פרשת ויקרא

שעורה לקציר העומר — שעורה בשפך נחל יששכר

בשבת שחלפה חל ראש חודש ניסן. עליו נאמר בספר שמות :"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (י"ב,א'-ב'). הציווי היה במצרים, אך צויין כי הוא יהיה :"הַיּוֹם, אַתֶּם יֹצְאִים, בְּחֹדֶשׁ, הָאָבִיב." (י"ג,ד). בספר שמות אנו מוצאים כי גם במצרים היה משמעות לאביב וזה בהקשר לפגיעה בסוגי החיטה בעת מכב הברד: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. לב וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת, לֹא נֻכּוּ: כִּי אֲפִילֹת, הֵנָּה" (ט',ל"א-ל"ב). רש"י פירש:כי השערה אביב - כבר ביכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו. האביב מתבטא במזג האויר ומכאן "עיבור השנה" המביא לכך שחג הפסח יחול בעונה זו של השנה האביב. בחג הפסח היה מובא לבית המקדש "קציר העומר" - היבול הראשון של השעורה.

חודש ניסן נחשב גם לחודש בו בני-ישראל יזכו לגאולה. בתלמוד בבלי נאמר:"בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להיגאל." (ראש השנה, י"א, א')

מזלו של החודש הוא טלה, רמז לקרבן פסח. כן נמשלו היהודים לשה בין שבעים זאבים, שרק הודות להשגחה העליונה הוא מסוגל להשאר בחיים ולא ליפול טרף לשיני הטורפים.

בראש החודש: א' ניסן. ביום זה, בשנה השניה אחרי צאת בני ישראל ממצרים, הוקם המשכן והחלה בו עבודת הקודש. ביום זה גם בירך אהרן הכהן את ישראל לראשונה ב"ברכת כהנים". ראש חודש ניסן הוא "ראש השנה למלכים".

ראו גם: ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל

הרב_אביחי_רונצקי-ויקרא — הרב אביחי רונצקי-ויקרא

הרב אביחי רונצקי-ויקרא

וַיִּ קְ רָ א" באל"ף זעירא - מדוע ?[]

אנו מתחילים השבוע לקרוא בחומש ויקרא. "וַיִּ קְ רָ"א האל"ף זעירא. למה? הביא בעל הטורים , שמשה בְּעַנְוָתוֹ לא רצה לכתוב בתורה " וַיִּקְרָא " אל משה , אלא "וַיִּקָּר", כדרך שנאמר בבלעם (במדבר כג, ד; ושם טז), שהוא לשון מקרה , וכאילו לא נגלה אליו הקב"ה אלא דרך עראי ומקרה , בלא שהיה ראוי לכך מצד מדרגתו. אמר לו הקב"ה לכתוב גם האל"ף. אמר לו משה שלא יכתבנה אלא קטנה, וכתבה קטנה , כדי שעדין יהיה נראה קצת כאילו נכתב "וַיִּ קָּ ר", ולא "וַיִּ קְ רָ א ".

אך יש מי שדרש להפך, ש"וַיִּקָּר" לא בא למעט בכבודו של משה רבינו, אלא להרבות בכבודו, כי "וַיִּקָּר" הוא לשון יקר וכבוד , כמו שכתוב במגילה: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר " (אסתר ח, טז)ובזוהר מובא עוד, ש"וַיִּ קְ רָ א" בשינוי סדר האותיות הוא "אוֹקִיר", כמו "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז" (ישעיה יג יב), שהוא לשון כבוד ויקר]. אם כך, למה באמת לא נכתב "וַיִּקָּר", שהוא לשון כבוד ? - אפשר לומר לפי ביאור זה, דלכך נכתב "וַיִּקְרָא" באל"ף זעירא, לרמז ד" לכך זכה משה ליקר וגדולה , מחמת שהיה זעיר מאד בעיני עצמו , ולא נחשב בעיני עצמו לכלום" (מאור ושמש) . ענין זה, שה"זעיר מאד בעיני עצמו , ולא נחשב בעיני עצמו לכלום" זוכה עבור כך ליקר וגדולה, נרמז כבר בדברי המשנה באבות (אבות פ"ד מ"א). המש נה אומרת :"איזהו מכובד? - המכבד את הבריות, שנאמר: כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ (שמו"א ב, ל)". והנה, אין מי שמכבד את הבריות יותר ממשה רבינו . משה הרי רואה את עצמו פחוּת מכל אדם . "וְנַחְנוּ מָה" - הוא אומר על עצמו ועל אהרן (שמות טז, ז). כולם יותר חשובים ממנו . א"כ, הוא מכבד הבריות הכי גדול . ממילא מגיע לו הכבוד הכי גדול.

לקריאת השיעור במלואו הקש כאן שיחת הגאון הרב אביגדֹר הלוי נבנצל שליט"א לפרשת ויקרא כי מכבדי אכבד

וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו... – מי קרא אל משה?[]

השבת נזכה ב"ה, לקרוא בפרשת וַיִּקְרָא, הפותחת את ספר וַיִּקְרָא, בפסוק "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". ספר וַיִּקְרָא הוא הספר השלישי, מתוך חמשת חומשי תורה, כלומר שהוא האמצעי והפנימי שבהם. ספר זה מכונה בפי חז"ל גם "תורת כהנים", מכיוון שהוא עוסק ברובו בקרבנות, בטהרה ובשאר מצוות שהכהנים מופקדים עליהם או מעורבים בהם. אם שמה של הפרשה מעניין אותנו, כי הוא מרמז על מהותה של כל הפרשה, אזי כאשר מדובר בספר, על אחת כמה וכמה.

מדוע איפוא נקרא הספר בשם וַיִּקְרָא? מה לוַיִּקְרָא ולקרבנות, למשל? נתקלנו כבר בשמות של פרשות הפותחים באות ו', אך ספר ויקרא, הינו הספר הראשון, וגם היחיד (בתנ"ך כולו), ששמו פותח באות ו'. האם יש לכך משמעות מיוחדת? יש גם מקום לתמוה, על לשונו של הפסוק הראשון בספר, הפותח "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה". לשון זו, בפתיחה של ספר חדש כמו מזמינה במפגיע את השאלה : מי קרא אל משה? התשובה המיידית העולה בדעתנו היא, שלכאורה, ברור שהקב"ה, הוא זה שקרא אליו. אך אם הדברים כה ברורים, מדוע במילים הבאות "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו", טורח הכתוב לציין כי ה' הוא המדבר אליו? אם ה' הוא הקורא אל משה ומדבר אליו, כי אז מן הנכון היה לכאורה, לכתוב "וַיִּקְרָא ה' אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר אֵלָיו", או להזכיר את שמו של הקב"ה פעמיים, פעם בהתייחס לקריאה ופעם בהתייחס לדיבור? תופעה ייחודית נוספת בפסוקנו, הדורשת הסבר, היא השימוש באות א' זעירה, במלה הראשונה "וַיִּקְרָא". ונסתפק בעוד שאלה, מדוע טורח הכתוב להזכיר כאן את הקריאה אל משה שקדמה לדיבור, שהרי בד"כ, כאשר פונה הקב"ה אל משה, הכתוב פותח הישר בלשון "וַיְדַבֵּר" או "וַיֹּאמֶר", ללא כל איזכור של הקריאה שקדמה לדיבור?

המקור: חנן חסן - אם אינך מקבל את הגיליון ישירות, וברצונך לקבלו חינם, אנא פנה אל hanan78@inter.net.il או לטלפון 052-569-9691.

למה תינוקות מתחילים ללמוד תורה בפרשת ויקרא[]

Sedia per Bambini da sinagoga di Carmagnola — ספסלים לילדים בגבהים משתנים ב"חדר" בבית הכנסת בעיר קארמניולה - מחוז פיימונטה באיטליה

פרשת ויקרא היא הפרשה הראשונה של ספר ויקרא. הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן כתב בעלון לפרשת השבוע שבת בשבתו לפרשת ויקרא כי מנהג ישראל מדורי דורות לפתוח את לימודם של תינוקות של בית רבן בפסוקים הראשונים של פרשת ויקרא - "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". יש מחנכים המתקשים בדבר, מפני שנדמה להם שקיים מרחק רב בין עולם הקרבנות לעולמם של הילדים. הרי גם בגיל מבוגר יש קושי בדבר, ומדוע לפתוח את הלימוד דווקא בזה.

ובכל זאת, במקומות שבהם מקיימים בפשטות את דברי המדרש נוחלים הצלחה מרובה. הילדים, מסתבר, אוהבים מאוד דווקא את הפרשיות הללו. שאלותיהם וספקותיהם של הבוגרים אינם טורדים את מנוחתם. הם מתפעמים כשהם מתוודעים לפרטי עבודת המקדש, לרוממות העליונה של עם ישראל בתפארתו. לבבם בוער בהם כשהם לומדים על עולי הרגלים, שבאים לִראות ולירָאות במקום הקודש ומשתפים עמם גם את הצדדים הבהמיים שבהוויתם, הבשר והדם. כל אלו חורטים בנפשם רושם עמוק. טהרתם של הקרבנות נובעת מתוך כך שהם נותנים ביטוי שלם ומקיף לדבקות השלמה של האומה הישראלית בבוראה. הבשר והדם, התודה, החטאת והאשם, ברוח ובחומר, בשעת התעלות כבשעת נפילה. ולאידך גיסא, טהרתם של ישראל היא פועל יוצא משייכותם העמוקה והכוללת אל טהרת המקדש והקרבנות. חז"ל זכרו את רבי יהושע בן גמלא לטובה, על שתיקן תלמודי תורה בישראל וקבע את משכנו של הראשון שבהם בירושלים דווקא, על יסוד דרשת הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". בתוספות הסבירו: "לפי שהיה רואה קדושה גדולה בכהנים עוסקים בעבודה, היה (התינוק) מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה". שורש הטהרה ויראת השמים של ישראל, אבן הפינה ללימוד התורה ולקיום המצוות, מיוסדים על השייכות לקדושתם של הכהנים העוסקים בעבודת הקודש. אם כבוגרים כבר נחשפנו להשפעות זרות, שונות ומשונות, ובשל כך התרחקנו בעל כורחנו מן העולם המופלא הזה, הרי ילדינו עוד אינם סובלים מכך. נפשם פתוחה לרווחה, טהרתם היסודית עוד לא ניטשטשה תחת עול המורכבות של החיים הבוגרים. יש בהם מה שאין בנו, משום שאנו כבר מתקשים מעט לקבל בתמימות את הלימוד הזה, ואילו הם פוסעים בין פסוקי הקרבנות כאחוזי קסם. משום כך, אדרבה, "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז". עלינו להניח את קשיינו שלנו בצד, להיטהר מהם לפני שנבוא לעסוק עם טהורים בהלכות הטהרה, ולהאמין בכל לבנו בכוחו של אותו הבל קדוש שאין בו חטא לקשר את מה שהיה אל מה שיהיה, להצמיח תורה שתביא לחידוש כל כבודנו ותפארתנו כבראשונה. אדרבה, בטהרתם של התינוקות נטהר גם אנו.

ראו כאן ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראללשבת פרשת ויקרא

סדר הקרבנות[]

רשת ויקרא התורה מתחילה לפרט את דיני הקרבנות שיש להקריב על המזבח. בגמרא נאמר שהמילה מזבח מתחילה באות מ, שהיא ראשיתן של המילים – מזיח, מזין, מחבב, מכפר. כלומר, המזבח מזיח (מזיז) ומבטל גזֵרות רעות; מזין את העולם בשפע שבא על־ידי הקרבנות; מחבב את עם ישראל אצל הקב"ה; ומכפר על עוונותיהם של ישראל. עניינו העיקרי של המזבח הוא להקריב קרבנות, כדי לכפר על עוונותיהם של ישראל. על־ידי כך נעשה "ריח ניחוח לה'", נחת־רוח לפני הקב"ה, ואז הוא מעניק את שפע ברכותיו לעם־ישראל.

שיחת השבוע של חבד מבאר בתורת החסידות מוסבר שהקרבן הוא כמו דורון, שהאדם שחטא כנגד המלך משגר אליו, אחרי שביקש את סליחתו, כדי שיתרצה לו, ואז יוכל לבוא לפניו ולבקש את בקשותיו.

על־פי זה היה סדר הדברים צריך להיות הפוך – תחילה 'מכפר' ורק אחר־כך 'מחבב', 'מזין' ו'מזיח'. אין זה הגיוני שתחילה המלך ממלא את בקשותיו של האדם, ורק אחר־כך יכפר על חטאיו. מדוע אפוא הגמרא נוקטת סדר שלכאורה אינו הסדר הנכון?

אלא כאן רמזו חז"ל את עניינו הפנימי המהותי של המזבח. פעולתו של המזבח היא דווקא בסדר הזה – מזיח, מזין, מחבב, מכפר. גם אם עדיין לא נעשתה הכפרה, וקל־וחומר שעדיין לא הגענו ל'מחבב' – בכל־זאת הקב"ה כבר דואג לעם־ ישראל, מסלק ממנו את הגזֵרות הרעות ומזין אותו בכל השפע הגשמי והרוחני הדרוש לו.תורת ^[1]

קרבן עולה[]

ראו ערך מורחב: קרבן עולה

דין קרבן עולה - מצוה קי"ה מצות עשה מ"ח : משרשי המצוה שאל יעלה על דעת בני אדם שכל שלא יעשה רע בפועל אין בו עול על מחשבות ותועבות בלבו, כי השי"ת יודע מחשבות לבו ומכיר רוע מחשבתו, וסוף מעשה במחשבה תחלה, ולכן צוה להביא קרבן עולה עליו. וכתב האבן עזרא דלכן נקראת עולה שבאה על העולה על הלב. והעולה באה כולה כליל. ובגמ' משל לשני בני אדם שהביאו דורן למלך אחד אוהבו ואחד אויבו, הדורן של אוהבו אוכל אותו המלך כולו להראות שקבלו בסבר פנים יפות, ודורון אויבו אוכל מעט ממנו להראות שמחל מעט על עונו, ואינו אויב לו כמקדם, והשאר נותן לעבדיו לאכול. וכן זה שהרהר בעבירה, ולא בפועל וחזר מיד, בין אוהבי השי"ת יחשב, אבל חטאת שבא על חטא שחטא בפועל נאכל קצת והשאר נאכל לכהנים שהם עבדיו. והשלמים שהם להטיל שלום לפיכך כאוהבים שאוכלים כולם הסעודה בחבורה על שלחן אחד, השי"ת והכהנים והבעלים, להורות שהוא אהוב לכולם. המקור

מקורות:זבחים נ"ג יומא כ"ה, ר"מ פ"ז ממעשה"ק, סה"מ מ"ע ס"ג, סמ"ג עשין קפ"ו.

קרבן עולה ויורד[]

קרבן עולה ויורד המפורט בפרשתנו, קרוי כך, מכיון שיש בו שלש אפשרויות הקרבה, בהתאם למצבו הכלכלי של החוטא. כך מצינו בפרשתנו (פרק ה פסוקים ה-ז, יא):

וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ. וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַה' אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה... וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא.

שלושה מקרים (ויש אומרים ארבעה, עיינו בתרגום יונתן בן עוזיאל) שבעטים מביאים קרבן עולה ויורד, מוזכרים לפני כן (פסוקים א-ד),:

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם.אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה.

המקרה הראשון (וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ), נקרא בלשון חז"ל "שבועת העדות", וענינו נדון בהרחבה בפרק הרביעי במסכת שבועות. תמצית הענין מופיעה ברמב"ם (הלכות שבועות פרק ט הלכה א): "התובע עדיו להעיד לו עדות שיתחייב הנתבע בעדותן לבדה ליתן לתובע זה ממון המטלטל, וכפרו בעדותן ונשבעו, בין שנשבעו בבית דין בין שנשבעו חוץ לבית דין הרי אלו חייבין משום שבועת העדות, שהרי הפסידוהו ממון בכפירתם, וכן אם השביעם התובע וכפרו בו אף על פי שלא נשבעו הן ולא ענו אמן אחר שבועתו כיון שכפרו הרי אלו חייבין, והוא שישביעם בבית דין."

המקרה השני של קרבן עולה ויורד (אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא, אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם) הוא הקרוי בלשון חז"ל "טומאת מקדש וקדשיו" , אלא שהמקרא אינו מתייחס לשאלה מה עושה הטמא, אלא רק לעובדה שנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם. רש"י, בעקבות חז"ל, מוסיף את מה שלא נאמר במפורש: "ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים, או יכנס למקדש." וכן פירש רשב"ם: "והוא טמא ואשם - על ששכח שהוא טמא ונכנס למקדש או אכל קדש."

המקרה השלישי הוא הקרוי בלשון חז"ל "שבועת ביטוי" (אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב). רש"י מפרש: "להרע – לעצמו, או להיטיב - לעצמו, כגון אוכל ולא אוכל, אישן ולא אישן." רש"ר הירש מבאר מדוע חייבים לפרש כך: "להרע או להיטיב איננו מתפרש במשמעות הלכית, כי הנשבע לעבור עבירה - שבועתו בטלה וקרויה שבועת שוא. שבועה המתייחסת לדבר נמנע - מבחינה מוסרית או מבחינה גופנית - אין לה תוקף כלל. לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב מתפרש אפוא במשמעות אישית: להרע או להיטיב לאדם."

המקור: קבלת דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il הערות, תגובות ותרומות ניתן להפנות לרב שמעון גולן, ת.ד. 2119 אפרת, טל' 02/

קן לציפור בין העולים (להר ולבית)[]

זאב ח' ארליך כתב במדורו "ארץ מקרא" במוסף השבת של מקור ראשון מיום 27 במרץ 2009 על "קן לציפור בין העולים (להר ולבית).

בחפירות שנערכו מול חלקו הדרומי של הכותל המערבי נמצא רגל של אבן ועליה ברגל של כלי אבן ועליו מילה בערית "קרבן". תחת הכתובת חקוקות, במהפך, שתי צפורים. ייתכן כי ההיפוך נועד להצביע על כך שסופן למיתה.

לקריאת המאמר במלואו - למטרת לימוד בלבד

האם אפשר לתרום קורבן ציבור ?[]

אמת שאם חושבים קצת על השאלה שבכותרת, רואים שיש בה סתירה פנימית. אם הקורבן אמור להגיע מכל הציבור, איך אני יכול לתרום אותו? הרי צריך שהציבור יתרום אותו. בשבוע שבו מתחילים להשמיע על השקלים, ומתחילים גם לעסוק בתורת הקורבנות, נעמוד על מקורות המימון של הקורבן. נעסוק במהותה של מחצית השקל אשר מסיבה מסוימת (שעליה נעמוד) היא גם דרך למנות את ישראל. נראה איך כלכלה ורוחניות יכולים לחבור זה בזה... וגם נלמד על השלכות מעשיות שיש לזה להקרבת קורבנות היום.

אדם מועד לעולם[]

מאת: הרב רונצקי, ישיבת איתמר

אחד הקרבנות עליהן מצווה התורה בפרשתנו הוא קרבן החטאת, שמחויב האדם להביאו כשעבר עבירה בשוגג.

ולכאורה ניתן לשאול- במה אשם החוטא בשגגה עד שנדרש הוא להביא קרבן לכפרה על מעשהו? הרי כלל לא התכוון לרעה, ורק בעקבות שכחה או היסח הדעת הגיע לעשות עבירה. אכן, מלמדים אותנו חז"ל במסכת בבא קמא כלל משפט יסודי בדיני נזיקין המגדיר את אחריותו המלאה של האדם על מעשיו- "אדם מועד לעולם ". בכל מצב בו אדם הזיק את חברו בין במזיד בין בשוגג, בין באונס בין ברצון, חייב הוא לשלם דמי נזיקין על מעשיו.

יסודו של כלל זה הינו בהכרת גודל האחריות המוטלת על האדם, אשר נדרש לכלכל ולתכנן את צעדיו ומעשיו היטב, ובכך למנוע מצב שבו יגיע, אף מבלי דעת, לעשיית איזה מעשה רע. האדם נדרש לחשוב מראש על כל ההשלכות שעלולות לקרות כתוצאה ממעשיו; וכמאמר חכמינו: "סוף מעשה במחשבה תחילה". על כן, חייבה התורה את החוטא בשגגה להביא קרבן חטאת, שכן לא כלכל את צעדיו כראוי ואפשר היווצרותה של תקלה זו, עד שיצאה מתחת ידו עבירה. לעיתים יש ואנשים נכשלים בדבר מה, דוגמת איחור לפגישה וחוסר עמידה בלו"ז, ומתרצים זאת בנסיבות שונות- פקקי תנועה, השעון המעורר שהתקלקל וכדו', אף על תקלות כאלו ודומיהם אמרו חז"ל כי מוטלת על האדם האחריות למעשיו, מפני שנדרש הוא לצפות מראש את העשוי להתרחש ולתכנן את מעשיו בהתאם. לסיכום- תכנון מדוקדק ומחשבה על פרט ופרט, כפי יכולתנו, הם הערובה לצמצום כישלונותינו. אל לנו להניח את מעשינו מבלי מחשבה, שתוצאותיהם במקרים רבים הינן הרות אסון.

אשרי הדור שמנהיגו עושה תשובה[]

קרבן חטאת בא לתקן ולכפר על קלקולים וסיבוכים של אנשים שונים, מהפשוטים עמך ישראל ועד ראשי ומנהיגי האומה. הרב דב ביגון בעלון פרשת השבוע של מכון מאיר כתב :" התורה מונה שלושה מנהיגים":.

הכהן הגדול - שתפקידן להשפיע בברכותיו ותפילותיו ועבודתו על האומה, אבל כאמור יכול לחטוא, ככתוב "ואם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" (ויקרא ד ג) כשהכהן הגדול חוטא, אשמת העם היא, כי הם תלויים בו לכפר עליהם ולהתפלל בידם ונעשה מקולקל ( רש"י).
הסנהדרין - ככתוב "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל" (ויקרא ד י"ג ) . כפירוש רש"י: עדת ישראל: אלו סנהדרין, שטעו להורות את האסור שהוא מותר ועשו הציבור על פיהם.
והמלך- המנהיג המדיני, ככתוב "אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ה' אלוקיו אשר לא תעשנה בשגגה ואשם". רש"י, בהתייחסו לנשיא שמקריב קרבן חטאת ומתוודה על קלקולו, אומר "אשר נשיא יחטא" - לשון אשרי. אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.

והוא עוסק באקטואליה:"כון לעכשיו, אשרי דורנו שזכינו לעצמאות מדינית ויש לנו הנהגה מדינית ובראשה עומד ראש ממשלה, אשר עליו מוטלת האחריות להנהיג את המדינה בטוב במעלה הדרך לגאולה השלמה, ואשרי הדור שראש הממשלה נותן על לבו את הטעויות שעשה הוא או אלה שלפניו ומוצא דרך לתקן אותן. ישנם כמה נושאים שעומדים על סדר היום הלאומי שיש לתקן אותם – בתחום המדיני, החברתי והכלכלי."

וממליץ:"על כל אלו צריך המנהיג המדיני, דהיינו ראש ממשלתנו, לתת את לבו ולתקן את הטעון תיקון, ומתוך כך תהיה לו סיעתא דשמיא ותתקיים בנו הבקשה: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה" (מתוך התפילה)."

"אשר נשיא יחטא"[]

אלישי בן יצחק - כתב בדף השבועי בהוצאת אוניברסיטת בר אילן על "אם הכהן המשיח יחטא... אשר נשיא יחטא"האם איש ציבור שריצה את עונשו יכול לשוב לתפקידו - ספר ויקרא, המכונה בפי חז"ל "תורת כהנים", פותח בעבודת הקרבנות, ואחד מהם הוא קרבן חטאת, המובא בעטיו של חטא שנעשה בשגגה. 1 לקרבן החטאת קטגוריות מש נ ה המאובחנות בזהות החוטא: למשל חטאת היחיד, חטאת הציבור החוטא בשגגה וחטאת ההנהגה הבכירה האמורה בשני אישים:

חטאת הכוהן הגדול חטאת ההנהגה הרוחנית,
וחטאת הנשיא –חטאת ההנהגה השלטונית המדינית.

להלן נבקש לפתוח צוהר לסוגיית יכולתו של נבחר ציבור שהורשע לשוב למשרתו הציבורית. צדדי הדילמה הם: האם די במעידה אחת, בהרשעה אחת, כדי לקבוע שאדם פסול מלשמש בכהונה ובמשרה ציבורית עד יום מותו, או שמא עם ריצוי עונשו ותשלום חובו לחברה הרי הוא ככל האדם, לרבות האפשרות לכהן בתפקיד ציבורי אם בתפקידו הקודם אם בתפקיד אחר. לכאורה, ניתן להשיב על שאלה זו על פי העיקרון שמלמדנו ר' חנינא בן גמליאל על חייבי כרת שקיבלו עונש מלקות: "כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם שנאמר (דב' כה:ג) 'וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵי ניךָ' כשלקה הרי הוא כאחיך". –

הרמב"ם מרחיב כלל זה לא רק לחייבי כרת שלקו אלא גם לכל מי שחטא ולקה: כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו שנאמר 'ונקלה אחיך לעיניך' כיון שלקה הרי הוא אחיך, אף כל מחויבי כרת שלקו נפטרו מידי כריתתן.

הנה כי כן נראה, לכאורה, כי על פי המשפט העברי בתום ריצוי העונש משנה האדם את הסטטוס שלו,וממורשע הוא נהפך ל"אחיך"; מאדם שחֵ טא רובץ על כתפו לאחד מאחיך. אלא שמתעוררת השאלה אם כלל זה נכון גם לנושאי משרה ציבורית. התלמוד הירושלמי דן בשאלה אם בכירי ההנהגה הציבורית כוהן גדול ונשיא, שחטאו, יכולים לשוב לתפקידם:

בסיכומו של הדיון המסקנה - כללו של דבר, דומה כי לא ניתן לקבוע מסמרות בשאלת חזרתו או אי-חזרתו של מועמד לתפקיד ציבורי. התשובה לשאלה זו תלויה בגורמים רבים, כגון חומרת העבֵרה, הכרת החוטא בחטאו או תשובתו על מעשיו. יתרה מזו, היום, בעידן של בחירות דמוקרטיות ולא מינויים, יש לתת את הדעת לזכותו של העם לשפוט ולהחליט אם ראוי אותו אדם לכהן בתפקיד ציבורי, ואולי יש מקום להבחין בין נבחר ציבור ובין נושא תפקיד ביצועי. כלומר אין למנוע מאדם שהורשע לשמש נבחר ציבור, אך יש אולי לשקול אם לתת לו תפקיד ביצועי, בוודאי תפקיד שבעבר גרם לו מכשלה. עוד יש לתת את הדעת לממד הזמן: ככל שמתארך פרק הזמן בין ביצוע העבֵרה ועד למינוי, כך יש לצמצם את החיטוט בעברו של המועמד משום זכות החפות המוענקת לכל אדם.

לקריאת המאמר במלואו ראו הקישור לעיל

אלישי בן-יצחק הוא עו"ד מוסמך במשפטים מטעם האוניברסיטה העברית ומלמד במכללת שערי משפט. יהיו דברינו כאן לע"נ הילדה תהילה חיה בת מיכל אשר נפטרה בטרם עת, ת.נ.צ.ב.ה.

נחמה אמונית[]

בימיו של ישעיהו הנביא ניצבה לראשונה האומה הישראלית בארצה, נוכח כיבוש של מעצמה. העימותים הצבאיים-מדיניים שהיו מכניסת העם לארץ ועד ימי ישעיהו, היו מול עמים קטנים ובינוניים ולא הגיעו לכלל מצב של חורבן וגלות. המעצמה האשורית שכבשה את המזרח התיכון כולו, הגלתה את מלכות ישראל והחריבה אותה. גם יהודה, שכנתה מדרום, שבה פעל ישעיהו, עמדה מול סכנה זו. העימות עם אשור לא היה רק צבאי אלא נוסח בפי שליחי מלך אשור כמאבק בין אלוהויות. הניצחון הצבאי של אשור על שומרון פורש על ידם כנצחון אלוהי אשור על אלוהי שומרון. על כן הצלת יהודה מידי אשור היה בה פן צבאי-לאומי חשוב, אבל לא פחות מזה - פן רוחני -אמוני: הבנה כי ביחס לה' - אין עוד מלבדו.

דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון כתב באתר כיפה שבמצב בו היתה נתונה האומה באותה עת - חורבן וגלות של מלכות ישראל בצד הצלה פלאית של יהודה מידי המעצמה האשורית - יש צורך גם בנבואת נחמה וחיזוק, וגם באמירה אמונית על אפסות אלילי העמים מול גדלות ה'. ההבנה כי אין לעבוד את ה' בהשקפת עולם אלילית צריכה בירור ותיקון.

עם ישראל הוא עם ה' - "יעקב עבדי וישראל בחרתי בו", צריך להפנים את קריאת ה' בפי הנביא "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין א-הים". וכיון שכך אין לו לחשוש מפסילים, עץ ואבן מעשי ידי אדם, אותם מתאר הנביא בצורה נרחבת ונלעגת. הקרבנות, עליהם מדברים הן בפרשה והן בהפטרה - אינם עיקר, אלא אמצעי.

ההתקרבות לה' תושג מתוך תיקון המעשים ומתוך כך "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך, שובה אלי כי גאלתיך".

עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ[]

הרב ארי לנדא, רב קהילת ”נוה אברהם“ פ“ת ובמדרשת ”אורות עציון – גבעת ושינגטון“כתב בעלון השבת "מצב רוח"

”עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ: וְלאֹ אתִֹי קָרָאתָ יַעֲקבֹ כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל“ (ישעיהו מג‘, א‘ –כב‘). במילים אלו פותחת ההפטרה של פרשת ויקרא, פרשה שעוסקת כל כולה בדיני הקורבנות- עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. מה למעשה הקשר בין נבואה זו של ישעיהו לענייני הקרבנות?

ה“לבוש“ מסביר כי הקשר מבוסס על הפסוק הבא בהפטרה ”לאֹ הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עלֹתֶֹיךָ וּזְבָחֶיךָ לאֹ כִבַּדְתָּנִי ...“ (שם מג‘, כג‘), וכך הוא מביא בספרו ”שהנביא מוכיח את ישראל שמוטב לשמוע בקול ה‘ ולא יצטרכו להביא קרבנות, מאשר יחטאו ויביאו קרבנות האמורים בפרשה“.

לכאורה ע“פ הלבוש מגמת ההפטרה היא הפוכה מהפרשה: ע“פ הפרשה אנו מצווים להביא קרבנות ואילו בהפטרה הנביא מעודד את העם לשמוע בקול ה‘ ולמעט בקרבנות.

ניתן למצוא הקשר אחר שאינו מעמיד את מגמת ההפטרה כנוגדת למגמת הפרשה אלא כמביאה מסר מהותי על הבנת עבודת הקרבנות בפרט ועל עבודת ה‘ ככלל. ההתמקדות היא בשני הפסוקים הראשונים. אם נתבונן תחילה בפסוק השני ”וְלאֹ אתִֹי קָרָאתָ יַעֲקבֹ כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל“, נבחין על פניו כי הוא נשמע מוזר: אם עם ישראל יגע בעבודת ה‘, מדוע ה‘ אומר כי העם אינו קורא בשמו?

ומסיים:"אומר הנביא לעם: אם ”יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל“, אם עבודת ה‘ היא יגיעה עבורך, עול כבד, אין זו עבודת ה‘ ולכן ”וְלאֹ אתִֹי קָרָאתָ יַעֲקבֹ“. עבודת ה‘ צריכה להוות ביטוי של ערגת האדם הנכסף לקרבת אלוקים. זה אולי המסר החשוב ביותר כשמתחילים לדון בדיני קרבנות: לא לראות בהבאת הקרבן פעולה טכנית-פולחנית, אלא ביטוי מאווי נפשו של האדם, כפי שאומר רש“י בפרשתנו על קרבן המנחה (פרק ב‘ ,א‘): ”ונפש כי תקריב - לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה, אלא במנחה:

מי דרכו להתנדב מנחה, עני. אמר הקב“ה: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו“, כך כל מביא קרבן צריך לחוש שהוא מקריב את נפשו ואולי נדקדק ונאמר ”מקריב“ מלשון יוצר קרבה. הדרך האידיאלית בעבודת ה‘ היא לחוש תמיד בכל תפילה ובכל קיום מצווה שאנו מבטאים את ייעודנו האמיתי: ”עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ“.