Fandom

Ventura Daniel Wiki

פרשת כי תצא

7,386דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share
Baird's Sandpiper on Nest.jpg

כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ...כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ

Shor ve hamor.jpg

לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר, יַחְדָּוJames Shaw Crompton (1853-1916

Arba kanfot.jpg

גְּדִלִים, תַּעֲשֶׂה-לָּךְ, עַל-אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ, אֲשֶׁר תְּכַסֶּה-בָּהּ (כ"ב, י"ב)

Measurement size.jpg

תבנית למדידת מדי-אורך בפרוגיה איטליה "לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה" (כ"ה,י"ג)

פרשת כי תצא מתרכזת סביב שני נושאים עיקריים: דיני משפחה וקדושה ומצוות בין אדם לחברו. הפרשה כוללת את המספר הרב ביותר של מצוות בפרשה אחת - 74 במספר. זאת לעומת, מספרן בפרשת בפרה קודמת, פרשת שופטים - 41 ופרשת ראה - 55 [1]. ספר דברים מכונה "משנה תורה", שכן נזכרות בו חלק גדול מגופי ההלכות שהצטוו בני-ישראל בטרם כניסתם לארץ ישראל.

תחילת הפרשה בתיאור אפשרי של התנהגות חייל מבני-ישראל אשר ראה בשביה אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר - על כך פרשו לפשוטו של מקרא וכן נדרשו לכך (ראו בהמשך). הפרשה דנה גם דינים הקשורים לניהול מדינה, אשר אליה בני ישראל עומדים להיכנס: קדימות הירושה לבכור - בכל מקרה, התנהגות כלפי "בן סורר ומורה" - כנראה יותר בתאוריה מאשר בפועל - ודין הוצאה להורג אך גם שמירה על כבוד המת "כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא".

לקט הדינים הבא לאחר מכן הוא מגוון: השבת אבידה גם לאדם שאתה שונא לו, לבישת בגד ייחודי לכל מין, נטילת ביצים מהקן רק בהעדר האם, בניית מעקה לגג, דיני כלאים וארבע כנפות (ראו תמונה משמאל).

קבוצת המצוות הבאה מזהירה מפני הסתלקות השכינה ממחנה ישראל ומשה רבינו מצווה על העם :וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ - פסוק החוזר על עצמו בפרשה פעמים רבות. נערה, אישה וגבר יתנהגו כמו שמקובל בעם ישראל ולא תהיה "קדשה" בעם - לרבות זכר. אל העם לא הצטרפו הנוכרים, אשר לא עזרו לעם ישראל. הצבא מצווה וְהָיָה מַחֲנֶיךָ, קָדוֹשׁ ואין להסגיר עבד אל אדוניו.

קבוצה אחרונה של מצוות עוסקות ב"עניני חסד - הגורמים להשראת השכינה - [2]: איסור גביית ריבית, החזרת העבות לנושה, תשלום שכר במועד,מילוי נדרים, לא לגזול מפרי כרמו וקמתו שך הזולת. ובין בעל לרעייתו - בלית ברירה וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּית ויבום בעת הצורך. עוד על משקל צדק ובסיום על מצוות מחיית העמלק.

ההפטרה של פרשת כי תצא היא החמישית בסדרת הפטרות שבע דנחמתא לאמור:"רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה" [3]. הקב"ה הבטיח לעם ישראל שכמו שהבטיח שלא ישוב מבול על הארץ :כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ, וּמִגְּעָר-בָּךְ. י כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה--וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, ה'.



תוכן הפרשהעריכה

פרשת כי תצא דנה בנושאים הבאים:

  1. אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר - וכתב רש"י :לקחת לך לאשה -לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו [4] כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו:
  2. עשיית הטוב - קבורה מכובדת גם למוצא להורג, "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ ... לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם", איסור הטיה בלבוש ומדרש ספרי כתב:"לא יהיה כלי גבר על אשה . [5] וכי מה בא הכתוב ללמדנו? [אם] שלא תלבש אשה כלים לבנים, ואיש לא יתכסה בגדי צבעונים, (ת"ל) [הרי כבר נאמר] " תועבה ", דבר הבא לידי תועבה! [אלא] זה כללו של דבר - שלא תלבש אשה מה שהאיש לובש, ותלך לבין האנשים; והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים, וילך לבין הנשים. הפרחת האם היושבת על הביצים והתמורה העילאית:"לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים"
  3. בניית המשפחה - עמד במרכז פרק זה והדין הוא : אם מדובר בעלילה של האיש - "וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף" ו"וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, לֹא-יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל-יָמָיו" אחרת :"וְהוֹצִיאוּ אֶת-הַנַּעֲרָ אֶל-פֶּתַח בֵּית-אָבִיהָ, וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה". המלבי"ם פירט למה הכוונה "עלילת דברים" :"ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע . כבר בארתי בהתו"ה ויקרא רמה , כי מלת "דבר" או "דברים" הבא סתם, כולל כל דבר ודבר הנמצא בעולם. אם לא שיובן מן הענין, מאיזה דבר הוא מדבר, או שיוסיף עליו איזה תואר, לבאר מאיזה סוג ידבר. וכאן שאמר סתם " עלילות דברים ", וכפל עוד והוציא עליה שם רע ואמר וכולי, והנה " לא מצאתי לה בתולים ". נאמר, שמ"ש ששם "עלילות דברים", הוא כולל כל עלילה שתהיה, למשל שאומר שהקדיחה תבשילו. שלדעת ר"ע בגיטין צ יכול לגרשה, אפי' הקדיחה תבשילו. ומ"ש והוציא עליה שם רע , מפרש לא מצאתי לה בתולים .אך ממ"ש שנית, והנה שם עלילת דברים בתחלה, הוא בענין זה. וא"כ יקשה, למה כפל ושם עלילות והוציא שם רע !
  4. טוהר מחנה ישראל - הרחקה ממנו צאצאי: אדומי, עמוני ומואבי, שמירת המחנה הצבאי שיהיה טהור ורשות לגבות ריבית מלא יהודי.הרמב"ן מבאר: כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע - שהשטן מקטרג בשעת הסכנה לשון רש"י והנכון בעיני בענין המצוה הזאת כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב ועל כן הזהיר בו הכתוב ונשמרת מכל דבר רע ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר...הכתוב מדבר ת"ל ערוה מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה אף כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה כשהוא אומר "דבר" אף על לשון הרע וגם זה מן הטעם שפירשנו כי מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות החמורות יוסיף לאו במחנה שנשמר בו מכל אלו העבירות שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם כאשר אמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך והנה העושה העבירות הגדולות במחנה כאותם שכתוב בהם [6] שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו ועוד שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו וזהו ולתת אויביך לפניך (שם) והוסיפו בו לשון הרע כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים
  5. ספר כריתות - הוא נושא מרכזי. לא כמו חלק מהגויים:"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ".[7]
  6. לֹא-תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל: נֶשֶׁךְ, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ - הגדרה רחבה ביותר. תרגום יונתן בן-עוזיאל כתב:"לא תרבה משלך לרעך על הלוואה שהלווה לך, לא על הלוואה של כסף , הלוואה של אוכל ולא על כל הלוואה של כל דבר שמתרבה"[8]
  7. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ - מצווה זו היא הבסיס לחוק הגנת השכר משנת 1958 (נחקק רק עשר שנים לאחר הקמת המדינה). לפי החוק - יש לשלם את השכר עד"היום הקובע" - היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העובד או הקצבה ...ולגבי עובד שירות בעבודת משק ... היום העשרים ואחד שלאחר המועד האמור; התורה ציוותה:לפני ש"תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ"



אשת יפת תואר - כשרה לא למהדרין... עריכה

הרב אביגדֹר הלוי נבנצל בשיעורו לפרשת כי תצא ה' אלקי ישראל מלך , ומלכותו בכל משלה אמר:|ש}} חז"ל אומרים, שבזמן שדוד המלך ברח מאבשלום בנו שרצה להרגו, ביקש דוד לעבוד עבודה זרה אמר לו חושי הארכי : מלך צדיק כמוך יעבוד עבודה זרה ! ? למה? מה קרה? אמר לו דוד : מלך שכמותי יהרגנו בנו?  ! הרי זה חילול שם שמים ,נורא והעם ודאי יתרעם על מידותיו של הקב"ה, שהסכים לכך שבני יהרגני  ! לכן, מוטב שאעבוד עבודה זרה ,ואז יצדיקו העם את הריגתי, ולא יתרעמו על מידות ה' .

אומר לו חוּשַׁי הָאַרְכִּי: אם זה החשבון - אין צורך שתעבוד עבודה זרה. למה? כי אתה בעצמך גרמת שיהיה לך בן כזה  ! נשָׂאת אשת יפת תאר את - מעכה בת תלמי מלך גשור - ולכן יש לך בן כזה. כך למדו חז"ל מסמיכות הפרשיות בפרשתנו, שכל הנושא יפת תאר, סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה (רש"י דברים כא, יא). ממילא, לא יהיה חילול השם אם אבשלום יהרוג אותך, שהרי מראש הזהירה התורה, שזה מה שעלול לצאת מאשת יפת תואר (סנהדרין קז א ), רואים מכאן , שלמרות שהתורה התירה לקחת אשת יפת תואר, היתר זה אינו חלק. "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קדושין כב, א) , וכשלא מתגברים על יצר הרע, אז היות המחשבה היא גם רעה התוצאה היא רעה . לא כל היתר של התורה ראוי לבן עליה לאחוז בו לדוד המלך לא היה מתאים לשאת אשת יפת תואר, לכן הוא כמעט נהרג ע"י אבשלום.

אנו עומדים קרוב ליום הדין, וה' הרי "בוחן לבבות ביום דין". לקראת יום הדין, המעשה של דוד הוא דוגמא טובה עבורנו, לראות ממנה, שהקב"ה מביא בדין לא רק מעשים - שהרי המעשה היה מעשה של היתר - אלא גם מחשבותונטיות לב .הנביא אומר: "עָ קֹ ב הַ לֵּב מִ כֹּ ל , וְ אָנֻשׁ הוּא" (ירמיהו יז, ט). לב האדם הוא "עָ קֹ ב" (פתלתל), וקשה לדעת מה יש בו. מִ י "יֵדָ עֶ נּוּ מי -"? בכל זאת יכול לדעת מה יש בנבכי לבו של האדם? " - אֲנִי ה' חֹ קֵ ר לֵב , בֹּחֵ ן כְּ לָיוֹת" )י, שם( . רק ה' יודע מה יש בלבו של ה " אדם, וְ לָתֵ ת לְ אִ ישׁ כִּ דְ רָ כָיו , כִּ פְ רִ י מַ עֲלָלָיו" , שם()י . המחשבות הנסתרות הללו, שלפעמים גם האדם עצמו אינו מודע להן - גם הן באות בחשבון ביום הדין, "לָתֵ ת לְ אִ ישׁ כִּ דְ רָ כָיו , כִּ פְ רִ י מַ עֲלָלָיו ".

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָעריכה

Selicot kedumim.jpg
Selicot kedumim1.jpg

הרב שמואל אליהו, רבה של צפת כתב בעלון לשבת מעייני הישועה על הפסוק : "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ - וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ". היה אומר מרן הרב זצ"ל כי אם אתה יוצא למלחמה ולא מחכה שהם יבואו אליך – אתה מנצח. אבל אם אתה מחכה שהם יבואו למלחמה בשטח שלך, הנזקים שלך הרבה יותר גדולים. לכן הפסוק אומר "כִּי תֵצֵא" תקדים ותצא על האויב למלחמה "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ". על זה אמרו ז"ל כי מן התורה למדנו שאם יש מישהו ש"בא להרגך - השכם להרגו" אל תחכה להתקפה שלו ואחר כך תגיב. אלא השכם להרגו. וכן מפרש כאן בעל הטורים בפירושו הארוך. "כי תצא, כלומר, צא אליהם, ואל תניחם לבא עליך, פן ישחיתו הארץ". ובימינו ראינו כמה פעמים את דברי התורה הללו מתקיימים בנו פעם אחר פעם.

שאר העלון עוסק בסליחות, אשר עדות המזרח החלו לומר מראש חודש אלול. נצטט רק קטע מדבריו. את שאר "הלכות סליחות" ניתן לקרוא בקישור זה

סליחות ארבעים יום – כנגד ארבעים יום שמשה היה בהר סיני - הטור (אורח חיים סימן תקפא) מסביר שהמקור לתקיעת שופר שנוהגים האשכנזים ולסליחות שאומרים הספרדים ארבעים שמראש חודש אלול הוא בארבעים יום שמשה היה בהר סיני לכפר על חטא העגל ולהחזיר את הלוחות שנשתברו. "בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה: משה עלה להר! שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה באותו שופר". "וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך".

בכל סליחות של ספרדים וגם של אשכנזים יש בקשה נוראה שמקורה בסדר רבי עמרם גאון. הקורא אותה עלול לחשוב שהוא קורא את הדברים של שונאי ישראל מדורי דורות. "אָשַׁמְנוּ מִכָּל עָם. בּוֹשְׁנוּ מִכָּל גּוֹי". וכי באמת אנחנו אשמים יותר מכל העמים. יותר מהרוצח קאדפי שרצח בחודשים האחרונים שלושים אלף אנשים מבני עמו. יותר מאסד שרצח עשרות אלפים במקביל לקאדפי. יותר מהאלגירים שרצחו כפרים שלמים של אנשים נשים וטף בשנים האחרונות? המילים הללו מתאימות לעיתוני הגויים לומר שאנחנו אשמים מכל העמים. מתאים לאו"ם. מתאים לגולדסטון. למה אנחנו אומרים את זה בתפילה?

באמת על זה אנו בוכים שכך חושבים עלינו. זה חלק מהגלות – חילול ה' נורא. וכך גם ההמשך של הוידוי המיוחד הזה אנו בוכים בו על גלות השכינה. על העצבות שירדה לעולם אחרי החורבן - "גָּלָה מִמֶּנּוּ מָשֹוֹשֹ. דָּוֶה לִבֵּנוּ בַּחֲטָאֵינוּ" על חורבן הבית - יופיו של עולם. "הָחְבַּל אֶוְיֵינוּ. וְנִפְרָע פְּאֵרֵנוּ. זְבוּל מִקְדָּשֵׁנוּ. חָרֵב בַּעֲוֹנֵינוּ" על כך ששועלים טמאים מסתובבים על הר הבית ולוקחים את כוחו: "טִירָתֵנוּ הָיְתָה לְשַׁמָּה. יְפִי אַדְמָתֵנוּ לְזָרִים. כֹּחֵנוּ לְנָכְרִים".

על כך שהם גונבים מאיתנו רכוש יום יום, גונבים את ארצנו, גונבים את אדמתנו, גונבים תוצרת חקלאית וכל מה שבא לידם: "לְעֵינֵינוּ עָשְׁקוּ עֲמָלֵנוּ. מְמוּשָׁךְ וּמוֹרָט מִמֶּנּוּ". כל זה הוא תוצאה של חולשת ישראל שלא מכה אותם שוק על ירך. אבל העיקר שאנו בוכים עליו הוא הריחוק מאלוקים. "קְרָאנוּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ. רִחַקְתָּ מִמֶּנּוּ בַּעֲוֹנֵינוּ. שַׁבְנוּ מֵאַחֲרֶיךָ. תָּעִינוּ כַּצֹּאן וְאָבָדְנוּ". חולשת ישראל היא חילול ה'. שכולם מאשימים אותנו בכל הצרות של העולם - זה חלול ה'. (רש"י תהילים פג ו) "עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד" = "עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ". על זה אנו בוכים ומתוודים. על כך שאין גאולה בעוונותינו ושמו של ה' מחולל בגויים. "ה' עשה למען שמך".

אשת יפת תואר"וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ"עריכה

Eshet ifat toar.jpg

"מצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה"עריכה

מדרש תנחומא כתב:" כי תצא למלחמה. שנו רבותינו, מצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה. וראית בשביה וגו', וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, כדי שלא תמצא חן בעיניך.
מה כתיב בתריה (לאחר מכן), כי תהיין לאיש שתי נשים וגו'. שתים בבית, מריבה בבית. ולא עוד, אחת אהובה ואחת שנואה, או שתיהן שנואות.
מה כתיב אחריו, כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. כל מאן דנסיב יפת תאר, נפיק מנייהו בן סורר ומורה. שכן כתב בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום שבקש להרגו, ושכב עם עשר פלגשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו מישראל כמה רבבות, ועשה מחלוקת בישראל, ונהרג שמעי בן גרא ושבע בן בכרי ואחיתופל, ולמפיבשת (ולאיש בשת) הרג, והשליט ציבא על כל בית שאול.
ותניא, רבי יוסי אומר, וכי מפני שאכל בן סורר ומורה חצי ליטרא בשר ושתה חצי לוג יין חי אמרה תורה יצא לבית דין ויסקל. אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסופו לגמר נכסי אביו עם הסריקין שאכל ושתה עמהן, ומבקש למודו ואינו מוצא, ויצא לפרשת דרכים והורג ומלסטם את הבריות, ואמרה תורה, ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים, הנאה להם והנאה לעולם בן סורר ומורה, כתיב אחריו, [ו] כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת. אם ניצל מזו, לא ניצל מזו.

למדנו, שעבירה גוררת עבירה. ומצוה גוררת מצוה, מנין. דכתיב, כי יקרא קן צפור לפניך, שלח תשלח וגו' למען ייטב לך והארכת ימים.
אחריו מה כתיב, כי תבנה בית חדש, תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה.
מה כתיב אחריו, לא תזרע כרמך כלאים, תזכה לכרם ולזרוע שדה.
מה כתיב אחריו, לא תחרוש בשור ובחמור, תזכה לשורים וחמורים.
מה כתיב אחריו, לא תלבש שעטנז, תזכה לבגדים נאים מן צמר ולבגדים נאים מפשתים.
מה כתיב אחריו, גדלים תעשה לך, תזכה למצות ציצית
מה כתיב אחריו, כי יקח איש אשה, תזכה לאשה ולבנים.

הרי למדנו, שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה. לפיכך נסמכו פרשיות אלו זו לזו:


אריכות חיי ציפורעריכה

ראו ערך מורחב :שילוח הקן

IMG 5071.jpg

ציפור בכניסה לקן צילם:יאיר ונטורה מושב מעון

יוסף כ"ץ כתב במוסף השבת של מקור ראשון על אריכות ימי הציפור בפרשת השבוע נאמר:"כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים--לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. ז שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" [9]

למצוות שילוח הקן היבטים עמוקים ברמז, דרש וסוד. להלן הבנות בפשט מצווה זו, כפי שהובנו מעיסוקנו המקצועי בטיפוח עופות במשך כ-60 שנה. עיקרי הדברים אני מביא כאן בשם אבי, צבי יהודה בן איטה, יזכהו ה' בבריאות ואריכות ימים.

ובכן, מצווה מופלאה זו עוסקת בהארכת חיי בעלי הכנף, ולא כפי שנראה לכאורה – בהפסקת חיים. על הארכת חיים זו זוכה המשלח לברכת "ייטב לך והארכת ימים".

בפרשת כי תצא ניתן ללמוד ולהבין בפשט על השפעות גנטיות-תורשתיות וסביבתיות. החל מאשת יפת תואר ובן סורר ומורה – מן הבחינה התורשתית, ועד מעקה לגג – השפעה סביבתית. מצוות שלח תשלח את האם משלבת את ההשפעות התורשתיות והסביבתיות כאחד.

אקדים מספר הבהרות ביולוגיות הקשורות להטלת ביצים:

  1. יכולת הטלת הביצים מושפעת משעות האור ביממה. האור משפיע על בלוטה במוח בעל הכנף. מוח הציפור "מתרגם" את סך שעות האור ביממה, ואת הדינמיקה שלהן, "כפקודות" לקיום הדורות: כששעות האור מתארכות (מינואר עד יוני) הציפור "מבינה" כי עליה להכין קן, להטיל ביצים, לדגור עליהן ולקבל את צאצאי הדור הבא. הציפור נערכת לאחר הקור והגשמים החזקים (סוף פברואר ותחילת מארס) לאיתור מיקום הקן, לבנייתו ולאחר מכן להטלת הביצים ולדגירה עליהן.
    לעומת זאת, כששעות האור מתקצרות (מיולי עד דצמבר) "מבינה" הציפור כי החורף מתקרב, והיא מפסיקה בפעולת הרבייה. לאפרוחי הדור הבא שיבקעו מביצים אלו (שאינן מוטלות), לא יהיה מספיק זמן לגדול ולשרוד את הנדידה והחורף. לאפרוח שיבקע מאוגוסט והלאה יחסרו לפחות חודש או חודשיים קריטיים לבנייה וחיזוק של הגוף והכנפיים עם ניצוי חזק ותקין, הנדרשים ליכולת נדידה ולשרידות בחורף.
  2. הבורא חנן את בעלי הכנף ביכולת להטיל ביצים נוספות, אם נלקחו הביצים הראשונות – וזאת כאשר אורך שעות האור הולך וגדל או יציב. חשוב לציין שמשקל הביצים ב'סיבוב השני' יהיה גדול יותר ממשקלן של הביצים הראשונות. ככל שהביצה גדולה יותר האפרוח הבוקע ממנה גדול יותר. לאפרוח גדול יותר יש כמובן סיכויי שרידות גבוהים יותר.

עיקרון זה – בתרגום לעולם היונקים – מוכר גם לרש"י, שבפירושו למסכת סנהדרין סה ע"ב (על המילים 'עגלא תילתא') מבאר שהעגל הנולד שלישי חזק יותר מהעגל הנולד ראשון או שני. ככל שהאם התבגרה היא חסונה יותר ומעבירה רמת נוגדנים אמהיים טובה יותר לצאצא.

  1. השפעה סביבתית-חיצונית על הטלת ביצים: שינוי מיקום העוף בתקופת ההטלה מפסיק את ההטלה. בעקבות התערבות חיצונית, לקיחת הקן או הריסתו, הציפור צפויה לשנות את מיקום הקן למניעת לקיחה חוזרת של הביצים. לא פעם, עד שמוקם הקן החדש שעות היום מתחילות להתקצר וממילא אין הטלה חדשה של ביצים.

על בסיס עובדות ביולוגיות אלו יובנו המצווה ושכרה, כפלא פלאים. הנה:

התורה פותחת בקביעת גבולות הגזרה. 'כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך' – מדובר בהזדמנות מקרית, כלומר בקן הנמצא בטבע, מקום שבו אין תאורה מלאכותית. "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים" – לכאורה היה צריך להיכתב: האם רובצת על הביצים או על האפרוחים, שהרי הביצים קודמות לאפרוחים. אין זה מקרה; התורה אף שבה וחוזרת על סדר זה פעמיים. מכך ניתן ללמוד על העיתוי: מדובר במועד שבו יש בקן אפרוחים וגם ביצים, ולכן הוקדמו האפרוחים, שחשיבותם רבה יותר. מועד זה אפשרי בין אפריל ליוני.

כאן מצווה התורה: "לא תקח האם על הבנים". התורה אוסרת את לקיחת האם כי פעולה שכזו תמנע את המשך קיום הדור הבא. בהעברת האם לבית הלוקח – גם אם זה לא ישחטנה למאכל אלא יבקש לגדל אותה לביצים – ייפסק תהליך הרבייה. שינוי המקום יביא להפסקת ייצור הביצים.

"שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". כאמור לעיל, מדובר בקן שבו יש גם אפרוחים וגם ביצים. מדוע במשפט זה התורה מציינת רק את האפרוחים (הבנים)? ומדוע לא ייקח הלוקח את האפרוחים עם הקן (והביצים), שהרי סביבה מוכרת זו תקל על האפרוחים לגדול?

התשובה טמונה במה שהסברנו לעיל. התורה מצווה אותנו להשאיר את האם, הקן והביצים מה'דור השני', וליטול את האפרוחים של הדור הראשון – האפרוחים החלשים והקטנים יותר. הותרת האם והקן – אף שהדבר הרבה פחות נוח ללוקח (נטילת הקן כולו קלה לאין ערוך) – מאפשרת לציפור לחזור לקן להטלת ביצים נוספות, במקום האפרוחים שנלקחו. הביצים מהמטל הנוסף יהיו גדולות יותר, ומביצים אלו יבקעו אפרוחים חזקים יותר. לאפרוחים החדשים נותר די זמן לגדול עד לעונת הנדידה.

אומרת התורה למשלח: המעוניין להנאתו בביצים או אפרוחים המזדמנים בדרכים, אך למרות אי הנוחות מקדיש זמן ומאמץ בהקפדתו על קיום המצווה וגורם לקיום הדור הבא, יקבל שכר מתאים: "למען ייטב לך והארכת ימים".

הכותב הוא מטפח עופות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' באלול תשע"א, 9.9.2011

קַן צִפּוֹר עריכה

Ken zipor.png

רפאל מלכא כתב קַן צִפּוֹר

האומנם לא יודעות הציפורים לספור? ומה באשר לכישורי אינטליגנציה אחרים? ובכלל, כמה אמת יש בביטוי המעליב 'מוח של ציפור'? בפרשתנו מופיעה מצווה מיוחדת, שעוררה עניין רב ולא מעט מחלוקות בין הפרשנים – מצוות שילוח הקן: 'כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים'. נחלקו הפרשנים בטעמה של המצווה – האם ביקשה התורה להרחיקנו מצער בעלי חיים (שלא תראה האם בלקיחת ביציה או צאצאיה) או שמצווה זו היא בבחינת גזירה שאין לחפש לה טעם, אלה לקיימה רק כי זהו רצונו יתברך? כך או כך, מעוררת מצוות שילוח הקן עניין נוסף.

שנים ארוכות הורונו הזואולוגים כי מוחן של הציפורים אינו מפותח דיו ובשל כך אין לראות בהתנהגויות אלו ואחרות שלהן אלא רק דחפים המוטבעים בהן. לפי תפיסה זו, יכולנו להבין כי רגשותיה של הציפור האֵם מתעוררים רק כאשר היא רואה את לקיחת ביציה או צאצאיה. בהתקרב אדם אל קינן, נוהגות ציפורים רבות לערוך הצגה מרתקת. הן מטילות עצמן הרחק מן הקן, שומטות את כנפיהן משל היו פצועות ומדדות, כדי למשוך את תשומת לבו של האויב ולהרחיקו מן הקן. כשהתרחקו דיין הן מעופפות הרחק משם.דחף זה מתעורר נוכח הסכנה, אך אילו נרחיק את האם וניקח את הגוזלים, כאשר תשוב האם לקינה היא לא תרגיש בחסרונם, ותיגש מיד להטיל ביצים חדשות.

בשנים האחרונות משתנה הגישה בכל הנוגע למוח הציפור, ובספרות המדעית מתרבים המחקרים המבקשים להוכיח כי אומנם אין האינטליגנציה של הציפורים משתווה לזו של היונקים (דולפינים, שימפנזים ואחרים) אך היא בהחלט קיימת. מחקר אחד הוכיח לדוגמה כי ניתן ללמד יונים להצביע במקורן על סדרת תמונות שהכילו ציורים עם פריטים בכמות עולה מ-1 עד 9, לפי הסדר. קיק (קרוב משפחתו של העורב) מסוגל להחביא כ-30,000 זרעים במחבואים שונים, ולמצוא אותם כעבור חודשים ארוכים. מחקרים חדשים אלו משאירים חלק מהבנתנו את מצוות שילוח הקן ב'צריך עיון', ומהווים דוגמה לכך שבניגוד למדע, שבו דעה חדשה יכולה לדחות את הישנה, ההבנה בתורה יכולה להעמיק עוד ועוד, אך לעולם לא תשתנה. אז אולי כדאי לך, יוסי, לעדכן את הסיפור שלך?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', יג' אלול תשע"ב, 31.8.2012

"ופרשו השמלה"עריכה

בפרשת השבוע נאמר:" כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה; וּבָא אֵלֶיהָ, וּשְׂנֵאָהּ. וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים, וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע; וְאָמַר, אֶת-הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי, וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ, וְלֹא-מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ, וְאִמָּהּ; וְהוֹצִיאוּ אֶת-בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ, אֶל-זִקְנֵי הָעִיר--הַשָּׁעְרָה. וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ, אֶל-הַזְּקֵנִים: אֶת-בִּתִּי, נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה--וַיִּשְׂנָאֶהָ. וְהִנֵּה-הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר, לֹא-מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים, וְאֵלֶּה, בְּתוּלֵי בִתִּי; וּפָרְשׂוּ, הַשִּׂמְלָה, לִפְנֵי, זִקְנֵי הָעִיר. וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר-הַהִוא, אֶת-הָאִישׁ; וְיִסְּרוּ, אֹתוֹ. וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף, וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה--כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע, עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, לֹא-יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל-יָמָיו (כ"ב,י"ג-י"ט)

התלמוד הבבלי מבאר מהי פרישת השמלה:"ופרשו השמלה מלמד שבאין עדים של זה ועדים של זה ובוררין את הדבר כשמלה חדשה רבי אליעזר בן יעקב אומר דברים ככתבן שמלה ממש "(כתובות,מ"ו,א'). וכן הובא מקרה:"דאתא לקמיה דרבן גמליאל בר רבי אמר ליה רבי בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו רבי בתולה הייתי אמר להם הביאו לי אותו סודר הביאו לו הסודר ושראו במים וכבסו ומצא עליו כמה טיפי דמים אמר לו לך זכה במקחך (שם,י',א')

הרמב"ם ב"הלכות נערה בתולה" פסק:"על זה נאמר "ואלה, בתולי בתי" (דברים כב,יז), אלו העדים שיזימו עדי הבעל. חזר הבעל והביא עדים אחרים, והזים עדי האב--הרי הנערה ועדי אביה נסקלין; ועל זה נאמר "ואם אמת היה, הדבר הזה" (דברים כב,כ), מפי השמועה למדו שפרשה זו, יש בה עדים וזוממין וזוממי זוממין." (ג'ו') מכאן פסק שכל ענין השמלה הוא לשון משל ואין הדברים כפשוטם.

זאב חנוך (ז'אבו) ארליך במאמרו :"ופרשו השמלה" במוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות של מקור ראשון לפרשת כי תצא תשס"ט סיפר כי אצל אצל הקראים קיים המנהג ממש כי שמתואר במקרא. ובמאמר הוא מביא מקרה שקרה. הוא מצטט שגם אצל יהודי בגדד היה נהוג כן.

הרמב"ן כתב: ופרשו השמלה - הרי זה משל, מחוורין הדברים כשמלה, לשון רש"י. והוא מדרשו של רבי ישמעאל בספרי (תצא רלז): ובמכילתא (משפטים יג).

ואין צורך, כי זאת לפנים בישראל, מכניסין החתן והכלה לחופה ובודקין אותן, והעדים משמרים להם מבחוץ והם שהחכמים קורין להם שושבינין, וכאשר יפרדו נכנסין העדים שם ולוקחין השמלה אשר שכב אותה עליה ויראו הדמים, וזה ידוע בתלמוד (כתובות מו א; ירושלמי שם פ"א ה"א): ובספרי אגדה, וקורין השמלה ההיא סודר. ולכך יאמר הכתוב שיפרשו אביה ואמה השמלה אשר לקחו מיד העדים ויאמרו אלה בתולי בתי. ובודאי שצריך לחוור הדברים בעניינים הרבה שהכתוב יקצר בהם, אבל לא אמר הרי זה משל אלא המחייב מוציא שם רע אע"פ שלא בעל, ופשוטו של מקרא כדברי האומר עד שבעל.

וכך אמרו בגמרא (שם מו א): רבי אלעזר בן יעקב אומר שמלה ממש, והלכה כדבריו:

וכן טעם הפרשה, כי אמר הכתוב תחלה ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנערה - ידבר בשניהם, ואחר כן שב לאב לבדו ואמר אבי הנערה וגו' - וחזר ואמר ופרשו השמלה - בשניהם.

והטעם כי התביעה הזאת לאב לבדו הוא שהקנס שלו, אבל שתף האם במעשה מפני שעניין השמלה הנשים יתעסקו בה והן היודעות והבקיאות בדמים ולאם ראוי שתתפוש ותביא אותה לב"ד, אבל טענת "את בתי נתתי לאיש הזה" לאב בלבד היא והאם לאו בעלת דברים דידיה היא. או אחר שיסדר האב טענותיו בב"ד יתפוש בשמלה אשר הביאה אשתו תחת כנפות כסותה ויפרשו אותה שניהם בב"ד. והנה לא הוזכרה האם בפרשה ולא באה לב"ד כלל אלא מפני שעניין השמלה שהוא ממש, כאשר פירשתי:

צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּועריכה

Flachsstroh Garn Vlies und Seil.jpg

Use of flax for fibre/ linnen: flax straw, yarn and rope יוצר Florian Gerlach (Nawaro common wikia

המקרא ציווה:"לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" [10]. לורן רוזובסקי ב אתר בית חב"ד עסק בנושא ומכנה אותו העולם המסתורי של השעטנז

אחד החוקים המסתוריים ביותר מבין כל החוקים והמנהגים העתיקים של היהודים הוא חוק איסור שעטנז. רוב היהודים כנראה לא שמעו על כך מעולם; חלקם אולי שמעו אך אינם יודעים במה המדובר. אפילו בין הקפדניים מאד בשמירת דיני הכשרות, ימצאו כאלו שעניין השעטנז אינו מדאיג אותם. המציאות היא, ששני החוקים – הן כשרות והן איסור שעטנז – הם בעלי מעמד זהה בתוך 613 מצוות התורה.

אחרי סקירת האיסור הוא דן בנושא:מדוע יש חוק כזה? החוק האוסר שעטנז נופל בקטגוריה של מצוות הקרויות חוקים, כלומר מצווה שאין לה הסבר. יחד עם זאת, הוצעו מספר הסברים אפשריים לחוק זה.

  1. הרמב"ם מסביר, שכהני עבודת אלילים נדרשו ללבוש בגדים המכילים צמר ופשתן יחדיו. יתכן שהאיסור התבסס על בידול היהודים ממנהגי עובדי האלילים. מעניין לשים לב, שבגדי הכהנים במקדש היו פטורים מאיסור שעטנז, ומכך להסבר נוסף למצוה, שסיבת האיסור היא להפריד בין עבודת הכהנים לעבודת הציבור.
  2. הסבר שני, יצירתי יותר אומר שהבל הביא קרבן צמר, בעוד שקין הביא פשתן. התערובת הזו היתה קטלנית והבל נהרג. ספר הזוהר העוסק במיסטיקה היהודית אומר שלבישת שעטנז גורמת לכך שרוח רעה תסתתר אצל האדם הלובש את הבגד.
  3. הסבר נוסף הוא, שהפרוכת, הוילון שבבית המקדש, והבגדים שלבשו הכהנים בבית המקדש היו עשויים מצמר ופשתים. לכן, על היהודים נאסר ללבוש משהו דומה.
  4. הסבר פנימי יותר הוא, שלכל דבר יש את הכוח הרוחני שלו. על ידי ערבוב דברים שונים זה מזה הכוחות האלה נהרסים ואינם יכולים עוד לבצע את תפקידם.

סיבות בצד; אך החוק נשאר חוק.

ומסיים בנושא:בודקי השעטנז של ימינו - מתוך שתי הגרסאות שבתורה, ועם כל המורכבויות בייצור בגדים בתקופה המודרנית, הוקם שירות בינלאומי לבדיקת שעטנז. היות ולא ניתן לסמוך על תוויות הבגדים, חייבת להיות דרך עבור שומרי מצוות השעטנז, שבה ייקבע אם בגד מסוים מכיל שעטנז או לא. לשם כך, יהודי יכול כיום להביא את הבגד למעבדה לבדיקת שעטנז, ישירות או דרך סוכן. מן הבגד נלקחת דוגמת בד באופן שלא תגרום קלקול לבגד, בוחני שעטנז בודקים אותה תחת מיקרוסקופ חד-עיני או דו-עיני שמגדיל בערך פי 100, וכך מזהים את מרכיבי הבד וקובעים אם הבגד מכיל שעטנז או לא.

כמעט בכל ריכוז של יהודים שומרי מצוות ישנה מעבדה כזו. רוב המעבדות אינן פתוחות כל היום ויש לתאם זמני פתיחה. כמו כן לחלק מהן יש שירות שליחים של לקיחה והחזרה של הבגדים. נדיר ביותר שמעבדה לא תוכל לקבוע אם יש או אין שעטנז בבגד מסוים.

אין ספק שעם התרבות השימוש בבדים סינתטיים, סוגיית השעטנז הופכת פחות בולטת לעומת מה שהיתה פעם עבור היהודי הדתי. אולם הנושא עדיין עולה, במיוחד משום שפריטי לבוש רבים מיוצרים בחלקים שונים של העולם ובמקרים מסוימים מחברים חלקי בגד שמיוצרים ביותר ממקום אחד. התוצאה היא, שקשה ללקוחות לדעת כל מה שיש בבגד. ישנם גם בדים חדשים ושילובים שונים של בדים, מה שמקשה על הלקוח עוד יותר.

לאור ההתפתחויות הנ"ל, יש לבודקי השעטנז בארה"ב ולעמיתיהם בארצות אחרות רשת בלתי רשמית, שבאמצעותה נשלחות הודעות אזהרה בכל פעם שהם מגלים פיתוחים חדשים. כל זאת כחלק ממערכת תמיכה נמרצת שפותחה סביב האיסור המסתורי העתיק הזה.

ספר כריתותעריכה

ראו ערך מורחב:ספר כריתות

שטר שאדם נותן לאשתו כשהוא מגרשה, הכורת את קשר האישות שביניהם ומתיר את האשה לכל אדם.

נאמר בתורה: "כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר". פסוק זה בא ללמדנו, שאין האשה מתגרשת מבעלה, להיות מותרת להינשא לאחר, אלא על ידי "ספר כריתות" שהבעל נותן לידה. ספר כריתות זה קרוי בלשון חכמים "גט".

נוסח הגט הוא בלשון נוכח, כלומר שהבעל כותב לאשתו: אני פלוני בן פלוני גרשתי אותך, את אשתי פלונית בת פלוני... והרי את מותרת לכל אדם וכו'. שני חלקים הם בגט: התורף והתופס. התורף הוא החלק העיקרי של הגט, בו רשומים השמות של האיש והאשה, וכן יום כתיבת הגט; והתופס הוא שאר לשון הגט, כלומר הנוסח הכללי שבכל גט. נוהגים לכתוב בגט שתים עשרה שורות (ורמז לדבר: "גט" בגימטריא י"ב); ושני עדים חותמים על הגט.


יבום וחליצהעריכה

ראו ערך מורחב:יבום וחליצה

Chalitza.jpg

תחריט של טקס חליצה - העלה לויקישיתוף: Mich. Richey ממשנה יבמות הודפס 1700

החליצה נהוגה כאשר מת אדם שלא השאיר אחריו צאצאים, מצווה על אחיו לייבם את אשת אחיו, כלומר לשאת אותה לאישה, ו'להקים לאחיו שם' על ידי העמדת צאצאים מאשת אחיו. לחלופין, מתבצע טקס חליצה בו האח מצהיר בפומבי על סירובו לייבם את אשת אחיו, ולאחריו האישה מותרת להינשא לכל גבר.

מקורו של המנהג קדום, והמושג "ייבום" היה מוכר כבר ב"תקופת האבות", כמסופר בספר בראשית: "וַיֹאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹא אֶל אֵשֶת אָחִיךָ וְיַבֵם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ" [11]. מדין התורה, היבמה (אשת האח המת) נישאת לאחי בעלה על ידי קיום יחסי אישות, שלאחריהם הופכים היבם (אחי הנפטר) והיבמה לבעל ואישה לכל דבר. חכמים תיקנו שלא יישא היבם את יבמתו, אלא לאחר קידושין, בדומה לנישואים רגילים. קידושין אלו נקראים - "קידושי מאמר".

דיני הייבום והחליצה רבים הם, ומיוחדת להם מסכת מיוחדת בש"ס, מסכת יבמות, הנחשבת לאחת משלוש המסכתות הקשות בש"ס, יחד עם מסכת עירובין ומסכת נידה.


"כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ - לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד - יָקוּם עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל."[12]

בתנ"ך פרטי המצווה מפורטים בספר דברים. דוגמה לקיום המצווה מופיעה במגילת רות, שבה נאמר: "וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִם שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם:" [13]. אולם, בעז, ה'יבם', לא היה יבם במובן ההלכתי של המילה - אחי הבעל המת - אלא קרוב משפחה רחוק. מהמגילה ניתן ללמוד שהנוהג באותה תקופה, היה במקרה שהייתה נותרת אלמנה ללא אחי בעל, קרובי המשפחה לפי רמת קרבתם היו צריכים לייבם אותה. עוד מעניין כי פעולה זו של ייבום אשת המת נקראה "גאולה", והאדם שביצע את הדבר נקרא "גואל" [בדומה לגואל דם]. [14].


מצוקתן של מסורבות הגט עריכה

פרופ' אליאב שוחטמן כתב באתר משפט עברי של משרד המשפטים על הנושא היוכל בעל שחויב לגרש את אשתו להציב תנאים- אחת הבעיות בתחום חיי המשפחה שאינה יורדת מסדר היום הציבורי היא מצוקתן של מסורבות הגט. שורש הבעיה הוא היות הגירושין על פי הדין היהודי פעולה פרטית בין הבעל לבין אשתו, שבה הבעל נותן גט לאשתו מרצונו, וגם כאשר כופה עליו בית דין לגרש אותה, עדיין הוא חייב לומר: "רוצה אני" , כיוון שפירשו חכמים את מילת "ונתן" (דברים כד, א) ואמרו: "'ונתן' – מדעתו משמע" . והרמב"ם הציב את הדרישה "שלא יגרש אלא ברצונו" בראש עשרת הדברים שהם תנאי מן התורה לכשרותם של הגירושין .

במצב דברים זה, שהבעל הוא המגרש ואינו מגרש אלא לרצונו, ואין האישה או גורם אחר יכולים מבחינה חוקית לכפות את הבעל לגרש את אשתו בהיעדר עילה חוקית לכך, נגרמת תופעה קשה של מסורבות גט, התלויות ברצונם הטוב של בעליהן ומתקשות לקבל גט, גם בנסיבות שבהן אין שמץ של סיכוי לשיקום חיי הנישואין שלהן, והן עלולות להישאר עגונות לאורך ימים.

ואולם יש בהלכה רשימה של עילות לחייב את הבעל לתת גט לאשתו, ואף לכפות עליו לתת גט לאשתו. בנסיבות שההלכה מאפשרת לחייב את הבעל לתת גט לאשתו, יש אפשרות להטיל על הבעל סרבן הגט סנקציות למיניהן כדי לאלצו לתת גט לאשתו. וכבר עמדתי על פיתוחן של העילות לכפיית גט, ודרכי ההתמודדות שמציעה ההלכה עם תופעת סרבני הגט .

כאן אני מבקש לדון בזכות הבעל שחויב לגרש את אשתו לכרוך את מתן הגט במילוי דרישות מסוימות, כגון תביעות כספיות שלו מאשתו או בשאלת המשמורת על ילדיהם. אם אמנם מכירה ההלכה בזכותו זו של הבעל, הרי גם אם יש עילה בדין לחיובו או לכפייתו לגרש את אשתו, עדיין הוא יכול לומר שכל זמן שלא יתמלאו דרישותיו, הוא עומד בסירובו לתת גט, ואשתו תמשיך להיות נתונה לחסדיו ולשגיונותיו.

והוא הביא את פסיקת בתי הדין הרבניים:"פסיקת בתי הדין הרבניים. אמנם יש פסיקה הדוחה את דרישות בעל שחויב לתת גט לאשתו אך הוא מתנה את מתן הגט, וזאת בלא להזכיר את פסיקת מהרשד"ם בעניין זה. באותה פסיקה מדובר היה בבעל שעיגן את אשתו שנים הרבה והתנה את הסכמתו לגרש אותה בהפחתת דמי המזונות שחויב לתת לבתו הקטנה, ועוד דרש התחייבות לשיפוי וערבים. בית הדין דחה את דרישת הבעל באמרו שהם בגדר סחיטה וקבע שאם הבעל מחויב במתן גט, אין הוא זכאי לדרוש מאשתו תשלום תמורת הסכמתו לגרש אותה . ואולם בדרך כלל מצינו בפסיקה הרבנית התחשבות בפסיקת מהרשד"ם, אף על פי שהיא דעת מיעוט . ייתכן שבתי הדין נתנו משקל לדבריו בסיום תשובתו: "דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני, אין בהם נפתל ועקש, כפי מה שהשיגה ידי בראשונה ובאחרונה". מכל מקום, על פי רוב, ניתנה לפסיקת מהרשד"ם פרשנות מצמצמת.

במקרה אחד, מדובר היה בבעל שניתן היה לכופו לגרש, אך הוא התנה את מתן הגט בקבלת המשמורת על בנו ובקבלת דמי המזונות שקיבלה אשתו מן הביטוח הלאומי, ונפסק שאין האישה יכולם לקיים את תנאיו, ושאין הבעל יכול להתנותם גם אליבא דמהרשד"ם . צמצום בכיוון אחר עולה מפסיקת בית הדין הגדול בעניין בעל שדרש להפחית מסכום המזונות שחויב לתת עבור ילדיו כתנאי למתן הגט . לגופה של טענת הבעל, נקבע שהיא מוצדקת, כיוון שהסכום שנפסק הוא יותר מיכולתו הכלכלית. ואולם קבע בית הדין שתי מגבלות ביחס לזכות הבעל להתנות תנאים במתן הגט: א. אין הבעל יכול לפגוע בזכותה הבסיסית של האישה לכתובתה ולנדונייתה. ב. הבעל יכול להציב רק תנאים שהאישה יכולה לקיימם אף בדוחק. בית הדין עמד על אמות המידה להכרעה בשאלה אם מדובר בתנאים שהאישה יכולה לקיימם. אמות המידה לבדיקת יכולתו של הבעל להטיל תנאים במתן הגט נידונו כבר בפסיקה קודמת של בית הדין הרבני הגדול, שישב לדין בהרכב מורחב, והדבר מעיד על חשיבותה של סוגיה עקרונית זו . בית הדין הרבני בתל-אביב פסק באותו עניין כי זכותו של הבעל להתנות את מתן הגט בהעברת הדיון בשאלת המזונות מבית המשפט למשפחה לבית הדין הרבני, שיוכל לדון גם למפרע בגובה המזונות הראוי . בחוותו את דעתו שיש לקבל את הערעור, קבע נשיא בית הדין הגדול, הרב א' בקשי דורון, כי "מי שחייב ליתן גט, יש לו ליתן גט, גם אם יש לו תביעות כספיות, ואין להנציח העגינות בגין דרישותיו" . בהסכימו לקבלת הערעור, כותב הרב א' שרמן שלא מתקיימת כאן דרישת מהרשד"ם שיהיה התנאי שמטיל הבעל קל לקיום, מפני שיכולת האישה לקיים את התנאים נמדדת באופן סובייקטיבי לפי הכרתה, וכיוון שעל פי הכרתה "החוקים האזרחיים הם שיקבעו את זכויותיה בתחום מזונותיה ומזונות ילדיה", הרי ש"דרישה מהאשה [כשבני הזוג אינם שומרי תורה ומצוות] להסכים להעברת הסמכות לבית הדין, וביטול זכויותיה שזכתה בבית המשפט, היא דרישה שאינה ניתנת ליישום על ידי האשה". לדעתו, תנאי זה דומה לתנאי שלא תלך לבית אביה, שכאמור לעיל, נדחה על ידי הרא"ש עקב היותו בגדר תנאי שלא ניתן לקיימו. עוד הוא קובע שגם תנאי על העברת המשמורת לבעל הוא תנאי שאין האישה יכולה לקיימו מבחינה נפשית, ולכן הבעל אינו יכול להתנות בו את מתן הגט .

וכתב הרב ש' דיכובסקי בעניין זה: "נראה לי שלא יכול בעל לדרוש מאשתו להתדיין דווקא בדין תורה, כאשר הוא עצמו אינו מקפיד על כך ביחסיו עם אחרים, ובכל עת שכדאי לו הוא פונה לערכאות. לא ניתן לענוש את האשה במניעת גט בגלל שהיא 'מרימה יד בתורת משה', כשבעלה עובר לתאבון ולהכעיס על ההלכה... מתן יד לתביעתו של הבעל יש בה משום חילול השם. חלק גדול מן הטוענים לדין תורה אינם מבקשים דין תורה, אלא את תועלתם הרכושית, הם משתמשים בתורה כקרדום לחפור בו... כדי לאלץ את אשתו לקבל גט לפי האינטרסים שלו, גם כאשר הוא מחוייב בגט" . עוד הוא כותב באופן כללי : "ברור שאין הבעל יכול להעלות כל תנאי שלבו חפץ, גם אם אינו קשור לגט, כגון זה שקשור למזונות הילדים. זה לא רק תנאי שאין לו קשר לגט, אלא הוא תנאי שאינו ראוי, שהרי אין לנו ואין לאשה רשות לחוב לאחרים (לילדים) כדי למלא את רצונו של הבעל סרבן הגט. כל ענין ההתנאה הוא חידוש, ואין לך בו אלא חידושו, ומנין לנו להרחיב את החידוש לתחומים שאינם שייכים לגט?". בפסק דין מקיף שניתן לאחרונה על ידי בית הדין הרבני בנתניה, אומר הרב אריאל ינאי שדברי מהרשד"ם הם בגדר חידוש, "ואין לך בו אלא חידושו. המהרשד"ם... עוסק במקרה שבו הגט או החליצה בעצמם גוררים את ההפסד והנזק. רק באופן שכזה רשאי הבעל לעכב את הגט, כאשר נקל הדבר לסלק את אותו הנזק או ההפסד, ולא בשאר תביעות חיצוניות... היוצא מן האמור הוא, שבתנאים כגון נטילת כספים מיד האשה, בין המגיעים לו כדין, כמו חובות או גזל (בממון שלא בעין), נטילת משמורת ילדים שלא כדין, הקטנת או הגדלת מזונותיהם – אין זכות לבעל המחויב בגט להתנות אותם, וזאת משום שאי אפשר להשתמש בגט לצורך השגת תוצאות שהגט לא סיבב את ביאתן לעולם" . בירור מקיף בשיטת מהרשד"ם נמצא בחיבורו של אב בית הדין הרבני בטבריה, הרב אוריאל לביא . מניתוח תשובת מהרשד"ם, הוא מסיק כי "כל תנאי הכרוך בהוצאת ממון, אינו בכלל דברי מהרשד"ם. גם אם בידה לקיים תנאי זה, והדבר 'נקל לקיימו', עכ"פ בעל המחוייב בגט אינו רשאי לדרוש תשלום עבור סידור הגט, וכל אילוץ האשה להוציא ממון שלה, הוא מעשה שלא כדין... ובתנאי כזה לא אמר מהרשד"ם את דבריו. אלא מהרשד"ם חילק בין תנאי שלא תנשא לפלוני, שהוא נקל לקיימו, לעומת התנאי שלא תלך לבית אביה לעולם, שקשה לקיימו". והוא מוכיח שהפוסקים האחרונים שדנו בשיטת מהרשד"ם לא דנו בדרישת הבעל להוציא מאשתו ממון השייך לה. עוד כותב הרב לביא (במכתב שלא פורסם): "אצלינו בבית הדין כתבנו בכמה פסקי דין שמעיקר הדין אין הלכה כמהרשד"ם, לאחר שרבו החולקים על שיטתו, אך גם לשיטה זו, כל תנאי שאינו ניתן לביצוע מיידי, כפי שבדרך כלל מצוי, אלא משמעו עיכוב הגירושין בנסיבות של פירוד וחיוב גירושין, הוא תנאי שאינו נקל לקיימו". כדוגמה לכך הוא מביא את פסיקת בית הדין הרבני בטבריה שניתנה בעת האחרונה בשאלת דרישת הבעל בנושא משמורת, שאינה ניתנת לביצוע מיידי, ולא בה דיבר מהרשד"ם.

פסיקת בתי הדין בימינו, הדנה בדרישות שמציבים בעלים כתנאי להסכמתם למתן גט, מתווה את הדרך שצריכים בתי הדין ללכת בה כדי להציל עשוקה מיד עושקה, לבל תהיינה בנות ישראל נתונות לעריצותם של בעליהן, שעל פי פסיקת בית הדין מחויבים במתן גט.

גיוס חתן בשנת נישואיו הראשונהעריכה

בפרשתנו מופיעה מצווה שעניינה הימנעות מגיוס חייל לצבא סמוך לנישואיו : כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח (דברים כד, ה).

סוגיה זו עלתה לדיון ציבורי בעקבות מקרה של קצין בצבא הקבע שחזר לצבא למחרת חתונתו מיד עם תחילת מבצע "עופרת יצוקה" (כסלו תשס"ט; דצמבר 2008), ולאחר מספר ימים נפצע קשה מאוד, וב"ה מאז הוא מחלים מפציעתו לרפואה שלמה. בדברים שנביא להלן, נבקש לעמוד על גדריה והיקפה של מצווה זו: אימתי יש לשחרר חתן מן השירות הצבאי ואימתי אין לשחררו.

בין השאר הוא מתיחס לחייל המשרת בצבא הקבע:"אולם לא כן הוא דין חייל המשרת בצבא הקבע, שגיוסו אינו מכוח חוק אלא מכוח הסכמתו החוזית. משום כך, לדעת הרב גורן , מחויבותו כלפי אשתו קודמת לחובתו לשרת בצבא, מפני שהשירות בצבא הקבע הוא לצורך פרנסה, ובעניין פרנסה כתב הרמב"ם :ודע כי החתן עצמו גם כן מוזהר מלצאת מביתו, כלומר ללכת בסחורה, כל שנתו.

והרב גורן מסיק מדברי הרמב"ם שאסור לחתן לשרת בצבא הקבע בשנה הראשונה לאחר נשיואיו, גם אם התגייס לשירות לפני נישואיו ולכן אם השרות אינו מאפשר הימצאו בקרבת הבית, מאחר והחתן עצמו מוזהר על כך, אם תלוי הדבר בו להישאר בצבא או לא להישאר, הוא מצווה לבקש שחרור כדי לקיים את המצוה "נקי יהיה לביתו", לדעת הרמב"ם וסיעתו. אבל כל שהשרות הצבאי מאפשר לו לפי תפקידו ללון כל ערב בביתו, אין בזה כל איסור.

ואולם לא כן דעת חתם סופר, שכתב : לענין סחורה, אם נישאת לספן או לגמל, פשיטא שנישאת לו אדעתא שאחר הנשואין ישכים למלאכתו כדרכו, ולא נצרכה אלא מי שנשא ואחר כך נזדמנה לו נסיעה.

דברי חתם סופר נאמרו בהמשך דבריו בעניין מי ששירת בצבא לפני שנשא אישה. ומכיוון שלדעת חתם סופר, אין החתן פטור משירות צבאי בכגון זה, כיוון ש"אדעתא דהכי נישאת לו", כן הוא הדבר בעניין פרנסה, כולל שירות בצבא הקבע. הכלה נישאה על דעת שבעלה משרת בצבא הקבע לפרנסתו .

אך מי שנשא אישה ומבקש להתגייס לשירות סדיר או לשירות בצבא הקבע בשנה הראשונה לנישואיו, אם הדבר תלוי בו וברצונו, נראה שמצוות עשה "ושמח את אשתו" קודמת, ואסור לו להתגייס לצבא מרצונו .


המקור: הרב יהודנ זולדן "לא יצא בצבא... שנה אחת ושמח את אשתו" - גיוס חתן בשנת נישואיו הראשונה - מדינת ישראל משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו מכללת "שערי משפט" עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה עריכה לשונית: יחיאל קארה


חדשה - "שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" עריכה

הרב אביגדֹר הלוי נבנצל כתב בשיחה לפרשת השבוע ללמוד תורה ולקיים מצוות בבחינת "אשה חדשה"
התורה אומרת: "כִּי יִקַּח אִישׁ אשָּׁה חֲדָשָׁה - לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר, נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (דברים כד, ה). למה נאמר "אִשָּׁה חֲדָשָׁה", ולא נאמר סתם, "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה - לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא" וכו'? דרשו חז"ל: "אִשָּׁה חֲדָשָׁה - מי שֶׁחֲדָשָׁה לו. יצא מחזיר גרושתו, שאינה חדשה לו" (סוטה מד, א). אבל אולי מותר לומר בזה הסבר נוסף, על דרך הדרוש: בקריאת שמע אנו אומרים, "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶ ך" (דברים ו, ו). ודרשו חז"ל, "אשר אנכי מצוך היום - בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים, שאינו חביב אצלו" (הובא בשו"ע או"ח סי' ס"א סע' ב'), שלא תקרא את קריאת שמע כדבר יָשָׁן ומוכר שאינו מעורר התרגשות וענין, אלא כדבר חדש. היום המלך ציוה "ואהבת את ה' אלקיך"! היום המלך ציוה "והיו הדברים האלה על לבבך"! כך גם אשה, צריכה להיות אצלך תמיד כחדשה. לא רק ביום החתונה, אלא עד מאה ועשרים שנה שתהיה אצלך כחדשה; שלא תתרגל אליה, אלא תמיד תמצא בה מעלות חדשות. כשמתרגלים לְדבר ולא מוצאים בו תוספת חידוש, מאבדים ענין באותו דבר, כפי שהסביר רבי מאיר את טעם איסור נדה - "מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" (נדה לא, ב). צריך שתהיה התחדשות מתמדת בחיי הנישואין, בבחינת "אִשָּׁה חֲדָשָׁה", כדי שלא יהא "רגיל בה וקץ בה".

בענין קיום המצוות, יש הרי טענה של "וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג). הם עובדים את ה' מתוך רגילות, בלי חידוש. "אתמול התפללתי, ומחר אם ירצה ה' אתפלל שוב, כי כך התרגלתי לעשות שנים רבות, וכך כתוב בשולחן ערוך". הרגילות הזו איננה טובה. אמנם מצד אחד "מְלֻמָּדָה" היא מעלה גדולה, צריך שנהיה רגילים להניח תפילין, ללבוש ציצית ולשמור שבת, אבל את הָרגש לדברים שאנו עושים יש לעורר בכל פעם מחדש, כי הרגש - טבעו להעלם, ואי אפשר להשתמש היום ברגש של אתמול. אולי משום כך מכנה הגמ' את התורה בשם "חיי עולם" ואת התפילה בשם "חיי שעה" (שבת י, א), כי ידיעה שקבלתי בתורה יכולה להספיק לי לעולם. אם למדתי ששנים אוחזים בטלית ישבעו ויחלוקו (ב"מ ב, א), זה יהיה נכון מחר ובעוד עשר שנים בדיוק כמו היום. אולי מדי פעם תתחדש לי בזה הבנה נוספת ועמוקה יותר, מה זה "מוחזק" ומה זו "שבועה", אבל ביסוד הדברים התורה היא חיי עולם. מה שאני לומד, נשאר נכון לעולם. לעומת זה בתפלה המצב אינו כן, כי תפלה מבוססת על רגש, ואת הרגש צריך לחדש בכל יום מחדש, אי אפשר להשתמש ברגש של אתמול, לכן התפלה היא רק "חיי שעה". [אמנם רש"י (שבת שם) מסביר באופן אחר מדוע מכנה הגמ' את התורה "חיי עולם" ואת התפילה "חיי שעה", אבל אולי מותר לבאר גם באופן שאמרנו אנו]. צריך להתרגש בכל פעם מחדש, מכך שאני בא לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, לשבח אותו, לבקש ממנו מה שאני צריך, ולהודות לו. צריכה להיות תמיד התחדשות בתפלה, לא להתפלל מתוך הרגל, אלא להרגיש בכל יום את הצורך והשמחה להודות לה' בכל יום מחדש, בבחינת "אִשָּׁה חֲדָשָׁה".

ובהמשך:"עבודת הימים הנוראים - בבחינת "אשה חדשה"

לקריאת השיחה כולה הקש בקישור לעיל

"וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ"עריכה

Besod siach amalek.jpg

מתוך "בסוד שיח" בעריכת שאול שיף

התחבולות של עמלקעריכה

Agag died.jpg

שמואל הנביא הורג את אגג מלך עמלק תחריט של גוסטב דורא

בשיחת חב"ד הובאו דבריו של הרבי בנושא התחבולות של עמלק במסגרת המדור של שולחן שבת מעובד על–פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על–ידי צ’ לבנוני.
בפרשתנו מופיע הציווי: "זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח". הצורך לזכור את עמלק נובע מכך שזו מלחמה תמידית, שמתחוללת בנפשו של כל אדם, בכל דור ודור, כפי שנאמר: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור".

המלחמות של בני־ישראל משקפות את המאבקים המתחוללים בנפשנו פנימה. סוג אחד של מלחמה הוא מול שבעת עמי כנען. שבעת העמים האלה מייצגים את שבע המידות הרעות, העלולות למשוך את האדם לכיוונים שליליים. הציווי שציווה אותנו הקב"ה להילחם בהם מלמד כי עלינו להילחם במידות השליליות ולשאוף לסלקן מליבנו.
לבוש ערמומי - אולם על עמי כנען לא נאמר שזו מלחמה תמידית, שכן אין הכרח שהיא תהיה קיימת בכל אדם ובכל זמן. יש אפשרות שיהודי ייפטר מהמידות הרעות, ולא יזדקק להילחם בהן. לעומת זה, המלחמה בעמלק היא "מדור דור", היא קיימת בכל אדם ובכל דור, ולכן נצטווינו לזכור את החובה להילחם בעמלק. סכנתו של עמלק נובעת מעובדת היותו צאצא של עשיו, שעליו נאמר "הלוא אח עשיו ליעקב". הוא מנסה לעטות עליו לבוש ערמומי ומחוכם, בשאיפה להטות את האדם מדרך החיים. לכן נדרשת זהירות רבה כל־כך בהתמודדות עמו. קרירות לא־נעימה - עמלק יכול לבוא ליהודי תלמיד־חכם, שלמד תורה ואף למד על גדולת הבורא ועל העולמות הרוחניים העליונים. היהודי הזה "יודע את ריבונו", ועמלק מנסה לגרום לו להיות בבחינת "מכוֵון למרוד בו". הוא מנתק את השכל מההתנהגות היום־יומית, ולשכל ולשכל עצמו אין הדבר מפריע, כי השכל מטבעו קר ואינו קובע מה טוב ומה רע.

אם עמלק רואה שאין בכוחו לגרום לאדם למרוד בקב"ה חס־ושלום, הוא מנסה גישה מרוככת יותר – הוא מנסה לקרר את היהודי, "אשר קָרְךָ". אפשר ללמוד תורה ולקיים מצוות, אבל למה לעשות את הדברים מתוך התלהבות והתפעלות. הלוא אתה אדם בעל־ שכל, לא יאה לך 'לצאת מהכלים'. דרגה מעודנת יותר: כשיהודי לומד חסידות ובא לידי התפעלות מגדולת הבורא, לובש עמלק 'אצטלא דקדושה' וטוען: מה ההתפעלות מזה שהקב"ה ברא עולם גדול ומופלא כל־ כך, והלוא הבורא הוא אין־סופי ובלתי־מוגבל, ואם־כן אין כל פלא בדבר.

לזכור ולמחותעריכה

ואם גם בזה אין עמלק מצליח לקרר את היהודי, הוא מנסה דרך שלישית. הוא מסכים שצריך לעבוד את הקב"ה, ושצריך לעשות זאת בהתפעלות ובהתלהבות ומתוך שמחה, אבל הוא מנסה לגרום לאדם לחוש את כבוד עצמו. גם את הטענה הזאת הוא עוטף בלבושים צדקניים, כאילו הוא דואג אך ורק לכבוד שמים, ולכן עליו לשמור על כבודו של יהודי שעובד את הקב"ה...

עלינו לזכור שכל אלה מתחבולותיו של עמלק, שכל מטרתו לקרר את היהודי. צריך לזכור את עמלק ולמחות את זכרו, וכך נזכה לגאולה השלמה בקרוב ממש.
(תורת מנחם לו, עמ' 216 }


הפטרת השבוע - מתוך כתר ארם צובהעריכה

ההפטרה של פרשת כי תצא היא החמישית בסדרת הפטרות שבע דנחמתא. מפטירים בספר ישעיהו, פרק נ"ד, פסוקים א-י ("רני עקרה"). - בכתר ארם-צובא - העותק המקורי, היחידי והעתיק ביותר של המקרא

ההפטרה בטור האמצעי - במרכז

ראו כאן פרטים עדכניים על הכתר.


הערות שולייםעריכה

  1. לפי ספרו של הרב יאיר הס תורה סדורה
  2. לפי הגדרת הרב יאיר הס מישיבת קדומים בשיעור פרשת השבוע במשכן מאיר
  3. ספר ישעיהו, נ"ד,א' - י'
  4. פסוק טו
  5. נזיר כט
  6. ירמיהו ז ל
  7. כ"ד.א'
  8. לפי אלתר טובי' וין בספרו יין הטוב הוצאת המחבר נורדוי 8 רחובות, תשל"ו
  9. כ"ב,ו'-ז'
  10. כ"ב,י"א
  11. בראשית ל"ח ח'
  12. דברים, כ"ה, ה'
  13. מגילת רות פרק ד' י'
  14. מגילת רות ג' י"ב-י"ג, ד' ד'

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית