Fandom

Ventura Daniel Wiki

פרשת חיי שרה

7,414דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share
Burial of Sarah.png

קבורת שרה - המקור:ויקישיתוף - חריטה:גוסטב דורא, אעלה את התמונה: Neutrality

Ziun kever sdara imenu.jpg

ציון קבר שרה אימנו במערת המכפלה

Avraaa macpela.jpg

ציון קבר אברהם אבינו במערת המכפלה

פרשת חיי שרה היא הפרשה החמישית של ספר בראשית. היא נקראת על שם שרה אימנו כפי שהובא בפסוק הפותח את הפרשה: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה"(ספר בראשית, כ"ג,א'). מדרש רבה קישר בין התכנים של הפרשיות: וירא חיי שרה.

ר' ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא אמר על הפסוק:"וזרח השמש ובא השמש" וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש, אלא מה הוא כן, עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה הוא מזריח שמשו של צדיק אחר... עד שלא השקיע שמשה של שרה הזריח שמשה של רבקה, הדא הוא דכתיב (בראשית כ"ב) "ובתואל ילד את רבקה" ואחר כך "ותמת שרה בקרית ארבע", וכתיב (שם כ"ד) "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו". [1]. לאחר מכם מתחילה הפרשה "ויהיו חיי שרה מאה שנה". אברהם אבינו רכש את מערת המכפלה בה ייקברו אבות האומה הישראלית.

בהמשך הפרשה, אברהם אבינו שלח את אליעזר לחרן, ובמהלך שכולו פרי ההשגחה העליונה הוא מאתר את רבקה אימנו. היא שבה לארץ ופוגשת את בעלה המיועד יצחק אבינו, כאשר הוא שקוע בתפילת מנחה. וכך הובא במדרש רבה :"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב אין שיחה אלא תפלה, שנאמר: (ספר תהלים ק"ב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. וכן נאמר: ערב ובוקר וצהרים אשיחה וגו'(שם נ"ה). לקראת סוף הפרשה, אברהם אבינו לוקח את הגר לאישה, נפטר ונקבר במערת המכפלה אותה הוא רכש כאשר שרה אימנו נפטרה. הפרשה מקיפה 38 שנה מחיי אברהם: משנת 2,085 לבריאת העולם, מועד מות שרה אימנו, כאשר הוא היה בן 137 שנה עד לפטירתו בן 175 שנה - 2,123 לבריאת העולם.

ראו גם:

תוכן הפרשהעריכה

פרשת חיי שרה מתחלקת כדלקמן:

  1. מערת המכפלה נרכשה ושרה אימנו נקברת בה. לפי ספר הזוהר, האדם הראשון כבר בחר בה למקום קבורה :""מה עשה אדם? - עשה מערה אחת, ונטמן בה הוא ואשתו. מהיכן ידע ? (זאת אברהם אבינו) ? אלא ראה אור אחד דקיק עולה באותו מקום, שיוצא מגן עדן, ורצה אותו לקברו. ושם הוא המקום, סמוך לשער גן עדן". אתר מערת המכפלה
  2. בשליחות אברהם יצא אליעזר לחרן במטרה למצוא אשה ליצחק אבינו, אישה בעלת מידות, כפי שרש"י כותב:"ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם".
  3. בנות העיר (חרן) יוצאות לקראת אליעזר ורבקה בת בתואל באה לקראתו והציגה את תכונת החסד שבה:"וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן-מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר: וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם-מָקוֹם לָלוּן. וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה': (כ"ד,כ"ד-כ"ו). אליעזר מודה לקב"ה כי הצליח במשימתו.
  4. ורבקה בדרך ליצחק - אביה, לבן הארמי, שולח אותה להיות רעיה ליצחק אבינו:"הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (כ"ד,נ"א) ומברך אותה בברכה המקובל מאז לכל הכלות בעם ישראל:"אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה (שם,ס').
  5. רבקה באה לאוהל שרה, בת 3 לפי ספר הזוהר או בת י"א, לפי סדר עולם רבא:"נמצא אבינו יצחק נשא את רבקה בת 14 שנה":"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:" (ס"ז). ברכת ה' חזרה לאוהל האימהות.
  6. אברהם לקח את קטורה לאישה - רש"י כותב: "זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם". אברהם מת בן 175 שנה וונקבר במערת המכפלה על ידי יצחק וישמעאל: רש"י כתב: " מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא "שיבה טובה" (כפי) שנאמר באברהם. ובסיום הפרשה הובאו "ְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל, בֶּן-אַבְרָהָם" ובזה בא חלקו לידי מיצוי, מעתה המסילה לעתיד היא של יצחק אבינו.

הקשר בין פרשת וירא לבין פרשת חיי שרהעריכה

הניסיון העשירי - לפרשת חיי שרה תשעג01:19:39

הניסיון העשירי - לפרשת חיי שרה תשעג

הניסיון העשירי - לפרשת חיי שרה תשעג
הקש כאן להאזנה להרצאה כולה

הרב מוטי אלון התיחס לעובדה כי בפרשיות הקודמות יש קשר בין סוף פרשה אחת, אשר תשמש "פרומו" לפרשה הבאה.
בסוף פרשת וירא נאמר:"וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם, לֵאמֹר: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם-הִוא, בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ. אֶת-עוּץ בְּכֹרוֹ, וְאֶת-בּוּז אָחִיו, וְאֶת-קְמוּאֵל, אֲבִי אֲרָם. וְאֶת-כֶּשֶׂד וְאֶת-חֲזוֹ, וְאֶת-פִּלְדָּשׁ וְאֶת-יִדְלָף, וְאֵת, בְּתוּאֵל. וּבְתוּאֵל, יָלַד אֶת רִבְקָה; שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה, לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם. וּפִילַגְשׁוֹ, וּשְׁמָהּ רְאוּמָה; וַתֵּלֶד גַּם-הִוא אֶת-טֶבַח וְאֶת-גַּחַם, וְאֶת-תַּחַשׁ וְאֶת-מַעֲכָה. (בראשית, כ"ג,כ"א-כ"ג). עוד קושי, הפיסקה לעיל: ובתואל ילד את רבקה נקבעה גם בקריאה (מפטיר) לראש השנה, אשר בעיקרה עוסקת בסיפור עקידת יצחק. האם יש חיוניות בפיסקה זאת שתכלל יחד עם "עקדת יצחק" בקריאה לתורה לראש השנה
האם זה "אחר הדברים האלה". חשוב היה להביא את הסימטריה: שמונה בני האימהות וארבע בני השפחות. ברשימה נכללת גם רבקה אימנו היא "דור שלישי" - בת שלוש. אברהם אבינו הוא האח של נחור. היתכן כי 130 שנה הוא לא ידע מה קרה במשפחה ועתה הזמן לספר זאת ?

כפי שרש"י הסביר:"אחרי הדברים האלה ויגד וגו' - בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר: אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו אחרי הדברים האלה הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה: גם היא - אף היא השוותה משפחותיה למשפחות אברהם שתים עשרה, מה אברהם שנים עשר שבטים שיצאו מיעקב, שמונה בני הגבירות וארבעה בני שפחות, אף אלו שמונה בני גבירות וארבעה בני פילגש: ובתואל ילד את רבקה - כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה.

בהמשך הוא שואל מהו הנסיון העשירי - רבינו יונה בפירוש למשניות סבור הנסיון העשירי אינו העקידה אלה קבורת שרה אימנו , ומה הנסיון, הוא הבטיח לו את כל הארץ, אז עליו לקנות את האדמה על מנת לקברה ולא הרהר אחרי הקב"ה. יש מכנה משותף לכל הנסיונות, להוציא העקידה, הנסיון הוא היכולת להתרומם ולכן המושג הוא "לעמוד" . בעקבות המעבר בנסיון אברהם אבינו מתרומם.



אהבת חסד עריכה

שיעורו של שיחת הגאון הרב אביגדֹר הלוי נבנצל שליט"א

מה הפסיד עפרון החתי כשנטל כסף מאברהם?

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חת" (בראשית כג, טז). מה פירוש " וַ יִּ שְׁ מַ ע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן, וַ יִּ שְׁ קֹ ל..."? הרי עפרון כלל לא רצה כסף! הוא ויתר על הכסף! "אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בין שני אוהבים כמונו - מה היא חשובה, לכלום! אלא ה נּח את המכר, ואת מתך קבור" (רש"י שם, טו). אלא שאברהם שומע לא רק עם האוזנים, הוא שומע גם עם השכל. אם עפרון נוקב בסכום מוגדר, "אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְ מַה הִוא", אז "די לחכימא ברמיזא" (רשב"ם שם, טז). אברהם מבין שזה הסכום שעפרון רוצה לקבל עבור השדה. לכן, " וַ יִּ שְׁ מַ ע אַ ברָהָם אֶל עֶפְרוֹן - לרצון האמיתי של עפרון - "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת". וכשעפרון כבר "מתגמש" ו"מסכים" לקבל כסף, אז זה עד הסוף! "נטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין, שנאמר: 'עֹבֵר לַסֹּחֵר', שמתקבלים בשקל בכל מקום, ויש מקום ששקליהן גדולים, שהן קנטרין" (רש"י שם). ערכם של הקנטרין הוא פי מאה (!) ממטבע רגילה של שקל, בזמן התורה (עי' בכורות נ, א). מצד הדין, כשאומרים מחיר, מתכוונים למטבע המקובלת באותו מקום שבו התבצעה העיסקה, ואם עומדים בחברון, אז הכונה היא למטבעות של חברון, לא של מקום אחר. אבל זהו עפרון. כשהוא כבר לוקח, הוא לוקח בהידור. "שקלים גדולים, שמתקבלים בכל מקום".

עפרון מדבר על "לתת" לאברהם, אבל באמת הוא רוצה כסף. חז"ל אמרו על עפרון: "נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, וְא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ" (משלי כח, כב). "נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן - זה עפרון, שהכניס עין רעה בממונו של צדיק; וְא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ - שחִסְּרַתּו התורה וָא"ו" (ב"ר נח, ט), שבכל הפרשה נכתב 'עפרון' מלא, ובסופה נכתב חסר - 'עפרֹן' (בראשית כג, טז). [וציין בעל הטורים (שם) עוד, ש'רע עין' בגימטריא ארבע מאות, וכן 'עפרֹן' בגימטריא ארבע מאות. שבגלל ארבע מאות שקל כסף שנטל 'רע עין' זה מאברהם, חסרתו התורה וא"ו ונקרא 'עפרֹן']. וקשה: איזה מין עונש הוא זה לעפרון, שחִסְּרתו התורה וָא"ו? מה אכפת לו מזה? וכי הוא מרגיש בזה בכלל? התשובה היא, שאות נוספת בתורה איננה סתם עוד טיפת דיו של הסופר. בכל אות בתורה רמוזים תִּלֵּי תִּלִּים של הלכות, ועולמות רוחניים לאין מספר תלויים בה. וא"כ, כשנחסרה אות משמו של עפרון, הפסיד עפרון עולמות שלמים שהיו יכולים להיות תלויים בו, ועתה הם אינם תלויים בו. ולא רק אוֹת משמו הפסיד עפרון, אלא פרשה שלמה הפסיד! אם היה עושה חסד עם אברהם ושרה - פרשה שלמה ונדיבות לבו, שזכה לגמול חסד עם אברהם אבינו ושרה אמנו. אבל עפרון מעדיף כסף על פני עשיית חסד עם אברהם ושרה, ולכן במקום פרשה שלמה לזכותו, כתובה בתורה פרשה שלמה בגנותו, שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה (רש"י שם). "אִישׁ רַע עָיִן... חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ".

חיי שרהעריכה

הפרשה עוסקת במותה של שרה אמינו. אם כן למה חשובה המילה "חיי" ביחס לשרה. על כך דן מנחם מענדל ברונפמן מלוד במאמרו: חיי שרה – מותה ומורשתה, המתפרסם ב בעלון פרשת השבוע המקור הוא לקוטי-שיחות חלק ט"ו עמ' 145-154 הרבי מליובאוויטש. המדד האמיתי לבחון אם האדם אכן "חי" היא באמצעות בדיקת הנוכחות של זכרו של האדם: האם מורשתו נושמת, מתפתחת והולכת גם אחרי מותו. לפי ביאור זה, התורה בפרשת "חיי שרה" באה לומר: נכון שפיזית שרה מתה בפרשה זו, אבל למעשה, בעומק העניין, דווקא בפרשה זו רואים שהיא עדיין "חיה". שרה עודנה נוכחת. המורשת מוסיפה להתפתח, ויש המשך ונוכחות לפעילותה בחייה. רואים זאת בשלושת האלמנטים האלה:

  • בתחילת הפרשה מסופר על קניין מערת המכפלה לשם קבורת שרה. מערת המכפלה, לפי חז"ל (מסכת עירובין נ"ג ע"ב), היא מקום קבורת אבות המין האנושי – אדם וחוה. רכישת מקום זה עבור שרה וצאצאיה מעידה על מרכזיות העם היהודי בהוויה האנושית.
  • נישואי יצחק מעלים דגש נוסף בייחודו של העם היהודי. אברהם אינו נותן ליצחק להינשא אפילו לא לבתו של אליעזר עבדו, שהיה לפי המדרשים "דולה ומשקה מתורת רבו" (רש"י, בראשית, ט"ו,ב'). למרות מעלותיו הרבות אברהם אומר לו "בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מידבק בברוך" (שם, כ"ד,ל"ט).
  • גם נישואיו השניים של אברהם אינם מבטאים את כלותה של מורשת שרה בקרב משפחת אברהם. להפך, הם מדגישים ששרה עדיין נוכחת מלוא הנוכחות, שמורשתה חיה ונושמת בתוככי העולם הפנימי של אברהם: "את כל אשר לו", מספרת התורה, הוא נותן ליצחק, "ולבני הפילגשים (הבנים של הנשים החדשות שנשא אברהם אחר מות שרה)... נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו". אברהם שומר אפוא מכל משמר על מורשתה, בשורתה ותעודתה – שימור הייחוד היהודי.

מערת המכפלהעריכה

ערך מורחב:מערת המכפלה

Cave of the Patriarchs.jpg

המבנה העתיק מעל המערה - המקור:ויקישיתוף, צילם:Yonidebest

The tomb of Isaac.jpg

המצבה על קבר יצחק באולם המרכזי במערה במועד פתיחתה ליהודים -חוה"מ סוכות תשס"ו - המקור:ויקישיתוף- צילם:radato

מערת המכפלה הוא מקום קבורתם של אבות ואימהות של האומה הישראלית אברהם אבינו, שרה אימנו, יצחק אבינו, רבקה אימנו, יעקב אבינו ולאה אימנו. בפרשה מתואר כיצד אברהם אבינו קנה את המערה מיידי עפרון החיטי. בספר תולדות היהודים של יוסף בן מתתיהו יש איזכורים לקיומה של המערה, מימי הבית השני. קיימים איזכורים למערה גם בספרי נוסעים מהתקופה הביזנטית עד העת החדשה. היום המערה משמשת במקום תפילה: רק בחלקה היא פתוחה ליהודים: האולמות בהן מצויות המצבות על ציון קברי אברהם ושרה ועל קברי יעקב ולאה. האולם המרכזי של המערה בו קברי יצחק ורבקה פתוח ליהודים רק ימים בודדים בשנה. האולם בין מצבות קברי אברהם ושרה לבין קברי יעקב ולאה מהווה בית הכנסת המרכזי. מבדיקות שנעשו התברר כי מתחת למבנה הנוכחי של המערה, שהוא מימי בית שני, יש מערה בעלת שני קומות, מכאן שמה של המערה, עם מחילות ארוכות למדי החצובות בסלע ונפגשות אחת עם השנייה. בקומה התחתונה נמצאו מצבות עתיקות, אשר מעליהן בנויים הציונים במבנה העליון.

אליעזר עבד אברהםעריכה

ערך מורחב: אליעזר עבד אברהם

Eliezer and Rebekah.png

המפגש עם רבקה ליד הבאר - תחריט גוסטב דורא -מקור:ויקישיתוף Neutrality

בפרשת לך לך, אברהם אבינו הביע את החשש כי אליעזר יהיה היורש, וכך נאמר:" וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲד' ה' מַה-תִּתֶּן-לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי (ט"ו,ב'-ג'). הקב"ה מרגיע את אברם כי אין חשש לכך:"וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:

אליעזר נשלח לחרן להביא אישה ליצחק אבינו. בפרשה הובא תאור מאלף של תהליך הצגת אירועים בגורסאות אחדות. רש"י מביא את דברי חז"ל:"אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה". מדרש רבה מציין את הצלחתו של אליעזר, לפי הדרש לפסוק:"הנה אנכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי וגו': ארבעה הן שתבעו שלא כהוגן, לשלשה ניתן כהוגן, לאחד ניתן שלא כהוגן, ואלו הן: אליעזר עבד אברהם , כלב , שאול, יפתח.

  • ואצל אליעזר אמר: והיה הנערה אשר אומר אליה וגו'.הא, אילו יצאה אמה אחת והשקתו, היה משיאה לבן אדונו, אתמהא! וזימן לו הקב"ה כהוגן. ויהי הוא טרם כלה לדבר, והנה רבקה יוצאת וגו'.
  • כלב בן יפונה אמר: (שופטים א) אשר יכה את קרית ספר ולכדה, ונתתי את עכסה בתי לאשה. אילו לכדו עבד אחד, היה נותן לו בתו?! וזימן לו הקדוש ברוך הוא כהוגן, שנאמר: (שם) וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב, ויתן לו את עכסה בתו לאשה.
  • שאול המלך הכריז: (שמואל א יז) והיה האיש אשר יכנו, יעשרנו המלך עושר גדול, ואת בתו יתן לו לאשה. הא אילו יצא כושי אחד, או עובד כוכבים אחד, או עבד והכהו היה נותן לו בתו?! וזימן לו הקב"ה כהוגן, דכתיב: ודוד בן איש אפרתי.
  • יפתח הגלעדי אמר (שופטים יא) והיה היוצא אשר יצא וגו', והעליתיהו עולה לה'. הא אילו יצא חמור, או כלב אחד, או חתול אחת, היה מעלהו עולה?! וזימן לו הקדוש ברוך הוא שלא כהוגן, הה"ד: (שם) ויבא יפתח וגו', והנה בתו יוצאת לקראתו.

בפרק כ"ד ניתן להבחין שתי הגירסאות לתהליך מציאת אישה ליצחק אבינו. הפרשנים כבר עמדו על כך וניסו להסביר מדוע הסיפור חוזר על עצמו פעמיים. מדרש רבה מכנה זאת :"יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" (פרשה נ"ט). חמש דוגמאות מפרק כ"ד ראו בערך אליעזר עבד אברהם

גמליו של אברהם אבינו - מבט היסטוריעריכה

חמישים וארבע פעמים נזכר הגמל במקרא.*כמחצית האזכורים (25) הם בספר בראשית. בפרשת חיי שרה (כד:י-יא) נאמר: "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר. וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר". בפרק זה, שבו נזכר השידוך של יצחק ורבקה, נזכר הגמל שבע עשרה פעמים. בתנ"ך מוזכר הגמל לראשונה בבראשית יב:טז: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב (פרעה) בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים". יעקב שלח לעשו מנחה: "גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים" (בר' לב:טז). בימי שאול עשו מלחמה עם ההגריאים (רד"ק פירש: "בני הגר") שישבו בגלעד. כאן נמנה מספר הגמלים הגדול ביותר בתנ"ך: "וַיִּשְׁבּוּ מִקְנֵיהֶם, גְּמַלֵּיהֶם חֲמִשִּׁים אֶלֶף" (דבהי"א ה:כא). לאיוב היו בראשיתו 3000 גמלים (א:ג) ובאחריתו 6000 גמלים (מב:יב). במלחמתו של גדעון במדין (שופטים ז:יב) נכתב: "וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב". ואכן אין אנו יודעים אם מדובר במאות גמליםאו באלפיהם. עולי בבל הביאו אתם 435 גמלים לארץ (נחמיה ז:סט). שאול המלך הצטווה: "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמו"א טו:ג). דוד המלך הכה את הגדוד העמלקי ששרף את צקלג: "וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ" (שם ל:יז). בין הממונים על אוצרות המלך בימי דוד: "וְעַל הַגְּמַלִּים אוֹבִיל הַיִּשְׁמְעֵלִי" (דבהי"א כז:ל), עובדה המעידה על חשיבות הגמלים בממלכה. על מלכת שבא נאמר: "וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה" (מל"א י:ב).

קטע מעניין - הגמל והמים - הגמל מסוגל להשלים את כל המים שאיבד, תוך דקות ספורות. גמלים אשר בעת עריכת הניסויים בבאר שבע, עברו דהידרציה (=פליטת נוזלים) במשך 14 יום ואיבדו 200 ק"ג ממשקל גופם, שתו כמות כזאת של מים תוך 10 דקות (רהידרציה=קליטת נוזלים), ובכך השלימו את כל מה שאיבדו קודם לכן. הניסוי היה על קבוצה של עשרה גמלים, במשך כשמונה שנים. לאחר דהידרציה חזקה אין האדם מסוגל להשלים את כמות המים שאיבד תוך שתייה מהירה בפרק זמן קצר. השלמת מאגרי המים בגוף הוא תהליך הנמשך ימים אחדים, והאדם משלים את מחסורו בהדרגה. להשוואה, אדם צמא במדבר מסוגל לשתות ליטר אחד בדקה ולאחר 10 דקות ליטר אחד נוסף. הדבר נעשה בקושי רב, אף שהכמות הזאת אינה משלימה את ההפסד במים. כדי להגיע למילוי המחסור במים בגוף, זקוק האדם למספר שעות.

ניסוי נוסף נערך ביחידה לרפואה השוואתית באוניברסיטת בן גוריון בנגב – דם אדם ודם גמל הוכנסו בנפרד לתמיסות פיסיולוגיות שונות. נבדקו גודלם וצורתם של תאי הדם האדומים (אריטרוציטים). בתמיסה ובה 0.9% מלח בישול, שיעור הדומה לריכוז המלחים בנוזלי הגוף, לא נמצאו כל שינויים. בתמיסת מלח מהולה יותר (=היפוטונית), נמצאו תאי הדם של הגמל עמידים בתמיסות של 0.1% מלח בישול, לעומת תאי הדם האדומים של אדם. התאים של אדם מתנפחים ומתפוצצים (=עוברים המוליזה) בתמיסות היפוטוניות. תאי דם האדם משנים את צורתם האליפסית-העגלגלה ונעשים משוננים וחרוקים. הימוליזה מלאה נמצאה כבר בתמיסות בריכוז של 0.4% מלח בישול. תכונה זו של דם הגמל מסבירה את יכולתו של הגמל לספוג כמויות גדולות של מים לתוך זרם הדם בלי שייגרם נזק לתאי הדם האדומים.


לקריאת המאמר במלואו הקש על הקישור להלן

חסד זריםעריכה

הרב יונתן זקס שיח ושיג לפרשת השבוע

חסד זרים.png

אחד משלושת העמודים העוסקים בפרשה - שאר העמודים ראו בקישור

אולי לא תאבה האישהעריכה

ירון אונגר דן באתר "מדינת ישראל משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי" ו"המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט""- עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה ועריכה לשונית: יחיאל קארה לפרשה על על ניגוד עניינים בדיני הנאמנות בהקשר לתפקידו של אליעזר עבד אברהם. וכך הוא הציג את הדילמה:
משסיים לעסוק בקבורת שרה, אברהם אבינו פונה לעסוק בחיים, מציאת אישה ראויה לבנו יצחק. לשם כך, הוא פונה אל "עבדו זקן ביתו, המֹּשל בכל אשר לו" (בראשית כד, ב) ומשביע אותו בלשון זו: שים נא ידך תחת ירכי. ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק (שם שם, ב-ה). כדי להצליח בתפקידו, לוקח העבד עמו "עשרה גמלים מגמלי אדֹניו" (בראשית כד, י), ועוד רכוש רב, "וכל טוב אדֹניו" (שם), ופונה ללכת "אל ארם נהרַים, אל עיר נחור" (שם). שלמה כרם, בפתיחת המהדורה השנייה של ספרו על חוק הנאמנות , בחר בפרשת עבד אברהם כדי להדגים את קיומו של מוסד הנאמנות משחר קיומו של העם היהודי. במונחים מודרניים, מסביר כרם, אברהם אבינו הוא "יוצר הנאמנות", והעבד הוא "הנאמן". רכוש אברהם, שהופקד בידיו של העבד משמש כ"נכסי הנאמנות", ומטרתו לסייע במציאת כלה ליצחק, "הנהנה" של נאמנות זו.

את השורות הבאות, נייחד לאחד מן הנושאים הרבים שבא בהם לידי ביטוי אופייה הייחודי של עסקת הנאמנות במשפט העברי, האיסור המוטל על נאמן להימצא במצב של ניגוד עניינים

בין השאר עוסקת הכתבה במקרה :"לעתים יש צורך למכור נכס מנכסיה של נאמנות או לרכוש נכס בשמה של הנאמנות, ואז מתעוררת השאלה אם הנאמן רשאי לרכוש את הנכס לעצמו או למכור מנכסיו לנאמנות. התייחסות ישירה לשאלה זו אנו מוצאים בברייתא במסכת פסחים העוסקת בגבאי צדקה שקיבלו כמויות גדולות של מצרכי מזון לחלקם לעניים. הברייתא קובעת שאם אין עניים לחלק להם את המזון, ימכרו הגבאים את המזון, כדי שלא יתקלקל, ויפסידו העניים את חלקם. ואולם הגבאים אינם רשאים לקנותו לעצמם, "משום שנאמר: "והייתם נקיִּים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב). נמצא ששלילת האפשרות שירכוש הנאמן מנכסי הנאמנות אינה תלויה בניגוד העניינים הכרוך ברכישה מעין זו אלא בפגיעה האפשרית בשמו הטוב של הנאמן.

ולסיכום הוא הציע תיקון לחוק הישראלי:"בסעיף 13(א), נאסר על נאמן לרכוש "לעצמו או לקרובו" כל נכס מנכסיה של הנאמנות או כל זכות בו, וכן נאסר עליו להפיק לו או לאחד מקרוביו כל טובת הנאה מן הנאמנות. יחד עם זאת, בס"ק (ג) של סעיף זה נאמר שבית המשפט רשאי לאשר מראש פעולה מעין זו, אם ראה שהיא לטובת הנאמנות. כפי שלמדנו מדבריו של בעל "פני יהושע", אישורו של בית המשפט, על פי המשפט העברי, אין בו כדי לרפא את כל הפגמים שבניגוד עניינים. אישור זה עלול להניא נאמן מלהשהות מכרז לרכישת נכס נאמנות עד להשגת המחיר הגבוה ביותר עבור הנכס, ועצם הגשת בקשת אישור לרכישת הנכס על ידי הנאמן או אחד מקרוביו עלול להניא רבים מלהגיש את הצעותיהם לרכישת הנכס. שיקול זה מחייב לשקול את השמטת הסייג שבס"ק (ג) לחוק ולמצער, לקבוע שלא יאשר בית המשפט לנאמן לרכוש מנכסי הנאמנות אלא אם נוכח לדעת שעשה כל אשר לאל ידו כדי לבצע את הפעולה הנדרשת מבלי להיקלע למצב של ניגוד עניינים. מנגד, במקרים דחופים, כשצפוי נזק של ממש לנכסי הנאמנות, אם לא תבוצע פעולה כלשהי כדי להצילו מן הנזק, יש להתיר לנאמן לבצע את הפעולה אף במצב של ניגוד עניינים, כדעת רבי אריה ליב צינץ, ובעיקר כשהליך קבלת אישורו של בית המשפט עלול להתמשך ולפגוע בסופו של דבר בנכסי הנאמנות ולא להיטיב עמהם. אם תתקבל דעת המשפט העברי, יש להוסיף לסעיף 13(א) את הסייג הבא: "נאמן לא ירכוש לעצמו... זולת אם הדבר דרוש כדי למנוע נזק צפוי לנכסי הנאמנות, וביצוע הרכישה אינו סובל דיחוי".

חידושי לבן הארמיעריכה

ראו ערך מורחב:לבן הארמי
(בעקבות שיעורו של הרב מוטי אלון)
לבן הארמי היחידי שהצליח להכניס מילים ארמיות למקרא :"וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד".

בברכת חתנים הוא ברך את רבקה אימנו, אשר מיועד לה לתפקיד קשה :" וַיֹּאמְרוּ לָהּ--אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה; וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ, אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו. " (ס, כ"ד) . ואכן היא חשה "מלחמת העולם" ברחמה. ואז היא "ותלך לדרוש את השם" - רש"י אומר הוא הלך לבית מדרשו של שם בן נח. היא זוכה לקבל את הבשורה:"וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. (כ"ה, כ"ג).

חלק ב' של פרשת לבן הארמי הופיע בפרשת ויצא. הוא הבין שצריך לתת ליעקב אבינו את הבנות שלו. לבן מדבר בלשון מוסרית: (בשטיבל שלנו נהגו כך) "וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ--לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה" (כ"ט, כ"ו). הוא ניסה למשוך עוד שבע ועוד שבע. יעקב אבינו בנה "שכונה חדשה", במרחק "שלושת ימים". וַיֻּגַּד לְלָבָן, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בָרַח, יַעֲקֹב . ואז אלוקים בא ללבן :וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-לָבָן הָאֲרַמִּי, בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תְּדַבֵּר עִם-יַעֲקֹב--מִטּוֹב עַד-רָע. הסכנה של לבן: הפלולריזם ומזכיר אלוקים, אלוקים - רק תשאר בחרן, בגולה וכאן תהיה "אור לגויים" - לכל היותר לחלק מן הגויים - זו הסכנה ממנה חשש יעקב ולכן נאמר :"ארמי אובד אבי" - לא רק הזכרים יואבדו כמו אצל פרעה מלך מצרים אלה העם כולו.

שידוכיםעריכה

מאת: צבי אלפר עוד משיריו באתר זה
לכבוד מעשה שידוכים מוצלח, ברכתנו ליצחק אבינו ורבקה אמנו לכבוד יום כלולותיהם. להלן שלושה השירים העוסקים בזיווג מוצלח.

Tissot Rebecca Meets Isaac by the Way.jpg

Rebecca Meets Isaac by the Way, c. 1896-1902, by James Jacques Joseph Tissot (French, 1836-1902)


Meeting of Isaac and Rebekah.png

"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. " ספר בראשית, כ"ד, ס"ג - תחריט מנחושת מאת גוסטב דורא


אֵשֶׁת הַבְּרִית

לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ.
בְּהַגִּיעוֹ לְפִרְקוֹ יְבַקֵּשׁ אֶת אֵשֶׁת חֵיקוֹ
אוֹתָהּ הוֹעִיד לוֹ אֱלֹקִים
לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ, לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנוֹ,
לִהְיוֹת אִישׁ תָּמִים.
מִי תִּהְיֶה אֵשֶׁת הַבְּרִית
עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ תָּמִיד?
                        

נְשָׁמוֹת תּוֹאֲמוֹת

בָּרוּךְ הַמְזַוֵּג זִוּוּגִים
בּוֹרֵא נְשָׁמוֹת וּמְצָרְפָן.
הִנֵּה בָּא יוֹם הַכְּלוּלוֹת
נְשָׁמוֹת טְהוֹרוֹת יַחְדָּיו חוֹבְרוֹת.

מִן הַשָּׁמַיִם הוֹעִידוּ אֶתְכֶם, הַשְּׁנַיִם
לַהֲלוֹךְ יַחְדָּיו בְּמִשְׁעוֹלֵי הַחַיִּים
לִבְנוֹת בִּנְיַן עֲדֵי- עַד.
לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם בָּדָד.

חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עֲלֵיכֶם
צְנִיעוּת וְעֶדְנָה.
לַכֹּל תַּעַזְרוּ בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה,
אוֹתוֹ חִיּוּךְ, אוֹתוֹ מְאוֹר פָּנִים
נוֹעַדְתֶּם זֶה לַזֶּה
לִפְנֵי יוֹם הָאַרְבָּעִים.

בְּשִׂמְחַת הוֹדָיָה וּתְפִלָּה
צְאוּ לְמַסַּע הַחַיִּים הַנִּפְלָא,
הַמְשִׁיכוּ בְּעֹז אֶת הַמַּנְגִּינָה.
תִּשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂי יְדֵיכֶם,
ה' יִבְנֶה בֵּיתְכֶם לְתִפְאָרָה,
בַּיִת שֶׁל אַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת
וְאַהֲבַת הַתּוֹרָה.
הֶעָנָן, הַנֵּר וְהָעִסָּה
בְּתֹם נְעוּרִים וֶאֱמוּנָה גְּדוֹלָה
נִקְשַׁרְתֶּם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה
בֵּינֵיכֶם הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה.
הֶעָנָן כְּבָר קָשׁוּר,
הַנֵּר עַל שֻׁלְחַנְכֶם כְּבָר דּוֹלֵק,
עִסַּתְכֶם מְבֹרֶכֶת.

רִבְקָה, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה!
אָהָלְכֶם – אָהֳלָהּ שֶׁל תּוֹרָה,
אֹהֶל שֶׁל חֶסֶד וְשִׂמְחָה,
וְתוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה וְאַחֲוָה.

הֶעָנָן, הַנֵּר וְהָעִסָּה

בְּתֹם נְעוּרִים וֶאֱמוּנָה גְּדוֹלָה
נִקְשַׁרְתֶּם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה
בֵּינֵיכֶם הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה.
הֶעָנָן כְּבָר קָשׁוּר,
הַנֵּר עַל שֻׁלְחַנְכֶם כְּבָר דּוֹלֵק,
עִסַּתְכֶם מְבֹרֶכֶת.

רִבְקָה, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה!
אָהָלְכֶם – אָהֳלָהּ שֶׁל תּוֹרָה,
אֹהֶל שֶׁל חֶסֶד וְשִׂמְחָה,
וְתוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה וְאַחֲוָה.

ההתכסות בצעיףעריכה

הרב בני לאו כתב בהארץ על הנושא: לתפארת העכסים והשביסים "המפגש הראשון בין יצחק לרבקה התנהל בשדה הפתוח. יצחק יצא לשוח ועיניו נתקלו בשיירת גמלים. הוא לא ראה שעל אחד מהם יושבת זו המיועדת לו. היא דווקא כן ראתה: "ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל. ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני, ותקח הצעיף ותתכס" (בראשית כד, סד-סה).

זו הפעם הראשונה שמופיעה פעולת ההתכסות של אשה בצעיף. הרמב"ן, בפירושו להתכסות הזאת, מסביר: "עשתה כדרך מוסר הנשים לעמוד בהצנע". פירוש זה נשמע אמין לאור הידיעות שלנו על מנהג כיסוי פני האשה בתרבות המוסלמית. בשנים האחרונות התפשטה התרבות הזאת גם למקומות ספורים במחוזותינו. זו נראית כתנועת מחאה קיצונית נגד ערטול הנשים. הפרשנות שניתנת לתנועה זו של הסתרת פני האשה קשורה בדרך כלל למיניות ולצניעות. ההסתרה מבקשת למנוע את מגע העין הזרה בפניה של האשה.


הוא המשיך ומשווה את מעשיה לאישה אחרת תמר כאשר לשתיהן היה גורל דומה:"שתים הם שנתכסו בצעיף וילדו תאומים" (בראשית רבה פרשה ס). המדרש מבקש לרמוז על תוצאת ההתכסות. אצל תמר הדבר פשוט ומפורש: ההתכסות נועדה לתחפושת. לולי המסיכה הזאת יהודה לא היה מעלה על דעתו להתקרב אליה, בהיותה מיועדת לבנו הקטן. רק הורדת בגדי האלמנות והעלאת מסכת הצעיף על הפנים איפשרה לרמייה להצליח. במלים אחרות: תמר מצליחה, בעזרת הרעלה, להיות "רואה ואינה נראית". מנווטת את עצמה ואת הטרף שלה למחוז חפצה.

ומסיים, כהרגלו באקטואליה:"אם נלך בכיוון הזה נוכל לפרש את מעשה הכיסוי של רבקה לא כמעשה של הסתרה מתוך צניעות, ובודאי לא מתוך ניתוק נפשי, אלא דווקא כמעשה אינטימי שיש בו רמיזה והזמנה למפגש ולקשר. על פי ההסבר הזה נוכל להסביר את אחד המנהגים הקדומים בטקס החופה. לפני הכניסה לחופה מכסה החתן את הכלה בהינומה. כיסוי זה נעשה באופן שונה בעדות שונות אך בכולן יש ממד של תיאטרליות. נראה שהמקור הוא הפסוק שלנו. רבקה מתכסה בצעיף ומזמינה את יצחק שיגלה את סודה. רמז לזה נמצא במדרש על הפסוק משיר השירים: "יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו": "לימדתך התורה דרך ארץ שלא יהא החתן נכנס לחופה עד שהכלה נותנת לו רשות". לא דיכוי כאן, וגם לא מחיצה בנפש. יש כאן ריקוד עדין המבקש לחבר איש לאשה ללא מלים אך עם הרבה כוונה".

באיזה ניסים אדם יכול להאמיןעריכה

הרב מרדכי אליהו במאמרו לפרשת השבוע בעלון "מעייני הישועה" דן בנושא: "באיזה ניסים אדם יכול להאמין" וכך הוא כתב: " כשאליעזר עבד אברהם מספר לבתואל וללבן את הסיפור שהיה על יד המעין, הוא לא מהסס לספר להם על הניסים שקרו לו. "ואָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיןִ - היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ". למרות ש"מקרית ארבע עד חרן מהלך שבעה עשר יום" (פרקי דרבי אלעזר טז). הוא גם מספר להם שהוא התפלל ומיד נענה: "ואָֹמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם ישְֶׁךָ נּאָ מַצְלִיחַ דַּרְכִּי", לא סיימתי את דברי והמלאך שאברהם הבטיח לי מצליח את דרכי. "אֲנִי טֶרֶם אֲכַלּהֶ לְדַבֵּר אֶל לִבִּי והְִנּהֵ רִבְקָה יֹצֵאת וכְַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ".

כל הסיפורים הללו עובדים טוב על לבן ובתואל הם אומרים לו: "מד' יצָא הַדָּבָר, לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב". בסופו של דבר הם מרשים לרבקה ללכת עם אדם שרק ביום הקודם הכירו, והיום לוקח את הבת שלהם למקום רחוק להתחתן עם איש שאינם מכירים." והוא מסכם:" התשובה היא שרשעים יכולים להאמין שאלוקים נמצא בבית אברהם. שאלוקים נמצא בשמים. הם יכולים להאמין שיש ברכה בבית הצדיקים ובשלוחיהם. אבל הם לא מסוגלים להאמין שהברכה יכולה להיות אצל אחותם. אם אליעזר היה מספר להם שמישהו מתוכם זכה וד' איתו - הם לא יאמינו לו. הם לא יכולים להאמין לו. זה יחייב אותם להאמין שגם הם - אם יחזרו בתשובה - יהיו קשורים לאלוקים, וזה לא יתכן."

כריתת ברית נישואיןעריכה

ערך מורחב: ברית נישואין

Nicolas Poussin 073.jpg

יצחק מקדם את פני רבקה - ציור מהמאה ה-16 - Poussin, Nicolas - המקור:ויקישיתוף Eloquence

בפרשה מתואר התהליך כפי שהיה מקובל בזמנו, לפי שלבים , כפי שמובא בפרק כ"ד:(מ"ט-ס"ז)

בקשת ידה של הכלה מהוריה והצבת הברירה, התשובה של ההורים, סיכום ההורים, סיכום ה"שדכן", המתנות, הסעודה, הצעת תקופת אירוסין וסיכום.

רש"י אף משלב בתהליך את הקב"ה:"ובתואל היכן היה? הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו".(נ"ח) מדרש רבה מפרט:" את עונשו של בתואל": "ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו". ובתואל היכן הוא ? ביקש לעכב וניגף בלילה. הה"ד: "צדקת תמים תיישר דרכו" (משלי י"א) . צדקת תמים, זה יצחק. 'של אליעזר. וברעתו ידחה רשע, זה בתואל, שניגף בלילה. תשב הנערה אתנו ימים אלו שבעת ימי אבלו.

תפילת מנחהעריכה

ערך מורחב: תפילת מנחה

לפי חז"ל כי יצחק תיקן תפילת מנחה על סמך רברי הפרשה: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים" |(כ"ד,ס"ג). רש"י כותב: "לשוח - לשון תפילה, כמו (תהילים ק"ב, א') ישפוך שיחו". וב"מדרש רבה" כתוב:"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב אין שיחה אלא תפלה, שנאמר: (תהלים קב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. וכן הוא אומר (שם נ"ה) ערב ובוקר וצהרים אשיחה וגו': היא אחת שלוש תפילות היום ונאמרת בין הערבים.

על חשיבותה של תפילת מנחה תעיד גם העובדה שתפילתו של אליהו הנביא נענתה "בעלות המנחה", כאשר נאבק נגד ההשפעה ההרסנית של כהני הבעל וחולל את הפלא על הר הכרמל, לעיני כל ישראל.

באר לחי ראיעריכה

PikiWiki Israel 6046 negev.jpg

חאן שיירות אצל הבדואים - הר סערונים צילם: חן נוביק - פיקיויקי - הויקיפדיה העברית

ראו גם ערך מורחב:באר לחי ראי

לקראת סיום הפרשה נערך המפגש הראשון בין יצחק אבינו, הנמצא בארץ ישראל, לבין רבקה אימנו, הבאה עם אליעזר עבד אברהם ב"באר לחי ראי", כאמור:

"וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ: וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל: וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס: וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ: (ספר בראשית, כ"ד, ס"ב"

רש"י פירש (בעקבות הנאמר בפרק הבא):
(סב) מבוא באר לחי ראי - שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה:

יושב בארץ הנגב - קרוב לאותו באר, שנאמר (לעיל כ א) ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור, ושם היה הבאר, שנאמר (שם טז יד) הנה בין קדש ובין ברד:

הרמב"ן ביאר:
בא מבוא באר לחי ראי - יאמר כי יצחק בא עתה מבוא באר לחי ראי, ששב מבאר לחי שבא שמה. שאלו אמר "בא מבאר לחי ראי" היה נראה שהיה דר שם, ולכך הוצרך לפרש כי הוא שב לעירו מביאתו שבא אל באר לחי רואי לפי שעה, כי הוא יושב בארץ הנגב וחוזר לעירו: ויתכן, בעבור היות "מבוא" מקור, שהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא, כי הוא לו מקום תפלה בעבור הראות שם המלאך, והוא יושב בארץ הנגב קרוב משם.

וכן תרגם אונקלוס: אתא ממיתוהי.

ועל דעתו הוא באר שבע, שתרגם "בין קדש ובין שור" (לעיל כ א), "ובין קדש ובין ברד" (לעיל טז יד), "רקם וחגרא". ואם כן המקום ההוא מקום אשל אברהם ראוי לתפלה. והנה יצחק בא מן הבאר ההיא אל עיר אחרת אשר הייתה בדרך עירו, ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו אשר שם, ומצא את העבד ורבקה, והלכו כלם יחדו אל עירו, ויביאה האהלה שרה אמו:

וספורנו ביאר:
בָּא מִבּוא בְּאֵר לַחַי ראִי. לְהִתְפַּלֵּל בַּמָּקום שֶׁבּו נִשְׁמְעָה תְּפִלַּת שִׁפְחָתו. וְקדֶם שֶׁהִתְפַּלֵּל כְּבָר נִשְׁלַם עִנְיָנו בְּחָרָן, וְקָרְבָה אִשְׁתּו לָבוא, עַל דֶּרֶךְ "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" (ישעיהו סה, כה).

וְהוּא יושֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. אָמְנָם יִצְחָק הָיָה יושֵׁב בִּדְרומו שֶׁל בְּאֵר לַחַי ראִי, וְלא הָלַךְ שָׁם אָז לִקְבּעַ דִּירָתו.

באותו מקום התרחש גם האירוע של נטישת ישמעאל במדבר על-ידי הגר:

"א וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי: וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה: וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ: וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר: וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵךְ: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן: וַתִּקְרָא שֵׁם יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי: עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד: וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל:"

(מהויקיפדיה העברית)
על פי החוקרים יהודה קיל ויהודה אליצור, ככל הנראה במחצית השנייה של חיי אברהם התחלק מחנה אוהלו לשניים, אחד שכן בבאר שבע ולעתים בחברון, והשני שכן בבאר לחי רואי, בנגב המערבי בדרך שור-מצרים.[2] ראשיתו של המחנה בסמוך לבאר לחי רואי כנראה בתקופה בה שהה אברהם בין קדש ברנע ובין שור. כאשר חזר אברהם מחבל גרר לאזור חברון ובאר שבע, נשאר המחנה בבאר לחי רואי על תלו; ובשלב מסוים הופקד יצחק על המחנה ושהה בו מעת לעת.[3] באתר זה, או בבואו ממנו, נפגשו לראשונה רבקה ויצחק כאשר הובאה מארם נהריים לשם נישואיהם.[4]

ברכות הביתעריכה

ואלו הברכות שחלו על המשפחה הצעירה: כל ימים שהיתה שרה קיימת:

  • היה ענן קשור על פתח אהלה,כיון שמתה, פסק אותו ענן, וכיון שבאת רבקה, חזר אותו ענן.
  • היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה, פסקה אותה הרוחה, וכיון שבאת רבקה חזרה אותה הרוחה.
  • היה ברכה משולחת בעיסה, וכיון שמתה שרה, פסקה אותה הברכה, כיון שבאת רבקה חזרה.
  • היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת, וכיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאת רבקה חזר. וכיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו קוצה חלתה בטהרה וקוצה עיסתה בטהרה מיד, ויביאה יצחק האהלה.

הרב שמואל אליהו רבה של העיר צפת בעלון פרשת השבוע "מעייני הישועה" כתב על הנושא: "למה בנותינו כמו ההיכל ? " והוא מציין את סגולתם של שלושת הברכות הממשיכות בבית המקדש :

  1. . ענן קשור - על אברהם נאמר: "ויַּרְַא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחקֹ" - "ראה ענן קשור על ההר" וידע שזה סימן להשראת שכינה כמו אוהל שרה. גם בהמשך הדורות היה ענן הקטורת קשור מעל בית המקדש.
  2. הנר הדולק - בנֵר המַעֲרָביִ של המנורה היה הכהן "נּוֹתֵן שֶׁמֶן כּמְִדּתַ חַברְוֹתֶיהָ" והיא הייתה דולקת כפול זמן "מערב עד ערב" - "עֵדוּת הוּא לְבּאֵָי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה ביְשְִׂרָאֵל".
  3. הברכה שמצויה בעיסה - שהיו הכהנים מגביהים את שולחן הפנים העומד בקודש ומראין לְעוֹלֵי רְגָלִים את לחם הפנים שנשאר טרי אחרי שהייה של שבוע בבית המקדש. "ואְוֹמְרִין לָהֶם: רְאוּ חִבּתְַכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁסִּלּוּקוֹ כְסִדּוּרוֹ. שֶׁנּאֱֶמַר: "לָשׂוּם לֶחֶם חםֹ בּיְוֹם הִלּקְָחוֹ". השראת שכינה זו הייתה באוהל האבות רק כששכנו בו האמהות. אח"כ היא ממשיכה גם בבהמ"ק מכאן שבנות ישראל שממשיכות דרך האמהות זכאיות בהחלט להתדמות להיכל - מקום השראת השכינה בישראל.


שרה ורבקה עריכה

מאת: רב שמעון גולן, אפרת
פרשתנו פותחת בתיאור מיתת שרה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן...

לקראת סיום הפרשה, אנו פוגשים את רבקה כממלאת מקומה: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.

ומפרש שם רש"י: "ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו."

את הקשר בין שרה לרבקה, מציעים המפרשים בסוף הפרשה הקודמת ("וירא") המסתיימת עם לידת רבקה:וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם.

ומיד אחר כך, בתחילת פרשתנו, נאמר:וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

על סמיכות הפרשיות, כתב ספורנו: "אחר שנולדה רבקה הראויה למלאת מקום שרה ושנודע זה לאברהם, מתה שרה כאמרם ז"ל שאין צדיק נפטר מן העולם אלא אם כן נולד צדיק כמותו שנאמר וזרח השמש ובא השמש."

מקור דבריו הוא במדרש בראשית רבה (נח / ב): "וזרח השמש ובא השמש; אמר ר' אבא בר כהנא: וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק הוא מזריח שמשו של צדיק חברו. יום שמת ר' עקיבא נולד רבינו, וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש. יום שמת רבינו נולד רב אדא בר אהבה, וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש. יום שמת רב אדא בר אהבה, נולד רבי אבון וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש... עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע שנאמר (במדבר כז): ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון. עד שלא שקעה שמשו של יהושע זרחה שמשו של עתניאל בן קנז, שנאמר (שופטים א): וילכדה עתניאל בן קנז. עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל (שמואל א ג): ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה'. אמר ר' יוחנן: כהדא עגלתא תמימתא, עד שלא השקיע הקדוש ברוך הוא שמשה של שרה הזריח שמשה של רבקה, בתחילה: הנה ילדה מלכה גם היא בנים, ואחר כך: ויהיו חיי שרה מאה... "

לקריאת השיעור כולו ושיעורים נוספים יש לייצור קשר בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il

הערות, תגובות ותרומות ניתן להפנות לרב שמעון גולן, ת.ד. 2119 אפרת, טל' 02/9931950

האבות קיימו את כל התורה: הכיצד? עריכה

ד"ר עו"ד פ' חליוה מנכ"ל המכללה האקדמית אשקלון כתב בדף שבועי - המוקדש לפרשת השבוע של אוניברסיטת בר-אילן

ידועים דבריהם של חז"ל בכמה מקומות ולפיהם קיימו האבות את כל התורה, אפילו מצוות עירוב תבשילין שהיא מדרבנן, כדעת רב אשי בגמרא (יומא כח:). הפסוק המשמש אסמכתא לעמדה זו נמצא בדברי ה' ליצחק: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (כו:ה). ההבחנה שמציגה התורה בין המושגים "מצוות", "חוקים" ו"תורות" לפני מעמד הר סיני הובילה כמה מחכמינו למסקנה כי אברהם שמר אפילו תורה שבעל-פה, ובהתבסס על עמדה זו פירש רש"י את דברי יעקב: "'עִם לָבָן גַּרְתִּי' (בר' לב:ה) ותרי"ג מצוות שמרתי"; את תרגום אונקלוס לביטוי "בן זקונים" – "בר חכים הוא" (בר' לז:ג), פירש הרמב"ן שכל מה שלמד יעקב משֵם ועֵבר מסר ליוסף, כולל חכמות וסתרי תורה; את העגלות המלאות כל טוב ארץ מצרים ששלח יוסף לאביו פירשו חז"ל כרמז לפרשת 'עגלה ערופה' שהייתה הסוגיה ההלכתית האחרונה שלמדו יחד; יהודה קיים מצוות ייבום עם תמר, ויוסף שמר שבת במצרים ועוד. וכבר שאלו חכמים ופרשני הש"ס והמקרא: הכיצד? הרי אברהם לא מל את עצמו עד גיל 99 ורק לאחר שהצטווה; יעקב נשא שתי נשים והקים מצבה שלא ככתוב בתורה; עמרם לקח לאישה את דודתו, ועוד דוגמאות המופיעות בדברי חז"ל! התשובות רבות, ועסקו בהן רבותינו בכל הזמנים. נתחיל בתשובת הרמב"ן כדי להבהיר את העמדה המקובלת על רוב פרשני המקרא.

אברהם למד תורה ברוח הקודש, ושמר אותה כמי שאינו מצֻווה ועושה. במצב זה עיקר שמירתה בארץ ישראל, ולכן לא עבר יעקב על איסור תורה לשאת שתי אחיות, כי הוא נשאן בחוץ לארץ, וכן עמרם נשא דודתו במצרים. ואשר לאיסור מצֵבה טוען הרמב"ן כי מצווה זו התחדשה ונעשתה איסור, לאחר שהייתה חביבה על האבות. עם זאת, הדעה שלפיה קיימו האבות את התורה כולה אינה נחלת הכלל, וכבר במדרש יש פירוש אחר למושגים: משמרתי, מצְוֹתי, חֻקֹתי ותורֹתָי: "עקב אשר שמע... בקולי", שאמרתי לו "לך לך מארצך וממולדתך". "וישמר משמרתי", עשה משמרת למשמרתי, שצויתי לאדם הראשון על ע"ז, והוא ביטל את צלמי אביו. "מצותי", דכתיב... "למען אשר יצוה את בניו... ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". ד"א "מצותי" - אלו ז' מצות שנצטוו בני נח.. "חקותי" – אלו י"ג בריתות של מילה חוק ברית ח' ימים, וחוק ברית מקנת כסף, וחוק ברית יליד בית... ו"תורותי" – שהיה מורה חטאים בדרך, שנאמר "ויקרא אברהם בשם ה' אל עולם". ד"א ותורותי – תורת הציווים ותורת הדעת... שנא' באיוב (לא:ט, כו).

הראב"ע הלך בעקבות המדרש ופירש את המושגים בדרכו (כו:ה):
וישמור משמרתי שם כלל כל מה שהוא חייב לשמור ממצות וחוקים ותורות. ויתכן המצוה לך לך. גם קח נא את בנך. והחוקים הם חוקות השם שילך האדם אחרי מעשיו כאשר אפרש בפסוק שעטנז, ואלה החוקות נטועות בלב, והתורה - שמל עצמו, ובניו ועבדיו.

גם הרשב"ם הלך בכיוון דומה והוסיף:
חוקותי ותורותי – לפי עיקר פשוטו כל המצוות הניכרות כגון גזל ועריות וחימוד ודינין והכנסת אורחים, כולם היו נוהגין קודם מתן תורה אלא שנתחדשו ונתפרש[ו] לישראל וכרתו ברית לקיימן.

ספורנו מייחס את המושגים הללו לעקרונות של צדק ומשפט טבעי ולא לציווים שקיים אברהם: עקב אשר שמע אברהם בקולי, בכל אשר צויתיו, וישמר משמרתי – עשה תמיד המשמרת המיוחדת לי שהיא לגמול חסד... ולהורות חטאים בדרך וזה עשה כאשר קרא בשם ה' ושמר גם כן מצותי חקותי ותורתי שנצטוו בני נח ובכן היה נאה דורש ונאה מקיים כמופת לרבים.

לקריאת המאמר כולו הקש ל הקישור לעיל

בני הפילגשיםעריכה

Alexander the Great in the Temple of Jerusalem.jpg

אלכסנדר הגדול בבית המקדש בירושלים - ציור מהמאה ה-18 - המקור:ויקישיתוף

בסוף הפרשה מופיע פסוק אשר יש לו משמעיות אחרות, והוא:"וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם:(כ"ה,ו'). פסוק קודם נאמר:"וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ לְיִצְחָק". וגם ביחס לישמעאל כבר אמרה שרה אימנו כי הוא לא יירש.

הפרשן רד"צ הופמן כותב על כך: "נשלחו"- פשוט עברו לגור במקום רחוק יורת וכך הוא מפרט: "גורשו כבר מזמן מבית אברהם, הרי ניתן לתאר, שחזרו לשם לאחר מכן, משגדל ישמעאל, ובוודאי משמתה שרה. אין צריך לומר שכוונת הכתוב, כי שלחם מעמו בעודו בחיים, אלא שיעז להם להתיישב בעתיד באזור שמזרחה לארץ ישראל. אך גם אם נסעו ממנו מיד, אין זה צריך להתמיה שישמעאל עוסק בקבורתו של אברהם, שכן יכול היה לבוא עם קבלת בשורת הפטירה או עוד לפני כן "

חז"ל במדרש רבה מציגים מדרש מקיף אשר מביא דו-שיח שנערך בפני אלכסנדר הגדול ובו דיון מקיף על זכויות עם ישראל על ארץ ישראל:"ולבני הפלגשים וגו' בימי אלכסנדרוס מוקדון, באו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבכורה, ובאו עמהם שתי משפחות רעות כנענים ומצרים.
אמרו: מי הולך ודן עמהם?
אמר גביעה בן קוסם: אני, הולך ודן עמהם.
אמרו לו: הזהר שלא תחליט להם את הארץ.
אמר: אני הולך ודן עמהם, אם נצחתי אותם הרי מוטב, ואם לאו, אתם אומרים מה הגרוע הזה, שיעמיד עלינו?! הלך ודן עמהם.
אמר להם אלכסנדרוס מוקדון: מי תובע מיד מי?
אמרו ישמעאלים: אנו תובעים מידן ומתורתן אנו באים עליהם, כתיב: (דברים כא) כי את הבכור בן השנואה יכיר, וישמעאל בדין שיטול פי שנים!
אמר לו גביעה בן קוסם: אדוני המלך! אין אדם עושה מה שהוא רוצה לבניו?! אמר לו: הין. ואמר לו: והכתיב: ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק!
אמרו לו: והיכן שטר שילוח שחילק בין בניו? אמר לו: ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, ונסתלקו משם בבושת פנים.
אמרו כנעניים: מתורתן אנו באים עליהם. בכל מקום כתיב: ארצה כנען, ארץ כנען יתנו לנו את ארצנו!
אמר לו גביעה בן קוסם: אדוני המלך! אין אדם עושה לעבדו מה שהוא רוצה?! אמר לו: הין!
אמר: מה כתיב: (בראשית ט)ארור כנען עבד עבדים וגו', הרי הארץ שלנו והם עבדים לאדוני המלך! ונסתלקו משם בבושת פנים.
אמרו מצרים:מתורתן אנו באים עליהם, ששים רבוא יצאו מאצלנו טעונים כלי כסף וכלי זהב, דכתיב: (שמות יב) וינצלו את מצרים יתנו לנו את כספינו ואת זהבינו!
אמר לו גביעה בן קוסם: אדוני המלך! ששים ריבוא בני אדם עשו אצלם רד"ו שנים, מהם כַסָפִים, ומהם זַהָבִים, שנוטלים בשכרן דינר ליום. ישבו פילוסופים וחשבו ולא הגיעו למאה שנה, עד שנמצאת ארץ מצרים לטימיון, ונסתלקו משם בבושת פנים.(פרשה ס"א: אברהם לעת זקנותו)

רש"י מוסיף : תן אברהם מתנות - פירשו רבותינו: "שם טומאה מסר להם". אתר הארגון העולמי של יהדי לוב מתאר מנהג הקיים עד היום: "בצאת הלוויה מחוץ לעיר, לכוון בית-העלמין, נהגו לעשות שבע הקפות ושוב, .... על אברהם ועל בני הפילגשים שהוא משלח- "ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם מעל"

לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחקעריכה

מאת: הרב דב ביגון

לפני שנולד ישמעאל אמר המלאך להגר "הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ד' אל עניך, והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" (בראשית טז יא). רש"י מפרש: ידו בכל - יהיה ליסטים (=שודד) ויד כל בו - הכל שונאים אותו ומתגרים בו. ואכן אחרי שנולד הבחינה שרה אמנו שהוא ילד אלים ומסוכן ככתוב "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ותאמר לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (כא ט-י). היה מריב עם יצחק על הירושה ויוצאים השדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים (ע' רש"י שם). אברהם שומע בקול שרה ומשלח את ישמעאל מארץ ישראל עוד בחייו ככתוב: "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם... וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים בואכה אשורה על פני כל אחיו נפל" (כה, ו,יח). אמנם ישמעאל עשה תשובה בהלוויתו של אברהם אבינו ע"ה, ככתוב "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה" (כה ט) שהוליך את יצחק לפניו, היינו נתן כבוד ליצחק (ע' רש"י שם). אבל אחרי קבורתו חזר בו, ככתוב "על פני כל אחיו נפל" (יח) - משמת אברהם, נפל (רש"י ובעל הטורים). נכון לעכשיו, יחסו של ישמעאל לישראל מאז ימי האבות לא השתנה. עדיין אותן שאיפות לחמוס מישראל את ארץ ישראל בעורמה ובכוח, ובטענות שקר שהארץ הזאת כביכול שייכת לשני בניו של אברהם אבינו – כפי שהם טוענים היום באומרם: כולה שלי, וחלקם מטעמים טקטיים אומרים: חלקה שלי. לצערנו ולבושתנו ישנם בתוכנו אנשים מעוטי דעת וקטני אמונה שהישמעאלים (=הערבים) הצליחו לשכנע אותם בצדקת טענתם השקרית שארץ חיינו שייכת גם לערבים ח"ו. משמעות הקמת מדינה לערבים בארץ ישראל ח"ו, היא לתת רוח גבית לטרור הרצחני, לעודד את האלימות והרוח הרעה שהאנושות ואנו בפרט סובלים מהן כהיום הזה, אדרבה אנו מצפים מאמינים שהישמעאלים (הערבים) והנוצרים צריכים לעשות תשובה ביחסם לעם ישראל ולמדינת ישראל, הם צריכים להוקיר ולהכיר בטוב ובטובה שאנו מביאים עליהם, ולהכיר בזכותנו הבלעדית על ארץ ישראל ומתוך כך נזכה אנו והאנושות כולה לראות עין בעין בהגשמת חזון נביאי ישראל "וכתתו חרבותם לאתים.. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב, ד). בציפייה לישועה השלמה


חטאיו של ישמעאל, האם עשה הכל או לא כלום ?עריכה

מאת: יעקב יואל שני - סופר סת"ם - טל נייד 054-5611027 התאור על ישמעאל בתורה מתנדנד בין כל הרע האפשרי להיותו בעל תשובה. לדוגמא: הוא היה מצחק, כמו שאומר הפסוק:

(ט) וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: (ספר בראשית פרק כא)

רק מְצַחֵק ? ובשל כך שרה דורשת מאברהם לגרשו, והקב"ה מורה לאברהם לשמוע בקולה ? כנראה שהמלה מְצַחֵק טומן בחובו יותר מזה. ורש"י מלמד אותנו:

מצחק - לשון עבודת אלילים כמו שנאמר (שמות לב) ויקומו לצחק. (במעשה העגל) דבר אחר לשון גילוי עריות כמה דתימא (בראשית לט) לצחק בי. (במעשה אשת פוטיפר) דבר אחר לשון רציחה כמה דתימא (ש"ב ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. (במפגש אנשי מפיבשת עם אנשי דוד: (יד) וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וַיֹּאמֶר יוֹאָב יָקֻמוּ: (טו) וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד: (טז) וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן:) (רש"י על בראשית פרק כא פסוק ט)

אז מְצַחֵק זה גם עבודה זרה, גם גילוי עריות וגם שפיכת דמים. ואחרי ששרה מגרשת אותו ואת אמו הָאָמָה, מה הכתוב אומר ?

(יז) וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱ-לֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱ-לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם: (ספר בראשית פרק כא)

ורש"י בעקבות הגמרא במסכת ראש השנה) מסביר, מה זה בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם, וכזכור עבר רק יום או יומיים מאז שעשה את כל המעשים הרעים. ועכשיו ...:

באשר הוא שם - (ר"ה טז) לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות. לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: רבש"ע, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא, אתה מעלה לו באר ? והוא משיבם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו... (רש"י על בראשית פרק כא פסוק יז)

הקב"ה לא דנו על העתיד, בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. אבל מה עם עֲבָרוֹ, רק לפני מעט זמן, גם עבודה זרה, גם גילוי עריות וגם שפיכת דמים.

השאלות ששאלנו אינם אלא מחלוקת בין רבי שמעון בן יוחאי ורבי עקיבא רבו. וכם מביא התוספתא:

(ג) אמר ר"ש בן יוחאי: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ודברי נראין מדבריו. · דרש רבי עקיבא (בראשית כא) "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" - אין צחוק האמור כאן אלא עבודת כוכבים. שנא' (שמות לא) "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק". מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה במסין (במות) וצד חגבים ומעלה ומקטיר לעבודת כוכבים. · ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אין צחוק האמור כאן אלא גילוי עריות שנא' (בראשית לט) "בא אלי העבד וגו' לצחק בי". מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל מכבש את הגנות ומענה את הנשים. · ר' ישמעאל אומר: אין לשון צחוק אלא שפיכות דמים. שנא' (ש"ב ב) "ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו ... ויקומו ויעברו במספר ... ויחזיקו איש בראש רעהו, וחרבו בצד רעהו, ויפלו יחדיו." מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל נוטל קשת וחצים ומזרק כלפי יצחק. ... · ואני אומר חס ושלום שיהיה בביתו של אותו צדיק ההוא כך: אפשר למי שנא' עליו (בראשית יח) "כי ידעתיו למען אשר יצוה...", יהא בביתו עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ? אלא אין צחוק, האמור כאן, אלא לענין ירושה. שכשנולד אבינו יצחק לאברהם אבינו, היו הכל שמחין ואומרין "נולד בן לאברהם, נולד בן לאברהם, נוחל את העולם ונוטל שני חלקים". והיה ישמעאל מצחק ואומר: "אל תהו שוטים, אל תהו שוטים, אני בכור ואני נוטל שני חלקים". שמתשובת הדבר אתה למד שנאמר (שם כא) "...גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". ורואה אני את דברי מדברי רבי עקיבא: (תוספתא מסכת סוטה פרק ו)

ואני, הקטן, אומר שניתן להסביר את חששה של שרב אמנו באמרה ... כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק", שהיא חששה שישמעאל לא ירצה לחלוק עם יצחק, וירצה הכל לעצמו, כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי אלא הכל לעצמו, כפי שאנחנו רואים במציאות. ובסוף ימיו, של ישמעאל, על הפסוק העוסק בקבורתו של אברהם:

(ח) וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: (ט) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו...(ספר בראשית פרק כהׂ)

אומר רש"י, בעקבות מדרש רבה:

(ט) יצחק וישמעאל - (ב"ר) מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא "שיבה טובה" שנאמר באברהם: (רש"י על בראשית פרק כה פסוק ט)

האם לא הגיע הזמן שאנחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב נכיר בזה ?

ידיעות על הכיבוש המוסלמי בתרגום המיוחס ליונתן על התורהעריכה

מי שרגיל לעיין במהדורה טיפוסית של חומש מקראות גדולות יודע שבעמוד הימני של כל מִפְתַּח, בצמוד לנוסח העברי של התורה, מופיע תרגום אונקלוס בארמית, וכנגדו בעמוד השמאלי של כל מִפְתָּח מודפס תרגום ארמי אחר המופיע תחת השם "יונתן בן עוזיאל". תרגום ארמי זה אינו מוכר מן התלמוד או מן הגאונים, אך הוזכר בדבריו של החכם המקובל האיטלקי, ר' מנחם רקנאטי, בן המאה הארבע עשרה, אשר יִיחֲסוֹ ל"יונתן בן עוזיאל זכרו לברכה". אולם ייחוס התרגום הזה ליונתן בן עוזיאל, הידוע מן התלמוד כתלמידו של הלל הזקן, ואשר מסופר עליו כי תרגם את כל ספרי הנביאים לארמית, מעלה שאלות מתחום הלשון, ההיסטוריה ועוד, ואין כאן המקום לפורטן. לפיכך, בעוד שרובא דעלמא מכנים תרגום זה בשם "תרגום יונתן על התורה", רגילים החוקרים לכנותו "התרגום המיוחס ליונתן על התורה", כדי לרמוז לקשיים שבייחוס זה וכדי להבחין בינו לבין תרגום יונתן על הנביאים. אחת הטענות שבגינן קשה מאד לראות בתרגום זה חיבור מתקופת הלל הזקן (בן המאה הראשונה לספירה) היא, שיש בתרגום היגדים אשר עולה מהם כי מחברם הכיר את האסלאם (שאך נוסד במאה השביעית לספירה). ההיגד המפורסם ביותר מסוג זה הוא אזכור שמותיהן של עאישה ופטימה, אשתו ובתו של מוחמד, בתרגום הפסוק על נישואי ישמעאל בבראשית כא:כא. אך היגד מפורסם זה אינו היחיד המעיד כי מחברו היה מודע לעליית האסלאם. דוגמה מאלפת של היגד מעין זה מופיעה בסוף פרשתנו, פרשת חיי שרה. לאחר שהתורה מספרת על מות אברהם אבינו, היא מסכמת את תולדות ישמעאל בנו בדרך קצרה, לפני שהיא מתפנה לעסוק בהרחבה בתולדות יצחק אבינו בפרשה הבאה. כשם שנהגה התורה ביחס לשאר הבנים בספר בראשית, שלא נבחרו, כן תולדותיו של ישמעאל מסתכמות ברשימת צאצאים גרידא (בר' כה:יג-טו):

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָֽׂם. וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּֽׂא. חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה.

ההפטרהעריכה

Bathsheba solomon david.jpg

ליד מיטת דוד - בת שבע ושלמה ונתן הנביא ואבישג - ציור מהמאה ה-15 - המקור:ויקישיתוף:Jordi Roqué

ההפטרה לפרשת חיי שרה היא על הודות ימי דוד המלך האחרונים: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ" (ספר מלכים, א',א',א'). לפי רוב הנוסחים ההפטרה מסתיימת בפסוק ל"א:"וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ, וַתֹּאמֶר: "יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם". לא כן לפי מנהג התימנים, אשר סיומה של הפרשה הוא הוא בפסוק מ"ו:"וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה". ענינה של הפרשה היא זקנתו של דוד והמהלכים הנובעים ממנה לקראת ירושתו. אדוניהו מבקש לרשת את המלוכה. נתן הנביא שומע זאת ומציע :"וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה, וּמַלְּטִי(ותצילי) מקור הבאורים בויקיטקסט אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה". בת שבע פונה לדוד המלך והוא מבטיח:"כט וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: "חַי ה' (לשון של שבועה) אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה. כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר 'כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי', כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה". ואכן שלמה המלך נמשך למלך:"וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן (קרן חלולה של חיה ממולאת בשמן זית)מִן הָאֹהֶלמהאוהל של המשכן←מהאוהל של המשכן וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה, וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם: "יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה!" וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם (כביכול מרוב קולות השימחה שהם השמיעו)." הרב יהודה שביב מוצא נימוקים לבחירת ההפטרה לפרשת השבוע במאמרו טוב אחרית דבר מראשיתו : * באים בימים - ודאי שראו חכמים קו משותף בפתיחה:"זקן בא בימים". בפרשתנו, לאחר הסיפור על פטירת שרה וקבורתה במערת שדה המכפלה, פותחת הפרשה:"ואברהם זקן בא בימים", וכך פותח ספר מלכים: "והמלך דוד זקן בא בימים" * ראשון ואחרון - באמת אין מדובר רק בביטוי משותף, אלא במסכת חיים דומה. גם אברהם וגם דוד בונים ומייסדים. אברהם מייסד את האומה הנבחרת ואילו דוד מייסד את המלכות. זה וזה הולכים ונוסעים ונודדים ממקום למקום, עד שהם נקבעים במקום של קבע. * ולערב אל תנח ידך - לשני האישים הבאים בימים מתבקשת אשה לכלכל את שיבתם. לדוד מבקשים סוכנת כדי להקל את מצוקתו הגופנית, ואילו לאברהם - אישה ממש, כדי לחיות חיים משותפים יציריים, והוא עוד מעמיד ממנה שישה צאצאים. ההבדל בולט עוד בכך, שאצל דוד הרי זו יוזמה של הסובבים אותו: "ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדני המלך נערה...", ואילו אצל אברהם נאמר: "ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה" (כ"ה, א)[5]. ואין הוא עושה לביתו שלו, בטרם דאג למצוא בת זוג מתאימה לבנו, ליצחק. * בין בית לבית - בית מלכותו של דוד הוכן שנים הרבה לאחר ייסוד הבית הלאומי על ידי אברהם. כסבורים היינו שהוא אלנכון איתן יותר ומבוסס יותר. באה תמונת ההפטרה המוצבת לעומת תמונת הפרשה, ומראה היפוכם של דברים. אברהם אשר ידע סיבוכים ופיתולים הרבה בחייו, הרי הוא שורר בביתו בימי זקנותו. אף הוא דואג להמשכיות הראויה: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים... נתן אברהם מתנת וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי..." (כ"ה, ה-ו). ואילו ביתו של דוד רוחש תככים ואינטריגות, ואדוניה ממליך את עצמו עוד בחיי אביו. אברהם זוכה לראות גם את ישמעאל, זה הבן שגורש בשעתו מן הבית, משלים וחוזר, ולכן פטירתו היא בשיבה טובה, כשהוא זקן ושבע: "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו" (שם, ח-ט). ואילו אצל דוד אין אנו יודעים אם היה עוד מי מבניו, פרט לשלמה, שהשתתף בקבורתו.

קישורים חיצונייםעריכה




חברון מאז ולתמידעריכה

ההתחלה פרשת חיי שרה מערת המכפלה חברון החפירות הארכאולוגיות בתל חברון תולדות היישוב היהודי בחברון אלוני ממרא אשל אברהם
היישוב היהודי - היום חידוש היישוב היהודי בחברוןקרית ארבע בית הדסה אדמות ישי בית הכנסת על שם אברהם אבינוצוואת נרצחי חברון - אלקים העצנייחס הממשל ליישוב היהודי
חינוך תורניישיבת שבי חברון ישיבת ניר קרית ארבעבית המדרש נתיבות דרורישיבה לצעירים מעלה חבר מדרשת שירת חברון תלמוד תורה "קנין תורה" מוזיאון הישוב היהודי בחברון
קברי צדיקים קברי ישי ורות קבר אבנר בן נר קבר עתניאל בן קנז בית הקברות העתיק של חברון רבי חיים חזקיה מדיני בעל שדה חמד
רבני חברון: בעבר:הרב מלכיאל אשכנזיהרב שלמה עדניהחיד"אהרבנים לבית משפחת בג'איוהרב אליהו מנירבי חיים חזקיהו מדיניהרב יהודה ביבאס
בהווה: הרב דב ליאורהרב משה לוינגר הרב אליעזר ולדמןהרב משה בלייכר הרב שלמה רענן הי"ד פרופ' בן-ציון טבגר
מאחזים בית השלוםבית הכנסת חזון דודמצפה שלהבת בית שפירא חוות פדרמןמאחז הגיבורים
שלושת המקומות המקודשים בארץ ישראל

מפת חברוןעריכה

Hevron map full.gif

מפת חברון

אתר היישוב היהודי בחברון - כולל מידע מלא על חברון העברית


הערות שולייםעריכה

  1. קהלת רבה א', ה'
  2. יהודה קיל, יהודה אליצור, אטלס דעת מקרא, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשנ"ג-1993, עמ' 82.
  3. ספר בראשית, פרק כד, פסוק סא; ספר בראשית, פרק כה, פסוק יא.
  4. ספר בראשית, פרק כד, פסוק סב.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית