - הם יהיו ליעקב כמו "ראובן ושמעון". הוא מתנצל כי קבר את רחל אימנו, אימו של יוסף, בדרך. ופרידתו הראשונה היא מנכדיו וזאת בברכה המקובלת עד עצם היום הזה:"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (מ"ח-ט"ז).
3. הברכה לבני-יעקב - יעקב אבינו מנסה להגיד להם "אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" _מ"ט,א'). אך רש"י מפרש שהדבר לא עלה בידו:"בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים".
4. ברכת המלוכה - ברכה מיוחדת באה על שבט יהודה:"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" - מלך ישראל ומלך המשיח רק ממנו יבואו.(י').
5. ברכת השפע - יוסף זוכה בה: "מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם" (כ"ה).
6. מסע לוויה מלכותי ליעקב - עם ליווי ממלכתי מצרי "וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם-רֶכֶב גַּם-פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד,(נ',ט') לחברון אל מערת המכפלה .
7. יוסף בשיאו - שלום עם האחים, משפחתו ברוכה, נותן תקוה לגאולה עתיד ואז עובר מן העולם.

משמעות הפרשה ה"סתומה"

תחילת פרשת ויחי ב"מסורה" [http://www.saad.org.il/elihu/ ספר התורה המכוון של אליהוא

בספר התורה אין מבחינים בין סיום פרשת ויגש לבין תחילת "פרשת ויחי". וכך תחילת הפרשה "סתומה" ללא כל רווח (ראו צילום). בזוהר דנים בנושא:"ויחי יעקב בארץ מצרים, אמאי פרשתא דא סתימא". רבי שמעון בר יוחאי מציע על קשר בין סוף הפסוק האחרון של "ויגש" לבין - הראשון של "ויחי". ההתחלה היא בסוף "ויגש" : וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד - ומכאן "ויחי" : וַיְחִי יַעֲקֹב.

כמו שבני יעקב, בארץ מצרים, מתקיימים בתפנוקי מלכים וזוכים לעינוגים עבור עצמם, אף יעקב זוכה לכך - אם כי בצורה מעט שונה. עד שפגש ביוסף היו חייו בצער כפי שמתואר בספר איוב: "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא-שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נַחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז" (ג'כ"ו). עכשיו, סוף סוף זכיתי עכשיו נחת במצרים : בנו - משנה למלך מצרים, בניו היו צדיקים, לאחר שחזרו בתשובה ויש לו "בני שלישים" - נכדים בלשון ימינו. עתה הוא יכול להנות מתענוגות העולם, כפי שסבא זקן מצפה :כיין השקוט על שמריו .

מדרש רבה נותן לכך סיבות נוספות למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה ?*

• אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל.
• מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו.
• מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם.

רבינו בחיי מרחיב מעט. הוא מציג שני טעמים, האחד, כפי שנאמר אם קצת פירוט:" שעכשיו מתחיל הגלות ונסתם לבם לבם מצרת הגלות". השני, כולל תוספת על הפירוש הקודם "לפי שבקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו". כאשר אמר "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" - הןא התכוון לימות המשיח, בקץ הגלות הזה הארוך שאנו עומדים היום. ומוסיף רבינו בחיי"כי כל עניני יעקב ומקריו הם רמז לגלותנו השלישי הזה, כי כן היה יעקב שלישי לאבות. ולפי שנרמז ענין המשיח בכלל דבריו, כפי שאמר "עד כי יבא שילה", באה הפרשה הזאת סתומה לרמוז הקץ הסתום שהיה רוצה לגלותו ונסתם ממנו". המשך הדרש

בקש יעקב לגלות את הקץ..

התקבל מידידי יעקב שני מירושלים
באתי לדרבן רבנים לעבודה...

בפרשת ויחי, מברך יעקב את בניו. האם זה מה שהוא התכוון לעשות בתחילה ? – התורה אומרת " יִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם: (ספר בראשית פרק מ"ט,א'-ב')

מביא רש"י את מדרש רבה: ואגידה לכם - (ב"ר) בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים: (רש"י על בראשית פרק מט פסוק א)

ואני, עבדכם הקטן, רוצה לגלות לכם דברים הידועים לכולם ולחדד אותם ואתכם הסליחה.

זה לא סוד שהיום בארץ ישראל, נמצא הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם, בהשוואה לכל מדינה אחרת. אנחנו נמצאים במצב שעוד מעט קָט רוב יהודי העולם יחיו בארץ ישראל. מצב זה מכונה ע"י חז"ל "כל יושביה עליה". (הערה חשובה: כאשר היו "כל יושביה עליה", למעשה היו רק "רוב יושביה עליה" כי שבטי ראובן, גד וחצי המנשה, חיו בעבר הירדן המזרחי) בכל אופן, המצב הזה יקרה, בעתיד הקרוב בגלל שלש סיבות "...וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲ(ח)שִׁיבֶנו...:

1. עלית יהודים מחו"ל לארץ ישראל
2. ילודה יהודית בארץ
3. גיור בארץ
4. התבוללות בחו"ל

המצב הזה ש"רוב/כל יושביה עליה" הוא מצב הלכתי המחייב התיחסות רבה. זה אומר שהלכתית אין גלות, ואף אם בפועל יש יהודים בחו"ל, גלות – אין (בסלנג הנפוץ קוראים לזה זב"שו). זה גורר אחריו שמצוות שהיינו מורגלים שהם מ"דרבנן" ייהפכו למצוות מ"דאוריתא", לפחות לחלק מחכמי הדורות, כגון: תרומות ומעשרות, שמיטה, יובל, דין בתי ערי חומה, שחרור עבדים וכד'. נוסף לכך, הרבה הלכות שאנו מקיימים אותם "מפני דרכי שלום" – הסיבה הזו בְּטֵלָה, לענ"ד, הילכתית, וההלכה תחזור למקומה כמו שהיתה כש"רוב/כל יושביה עליה". ואסביר...

• האם לרופא יהודי מותר לחלל שבת בשביל להציל גוי ? הסיבה שהיום מותר היא "מפני דרכי שלום", כי אם אנחנו נִמָּנַע מלהציל חולה גוי, גם, בגלות, רופא גוי לא יציל חולה יהודי. אם אין "גלות" הסיבה הזו נופלת, וחוזרת הסיבה שליהודי מותר בשבת להציל יהודי הנמצא במצב של 'פקוח נפש' כי "חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה" (מסכת יומא דף פה:) , וזה לא שייך כלל בהצלת גוי.

• כנ"ל בדיוק המצווה הכתובה בתורה:
  • " אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: (ספר דברים פרק י"ב, ב'-ג')
    

אם אנחנו ננתץ מסגדים וכנסיות, אז בגלות יהרסו ליהודים בתי כנסת, אבל אם אין "גלות" חזרה מצוַת התורה למקומה הראוי לה.

יעקב אבינו לא מת

במסכת תענית מצאנו כתוב: רבי יצחק אומר בשם רבי יוחנן: "יעקב אבינו לא מת". רב נחמן מתפלא: "וכי לחינם ספדו הסופדים" ? מצטט לו רבי יצחק ,י' "ואתה אל תירא עבדי יעקב... ואל תחת ישראל... ואת זרעך" - מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים . לפי פשט הכתוב "יעקב" ו"ישראל" אין הכוונה ליעקב אבינו, אלא לעם ישראל. אך רבי יצחק נצמד למשמעות המילולית, ויעקב הוא יעקב אבינו שלווה את זרעו העתיד להוושע. השאלה היא האם באמת רצה רבי יצחק שנבין את הדרשה כך שיעקב אבינו פיזית לא מת ?

שלום רוזנברג [4] מציג הסבר אפשרי: לפי מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי : "כל מי שיש לו בן יגע בתורה, כאילו לא מת" הוא מבסס זאת על הפסוק "כי ידעתיו... ושמרו דרך ה'... למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו " - אברהם לא רק מנבא את הגאולה (דיבר אליו), הוא גם ישתתף בה (דיבר עליו)

הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת-גן, מרחיב את הרעיון ודן במשמעות המושג חיים. הרמב"ם ב"מורה נבוכים" עומד על הקושי הלוגי שיש בתואר חי, שבו אנו מתארים את ה' כגון "אלקים חיים". אם כן במה "אלוקים" חי ?

מסביר הרמב"ם: "וכבר הרבו גם כן לעשות זה השם "חי'" בעניין קנות החכמה, "ויהיו חיים לנפשך", "כי מוצאי מצא חיים"". המסקנה הייתה כי ה"טוב" הוא "חיים", וה"רע" הוא ,מוות". וכן פרשו את הפסוק "למען תחיון" - שהכוונה "למען ייטב לך וכו'". ובלשון השאלה אמרו: "צדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים, ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים".

מבחינה זו, יעקב אבינו לא מת. הוא הנחיל את השאיפה לאמונת אמת ולחיי צדק לצאצאיו אחריו. מיעקב מתחילה חברה חדשה בעולם, חברה שהמלכד אותה הם ערכים של אמונה ומוסר. אברהם ויצחק אף הם שאפו לכך, אולם הם לא זכו להקים דור המשך - בני יעקב הם שבטי ישראל - שכולו יהווה חברה ייחודית כזו.

שמע ישראל

הפסוק "שמע ישראל" כפי שהוא מופיע בחומש עם ניקוד וטעמים - ויקישיתוף, Oren neu dag

בטרם יברך את בניו נאמר שמעו אל ישראל אביכם  :" אלעזר בן אחוי אמר: מכאן זכו ישראל לקריאת שמע. בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו. אמר להם: שמעו אל ישראל, שבשמים אביכם, שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה! אמר לו: (דברים ו) שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך מחלוקת על הקדוש ברוך הוא, כך אין בלבנו מחלוקת, אלא ה' אלהינו ה' אחד. אף הוא פירש בשפתיו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מדרש רבא מוצא מכאן את המקור ל"שמע ישראל" ולברכה "ברוך שם כבודו" מדברי יעקב אבינו.

ברכות יעקב

ערך מורחב:ברכות יעקב

ברכות יעקב הובאו בפרשת ויחי. יעקב אבינו מחליט כי בטרם ימות יאמר את דבריו לבניו דברי נבואה. ר' אברהם בן מאיר אֶבּן עזרא הוא (ראב"ע) באר על הפסןק וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים . הוא סבור כי האמור אינו כולל ברכות שהרי "ואיה ברכת ראובן ושמעון ולוי ? ". ורק בסוף הואמברך אותם, אך לנו התוכן של הברכה אינו ידוע:"וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" .

הפרשן רבי עובדיה ספורנו מנסה לתאר את תוכן הברכות:" קַבְּלוּ אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁהורָה לָכֶם כָּל יָמָיו, אֲשֶׁר בָּהּ תִּהְיוּ בְּנֵי "יִשְׂרָאֵל" וְהוּא אֲבִיכֶם, כִּי תִּשְׂתָּרְרוּ עִם אֱלהִים וַאֲנָשִׁים, וְלא יאבַד מִכֶּם הַטּוב הֶעָתִיד לָבוא." דהיינו, עיצות של האבא לבניו כיצד לנהוג לאחר מותו. היות ונאמר "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתו בֵּרַךְ אתָם", כלומר שלְכָל אֶחָד מֵהֶם נָתַן בְּרָכָה צְרִיכָה לו בְּיִחוּד, כְּגון לִיהוּדָה בְּעִנְיַן הַמַּלְכוּת, וּלְיִשָּׂשׂכָר בְּעִנְיַן הַתּורָה, וּלְלֵוִי בְּעִנְיַן הָעֲבודָה.

הרב תמיר גרנות מישיבת הר ציון מרחיב בנושא ברכות יעקב וכותב:"מושג הברכה עצמו הוא עמום, והשאלה היא מה בדיוק מעמדן של ברכות יעקב, ומהי כוונתו של יעקב אבינו בברכו את בניו. הברכה כאן יכולה להיות איחול או תפילה, אך מצד שני היא יכולה להיות סוג של חלוקת ירושה ותפקידים. אפשרות נוספת היא לראות בדבריו של יעקב מעין נבואה או צפייה ברוח הקדש, ובתחילת דבריו אומר יעקב דברים בכיוון זה: "היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (מ"ט,א').

רבי דון יצחק בן יהודה אַבְּרַבַּנְאֵל מציג סיבה אחרת, לא תוכחות כשלעצמן - כמו לשלושת בניו הגדולים, ואף לא גילוי הקץ - כמו לאחדים מבניו , אלא -

"שיעקב בעת מותו רצה לבאר מאיזה מבניו יצא שבט המלכות והממשלה בזרעו. כי ראה וידע בכח נבואותיו שיתרבה זרעו מאד והיה ראוי שימנו עליהם מנהיג או מלך שוטר ומושל. ולפי שלא יפול ביניהם קטטה על מנוי המלך ראה הזקן בשעת מותו לבאר מאיזה שבט מהם תהיה ההנהגה והמלכות ובו מלכים ימלוכו, ובעבור זה עשה חפוש וחקירה בכל אחד מבניו כפי טבעו ותכונתו מי הוא הראוי למלכות כי טבע הבנים אשר יולדו להם ראה שיהיה נוטה לטבע האבות ויהיה תמיד המורם מהם כיוצא בהם כי טבע המקור ראוי שימצא במה שיחצב ממנו. ולכן מפני הבחינה הזאת זכר בכל אחד מבניו, פעם תכונותיהם בעצמם ופעם העתיד לבא על זרעם, לא לתכלית הברכה ולא לתכלית התוכחה ולא להגיד עתידות ולא לספר מעלתם בארץ כי אם להודיע אם הם ראוי למלכות ולשררה אם לא."

המטרה הייתה להבהיר לכל מי יהיו מנהיגי עם ישראל לאחר מותו . הרב שמעון גולן מאפרת המציג את דבריו מסכם, לפי מדרש רבה:  :"אמר רבי שמעון בן יוחאי: יהיו כל אחיך נקראין על שמך. אין אדם אומר ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא אמר רבי יהודה בר סימון משל למלך שהיו לו שנים עשר בנים והיה שם אחד והיה חביב עליו יותר מכולם ונתן לו חלק בפני עצמו וחלק עם אחיו."

יתכן שזו גם המשמעות של מלכות המאחדת את כל האומה לא רק תחת הנהגתו של יהודה, אלא אף תחת שמו. וזאת הייתה המטרה של יעקב אבינו לקבוע במפורש מי יהיה המנהיג בעתיד.

מה פירוש השורש ע.ר.ב. ? עָרַב, ? עָרֵַב, או הִתְעַרְבֵּב ?

יעקב אבינו, בברכו את בניו לפני פטירתו, מעניק את המלוכה, על כל ישראל, ליהודה, ואומר : (י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו... (ספר בראשית פרק מט)

בכל אופן מצאנו 4 תקופות, בהם היו מלכים שלא משבט יהודה :

1. יוסף מלך במצרים
2. שאול המלך, מבנימין
3. מלכות החשמונאים, מלוי
4. מלכות ישראל מירבעם בן נבט והלאה, עד גלות עשרת השבטים, משבטים שונים.

וחז"ל באים בטענה על החשמונאים, שנטלו את המלוכה לעצמם אחרי הצלחת מרד החשמונאים, ולא העמידו מלך מבית דוד, מיהודה. ועל זה, מספרת הגמרא במסכת קידושין ספור מעניין:

הַהוּא גַּבְרָא דְּמִנְהַרְדְעָא, דְּעַל לְבֵי מַטְבְּחַיָא בְּפוּמְבְּדִיתָא, אָמַר לְהוּ, הָבוּ לִי בִּשְׂרָא, אָמְרוּ לֵיה, נְטַר עַד דְּשָׁקִיל שַׁמְעֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה בַּר יְחֶזְקֵאל, וְנֵיתִיב לָךְ. אָמַר, מַאן יְהוּדָה בַּר שְׁוִיסְקֵאל? דְּקָדִים לִי, דְּשָׁקִיל מִן קַמָּאִי? אָזְלוּ אָמְרוּ לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה, וְשַׂמְּתֵיהּ. אָמְרוּ לֵיה, רָגִיל דְּקָרִי אִינְשֵׁי, ,עַבְדֵי', אַכְרִיז עֲלֵיהּ דְּעַבְדָּא הוּא. אָזַל הַהוּא גַּבְרָא אַזְמְנֵיהּ לְדִינָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אַיְיתִי פִּיתְקָא דְּהַזְמָנָא.... מַאי טַעְמָא אַכְרִיז מַר עֲלֵיהּ דְּעַבְדָּא הוּא? אָמַר לֵיהּ, דְּרָגִיל דְּקָרִי אִינְשֵׁי ,עַבְדֵי', וְתַנְיָא, כָּל הַפּוֹסֵל – פָּסוּל..., וְאָמַר שְׁמוּאֵל, בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל. אָמַר לֵיהּ הַהוּא בַּר דִּינֵיה לְרַב יְהוּדָה, לְדִידִי קָרִית לִי ,עַבְדָּא'? דַּאֲתִינָא מִבֵּית חַשְׁמוֹנָאִי מַלְכָּא. אָמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל דְּאָמַר, מִדְּבֵית חַשְׁמוֹנָאִי קָאֲתִינָא - עַבְדָּא הוּא. (תרגום חפשי: אדם מנהרדעא נכנס לאיטליז בפומפדיתא, ביקש שימכרו לו בשר. אמרו לו שיחכה עד שימכרו לשַמָּשוֹ של ְרַב יְהוּדָה בַּר יְחֶזְקֵאל, ואח"כ ימכרו לו. אמר להם, בלעג, "מי זה יְהוּדָה בַּר שְׁוִיסְקֵאל, שתמכרו לו לפני ?". הלכו וספרו לרב יהודה בן יחזקאל, הקפיד – שזלזל בו – ונידהו. הוסיפו ואמרו לו, לרבי יהודה בן יחזקאל , שהמנודה רגיל לכנות אנשים אחרים בכינוי 'עבד', הכריז עליו שהוא עצמו עבד. הלך האדם הזה והזמינו לדין תורה אצל רב נחמן, שלח רב נחמן, הזמנה לדין תורה לרב יהודה בן יחזקאל... כשהיגיע לדין תורה שאלו רב נחמן לרב יהודה בן יחזקאל, למה קראת לו עבד? אמר רב יהודה בן יחזקאל, בגלל שהוא מכנה אחרים בשם זה, ולמדנו שכל הפוסל ... במומו פוסל, וזה הוכחה שהוא עבד ... אמר בן דינו לרב יהודה בר יחזקאל, "לי קראת 'עבד' ? שאני צאצא של מלכות בית חשמונאי ?". אמר לו רב יהודה בן יחזקאל, "הרי שמואל אמר בפירוש שכל מי שאומר שהוא צאצא של החשמונאים – עבד הוא, ואתה הודית על כך בעצמך !" )

דברי שמואל ש"כל האומר שהוא מבית חשמונאי – עבר הוא", מבוססים על מה שקרה כאשר הורדוס, שהיה כידוע עבד אדומי, השתלט על מלכות החשמונאים והרג את כולם, לבד מנערה אחת, מבית חשמונאי. והגמרא במסכת בבא בתרא מספרת:

קָם, קַטְלִינְּהוּ לְכוּלְּהוּ מָרְוָותֵיהּ, וְשַׁיְירָהּ לְאוֹתָהּ תִּנוֹקֶת. כַּד חֲזַת הַהִיא יְנוּקְתָא דְּקָא בָּעִי לְמִינְסְבָהּ, סָלִיקָא לְאִיגָּרָא, וְרַמָא קָלָא וְאָמְרָה, "כָּל מַאן דְּיֵיתֵי וְיֵימַר, מִדְּבֵית חַשְׁמוֹנָּאִי קָאַתִינָא עַבְדָא הוּא", דְּלָא אִשְׁתַיֵּיר מִינַּיְיהוּ אֶלָּא הַהִיא יְנוּקְתָא, וְהַהִיא יְנוּקְתָא נָפְלָה מֵאִיגְרָא לְאַרְעָא. (תרגום חפשי: עמד, הורדוס, והרג את כולם, השאיר תינוקת אחת. כאשר ראתה התינוקת הזאת שהוא רוצה לשאתה לאשה, עלתה לגג, צעקה ואמרה, "כל מי שיבוא ויאמר שהוא מבית חשמונאי – עבד הוא" שלא השתייר מהם אלא תינוקת אחת, והיא הפילה עצמה מן הגג ומתה)

גם מבית שאול, לא נשאר בדור הרביעי אחרי שאול, אולי מפיבושת בן יהונתן בלבד (עיין ספר שמואל ב' פרק כ"א). ליוסףלא קרה דבר, כנראה בגלל שלא היה מלך על ישראל, אלא במצריים, כמו כן מלוכתו החלה לפני שיעקב נתן את המלוכה ליהודה. גם מלכי ישראל מלכו רק על חלק מהעם. אולם נשאלת השאילה למה שאול נענש על מלכותו, הרי הוא נבחר למלך על פי שמואל הנביא בדבר ה', כפי נאמר:

(טו) וַי-הֹוָה גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר: (טז) כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי: (יז) וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַי-הֹוָה עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי: (ספר שמואל א פרק ט)

ברור שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, וברור ששאול לא נענש על זה שהיה מלך בשליחות שמואל. בחירתו למלך נבעה כנראה מסיבה אחרת. אפשר ששילובו חזרה של שבט בנימין לתוך כלל ישראל אחרי "פילגש בגבעה", כאשר נותרו 200 איש בלבד בשבט בנימין, ושאול, היה אחד מהם. כמפורש ברש"י:

כשחטפו בני בנימן מבנות שילה, שיצאו לחול בכרמים, היה שאול ביישן ולא רצה לחטוף, עד שבאתה היא עצמה והעיזה פניה ורדפה אחריו....(וחטפה אותו) (רש"י שמואל א פרק כ פסוק ל)

הנביא מתאר את המצב שנוצר:

...וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל: (ספר שופטים פרק כא)

נוצר צורך "קיומי" להחזיר את שבט בנימין שיכלל בכלל ישראל.

אולי זאת הסיבה שהקב"ה הורה לשמואל להמליך מלך מהשבט הנזוף על ידי כל השבטים, ואשר התדלדל ל 200 משפחות שנוצרו אחר שהם חטפו נשים מהנערות שחוללו בכרמי שילה.

כדי לנסות בכ"ז לענות על השאלה הזו, למה קרה מה שקרה לצאצאי שאול , נצטרך לחזור הרבה אחורה לערבות של יהודה כלפי בנימין. התורה אומרת:

(ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים: (ספר בראשית פרק מג)

וגם כאשר יהודה נגש לדבר עם יוסף, הוא אומר:

(לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: (ספר בראשית פרק מד)

לשורש ע.ר.ב. אפשר לתת פירוש עָרַב מלשון ערבות, אני אחראי למשימה המוטלת על הזולת, וישנה משמעות שאני מעורבב עם חברי, ולצורך העניין תראו אותנו כאחד. זה דומה ל"ערב קבלן", אני מחויב בערבות בכל מקרה ובכל זמן. אנחנו שנינו ... אחד. מעורבבים. זו הערבות שנטל יהודה על עצמו. "אני ערב לבנימין כָּל הַיָּמִים. לא מקרה הוא שנחלת בנימין השיקה לנחלת יהודה. במלכות יהודה היו 2 שבטים עיקריים: יהודה ובנימין. (למעשה היו גם שמעון, שהתפזר ביהודה, וגם חלק משמעותי משבט לוי, שהרבה מהם התגוררו באיזור המקדש).

אנחנו רגילים לומר ש"כל ישראל ערבים זה לזה", אבל הבטוי המופיע בגמרא, במסכת סנהדרין ושבועות, הוא "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה", מה שמעלה את המחשבה שאנחנו מעורבבים יחד, גוף ורוח אחד לנו. עד כמה אנחנו מעורבבים גשמית ורוחנית אחד עם זולתו, זה צפוי להיות נושא לדיון כשנעמוד לדיון לפני בית דין של מעלה. זה לא הנושא כעת.

דוד המלך הגה רעיון שהמלוכה אחריו תהיה משותפת ליהודה ובנימין גם יחד. לא לחינם הוא הסתכן להביא לשאול 200 ערלות פלשתים, ולזכות במיכל בת שאול לאשה, ככתוב :

(כה) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים: (כו) וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים: (כז) וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ וַיָּבֵא דָוִד אֶת עָרְלֹתֵיהֶם וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וַיִתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה: (ספר שמואל א פרק יח)

והקב"ה גלגל שמיכל בת שאול ...

(כג) וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ: (ספר שמואל ב פרק ו)

ואח"כ גלגל הקב"ה את מות שאול ויהונתן, וצאצאיו, ואפשר שהקב"ה רצה שהמלכות , והמשיח, יהיו צאצאי דוד "נטו". בלי ערבובים. הכשלון של שאול המלך היה בגלל שהוא היה מנהיג בסגנון של מנהיגי ימינו. הסתכל בסקרים, והנהיג את העם לפי רצונו של העם. יכול להיות שחוסר הבטחון העצמי הזה נבע מהיותו של בנימין צעיר השבטים ו/או מִגָּדְלוֹ של השבט בימיו, 200 משפחות בסה"כ.

מלך ישראל צריך להבחין מה העם צריך, ולהנהיג את העם למטרה הזו, גם אם העם לא רוצה. לזה יש צורך בעזות מסוימת. יתכן ועזות זאת לא נמצאת באופי הישראלי, וצריך ל"יָבֵא" אותה ממואב, רות המואביה, ומעמון, נעמה העמונית. אבל ודאי שלא נקבל את העזות הזאת מ... בנימין. אבל זה ענין לפעם אחרת.

והמשיח העומד אחר כתלינו, צריך להצטייד בעזות כפולה ומכופלת. תארו לעצמכם שהוא יופיע עם כיפה שצבעה איננה זהה לצבע כיפתי .... לשירותכם - תמיד, בברכה וכל טוב

יעקב יואל שני - סופר סת"ם

סמלי בני יעקב

סמלי השבטים מבית כנסת זיכרון משכן שילה מבוססים על מוטיבים מברכת יעקב ומברכת משה רבינו

תמונה המורכבת מכל הויטראזית במקור הויטראז' מורכב מ-6 חלונות כפולים, סך הכל 12 חלונות. התמונה היא איחוד מלאכותי של החלונות את התמונות המקוריות אתר התמונות

ברכת יעקב וברכת דוד

ברכות יעקב וברכת דוד - מעלון לשבת של מקור ראשון

חסד של אמת

ציון קבר יעקב אבינו במערת המכפלה, צילם: בית השלום

הפרשה עוסקת בקבורת רחל אימנו, קבורת יעקב אבינו ב"מערת המכפלה" ובהכנה לקבור את יוסף הצדיק, על-ידי חניטה, כאשר בני ישראל יעלו לארץ כנען.

איזכור מקום קבורתה של רחל בדברי יעקב ליוסף מובנת לכאורה. היא כולה בלשון התנצלות:"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (מ"ח,ז'). ורש"י מפרט את חששו של יעקב :

1. אל תנקוט נגדי מידה כנגד מידה, שכן הטרחה שלך בעלייה לארץ כנען בוודאי עולה על הטרחה שהייתה לי להגיע מבית לחם למערת המכפלה : "ואף על פי שאני מטריח, עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה".
2. המרחק אז לא היה רב וגם מזג האיר היה נח שנאמר על ד"ה כברת ארץ - מידת ארץ, והם אלפים אמה כמדת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן. ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה"
3. ואחרון - מקומה של רחל היה מתוכנן לעתיד, שנאמר על ד"ה ואקברה שם -... אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו', והקב"ה משיבה (ירמיה לא טו) יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם"

יעקב אבינו דורש מבנו שבועה:"... שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם"(מ"ז, כ"ט). הרמב"ן האם עשה זאת משום שלא בטח בבנו. קיימת סברה אחרת:"... אבל עשה כן לחזק הענין בעיני פרעה, אולי לא יתן לו רשות להפרד ממנו ויאמר לו שלח את אחיך ואת עבדיך ויעלוהו שם, או שיחפוץ פרעה שיקבר הנביא בארצו לכבוד להם ולזכות, ולכן השביעו, כי לא יהיה נכון להעבירו על שבועתו, וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל בענין מפני השבועה, וכן היה הדבר כמו שאכן אמר פרעה: עלה וקבור את אביך כאשר השביעך".

יוסף עצמו, אף לו היה חשש קל ממילוי חסד של אמת. ולכן הוא כורך את קבורתו בארץ עם הגאולה העתידית, שנאמר:"וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה"(נ", כ"ה).

העדפת בני יוסף

יעקב מברך את בני יוסף: אפרים ומנשה - ציורו של רמברנט - ויקישיתוף, Eloquence

לכאורה יעקב אבינו היה צריך ללמוד מהעדפה של בנו יוסף, לא לתת עדיפות לצאצאים. הוא ברך כי שני נכדיו אפרים ומנשה יהיו לו כמו ראובן ושמעון. ולכן בחלוקת נחלות שבטי ישראל, אפרים ומנשה מקבלים כך אחד מהם נחלה ואפילו גדולה יחסית.

מדוע ניתן היתרון לאפרים ומנשה, על פני נכדים אחרים. הרב שמשון רפאל הירש, מיהדות גרמניה מציע את ההסבר הבא. אצל אברהם, יצחק ויעקב גידול וחינוך הילדים התבצע בעיקר בארץ ישראל. ארץ הקודש היא המקום המתאים והנוח ביותר לכל יהודי. הגמרא אף מציינת ש"אפילו האוויר בארץ ישראל מחכים כל אדם". מבחינה מסוימת, קל יותר להיות יהודי, בארץ ישראל.

אבל בגלות, עתה במצרים ובעתיד בעולם הרחב, הילדים עומדים בפני מציאות להזניח את היהדות לטובת הפיתויים הרבים שסובבים אותם. ההורים חייבים להיאבק תמיד במציאות שמקיפה את בניהם ולהדגיש את הערכים היפים של היהדות. מכאן גם מגיעה האמרה הידועה לכל יהודי החי בארצות הגולה: "השאלה היא לא האם ילדיך יישארו יהודים, אלא האם נכדיך יהיו יהודים".

מה באמת יצא מזרעם של אפרים ומנשה ? למרות הסיכויים הנמוכים שהיו להם בהיוולדם לתוך מציאות טמאה ומנוונת, הם עדיין הצליחו להישאר נאמנים לערכי התורה ולמצוותיה ובכך להיות דוגמא לנכדים האחרים, בכל דור ודור.

עלון חב"ד "שיחת השבוע" מצביע על כך כי יעקב מבקש כי הברכה תבוא מה"מלאך", אשר גאל אותו ב"חרן" -בגלות. באותה ברכה בירך יעקב אבינו גם את בניו של יוסף. אף הם גדלו והתחנכו בגלות - במצרים - ונזקקו לסיוע מיוחד שלא יספגו את השקפת־העולם המצרית. לכן בירכם יעקב שאותו מלאך שהגן עליו בחרן – "יברך את הנערים", ואף בניו של יוסף יתחנכו בחינוך הראוי לשבטי־ישראל.

מעמדות בתוך בית יעקב - צאצאי הבנים לעומת צאצאי השפחות

בנימין קוסובסקי, מעמדות בתוך בית יעקב - צאצאי הבנים לעומת צאצאי השפחות - לפרשת ויחי-0

בנימין קוסובסקי, מעמדות בתוך בית יעקב - צאצאי הבנים לעומת צאצאי השפחות - לפרשת ויחי

האם הבירור בעניין ממשיכיו של יעקב ממשיך עוד במהלך הדורות?

בתחילה יוסף הוא הממשיך. לו נתנת הברכה:(בראשית פרק מח) - וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם:

עם זאת, אין הכוונה שהארץ מובטחת רק ליוסף, שהרי יעקב אומר:וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:
כלומר ליוסף יש חלק נוסף על אחיו, שכם. אבל את כולם אלקים ישיב אל ארץ אבותיהם.

ההדגשה שכולם בני יעקב

• ל"ז ב-ג): "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם"
• (מ"ב יא): "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים"
• ראובן שוכב את בלהה פלגש אביו, אך מבחינת יעקב בלהה היא כמו רחל.
• ברשימת הירידה למצרים, כולם נחשבים בני יעקב. וכן בקרבנות הנשיאים.
• יעקב מברך את כל השבטים. כולם נחשבים לבניו. כל אלה בני יעקב.

אמר רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי, למה אין שמותם של שבטים שוים בכל מקום אלא שזה מקדים לזה וזה מקדים לזה, שלא יאמרו בני גבירות תחילה ובני השפחות אחרונה, ללמדך שלא היו גדולים מאלו.אלו

ראו גם את דברי אברבנאל - [1] אברבנאל דברים פרק כז
והנה פרט לברך את העם. שמעון ולוי ויהודה ישכר ויוסף ובנימן. להיות כלם בני הגבירות ד' הראשונים בני לאה. ויוסף ובנימן בני רחל. ולמעלתם נתיחדו לברך העם. אמנם ראובן וזבולן שהיו גם בני לאה הונחו עם שאר השבטים על הקללה להשלים מנין השבטי' ולפי שראובן נתחבר עם גד בנחלתו וארצו לכן נתחברו שניהם בכאן גם כן. ולהשלים מנין האנשי' שהיה צריך שיעמדו על הקללה כמו שאמר בספר יהושע חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל הושם עמהם זבולן להיות הפחות מבני הגבירות כמו שזכר הרלב"ג. ור' אברהם כתב היו על הברכה בני הגבירות ועל הקללה בני השפחות והם יחסרו שנים ובני לאה רבים לקחו מהם הקטן והגדול.

מסביר הרש"ר הירש שבעצם יש כאן אפליה מתקנת: מכיון שעלולים לחשוב שבני השפחות נמצאים במעמד נחות יותר מבני הגבירות, דוקא הם אלו שעומדים על הר עיבל. "התורה ביקשה למנוע כל אפשרות של מראית עין, ואפילו קלה שבקלות, כאילו אומרים את הקללה על קבוצת בני השפחות, ומשום כך העמידה דוקא אותם בהר עיבל, וכך נראה הדבר כאילו הקללות נאמרו לא אליהם אלא על ידיהם. הם היו עומדים על הקללה, והברכות הופנו אליהם מצד בני האמהות". ובכן, לא רק שאין פה גזענות, אלא להיפך, ההפרדה הזו נועדה דוקא לטובת בני השפחות. אבל אחרי שנוצר הרושם הראשוני, קשה מאוד לשכנע...

למה נבחרו דוקא ראובן וזבולון להצטרף לבני השפחות? מסביר הראב"ע שהסיבה היא שלקחו את הבן הגדול של לאה ואת הבן הצעיר, כדי שהם יקיפו את בני השפחות משני הצדדים. אבל אחד מפרשני הראב"ע, ה'אבי עזר' (ר' שלמה הכהן מליסא), כותב על דברי הראב"ע: "הרב מפרש כאילו נמסר לו מסיני כן, וכללא דמילתא אין איתנו יודע מאיזה טעם יעמוד בכור האמהות בהר עיבל, ומסתברא איפכא". ניתן להבין את העובדה שזבולון מצטרף לבני השפחות, אבל לא ברור למה דוקא שבטו של ראובן נבחר להצטרף לבני השפחות. ואולם, החזקוני מציע סיבה מעניינת לכך שדוקא שבט ראובן עומד על הקללה: כיון שראובן הואשם בכך שהוא שכב עם בלהה פילגש אביו, הרי דוקא הוא יעמוד ויענה אמן על המשפט: "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו". כך אומרת הגמרא (שבת נה, ב): "אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר 'ארור שכב עם אשת אביו' ויבוא חטא זה לידו? אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פילגש אביו' - עלבון אמו תבע". הגמרא מסבירה שלאחר מות רחל, העביר יעקב את מיטתו לאוהל של בלהה, וראובן, שהיה בנה של לאה, תבע את עלבון אמו והעביר את המיטה לאוהל של לאה. לכן, אומר החזקוני: כשבני שבט ראובן מכריזים "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו" הם מהווים עדות לכך שראובן עצמו לא חטא בכך

--

הדין, האמת והשלום

בסופה של פרשת ויחי אנו קוראים :"וַיְצַוּוּ אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וַיֵּלְכוּ גַּם-אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל-תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי" (בראשית נ', ט"ו-כ"א).

הרב מוטי אלון מציג שאלה ותשובה, בקשה ותגובה

הפרשנים כבר תמהו ושאלו: האם אכן ציווה יעקב מיוסף כי יישא את פשעם וימחול להם? הרי בתחילת הפרשה לא נאמר דבר על כך. כמו כן, קיים ספק גדול אם ידע יעקב מה עשו האחים ליוסף. חז"ל וחלק מן הפרשנים סבורים : אכן יעקב לא ציווה כך לבניו, אלא שמותר ומצווה לשנות מפני השלום. כמו שמביא רבי אילעא משום רבי אליעזר ברבי שמעון: "מותר לו לאדם לשנות בדבר שלום, שנאמר: "אביך צווה... כה תאמרו ליוסף אנא שא נא". רבי נתן אומר: מצווה!"

עד כמה ניתן לוותר על האמת כדי להשכין שלום ועוד בדרכי משפט. ןהרי כבר אמר רבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל ונשיא הסנהדרין : " על שלושה דברים העולם עומד [נוסח אחר: קיים]: על האמת ועל הדין ועל השלום, שנאמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".

הרב מוטי אלון, שהוא בנו של מנחם אלון מי שהיה משנה לנשיא בית המשפט העליון במדינת ישראל, מרחיב:"תפקידו של השלום בעולמו של המשפט העברי הוא כפול:

• ראשית, הוא משמש כמקור ליצירת הדין וכעיקרון פרשני בדרך פסיקת הדין.
• ושנית, הוא משמש כמטרה ותכלית של כלל מערכת המשפט העברי, ועל פיו יש לפרש את כלל הוראות המשפט העברי. ולא לחינם נקבע הפסוק המתאר את התורה, "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" , כהנחיה כללית בדרכי פרשנותם של דיני המשפט העברי, על כל ענפיו וסוגיו, וכתכלית ומטרה של כלל עולמו של המשפט העברי. מכאן אף מקומו המיוחד של השלום כאחד מארבעת העקרונות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ב"חוק יסודות המשפט" בחוק הישראלי. מסופקני אם נמצא במערכות משפט אחרות את עקרון השלום כהנחיית יסוד בדרכי המשפט והפסיקה, במיוחד, בדומה ובשורה אחת עם שלושת העקרונות האחרים - החירות, הצדק והיושר - שכל מערכת משפטית ראויה מתכבדת בהם."

תשובת יוסף להצעת האחים. יוסף אומר "התחת אלקים אני" הרב נפתלי צבי יהודה ברלין הוא "הנצי"ב מוולוז'ין" רואה בתשובתו של יוסף את עומקה של תפיסת המשפט העברי באשר לזכויות האדם וחובותיו. ואלה דבריו: "כי התחת אלקים אני" - הלא אתם עבדי אלקים, וכאשר תהיו עבדים לי, הלוא אני מקפח כבוד שמים, ומקבל את עבדיו לי לעבדים, והיאך אפשר לעשות כן? האם במקום אלקים אני, שאקבל את עבדיו לי לעבדים ?

ואז בקשת האחים - "שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך".

והסיום תגובת יוסף - "כדבריכם כן הוא" . מאבינו ומאבות אבותנו למדנו כי האדם, כל אדם, עבד האלוקים הוא, ולא עבד האדם, ומתוך הפנמת ערך זה לא ייתכן שאתם תהיו לי, ליוסף אחיכם, לעבדים. תפיסה זו באה לידי ביטוי מאלף בפיו של האמורא רב, גדול חכמי בבל במאה הג', בקשר להלכה עקרונית בתחום חירות האדם, ובהנמקה שניתנה לה. ואלה דבריו: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום... דכתיב: "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה) - עבדי הם, ולא עבדים לעבדים .

לפי הלכה זו, אדם שהשכיר עצמו לבעל הבית כפועל, על אף שהשכיר עצמו ליום עבודה שלם, רשאי הוא לחזור בו באמצע היום (כמובן שלא יקבל אלא שכר עבור העבודה שעבד). וכל כך למה ? על שום שעבודה אצל אחר, בניגוד לרצונו של העובד, פוגעת בחירותו, ויש בה משום "עבדות" לאדם אחר. הלכה זו גרמה לקשיים רבים ולהפרעות לחיי כלכלה תקינים, וחכמים צמצמוה בדרכי פרשנות שונים .

"תעלא בעידנא - סגיד ליה"

"וישתחו ישראל על ראש המיטה". הייתכן שיעקב, זקן ושבע ימים, ישתחווה לבנו הצעיר הימנו? פירש רש"י:"וישתחו ישראל" - תעלא בעידניה סגיד ליה - המקור הוא במסכת מגילה :אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר היינו דאמרי אינשי תעלא בעידניה סגיד ליה תעלא מאי בצירותיה מאחווה אלא אי איתמר הכי איתמר (בראשית מז) וישתחו ישראל על ראש המטה אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר תעלא בעידניה סגיד ליה (בראשית נ) וינחם אותם וידבר על לבם (ט"ז,ב') ורש"י ביאר: תעלא. שועל: בעידניה. אם תראה שעתו מצלחת: תעלא. קרי ליה יוסף לפני אחיו מאי בצירותיה מאחווה:

רס"ג צמצם את משמעות השתחוויה זו לאות של הכרת תודה גרידא על קיום השבועה. החזקוני, רואה בה בכלל נתינת שבח לקב"ה, ולא ליוסף. אך רש"י, בעקבות חז"ל (מגילה טז, ב) מסתפק באמרה קצרה, ארבע מלים בסך הכל, שתוכנה מדבר בעדה: "תעלא בעידניה – סגיד ליה", לאמור: השועל בזמנו – השתחווה לו. עליך להתאים עצמך לשליט, שהשעה משחקת לו, ולכפוף קומתך בפניו, אפילו 'שועל' הוא. וכמו שפירש רבי אליהו מזרחי-הרא"ם: "פירוש: אפילו השועל שהוא השפל שבחיות, בעת שאתה צריך לו - תשתחווה לו, ולכן השתחווה יעקב ליוסף מפני שהיה צריך לו, ולא מפני שהיה מלך וצריך לחלוק לו כבוד כדלקמיה, דאם כן כשבא לפניו מיד היה ראוי להשתחוות, לא אחר שבקש ממנו צרכו ונתרצה ונשבע לו".

גם הרמב"ן, בפירושו דלעיל (מו, כט) , רומז לכך בפירושו שלפיו רק יעקב בכה בעת המפגש, הוא ולא יוסף, השליט רב העוצמה וקר המזג: "ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן, המוצא את בנו לאחר היאוש והאבל, או הבן הבחור המולך".

פירוש מפתיע מצוי במדרש חמאת החמדה (ומובא ב"תורה שלמה" לרמ"מ כשר על אתר) ובתרגום הסורי: "ראש המטה – ראש חוטרא", דהיינו: לא מיטה יש כאן, אלא ראש המַטֶה(!), והוא מעין שריד לנוהג שגור לדעת בראש שרביטו של בעל השררה, כדרך ההכנעה, שנאמרה גם באסתר המלכה.

ומכל מקום, דימויו של יוסף כ"שועל" דווקא, אינו מחמיא במיוחד. מכל החיות, נודע השועל בערמומיותו, ובעל המשל בחר דווקא בדמותו (ולא, למשל, בדמותו של אריה או זאב), כדי להעצים את האבסורד שבהשתחוואה לשועל דווקא. ומן המציאות למדנו, שאף "עבד כי ימלוך", הכל כורעים לו ברך ומשתחווים בפניו.

לכאורה, עולה נימה שלילית מובהקת מהשתחוויה זו, שמוצדקת רק בנימוק פרגמטי, של צורך לחיות בשלום עם השלטון. זאת, בשונה מגישה אחרת, המכירה בערכו של השליט, לא רק כ"ברירת מחדל", אלא כבעל ערך (אבות ג, ב): "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו".

המתח שבין כיבוד השלטון לבין ההכרה ב"שועליותו", והציווי "הוו זהירין ברשות", עובר כחוט השני בתולדות ישראל. אכן, לא פעם, מחלו חכמי ישראל על כבודם, וביטלו אותו מפני גחמות השלטון. "אל תשאל, אל תשאל, כך ציווה זאביק השועל", הייתה סיסמת חיים. ומחכמים הראשונים למדנו, שיש מקרים שבהם כוח התבונה הפרגמאטית צריך לגבור על האידיאולוגיה, ולו לשעה, ואף בכגון דא, יש לחשב הפסד מצווה כנגד שכרה. (עוד אביעד הכהןגיליון 5 פרשת ויחי , שערי המשפט העברי )

גם זאב ח' ארליך (ז'אבו) דן האותו נושא: [‏https://drive.google.com/file/d/0BwBughABYRSpbE1TcGZLcEJ3MVU/view?usp=sharing לפי מקור ראשון, פרשת ויחי, י"ג טבת תשס"ט]

מתי מותר לשקר

הר יונתן זקס כתב מתי מותר לשקר - להלן קטע מהשיעור
יסודי ופילוסופי יותר הוא מדרש ידוע על שיחה בין הקב"ה למלאכים בשאלה אם ראוי לברוא את האדם. א"ר סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יִברֵא, ומהם אומרים יִברא, הה"ד (תהלים פה) 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו', חסד אומר יִברֵא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יִברֵא שכולו שקרים, צדק אומר יִברֵא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ. הה"ד (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך? תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה) אמת מארץ תצמח. בראשית רבה ח, הב(.

זהו מדרש מאתגֵ ר. מה בדיוק אומרים המלאכים? למה מכוון הדרשן באומרו שהקב"ה "נטל אמת והשליכו לארץ"? האם, לאחר מעשה, צדק מלאך השלום כשאמר שהאדם "כולו קטטה"?

לדעתי הכוונה היא שבני האדם נידונו להתקוטט כל עוד קבוצות מתחרות יטענו כל אחת למונופול על האמת. בני האדם )תהלים פה, יא(.אמת אומר: "אַ ל ייברא, שכולו שקרים".וזהו מה שכתוב "וְ תַ שׁ ְ ל ֵ ךפה, יב(. ילמדו לחיות בשלום אך ורק אם יבינו שכיוון שהם סופיים, בני תמותה, הם לא ישיגו בחייהם אף פעם את האמת כפי שהיא בשמיים. האמת שבידינו תהיה תמיד חלקית, מקוטעת — המראֶ ה 6 הנשקף ממקום מסוים ולא, כפי שהפילוסופים אומרים לפעמים, סבורני כי תובנה זו היא הסיבה לכך שהתורה היא ספר הכתוב מנקודות מבט רבות, ולכך שהתנ"ך מכיל סוגים כה מרובים של קולות, ולכך שהמשנה והגמרא מאורגנות סביב מחלוקות, ולכך שהמדרש מבוסס על ההנחה שיש שבעים פנים לתורה. היהדות לדורותיה מחזיקה בהבנה דקה ומורכבת מאין כמוה בדבר אופייה של האמת; דקה ומורכבת מזו שיש, למיטב "המראה הנשקף משום־מקום".ידיעתי, בכל ציוויליזציה אחרת.

"מצווה לקיים דברי המת" - חובה או רשות

יובל בדיחי בדף השבועי לפרשת השבוע דן בנושא בעקבות הציווי של יעקב אבינו לבניו כיצד לנהל את הלווייתו וסדר נשיאת מיטתו הראשונים קבעו שמצווה לקיים את דברי הבריא רק אם ממון המצווה מופקד בידי צד שלישי, פעולה הנקראת הַשְׁלָשָׁה ובעל שו"ת "דברי יציב" מיישב בין השיטות ואומר שהחובה לקיים את דברי המת היא מצד כבודו של המת, ואילו הכפייה לקיים את צוואתו היא מכוח בעלותו על נכסיו. וזה לשונו שורש המצוה לקיים דברי המת הוא דין מצוה גרידא משום כבודו של מת וכנ"ל, אלא דכיון שכן, הרי שאם לא ישמעו לו, בזה גופא יוגרם לו בזיון, וממילא אמרינן דנשאר לו קנין בנכסיו אף שמת, ושוב כופין לקיים דבריו מצד דין ממון שנשאר לו בעלות בנכסים. ייתכן שהתעלמותו של התלמוד מהבאת פרשתנו כמקור למצווה לקיים את דברי המת, יש בה משום ראיה שבעניינים שאינם ממוניים אין מדובר בחובה הלכתית אלא בחובה מוסרית בלבד. גם לדעת החולקים על זה, מדובר רק בחובה מדרבנן של גמילות חסדים עם המת ולא חובה מדאורייתא. כראיה נוספת למסקנה זו, ניתן לציין את דברי בעל שו"ת "שבות יעקב", האומר שכיוון שהוצרך יעקב להשביע את יוסף לקיים את דבריו, יש מכאן ראיה שאין מצווה לקיים את דברי המת, שאלמלא כן לא היה משביעו

[ http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayechi/badichi.pdf הקש כאן לקריאת דבר התורה במלואו]

לסיכום חיי יוסף

בספר תהילים מובא פרק העוסק כולו ביוסף ומהווה מעין תמצית חייו:(פרק ד')

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב' - בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי.:
ג' - בְּנֵי-אִישׁ עַד-מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה.
ד' -וּדְעוּ כִּי-הִפְלָה יְהֹוָה חָסִיד לוֹ ה' יִשְׁמַע בְּקָרְאִי אֵלָיו.
ה' -רִגְזוּ וְאַל-תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל-מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה.
ו' - זִבְחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל-ה'.
ז' - רַבִּים אֹמְרִים מִי-יַרְאֵנוּ טוֹב נְסָה-עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ ה'.
ח' - נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ.
ט'- בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן כִּי-אַתָּה יְהֹוָה לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי.

הרב מאיר גרוזמן, בעקבות פרשני המקרא, כתב דף לפרשת השבוע של אוניברסיטת בר-אילן בנושא: וינחם אותם וידבר על לִבָּם - לסיכום תולדות חייו של יוסף.

לדעתו, "למרות כותרתו של הפרק היא "מִזְמוֹר לְדָוִד", נראה הוא כי מזמור עוסק ביוסף. הוא ממחיש זאת בדוגמאות, ונראה זאת לפי הפסוקים:

1. ב' וג' - עוסקים בשנאה של האחים את יוסף כאשר הם מתנכלים להמיתו. יוסף במצוקתו זועק אל ה' ומבקש ישועה מאלוקי הצדק. הוא נמצא במצר ("בצר") ומקווה שה' ירחיב לו, יחונן אותו וישמע את תפילתו.
2. ד' וה' - רומזים לימים שבהם נפגש יוסף לראשונה עם אֶחיו במצרים. הוא הכיר אותם, אך הם לא הכירוהו. יוסף אינו שוכח ברגעים אלו של שביעות רצון שמצבו החדש הוא תוצאה של תפילותיו אל ה' ששמע אליו ונענה לו: "בְּקָרְאִי אֵלָיו". בהמשך הוא מביא את אֶחיו למצב שיצטערו על חטא המכירה ויחושו בלבבם, גם בעת היותם על משכבם, רגשות אשמה.
3. ו' - מהווה פניה לאֶחיו בה הוא מבקש שלא להמשיך ולרגוז ואף לא לריב ביניהם ולהאשים את עצמם.
4. ז'-ט' - תארים לפנינו את הרהוריו של יוסף בתום כל ההתרחשויות בינו לבין אֶחיו.יוסף מקווה שכאשר יגיע יום המיתה המתואר כאן כשכיבה ושינה – "אשכבה ואישן" (שינה היא פעמים ביטוי למוות, , הוא יהיה בצוותא עם אחיו, ללא מריבה וללא איבה, אלא "בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן".

"קום ועשה לישועתך"

הרב יצחק חי זאגא - בית המדרש ב"בית הרב" - מהעלון שנשלח במייל

פרשתנו, פרשת 'ויחי', מסיימת את חומש בראשית, יחד עם סיום סיפורו המופלא של יוסף הצדיק. נראה כי חומש האמונה, מסתיים דווקא בסיפור זה, כמייצג את דרכו האמונית המיוחדת של היהודי, בהתמודדויות אשר נכונו לו במהלך ההיסטוריה.

לקראת סיום הפרשה, מסכם יוסף הצדיק את גישתו לאירועי העבר הכואבים, 'ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה.. להחיות עם רב'. יש מי שהסיקו מכך, כי האמונה היהודית דוגלת בביטול בחירתו של האדם. רק אל 'תפריע' לקב"ה לנהל את עולמו. דעה זו מתחזקת מן העובדה, שיוסף נענש על כי הסתמך על שר המשקים. הא למדת, שעל היהודי להתפלל ולקיים מצוות, ואת כל השאר להשאיר לקב"ה.

אך לא כך לימדנו מרן הראי"ה קוק זצ"ל – 'אין שום ישועה שלימה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו' (אורות הקודש חלק ג, עמ' ע). כלומר, עליך לקום ולעשות לישועתך, ובלא זה, לא תהא ישועתך שלימה. העולם הזה מתנהל ברצות הא-ל, באופן בו האדם פועל מלמטה, ובעקבות מעשיו, פועל האלוקים גם מלמעלה. ומדוע כך? מפני שזהו עולם התיקון, שצריך להיתקן בידי אדם, מתוך פעולתו של האדם לתקן את עצמו. הפעולה המעשית הבחירית כאן למטה, בידי המצפה לישועה, היא עצמה חלק מתיקונו, מהתעלותו והתקדמותו, והיא המביאה את הטבתו, ואת הטבת רצונותיו ומידותיו, ואם כן בזה כבר הופיעה חצי ישועה, ואולי אף עיקר תכליתה.

כאשר אנו מתבוננים לעומק דמותו של יוסף הצדיק, אנו רואים אדם, שעומק אמונתו שמר על שפיותו, הצילו מן הייאוש ונתן לו תקווה. אך יחד עם זאת אנו פוגשים באדם שאמונתו עיצבה אותו כאיש רב פעלים, חרוץ, חכם ושנון. אדם אשר קם ועושה לישועתו. האיזון האמוני המיוחד, המשלב עשייה חרוצה, עם אמונה גמורה בקב"ה, היא השיעור אותו לומד יוסף הצדיק בדרכו המופלאה, ואגב כך מלמד את כולנו, מהי דמותו של היהודי המאמין.

חניטה

פעולת החניטה במצרים - ויקישיתוף, Jeff Dahl

חנוט במכון האפיפיורי בירושלים - צילמה:תמר הירדני

על מנת למלא את בקשת יוסף הצדיק, להביא אותו לקבורה, ה"רופאים" חונטו את גופו. מלאכת שימור של גופת המת בעזרת עשבים וחומרים מיוחדים המעכבים בעד רקבון הגופה היו ידועים למצרים הקדמונים.

הרב בנימין לאו במאמרו בעיתון הארץ, ערב פרשת ויחי תש"ע פרשת השבוע | מלחמת אראלים במצוקים כתב : "הקבורה משחררת את הרוח אל מקומה בעליונים, ואילו החניטה מנציחה את הגוף. "הרי כאן ניגוד מעניין בין ההשקפה המצרית, הבאה לידי ביטוי בחניטת המתים, לבין ההשקפה היהודית. המצרי חנט את הגוף למען יעמוד בייחודו הפרטי, ואילו הנשמה לא עמדה באישיותה המיוחדת, היא נדדה מגוף לגוף ועברה גם בגופי בהמות, אך לדידן עומדת הנשמה לעד ואילו הגוף נודד, הרי הוא שב אל העפר, ועובר בכל גלגולי הגופים החומריים" (הרש"ר הירש). מעניין הקשר הלשוני בין פעולת החניטה של המתים לבין השימוש החקלאי של חניטת אילנות. הראשון מבקש להציג מת כחי והאחר בא לתאר את החיים המתעוררים מאילן השרוי בתרדמת החורף. הראשון כולו אשליה, האחר כולו אמת."

החניטה הראשונה שעליה מסופר במקרא היא של יעקב והיא מתוארת כך:"וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם. (נ',א'-ב'). לפי רש"י: החניטה - "עניין מרקחת בשמים הוא". הפרשן " ר' יהודה ליב בן יוסף הלוי" במכונה: "יהל אור" כותב:"שהיו עושים הסמים כמו אבק לפזר. ויכול להיות שלא פתחו את בטנו להוציא את בני מעיוכמנהג המלכים. רק פזרו האבק לנעלה על הגוף מפני הכבוד"

החניטה המצריות נועדה לשמר את צורתו של הגוף כדי לאפשר לנשמה לחזור אליו, לפי האמונה המצרית. את האיברים הפנימיים הכניסו לכדים שצורפו לקבר. את הגופה עטפו בבדים מרוחים בשרף. הפרשן על הראב"ע "קרני אור" לר' יהודה ליב קרינסקי מתאר את התהליך המקובל של החניטה: " היא הוצאת המוח והלב והכבד, וכן המעים והמררות מתוך הגוף, וימשחו הגוף מבית ומבחוץ בשמן האפרסמון, וימלא הקרביים מבית ומבחוץ ממיני הבשמים המיבשים לחלוחית הגוף, וצריך בכל יום להחליף הבשמים. ובתוך ימים ישאר הגוף יבש וקשה על מתכונתו, מבלי שינוי אבר מאבריו, והמת נראה כאחו ישן, ולא יתעפש ולא יסריח ןלא יתרחקו ממנו. במוזאונים בעולם שמורות מומיות בנות אלפי שנים.

בציורים שנמצאו על פעולת החניטה - כמו לעיל - מופיעה מראש לאדם החנוט כעין דמות של "שועל". האם יש קשר בין דמותה של החיה לבין פעולת החניטה ?
רש"י כתב על ד"ה :וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה את פירוש הבא:"תעלא בעידניה סגיד ליה" . על כך פרשו במסכת מגילה:"אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: היינו דאמרי אינשי 'תעלא (שועל) בעידניה (אם תראה שעתו מצלחת) - סגיד ליה'" , אשר משמעו הוא השתחווה אפילו לשועל, הנחשב לחי בזויה, בזמן הצלחתה. יוסף בקש זאת מיוסף ולא מיהודה, היות וידע שיוסף הוא המסוגל לבצע את בקשתו. עדיין השאלה היא האם יש קשר בין השועל, אשר כנראה הוא "תן" לבין פעולת החניטה.

זאב ח' ארליך (ז'אבו) במאמרו:תעלא בעידניה סגיד ליה מספר כי אל החניטה המצרי היה לו פני תן. הוא המופיע בציורים כגוחן על פני המת. ארליך מצביע על כך כי בבקשתו מיוסף הוא מבקש כי הוא יטפל בחניטה ולא אל "אנוביס" בעל פני התן שזה תפקידו. ואכן יעקב נפטר במצרים והוא מבקש כי לא יקבר אותו באחד המקדשים שלהם - דבר שהם מסוגלים לעשות באמונה כי יביאו לו ברכה. לא כן היה גורלו של יוסף הצדיק.

אשר לגורל ארונו יוסף מובא במסכת סוטה:"ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור ? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור; הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו". ורש"י מבאר:,לפי שאין ארץ מצרים שותה ממי גשמים אלא שכולה עשויה יאורים וחריצים מנילוס עד סוף המדינה כמה פרסאות; ונילוס עולה ומשקה ומתברך, וממלא אותן יאורים, ומשקין מהן השדות, והיינו דכתיב  :"והיה אם לא יעלה מכל משפחות וגו' לא עליהם יהיה הגשם ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא תבא ולא עליהם" ואין כתיב כאן הגשם אלא ולא עליהם- יהיה אותו נהר שהן שותין ממנו; ויונתן בן עוזיאל תרגם 'ולא עליהם תיסק נילוס')!

הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: "יוסף! יוסף! הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל; אם אתה מראה עצמך – מוטב, אם לאו - הרי אנו מנוקין משבועתך!" מיד צף ארונו של יוסף.

ואל תתמה היאך ברזל צף, שהרי כתיב  : ויהי האחד (בתלמידי אלישע כתיב [מלכים ב ו,ה]) [ויהי אחד] מפיל הקורה, ואֶת הברזל נפל אל המים, [ויצעק ויאמר] אהה אדוני והוא שאול (השאילוהו לו)! (פסוק ו) ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל!

חזק חזק ונתחזק

בטאון חב"ד דן בהכרזה בסיום הספר "חזק חזק ונתחזק!" . פרשת ויחי היא סיום וחותם ספר ראשון, גם במעלה וחשיבות, דחמשה חומשי תורה, ספר בראשית (גם מלשון ראש), הנקרא "ספר הישר", "ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים" – "מעשה אבות סימן לבנים" – שמהווה הוראה ונתינת-כוח לכללות עבודת ה"בנים" (כל בני-ישראל) שמתחילה ב"ואלה שמות בני ישראל", ונמשכת בכל הד' ספרים שלאחרי-זה, ובכל כ"ד ספרי קודש דתורה, נביאים וכתובים, עד ל"דברי הימים", דברי ימי בני-ישראל עד סוף כל הדורות.

ומודגש בשמה ובתוכנה של הפרשה שבה מסיימים וחותמים ספר ראשון שבתורה:

• שם הפרשה – "ויחי יעקב" – שכיוון ש"יעקב" הוא "בחיר האבות", מהווים חיי יעקב הסך-הכל ד"ספר הישר" "ספר אברהם, יצחק ויעקב", ועל-ידו נמשכים לכל בני-ישראל כל ענייני האבות ועד שנעשה המעמד ומצב ד"ויחי יעקב" אצל כל בני-ישראל עד סוף כל הדורות.

• תוכן הפרשה – ברכת יעקב לבניו, ולפני-זה גם ברכתו לבני יוסף והמשכת ענייני יעקב לכל בניו, י"ב השבטים, שכוללים כל בני-ישראל עד סוף כל הדורות.

ובלשון חז"ל: "יעקב אבינו לא מת", "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" – שחיי יעקב הם חיים נצחיים על-ידי זה שנמשכים אצל זרעו וזרע-זרעו עד סוף כל הדורות, "זרעו בחיים", חיים אמיתיים על-ידי לימוד וקיום התורה, "חיינו ואורך ימינו"17, עניינו של יעקב, כמו שכתוב "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל".

ובסיום קריאת פרשת ויחי שבה מסיימים וחותמים ספר ראשון שבתורה מכריזים "חזק חזק ונתחזק" – ש"ויחי יעקב" מהווה חיזוק על העבודה דכל בני-ישראל עד סוף כל הדורות.

ולסיום ספר בראשית:

מקור התמונות:ויקישיתוף

ספר תורה פתוח לקריאה - צילם:Horsch, Willy

ספר בראשית על קליפת ביצה - צילם:Brian0918

האדם הראשון יוצא מגן העדן אל העולם - צילם:Heikenwaelder

ההפטרה

הפטרת הפרשה היא מספר מלכים:"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד, לָמוּת; וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר" (ב',א'). דוד המלך מנחה את בנו שלמה המלך כיצד לנהוג: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" ויחד עם זאת תהיה מעשי: "וְעָשִׂיתָ, כְּחָכְמָתֶךָ; וְלֹא-תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם, שְׁאֹל " - ליואב שר הצבא. ואל תשכח את "וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה-חֶסֶד, וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ". ומסיים את החשבונות:"וְעַתָּה, אַל-תְּנַקֵּהוּ, כִּי אִישׁ חָכָם, אָתָּה" - עם שמעי בן גרא. רק אז " וַיִּשְׁכַּב דָּוִד, עִם-אֲבֹתָיו; וַיִּקָּבֵר, בְּעִיר דָּוִד." ושלמה מוכן לתפקידו:" וּשְׁלֹמֹה--יָשַׁב, עַל-כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו; וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ, מְאֹד" המלכות משבט יהודה מתגשמת, בדור השני, כפי שיעקב אבינו ניבא ליהודה בן יעקב בפרשת ויחי.

הפרשה וההפטרה

מפגשי בראשית עם ישעיהו ליבוביץ' פרשת ויחי

מפגשי בראשית עם ישעיהו ליבוביץ': פרשת ויחי

בפרשה יעקב אבינו דן בעתיד בניו. דוד המלך עסק ב"חיסול חשבונות". אפילו את נאמנו, שר צבאו הוא מוציאו להרג, על מנת להבטיח את הירושה. דוד היה צדיק וגם היה מלך כפי שאמרו חז"ל :"הרבנות קוברת את בעליה". בהכרח הוא נעשה עריץ. יש להדגיש זאת לכל אלה הרואים את המטרה : הקמת מלכות ישראל.

בתכנית זו שני חלקים. בחלק הראשון ישוחח הפרופ' ליבוביץ על ברכת יעקב לבניו לפני מותו. בחלק השני יביעו דעתם שלושה מרואיינים על מהותו של ספר בראשית בעיניהם. משתתפים בחלק זה : אהרון מגד, חנן פורת ואליס שלוי. מנחה יעל צדוק.

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע