Fandom

Ventura Daniel Wiki

פרשת כי תבא

7,311דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

Wwwm0496.jpg

עולים מגיעים לנמל תל אביב - בא לבטא את הרעיון "שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנוֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה" (מההפטרה - ג' -הרעיון מקורו במאמרו של זאב ארליך במקור ראשון - 19 בספטמבר 2008 - ראו להלן:"ייבוא של ברכה:נמל תל אביב" - מקור התמונה :מדינת ישראל - אוסף הצילומים הלאומי - צילם:KLUGER ZOLTAN

פרשת כִּי-תָבוֹא היא הפרשה השביעית בספר דברים. שמה של הפרשה מקורו מהפסוק הראשון בה : "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" [1]. ההפטרת השבת היא השישית משבע דנחמתא ומתחילה בפסוק:"קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה', עָלַיִךְ זָרָח" [2]. בפרשת "כי-תבוא" "משה רבינו" עומד לסיים את מניית תרי"ג המצוות. נותרו עוד שתי "מצוות עשה" שייאמרו בפרשת וילך מצות הקהל במוצאי שביעית והמצוה שכל איש בישראל יכתוב ספר תורה לעצמו.

הרמב"ן בפרושו לפסוק: "יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ, וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ, אֶל-גּוֹי, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ; וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עֵץ וָאָבֶן. [3] מביא לנו פרק בתולדות עם ישראל. הפרק אשר מתאר את הנסיבות אשר הביאו לידי חורבן הבית השני. הוא מתחיל ב"אריסתובלוס" מלך מבית חשמונאים, אשר שר צבא רומי הביא אותו לרומי ב"נחושתיים" והתוצאה "שהיו למשל ולשנינה בכל העמים שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם , איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה." הוא ממשיך במעשיו של המלך אגריפס, אשר בא עם שליח מלך רומה וכבש את הארץ ומסיים באספסניוס שכבש את ערי יהודה ולבסוף יורשו "טיטוס הרשע" החריב את בית המקדש ואז התקיים בהם הפסוק: "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל-הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ; וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן. [4]. ו"זאת ההתראה (של משה רבינו) שנתקימה כולה כפשטה וכמשמעה" כפי שנאמר בסוף ספר דברים:"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ,[5].


ראו גם:עלוןשבועי אינטרנטי לנושאים אקטואליים בתחומי:מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל - תשע"א

תוכן הפרשהעריכה

הפרשה כוללת את הנושאים הבאים:

  1. הפרשה מתחילה במצוות הבאת הביכורים, לפי על כל אדם מישראל להביא את ראשית פרי האדמה אל בית המקדש ולומר וידוי, המספר בשבחו של הקב"ה. הקטע המתחיל בפסוק: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" [6], אותו אנו נוהגים אליו בהגדה של פסח.
  2. בני ישראל מצווים לתת "תרומות ומעשרות". בשנים השלישית והשישית צריך לתת מעשר ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה. וגם נילווה וידוי.
  3. סיכום ממצה של פרשיות המצוות. הוא הסיכום שמשה רבינו אומר לבני ישראל בטרם יכרת הברית, וכך נאמר: "הַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְו‍ֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" [7]
  4. מעמד הברית, ביום מעבר הירדן: כתיבת התורה בהר עיבל, בנית מזבח מאבנים שלמות ןהקריב עליו עולות לאלוקים וההכרזה "היום הזה נהיית לעם לה'" ומעמד הברכה והקללה ההר גריזים והר עיבל, כאשר הכהנים ארון העדות בתווך.
  5. הברכות והקללות הנאמרות בערבות מואב בטרם הכניסה לארץ כנען.
  6. בסוף הפרשה, משה רבינו מסכם את הניסים שנעשו לבני ישראל ממצרים עד הגיעם ל"ערבות מואב".

שמחת הביכוריםעריכה

Thank offering unto the Lord.jpg

הבאת ביכורים - the Providence Lithograph Company - 1896 and 1913

בפרשה מוזכרת שמחת הביכורים של הבאים לארץ. הרב שלמה אפרים מלונטשיץ (פולין, סוף המאה הט"ז) בפירושו לתורה כלי יקר מבאר את חשיבות המצווה : "אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה' זה הוא שכתוב: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה". כי באמת לא בתורת ירושה אתה באת אל הארץ כי בית והון נחלת אבות אבל מה' הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו, ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה". המתח הזה בין תחושת האדנות לבין תחושת התלות הוא הסיפור של מצוות הביכורים.

הרב בנימין לאו במאמר בעיתון הארץ עם שלם שמח בתאנה שביכרה עומד על שמחת הבכורים: "משהו דק מאוד מבדיל בין שמחת היצירה לגאוות האדנות. הביכורים הראשונים הובאו על ידי קין, בנו של אדם הראשון. הוא זיהה באופן טבעי את הצורך לצמצם את מקומו בשלטון על האדמה ולתת הודיה לאל . הביכורים היו (עבורו) סמל של צמצום גובה האדם על פני האדמה." בתלמוד ירושלמי,מסכת ביכורים, מתארת באופן ססגוני כיצד מתנהלת העלאת הביכורים מן השטחים החקלאיים לירושלים: "כיצד מעלין את הבכורים. כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנים ברחובה של עיר ולא היו נכנסים לבתים ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו"[8].

הרב אברהם יצחק קוק רואה איך התהלוכה כולה באה לחזק אותה מערכת חינוכית שאופפת את מצוות הביכורים: כן לעבודה ולעמל, לא לפרזיטיות ואכילה משולחן זרים. כן לעושר, אך לא לעושר עקלקל אלא לעושר שמקורו ביגיעה. השור מעוטר בענפי זית המורים שחברה לא יכולה להסתפק בעמל ללא רוח. הצד העיוני שבו מגיע האדם למיצוי יכולתו מוכרח ללוות את החברה העובדת. עבודה - ודאי. "דת עבודה" - חלילה.


ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי ליעריכה

ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי01:01:58

ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי

שיעורו של הרב מוטי אלון בירושלים

ב פרשה הקודמת, פרשת כי תצא, עסקנו בשמחה תחת הכותרת עשיתי ככל אשר ציויתני – שמחתי ושימחתי. בפרשת השבוע, תחילתה הוא במצוות הבאת הביכורים ומסתיימת בהצהרה

Cquote2.svg וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. (כ"ו,י"ד Cquote1.svg
. זו שמחה מלאה על "הטוב שנתן לך ה'" - היעוד הגדול של היית אך שמח, רש"י אומר זה לא ציווי, זו לשון הבטחה. תקבל כח לממש זאת.

החידוש של הפרשה שלנו, בנושא הביכורים, הוא הוידוי. היא המצווה הראשונה שתעשה בארץ- ישראל. רואה פרי חדש, מסמן אותו בתור ביכורים. מצוות אחרות כמו מעשרות יבואו בהמשך. עוד אפיון למצווה, המצווה שאורכת זמן רב, שהרי הביכורים מופיעים לאורך חודשים אחדים בשנה: בין חג השבועות לבין חג הסוכות.מצווה גם מכנסת את בני-ישראל לעלייה לרגל כפי שנאמר

Cquote2.svg כיצד מעלין את הבכורים, כל העירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים.ולמשכים היה הממנה אומר, קומו ונעלה ציון אל (בית) ה' אלהינו
  • הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם , ועטרו את בכוריהם.
  • החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית
  • (הגיע לעזרה) ודברו הלוים בשיר, ארוממך יי כי דליתני ולא שמחת איבי לי (תהלים ל).

(משנה בכורים ג ב)

Cquote1.svg
.

הרב מצטט את נשיא הקרן הקיימת לישראל מנחם אוסישקין בחגיגת הביכורים בחיפה בשנת 1932

Cquote2.svg אתם, ילדי ישראל, הבאתם את ראשית ביכורי פרי אדמתכם, פרי עבודתכם למוסד הלאומי העליון לגאולת אדמת אבות. אבל היודעים אתם, שהצורה של הבאת הביכורים היום אינה אותה הצורה הנכונה שהייתה נהוגה אצל אבותינו לפני אלפיים שנה? הם היו מביאים את הביכורים לא לחיפה עיר העתיד, אלא לירושלים העיר הנצחית. לא להר הכרמל אלא להר המוריה. ואת הפירות היו מוסרים לא לקרן הקיימת לישראל, אלא לבית המקדש.אתר מדרשת - בתי מדרש בישראל Cquote1.svg
(עד הדקה ה-20)

אבנים גדולות ואבנים שלמותעריכה

Mount Ebal 111.jpg

"המזבח" המשוער בהר עיבל

הרב אמנון בזק בגיליון פרשת השבוע שבת בשבתו עוסק בשתי מערכות אבנים שעל בני ישראל להקים בהר עיבל, עם כניסתם לארץ.

  • המערכת הראשונה של האבנים אשר נועדה לכתיבת דברי התורה ועליה נאמר:" וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ: " [9]. לאחר הציווי משה רבינו מזכיר כי על האבנים יש לכתוב את דברי התורה :"וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב." [10].
  • המערכת השנייה אשר משמשת כמזבח ועליה נאמר :"וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַה' אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת-מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ; [11]

מקשה הרב אמנון בזק: ממבנה זה של הפרשה ניכר, שמדובר בפרשה אחת, הכוללת שני ציוויים על מבני אבנים, האחת - לכתיבת דברי התורה והשנייה - להקרבת זבחים. מהו אפוא הקשר שבין שתי מערכות האבנים?

הרב אמנון בזק מציע את הפירוש הבא:

  • מערכת האבנים הראשונה נועדה כדי לבטא את חיובם של בני ישראל לקיים את דברי התורה, כתנאי לישיבתם בארץ, ועל כן הציווי מיועד להיעשות ממש עם הכניסה לארץ - "בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁרה ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ" [12]. לימים, על הר עיבל יעמדו "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל-הַקְּלָלָה, בְּהַר עֵיבָל" [13], ושם יאמרו - "אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן" [14]. סביר להניח, ש"דברי התורה הזאת" מתייחסים לדברי התורה הכתובים על האבנים במקום. מערכת האבנים הללו מבטאת, אם כן, את פן היראה, כפירוט של חובותיהם של בני ישראל בישיבתם בארץ ישראל.
  • לעומת זאת, מערכת האבנים השנייה, של מזבח האבנים, מבטאת את מידת האהבה והשמחה לפני ה' - "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" [15]. קרבן השלמים (הנוסף על קרבן העולה, המבטא את מידת היראה) מבטא את הקשר שבין הקב"ה והאדם, הזוכה לאכול משלחן גבוה, והוא משמש כאמצעי להגברת השמחה, וכביטוי להודאה לקב"ה על כך שעם ישראל זכה להיכנס לארצו.

שתי מערכות האבנים, הניצבות זו בצד זו, מסמלות אפוא את שתי הבחינות בעבודת ה' בארץ ישראל - יראה ואהבה.

וייתכן, שבאופן סמלי התורה משתמשת בתיאורים שונים לשתי המערכות: האבנים שעליהם ייכתבו דברי התורה הן "אבנים גדולות", המבטאות בהקשרים אחרים במקרא את מידת היראה, כגון - " וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן-הַשָּׁמַיִם עַד-עֲזֵקָה -וַיָּמֻתוּ" [16]. לעומת זאת, אבני המזבח הן "אבנים שלמות", שלא הונף עליהן ברזל [17], שעליהן מקריבים שלמים, ובכך יש ביטוי למידות השלמות והשלום.

לשם מה בריתות נוספותעריכה

Receving the two scroll a mount sinai.jpg

מעמד הר סיני - פיסול מברונזה - בשער גן עדן בפירנצה - עוצב בהנחייה של יהודים מפירנצה

הרב אביגדור הלוי נבנצאל, בשיחות לספר דברים בעריכה ומקורות של יוסף אליהו, דן בנושא: "בחזרה להר ה'" והוא מעלה את השאלה : מדוע יש צורך בבריתות נוספות עם ישראל, מלבד מעמד הר סיני. הרי אין הבדל מהותי בין המעמד בהר גריזים ובהר עיבל לבין המעמד בהא סיני, בשניהם: נכרתו דברי הברית, נבנה מזבח, הקריבו עולות ושלמים והשמיעו לעם את דברי התורה והעם אישר את קבלת הדברים בפיו.

הרב נבנצל מפרש כי אם הכניסה לארץ היה צורך בקבלת תורה מחודשת. הכניסה לארץ הוא אירוע מיוחד. מה עוד שדור הבנים לא בהכרל הכיר את דור האבות, שהרי כולם מתו במדבר סיני.

אחרי עשרים ושמונה שנה, בימי יהושע בן נון יש שוב מעמד ברית חדש [18]. במעמד זה מוצגת בפני העם הברירה: "לעבוד לה'" או "לפזול" קצת לעבודה הזרה של השכן. ושוב חוזר יהושע בן נון על תהליך עריכת הברית: כתיבה בספר, לקיחת אבן לעדות והקרבת הקרבן.

רש"י מביא סיבה נוספת לכריתת הברית. הוא כותב כי בימי יחזקאל הנביא עתיד העם לטעון שברצונו להיות "ככל הגויים" והברית נכרתה בעבר רק כדי להכנס לארץ. עתה שבני ישראל כבר בארץ ישראל, נכרתה ברית מחודשת.

הרב אביגדור הלוי נבנצל עובר לאקטואליה וסבור כי "מעמד הקהל" הוא שחזור של מעמד סיני. במעמד זה הוא מזכיר את יום מתן תורה "יום הקהל" [19]. הברית נכרתה בעבר בנוכחות המנהיגים: משה רבינו ויהושע בן נון ובמעמד הקהל יהיה המעמד בנוכחות מלך ישראל.

גם המועד מתאים שען בחג מקריבים עולת ראיה ושלמי תודה (מסכת חגיגה[ ז' ב'), מעין העולות והזבחים שהוקרבו בטקסי הברית הקודמים.

היבט נוסף הוא תקיעת השוםר בראש השנה. אף הוא מזכיר את מעמד הר סיני. וכך בראש השנה אנו באים שוב בברית עם הקב"ה ומתחייבים לקיים את כל שהצטוונו.

הברכה והקללהעריכה

ה"ארורים" שבפרשה

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה, מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ--וְשָׂם בַּסָּתֶר; וְעָנוּ כָל-הָעָם וְאָמְרוּ, אָמֵן.
אָרוּר, מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.
אָרוּר, מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.
אָרוּר, מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.
אָרוּר, מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר-יָתוֹם--וְאַלְמָנָה; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן. כ אָרוּר, שֹׁכֵב עִם-אֵשֶׁת אָבִיו--כִּי גִלָּה, כְּנַף אָבִיו; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.
אָרוּר, שֹׁכֵב עִם-כָּל-בְּהֵמָה; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.
אָרוּר, שֹׁכֵב עִם-אֲחֹתוֹ--בַּת-אָבִיו, אוֹ בַת-אִמּוֹ; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.
אָרוּר, שֹׁכֵב עִם-חֹתַנְתּוֹ; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.
אָרוּר, מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.
אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד, לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.
אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת--לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.

פרק כ"ז, ט"ו - כ"ו

פרופ' אורה שורצולד מהמחלקה ללשון עברית ולשונות שמיות באוניברסיטת בר-אילן דנה במאמר :הברכה והקללה על תופעה מיחודת במינה. הברית , כמו כל הסכם אמור להיות מאוזן. תחילה מובאים הנתונים הקיימים על עושי הברית – ההקדמה של החוזה, ובה פירוט של כל אחד מן הצדדים:{{ש}] ה' ופעולתו למען העם מן הצד האחד – צד א', והעם ומעשיו מן הצד האחר – צד ב'.
צד א' העניק לצד ב' דברים מסוימים. על צד ב' לקיים את חובותיו כדי שיהיו לו זכויות, והזכויות הן רבות. אם לא יקיים צד ב' את התחייבויותיו, רשאי צד א' לנקוט עונשים הקבועים בחוק, והם מפורטים זה אחר זה. אבל אם צד ב' מקיים את חובותיו בחוזה, צד א' מעניק לו זכויות ויתרונות מסוגים שונים.הפרשה מסתיימת בחתימת החוזה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" [20]

כאשר נבחן את שלושת שורשים חוזרים פעמים רבות בפרשה : 1. בר"ך; 2. אר"ר; 3 קל"ל, נמצא כי המילה "בָּרוך" מופיעה שש פעמים בפרשה, אבל "אָרור" מופיעה 18 פעמים – פי שלושה. נמצאנו למדים כי הקללות רבות מן הברכות בפרשתנו; השלילה רבה מן החיוב.

הפרשה עמוסה אפוא בקללות, אבל לא זה המצב בתורה כולה: בתורה כולה השורש בר"ך מצוי 180 פעמים כפועל וכשם, כולל הדוגמות בפרשה ( 12 מהן אינן שייכות לעניין ברכות). הפועל קל"ל מצוי 25 פעמים. 6 אל הפועל הזה הוספתי את הפועל אר"ר – 13 פעמים ארור + 22 היקרויות של נטיות הפועל והשם של אר"ר. 7 כך אם נצרף את לשון הקללות בתורה, נגיע ל 60- היקרויות של לשון קללה לעומת 168 ההיקרויות של לשון ברכה מתוך 180 – יחס הפוך מן המצוי בפרשה, שבה שש פעמים לשון בָּרוך ו 18- – לשון אָרור.

והסיכום: " ניכר אפוא בפרשה שהברית מחייבת מאוד, והעונשים עשויים להיות כבדים על מפֵרי הברית. הקללה המילולית כמוה כביצוע, ומכאן כוחה".

"ארור מכה רעהו בסָּתר"עריכה

אביעד הכהן כתב על הנושא [21]: אונס ומפתה ועברת אינוס במרמה

במבוא למאמר הוא כתב:
עברת האונס נעשתה למגינת לב חיזיון נפרץ בימינו. מאות רבות של תלונות על מעשי אונס ושאר עברות מין מוגשות מדי שנה למשטרה, ורבות מהן מגיעות לכדי הגשת כתב אישום והרשעה. בעת האחרונה נתעורר דיון ער בפן מיוחד של עברת האינוס, שהמעשה נעשה מתוך הסכמה אך יסודו במעשה מרמה, במצג שקרי שמציג אחד מן השותפים למעשה בפני רעהו .

סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, קובע כי אחת מן החלופות שמקימות את עברת האינוס היא: "הבועל אישה בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה" . סעיף זה מהווה פרט אחד ב"משפחה" גדולה של עברות בחוק העונשין שבהן גם אם נעשה המעשה בהסכמת עושיו, עדיין הוא עשוי להיחשב כעברה פלילית, אם הושגה ההסכמה בעקבות מצג שווא של אחד השותפים לו .

הוא הביא מדברי השופטת תחיה שפירא על ההגיון ביסוד הסעיף :

" בשל ייחודיותו של הקשר והמעשה המיני (בהבדל מקשרים בינאישיים אחרים) קיימת חשיבות עליונה לזהותו האמיתית המלאה של ה'פרטנר' כבסיס הכרחי לקיומה של הסכמה חופשית לקיום יחסי המין. לא רק השם הפרטי הוא המקיים את הזהות. הרבה יותר מכך חשוב מכלול מיהותו של אותו אדם, יהא שמו אשר יהא. אין כל ספק, כי חירותה של אשה לבחור את בן זוגה לקשר מיני, משיקולים אלה או אחרים, שרירה וקיימת. שיקולים כגון: היותו של האדם רגיש, ענו, חכם ומסתפק במועט, או לחילופין בעל הופעה נאה, דירה נאה, מכונית חדשה ורמת חיים גבוהה. אם תרצו - שיקולים 'אינטרסנטיים' לטווח ארוך. לא תמיד שיקולים אלה מוכיחים עצמם והציפיות מתממשות. במקרים כאלה - אין לאישה להלין אלא על עצמה. ואולם, משעה ששיקולים אלה (או האחרים) נגועים בתרמית מצד בן הזוג באשר ל'כלל התכונות הקובעות מי הוא' - הרי, כך קובע החוק במפורש, - הסכמת האישה לאו הסכמה היא ויחסי מין שקוימו כתוצאה מהסכמה כזו הינם 'אינוס במרמה'. אין בכך כל פטרנליזם מיותר, אלא שמירה על הערך המוגן והוא - מתן הגנה לכל אישה מפגיעתו של מי שמשיג הסכמתה במרמה לקיים עימו יחסי מין"

אביעד הביא תיאור של מעשה אינוס במרמה שהובא בספרות ההלכה:
התיאור הופיע בשאלה שנשלחה לרבי יעקב עטלינגר, בעל "ערוך לנר" ורבה של אלטונא (גרמניה, המאה הי"ט). השאלה ותשובתה נדפסו בספר השו"ת שכתב, "בנין ציון" .

שאלה: הנה זה ימים לא כביר בא מעשה לפני, אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו . באחת הכפרים העומדים תחת דגלי דרים שני יהודים, ודרכם לילך על המסחר מהלך איזה ימים, ונשותיהם לבדן בבית עם בניהם ובנותיהם ומשרתיהם. ויהי היום, כאשר יצא האיש כדרכו למסחר, ואיש אחד בא ממדינת פולין ובגדיו קרועים, ויבקש מהאשה מקום ללון. והאשה אשר היתה צנועה ביותר כל ימיה, אבל יראתה כסלתה , ריחמה עליו ונתנה לו מקום ללון וגם לאכול ולשתות. אמנם האורח ההוא לא אכל אצלה שום דבר מן החי, גם לא שתה משקה, רק מים וכהנה עשה מעשה פרישות וסיגף עצמו בסיגופים קשים. כל היום ישב בחדרו מסוגר וספר בידו. גם מדי לילה בלילה עד חצות, ואחר כך היה מתאונן על חורבן בית אלקינו. וכששכב, לא שכב על מיטה וספסל, כי אם על הארץ ואבנים תחת ראשו. ומדי יום ביומו טבל עצמו במים קרים של נהר פעמים בעת הקור. כן נהג בבית האשה מיום א' פרשת תרומה עד ש"ק פרשת תצוה. אמנם בליל שבת אחר גמר סעודתן, התינוקים ומשרתי הבית עמדו כולם מעל השלחן והלכו לישן לחדר האחרת, והאיש הרמאי עודנו ישב על השלחן עם האשה לבדו. ונכנס אתה בדברים, עד ששאלה אותו מי אתה ומאין תבא ואנה תלך? וענה לה: שלוחא דרחמנא אנא [=שליח הקב"ה אני], ושמי אליהו הנביא , ואת אחי אנכי מבקש, לקבץ אותם מארבע כנפות הארץ, ואין מגלין הדבר אלא לצנועין.

והאשה לרוב סכלותה האמינה לו. היא הלכה לישן על מיטתה בחדר הסמוך, והעוכר הנ"ל עודנו יושב על מקומו, ועיין בספר עד חצות לילה. ולאחר חצות עמד והלך לאט על אצבעות רגליו אל המטה אשר האשה שכבה שמה, והעיר אותה משנתה, וידבר אליה: הנה הלכתי מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ולא מצאתי צדקת כמותך אשר היא ראויה לצאת ממנה משיח, אך המניעה היא מצד בעלך, שאינו הגון לכך. לזאת נשלחתי מן השמים לשכב אותך. וכעת חיה תלדי בן, והוא יהיה משיח בן דוד ויגאל את ישראל. וזה לך האות כי אליהו אנכי, הנה ביום שלישי הבא עלינו לטובה, לאחר היפרדי מאתך, אם תפתח את פתח התיבה אשר עומד פה בחדר משכבך, תמצא שם אוצר מטמון רב ארבע מאות דוקאטען של זהב, אך בתנאי שלא תפתח התיבה קודם זמן המוגבל. כה דבר אליה הנואף, עד שפתה וטימא אותה פעמיים, בליל שבת ומוצאי שבת.

וביום הראשון טרם עלות השחר, ברח הנואף משם ולא נודע מקומו. ואשת כסלות הנ"ל חשה לכתוב לבעלה שישוב מהר לביתו באשר הצליח ה' את ביתו במטמון גדול. והאיש שמע אליה וישב ביום שלישי, ותפתח האשה את התיבה ולא מצאה מאומה מהמטמון אשר אמר הנואף. ובראותה כי שקר בפיו, צעקה ובכתה במר נפשה, וסיפרה לבעלה את כל התועבה אשר עשה הרשע הזה ודיברה על לבו, הלא לא במרד ובמעל עשיתי זאת, סהדי במרומים, כוונתי הייתה לשם שמים, והלא הנואף היה איש מאוס ומכוער מאוד, ומה יסיתני לזנות עמו. אמנם הבעל לא שקט בזה, רק בא אלי וספר לי כל הדברים, ושאל ממני כדת מה לעשות עם אשתו. ושלחתי אחר האשה וחקרתי בחקירות שונות, והיא סיפרה גם לי ככל הדברים הנ"ל. וצויתי לפרוש זה מזה עד שאציע הדבר לפני מעלת כבוד תורתו נ"י. נוסף על הפגיעה המינית, מעשה הרמייה של ההלך שהתחזה לאליהו הנביא עשוי היה להמיט אסון וקלון על האישה, מפני שלפי ההלכה, אישה שזינתה תחת בעלה מרצון "אסורה לבעל ולבועל". לעומת זאת, אם יוכח שהמעשה היה באונס, לא יידרש בעלה לגרשה. בפתח תשובתו, מעיד הרב עטלינגר שקשה היה למצוא פתח היתר לאישה, מפני שיחסי המין נעשו בהסכמה: חזרתי על כל הצדדים, וקשה מאוד למצוא תרופה ומזור למכת האיוולת שתהיה מותרת לבעלה. כי מה שטוענת ששוגגת היא, וכונתה הייתה לשם שמים, אין זו טענה להתירה, לפי מה שכתב המהרי"ק [רבי יוסף קולון, מחכמי איטליה במאה הט"ו], שאם זינתה שסברה שמותר לזנות, הוי כמזידה, ואסורה לבעלה ישראל. ההיתר של הרב עטלינגר יחד עם זאת, כחכם הלכה גדול, ביקש הרב עטלינגר למצוא לאישה פתח היתר, והוא פונה תחילה לדיני הראיות: "והנה לכאורה היה אפשר למצוא צד קולא, כיון דאין עדים בדבר, גם לא יצא עליה קול, אלא היא בלבד אמרה שזינתה, וקיימא לן כמשנה אחרונה וכמבואר באבן העזר (קטו, ו): 'אין עדים שזינתה, אלא היא אומרת שזינתה - אין חוששין לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באַחֵר'. ואם כן, גם באשה זו ניחוש כן. ואף על גב דהיא טוענת ששוגגת היא ורוצה להישאר תחת בעלה, ואם כן איך נאמר שעיניה נתנה באחר?" על אף הניסיון הזה, דחה הרב עטלינגר את ההצעה, מפני שבגלל נסיבותיו המיוחדות של המקרה, לא ניתן היה לומר שהנאנסת בדתה את הסיפור מלבה משום ש"נתנה עיניה באחר". יתר על כן. המשיב אומר עוד: ממה שהבעל היה צועק ובוכה על המעשה ועל בושה שלו, [עולה ש]הוא מאמין לדבריה. והרי מבואר בשולחן ערוך [=אבן העזר סימן קטו] דאם היה [=הבעל] מאמינה ודעתו סומכת על דבריה, הרי זה חייב להוציאה.

לנוכח מצוקת האישה, מצא הרב עטלינגר פתרון יצירתי אחר, שעיקרו ראיית יחסי המין כמעשה אונס, על אף הסכמת שני הצדדים, משום שסבר שמצג השווא של עובר האורח ביחס למיהותו, שהוא אליהו הנביא, ותכונותיו, עשוי להחשיב את המעשה כאונס, הפוטר את הבעל מן הצורך לגרשה: והשתא, בנדון השאלה, שאמר לה הנואף ימ"ש שהוא אליהו הנביא, ושלזאת נשלח מן השמים לשכב עמה, והאמינה בו האיוולת כל כך, עד שקראה לבעלה לקבל העשירות כאלו כבר הוא בידה, אם כן, לפי איוולתה, הייתה מצוה מן השמים על הבעילה עצמה, ואין לך אונס גדול מזה, ולא נתכוונה בהבעילה למעול בבעלה, כי אם כמו שאמרה, שסהדה במרומים שהיה כוונתה לשם שמים. לזה יש לדון, שגם על פי מהרי"ק והאחרונים נקראה אונס גמור, ומותרת לבעלה. כך נראה לעניות דעתי. אכן אין לסמוך על הוראתי, אם לא יסכימו על זה עוד שנים מבעלי הוראה, ואז אצטרף עמהם להתיר אשה לבעלה, ובפרט שכפי שנאמר בהשאלה, אשה כשרה היתה מאז, ויש להם בנים. כך נראה לעניות דעתי, הקטן יעקב.

בדבריו חושף הרב עטלינגר הן את כוחו הגדול בפסיקת הלכה בדרך יצירתית הן את רגישותו הרבה למצוקתה של האישה, שנקלעה לסיטואציה הנוראה בעל כורחה

איסור הסגת גבולעריכה

Urginea maritima AHILL OF ANTIQUITIES.jpg

במסכת בבא בתרא מסופר כי יהושע בן נון תחם את גבולות השבטים לפי החצב. כיון ששורשיו יורדים מטה ואינו יונק לא מכאן ולא מכאן (מסכת בבא בתרא דף נו' עמוד א', פרושי רש"י ורשב"ם) - הערת מצטט הכתבה - צילם:דניאל ונטורה

ד"ר אבי נוב, עו"ד, בעל פינה משפטית קבועה באתר ynet, הסתמך על האיסור המקראי בדיון על נושא אקטואלי :עמדת התנ"ך בעניין תמלוגי הגז וכתב: "זכות הקניין המהווה בסיס לקפיטליזם מופיעה פעמים רבות במקרא, בין השאר באיסור על גניבה והסגת גבול. דבריו של הנביא הושע נגד שרי יהודה שהטילו מסים וחמסו את ממון העם, מתחדדים היום על רקע שאלת העלאת התמלוגים מקידוחי הגז"

המחבר סקר את האמור במקרא:"אחד מהאיסורים החמורים בנאום של משה לישראל, הוא האיסור להסיג גבול. המקרא מקלל את מסיג הגבול, כך: "ארור מסיג גבול רעהו" [22] . האיסור על הסגת גבול מופיע גם במקום אחר במקרא בו נאמר: "לא תסיג גבול רעך..." [23].

בתקופת המקרא, היו מפרידים בין חלקות האדמה על ידי סימנים על הגבולות . החוק המקראי בעניין איסור הסגת גבול בא להזהיר מפני הזזה של תיחום השדות, בעיקר אבנים, ממקומם כדי להרחיב את שדהו של עושה המעשה על חשבון השדה הסמוך לו (ראו תמונה משמאל).

האיסור להסיג גבול הוא לכאורה מיותר, שכן במקרא קיים כבר איסור על גניבה הכולל גם איסור על הסגת גבול. נראה כי עבירת הסגת הגבול הייתה נפוצה ולא ניתן היה להסתפק בחוק כללי, אלא היו חייבים להזהיר על כך באופן קונקרטי.

ניתן להוכיח כי הסגת גבול הייתה נפוצה בתקופת המקרא לאור האזהרות הרבות המופיעות בספרי התנ"ך. כך, לדוגמא, במשלי נאמר "אל תשג גבול עולם" [24]. . בספר איוב מופיע האיסור על הסגת גבול יחד עם פשעים נוספים כגניבה, גזל ורצח.

הנביא הושע בן בארי מעניק משמעות נוספת, פוליטית, לאיסור "הסגת גבול". הושע מוכיח את שרי יהודה ש"היו כמשיגי גבול" [25]. הכוונה היא ששרי יהודה הטילו מסים על העם, ובכך חמסו את ממונם. גם היום, ממשלות מטילות מסים ופוגעות בקניין הפרטי.

ולבסוף אבי נוב הגיע למסקנה האקטואלית:"העלאת התמלוגים מהווה פגיעה בזכויות הקניין של שותפויות הגז אשר סיכנו את כספן תמורת הסיכוי שאם ימצאו נפט ירוויחו מכך. זכויות הקניין נוצרו ביום בו שותפות גז קבלה רישיון לחיפוש גז, ולפיכך כל שינוי בחוק הנפט המרע את מצבם של בעלי הרישיונות הקיימים ובמיוחד העלאת התמלוגים, אינו חוקתי ופסול מעיקרו"

על הכיבוש הרומי העתידיעריכה

הרמב"ן בפרושו ממחיש את הקללה מהאירועים בסוף ימי מלכות החשמונאים.

בשנת 67 לפה"ס, יורשי המלכה החשמונאית שלומציון המלכה, נחלקו לשני מחנות יריבים. מן הצד האחד היה בנה הורקנוס השני, ועמו "אנטיפטרוס האדומי"יועצו, ומן הצד האחר בנה אריסטובולוס השני, כאשר כל אחד מן הצדדים הניצים שואף לקבל לעצמו את המלוכה.

אריסטובולוס התבצר בירושלים. אל פומפיוס שר צבא רומי פנו משלחות לשטוח את טענותיהן באשר לנעשה ביהודה. פומפיוס הטיל על העיר מצור וכבש אותה. כניסתו של פומפיוס לירושלים בשנת 63 לפנה"ס מסמנת את סופה של עצמאות יהודה בארצו תחת בית חשמונאי.

ועל כך כותב הרמב"ן בפרושו לפרשת כי תבוא: "אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ, כאשר אמר [26]: "יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלוהים אחרים", והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם:

גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס, והוא אריסטובלוס (ראו לעיל) שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתיים, והיו למשל ולשנינה בכל העמים, שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמתם. ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ, וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד, ואז נתקיים מה שאמר [27]: ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו':

ייבוא של ברכה:נמל תל אביבעריכה

Wwwm0500.jpg

נשיאת שקי המלט לבניית הרציף לנמל תל אביב - 1936 - מקור התמונה :מדינת ישראל - אוסף הצילומים הלאומי - צילם:KLUGER ZOLTAN

חוקר ארץ ישראל, זאב ארליך מעפרה מתיחס להפטרת פרשת השבוע. בהפטרה באה לידי ביטוי לא רק שיבת ציון אלא גם שפע של מוצרים המיובאים לארץ בתור שי מארצות תבל. כך לדוגמא: "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ, בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם, מִשְּׁבָא יָבֹאוּ; זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ, וּתְהִלֹּת ה' יְבַשֵּׂרוּ [28]. הוא רואה בדברי הנביא :"ייבוא של ברכה שכל כולו הכרה ותודה מצד הגויים על היותו של עם ישראל מגדלאור ומתווה דרך לעולם כולו. ישראל השב למולדתו.

נמל תל אביב, אשר נפתח רשמית בשנת 1938 היה הנמל היחידי בארץ ישראל, אשר נבנה על ידי יהודים עבור יהודים. היוזמה להקמתו החלה לאחר שספני חיפה ויפו מנעו ייבוא של סחורות ליהודים ועלייה יהודית לארץ. המקום שנבחר לנמל היה דרומית לשפך נחל הירקון , במקום בו נעלם רכס הכורכר הצמוד לים, דבר שאפשר להקים עור, תפעולי לנמל. הנמל הוקם וסוורים להפעלתו היו מיהודי סלוניקי. האוניות לא נכנסו עד הרציף, היו ספינו גרר, אשר קלטו את המטען מהאוניות בלב ים. הספינות הגיעו לרציף. חלק של הפריקה בוצעה בעבודת ידיים.

לכבוד חנוכת הנמל נכתב "שיר הנמל" על ידי המשוררת לאה גולדברג המקור: זמרשת - פרויקט חרום להצלת הזמר העברי המוקדם.

לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת.
אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת,
אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל
אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל.

מֻצָּק הַבֶּטוֹן וּמוּרָם הַמָּנוֹף
סִירוֹת הַמִּטְעָן מַגִּיעוֹת אֶל הַחוֹף
תְּכֵלֶת מִלְּמַטָּה וּתְכֵלֶת מֵעַל,
כָּכָה נִבְנֶה הַנָּמָל הַנָּמָל.

עם הקמת המדינה הוחלט להקים נמל עמוק מים באשדוד ובשנת 1965 נסגר נמל תל אביב.

לקריאה נוספת: זאב ח' ארליך (ז'אבו), ייבוא של ברכה:נמל תל אביב מקור ראשון, מוסף השבת 19ספטמבר

יונת האלםעריכה

הרב בנימין לאו במדורו על פרשת השבוע כתב על יונת אלם רחוקים תסובב בשווקים :"רשת התוכחה שבסוף פרשת "כי תבוא" מתארת את כל האסונות העתידים להתרחש לעם הנוטש את זהותו ובסופו ננטש מעל אדמתו ויורד מן הארץ. המסגרת ברורה. הברכה נטועה בארץ והקללה מטלטלת את יהודי חוץ לארץ. על פי התיאולוגיה הזאת לא יכולה להיות ברכה השורה בחו"ל: "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" [29]. חכמים סברו שהפסוק הזה נושא בתוכו ברכה סמויה. כך קורא זאת חכם ארץ-ישראלי במאה השלישית, על פי הפסוק במגילת איכה: "היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח" [30]: "ר' יודן בר' נחמיה בשם רשב"ל אמר: אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. וכמותה [31]: ?ולא מצאה היונה מנוח', וכמותה [32]: ?ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך'". זו תופעה ספרותית מיוחדת במינה הקובעת שספר בראשית, ספר דברים ומגילת איכה משתמשים באותו דימוי המכוון לאותה רמיזה ומשמעות. לשונה הציורי של התוכחה רומז לטלטלת היונה בימי נח, עת לא מצאה מנוח לכף רגלה.

פסוקי התורה התממשו לעתים כפשוטם ולעתים נראה היה שהיונה מצאה מנוח לכף רגלה דווקא באדמת הנכר. דימוי ישראל בגולה כיונה המחפשת בית מלווה את מקורות ישראל מאז ומעולם. היונה מסמלת את השיבה הביתה, אם כיונת דואר המשגרת דרישת שלום, ואם כיונה המוצאת מנוח לכף רגלה לאחר המבול. יש מקום שהיונה מתוארת כ"יונת אלם": "למנצח על יונת אלם רחקים לדוד מכתם באחז אותו פלשתים בגת" [33]. זו יונה שמנועה מלומר דבר מה. האילמות שלה אוצרת מלים רבות אך אין היא יכולה להוציא את מלותיה החוצה.


ןהוא מסכם:"פני למעלה משלש מאות שנים ישב ר' ישראל נג'ארה בעזה ומשם העניק לנו עוצמות של רוח וחיים, דרך פיוטים רבים. באחד משיריו הוא מתאר את היונה השבה לביתה: "יונה צאי מכבל והגי שיר עלי נבל / אעל מזור לחבלך הן טוב ונעים חבלך / עלי ונחלי חבלך ארץ צבי קדושה".

נחזור אל ראשה של הפרשה, המתארת את הברכה של עם המתיישב בארצו ואוכל מפרי עמלו. בכל שנה נקראת פרשה זו בסמוך לסיום שנה ולקראת התעוררות הלב לימים הנוראים. אנו תפילה לשירת יונה המוצאת מנוח לכף רגלה בביתה.

"הסכת ושמע ישראל"עריכה

הרב יונתן זקס, לשעבר רבה הראשי של בריטניה, כתב בספרו "שיג ושיח" על הנושא :שְאל ישראל. עם פרשת כי תבוא

וכאן את כל הפרשיות הובא באתר גשר


העברית המקראית אינה נוהגת להשתמש בפועל "לציית" , פועל שמקורו ארמי. במקום זה יש שימוש בפועל שמ"ע, המופיע בספר דברים 92 פעם ! הוא הדרך שבא הקב"ה רוצה שניענה בה למצוותיו.וכך נאמר בסיומה של הפרשה

Cquote2.svg וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְו‍ֹתָו וְאֶת-חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. Cquote1.svg

אמנם הפועל שמע הוא בשימוש גם במובנים אחרים, כמו אצל אברהם אבינו כפשוטו

Cquote2.svg וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו (בראשית, י"ד, י"ד Cquote1.svg
. או, להיות נכון לציית
Cquote2.svg וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי (שם, כ"ב,י"ח Cquote1.svg
או, להענות לרצון הזולת
Cquote2.svg כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ (שם, כ"א, י"ב Cquote1.svg

הרב זקס סבור שהפועל שמ"ע מלמד שאין בתורה ציות עיוור. אלקים חנן את האדם בחופש ובכוח לחשוב, הוא רוצה שנבין את מצוותיו. והיא משתמשת בשלשה דרכים לשם כך:

  1. לאורך ספר דברים היא מדגישב לבני ישראל שיזכרו איך היה להיות נטכרי וזר בארץ מצרים. מכאן חברה המגבילה את העבדות ונותנת לכל אחד יום מנוחה.
  2. בספר במדבר יש הצמדה של החוק לסיפור. חוק פרה אדומה בא לאחר תיאור מות מרים ואהרון - כך אשפר להיטהר מן המת. מאבל ושכול ניתן לצאת אחרי היטהרות. הרב זקס קשור גם את פרשת המרגלים לפרשת ציצית - בשני המקרים יש ראייה: האחד מתוך אימה והשני מתוך אמונה.
  3. יש זיקה בין החוק למטפיזיקה. הוא מצא קשר בין סיפור הבריאה לבין חוקי הקדושה בספר ויקרא.
רלבג כי תבוא.png

המקורות:
רלב"ג על התורה, ואתחנן, התועלת הארבע-עשרה
davia weiis halivni' midrash, mishnah, gemara, the jewush predilectiom for justified law, Horvard Universitu Presss 1986 5

הערות שולייםעריכה

  1. ספר דברים, כ"ו,א'
  2. ספר ישעיהו, ס',א'
  3. כ"ח, ל"ו
  4. שם, ס"ו
  5. ל"א, כ"ז ואילך
  6. ספר דברים, כ"ו,ד'
  7. ספר דברים כ"ו, ט"ז-י"ט
  8. דף יא,א פרק ג הלכה ב משנה
  9. כ"ז,ב'-ג'
  10. שם,ח'
  11. שם,ה'-ו'
  12. שם,ג
  13. שם,יג
  14. שם,כו
  15. שם,ז
  16. יהושע י,יא
  17. כז,ה
  18. ספר יהושע, כ"ד
  19. שם, ט',י'
  20. כ"ט,ח'
  21. באתר המשותף ל"מדינת ישראל משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי" ו-" המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו מכללת "שערי משפט" עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה עריכה לשונית: יחיאל קארה
  22. דברים, כ"ז, י"ז
  23. שם, י"ט, י"ד
  24. משלי, כ"ב, כ"ח
  25. הושע, ה, י
  26. כ"ח, ל"ו
  27. שם, מ"ח
  28. ספר ישעיהו, ס',ו'
  29. דברים כ"ח, ס"ה
  30. איכה רבה, א
  31. בראשית ח
  32. דברים כח
  33. תהלים נ"ו, א

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית