Fandom

Ventura Daniel Wiki

פרשת לך לך

7,311דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

Greater Israel map1.jpg

מפת ארץ ישראל שהובטחה בברית בין הבתרים - מקור:ויקישיתוף,Emmanuelm

----

פרשת לך לך היא הפרשה השלישית של ספר בראשית. היא נקראת על שם הציווי לאברהם אבינו:" וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (ספר בראשית, י"ב, א'). בעקבות הרעב, הוא נאלץ לרדת מהארץ פעמיים: למצרים ולארץ פלישתים. הוא מתחלק בארץ עם בן אחיו, לוט, כאשר הוא נותן לו את הברירה: "הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.(שם,י"ג,ט'). הוא מציל אותו מהשבי שהוא נופל בו. הקב"ה כורת עם אברהם את ברית בין הבתרים ומצווה אותו על ברית המילה.

הפרשה משתרעת לאורך 24 שנה: תחילתה בבוא של אברהם לארץ כנען והוא בן 75 שנה והיא מסתיימת בברית המילה, כאשר אברהם בן 99 שנה.

תוכן הפרשהעריכה

Abraham Journeying into the Land of Canaan.png

מסעו של אברם לארץ כנען - ציור של גוסט דורא - מקור:ויקישיתוף - Neutrality

ניתן לחלק את הפרשה לפי המסורה לשבעה חלקים:

  1. אברם, ולוט ובני ביתם הולכים לארץ כנען, יחד עם "כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן"(י"ב, א')
  2. אברם יורד מצרים ובשובו נפרד מלוט. לוט בוחר את החלק הפורה של הארץ:"וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה', אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט, אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט, מִקֶּדֶם; וַיִּפָּרְדוּ, אִישׁ מֵעַל אָחִיו." (שם, י"ג,י'-י"א). ואברהם זוכה להבטחה, המסמלת לנו עד היום את הדרך לכיבוש הארץ: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ: כִּי לְךָ, אֶתְּנֶנָּה."(שם, י"ז).
  3. מלחמת המלכים ונפילת לוט בשבי. אברם קובע תקדים: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר-לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם. בִּלְעָדַי, רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים, וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי: עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם".(י"ד, כ"ב-כ"ד)
  4. בברית בן הבתרים - שם אברם זוכה להבטחה האלוקית הנצחית: "בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת.".(ט"ו, י"ח).
  5. הָ‏גָר‏ הייתה לאשת אברם ונולד ישמעאל
  6. אברם היה לאברהם ומעתה :"לֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם, וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (י"ז, ה").
  7. אברהם מצווה על ברית המילה :"וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתָם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, אֱלֹקים... וְכָל-אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת, וּמִקְנַת-כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן-נֵכָר נִמֹּלוּ, אִתּוֹ (י"ז, כ"ג-כ"ז)


אברהם כמובילם של בני חםעריכה

אברהם כמובילם של בני חם01:05:33

אברהם כמובילם של בני חם

אברהם כמובילם של בני חם

המהלך של "לך-לך" התחיל כבר בסוף פרשת נח "וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם, נָשִׁים: שֵׁם אֵשֶׁת-אַבְרָם, שָׂרָי, וְשֵׁם אֵשֶׁת-נָחוֹר מִלְכָּה, בַּת-הָרָן אֲבִי-מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. ל וַתְּהִי שָׂרַי, עֲקָרָה: אֵין לָהּ, וָלָד. לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. לב וַיִּהְיוּ יְמֵי-תֶרַח, חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיָּמָת תֶּרַח, בְּחָרָן. " האם יש לכך משמעות ?

לנח יש שלוש בנים, נח בן 600 שנה והבנים - בני קרוב ל-100 שנה. לתיבה ייכנסו ארבע זוגות בני-אדם. גם הבהמות מכונות "איש ואישתו". נכנסו רק אלה עם "נאמנות לאישות" - מונח המפתח "למשפחותם" - שורש המילה "שפחות" - עבדות או "ספחת" - כאשר משהו גדל וגדל... לתיבה נכנסו רק מי ששמרו על אישות. השאר, "תובל קיין" וכדומה נדחו, יותר בהמות ועופות מבני אדם ענו לקריטריון !!!

לא רק שענו לקריטריון, אפילו עמדו בכך ש"נאסר עליהם תשמיש". חם מתקלקל והקללה עוברת לכנען וכאן הקשר לאברהם אבינו. הוא יצליח כי "וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" אהלו של נח יצטרף יחד עם "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם" לאהלי- שם. ובפרשת חיי שרה :"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל" - האהל יהפך לסמל גם עבור משפחות יפת וחם וכך יתקיים "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב,ג') - גם בני חם !

פרשת לך לך - סגולת ישראלעריכה

כתב הרב אביחי רונצקי ראש הישיבה הגבוהה איתמר על פרשת לך לך-סגולת ישראל - פרשת השבוע פותחת בבחירת הקב"ה באברהם אבינו כאבי האומה הישראלית, והבטחתו כי מזרעו עתיד עם ישראל להיוולד ולהופיע בעולם, ולהוות מקור ברכה לאנושות כולה. וכך אומר הקב"ה לאברהם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

אכן, התורה אינה כותבת דבר כהקדמה לפסוקים אלו, אודות אישיותו של אברהם ומידותיו הנעלות, או כל סיבה בגינה נבחר אברהם לעמוד ביסוד עם ישראל. אברהם כאילו מופיע מאֵי שם, ללא סיבה, ונשלח למשימה של גאולת העולם.

לעומת זאת, בסיפורו של נח בפרשה הקודמת מקדימה התורה לספר על אישיותו של נח- "איש צדיק תמים", ובכך מובן מדוע דווקא הוא זכהלהינצל מן המבול. אם כן, במהאֵפוא סיבת השינוי בהצגת התורה את נח לעומת זו של אברהם אבינו? המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" מבאר, שלא שייך להזכיר כלל את צדקותו של אברהם אבינו טרם בחירת הקב"ה בו, שכן הבחירה באברהם אבינו ובעם ישראל-"הגוי הגדול " העתיד לצאת ממנו, איננה מותנית כלל בצדקותו ובמידותיו הטובות.

אמנם, כמובן שאברהם היה בעל אישיות מוסרית נשגבה (בלשונו של הרמב"ם-"הענק שבענקים") וכך אף צאצאיו עם ישראל, אך השליחות האלוקית שהוטלה עליו ועל בניו, וסגולתם המיוחדת מכל האומות לא יחדלו אף כשירעו מעשיהם. יסוד חשוב זה עומד בניגוד לדת הנוצרית המאמינה בברית החדשה שכרת הקב"ה, לאחר שעזב את עם ישראל בעקבות חטאם. יסוד האמונה היהודית הוא ההכרה כי עם ישראל הינו יצירה אלוקית המיוחדת ומובדלת מכל אומות העולם בטבעה, בעלת סגולה אלוקית מיוחדת.

סגולה זו הינה נצחית ואיננה ברת שינוי ותמורה, אף כשעם ישראל בוחר בדרכים אחרות שאינן תואמות לסגולה שבקרבו.

אברהם אבינו: איש החסד והאמונהעריכה

Abraham Lilien.jpg

אברהם, תחריט עץ מאת אפרים משה ליליין - המקור:ויקיפדיה

הרב אביגדור הלוי נבנצל במאמרו לפרשת השבוע על אברהם אבינו כאברהם אבינו איש החסד והאמונה מראה "עד כמה אברהם גדול במידת החסד". הוא מבחין בין החסד הגשמי - כפי שעשה נח כאשר האכיל את החיות בתיבה למעלה מ-150 יממות - לבין מה שהעניק אברהם אבינו: נותן לאורחיו אוכל גשמי וגם מזון רוחני. וכך הוא אומר למלכים, אחרי שהחזיר להם את רכושם: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל-ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" י"ד,כ"ב). וכן בהכנסת האורחים:"וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם" (י"י,א') כאשר עדין הוא חלש מברית מילה.

הרב נבנצל מוסיף, לעיתים אברהם אבינו פועל מחמת האמונה נגד מידת החסד. בפרשה כתוב:" וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (שם,י"ג). למה נקרא "העברי" אומרים חז"ל בבראשית רבה:"רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". הוא מוכן לצאת למלחמה נגד המלכים שכבשו את ארץ ישראל ולקחו בשני את לוט - בן אחיו. הוא פועל לפי אמונתו.

דוגמאות נוספות בהמשך ספר בראשית : גירוש הגר עם ישמעאל בנה, בניגוד לדעתו של אברהם ןהוא מצווה:"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ:(כ"א,י"ב) וכן בנסיון הגדול ביותר עקידת יצחק.

ומסכם הרב, אחרי הניסיונות יכול הקב"ה לקבוע: "וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי." (כ"ב,י"ב).אתה עושה מה שאני מצווה למרות התחושה הפנימית שלך מתנגדת למעשה.

וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָהעריכה

הרב בני לאו במאמרו בעיתון הארץ על פרשת השבוע עוסק במהות תוכנו של הפסוק השני בו פותחת הפרשה וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה ומציין כי נהגו לפתוח את לימוד המקרא בפרשת לךך-לך, כך שפסוק זה יהיה הפסוק השני הנלמד בפי הטף. הוא עומד על משמעותו.

הוא הביא את דברי רש"י אשר דרש את המלים הללו בהתאמה לנוסח הברכה הראשונה בתפילת העמידה, הנקראת "ברכת האבות": "'ואעשך לגוי גדול' - זהו שאומרים אלהי אברהם, ?ואברכך' - זהו שאומרים אלהי יצחק, ?ואגדלה שמך' - זהו שאומרים אלהי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר ?והיה ברכה', בך חותמין ולא בהם". הדרשה הזאת מייחסת את כל האבות, וממילא את כל הדורות שאחריהם, אל הראש שבכולם, אל אברהם. הייחוס אליו נשען על המלים "והיה ברכה". מלים אלו מתוארות על ידי הרב שמשון רפאל הירש כתיאור התכלית של ייעוד עם ישראל בעולם: "בשתי המלים האלה מקופל כל התפקיד המוסרי שבקיומו תלוי מילוי אותה משאלה. ?רצוני לגדל את שמך, היה אתה ברכה!'"

הרב בוחן את התופעה של היפוך כיצד המלה "היה ברכה" הופכת את אברהם ממקבל לנותן ומביא דוגמאות נוספות לכך:

  • המשנה במסכת ערלה (פרק א) מתארת את חישוב שנותיו של העץ שעבר תהליך הברכה: "אילן שנעקר ובו בריכה והוא חיה ממנה חזרה הזקינה להיות כבריכה". פירוש המשנה הוא שבדרך כלל הנטיעה הצעירה נמשכת בחיותה אחר צמח האם. אולם כשצמח האם נעקר משורשו אך הוא מחובר עדיין לנטיעה שהוברכה ממנו - "חזרה הזקינה להיות כבריכה", וכפירושו של הרמב"ם למשנה: "חזר האילן עצמו להיות כאילו הוא הבריכה, וחזרו הענפים שהיו בריכה כאילו הם האילן העיקרי".
  • הרעיון הזה מופיע במדרש (תלמוד בבלי שבת פט) ביחסי משה רבנו ואלוהים. המדרש מספר שכשעלה משה למרום לקבל את התורה נזף בו ה' על שנכנס לפניו ולא אמר שלום: "בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: משה, אין שלום בעירך? אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר לו: היה לך לעזרני". מסיים המדרש ומביא את הפסוק שבו משה הרגיע את חרון אף ה' בחטא המרגלים. ה' רצה להשמיד את העם ומשה התנפל לפניו בתפילה שבתוכה הוא אומר: "ועתה יגדל נא כוח ה'". מבאר המדרש שכך עזר משה למידת הרחמים להתגבר על מידת הדין. זה יישום מרהיב של המתברך ההופך למברך. צמח האם זקוק לאנרגיות המוטמעות בבן, שאותן קיבל ממנו!

והוא סיים במדרש המפורסם של רבי ישמעאל:"בכל בוקר מתעוררים לתפילת שחרית ובה הפיוט הפותח את הבוקר: "יגדל אלהים חי וישתבח". אנו לוקחים את מלותיו של משה רבנו, המעניקות חיות ורחמים למקור החיים שלנו, ומבקשים להעניק לו את אותה מנת חיים. כך גם במדרש על רבי ישמעאל בן אלישע שנכנס לפני ולפנים ופוגש את המלך היושב על כסא רם ונישא (בבלי ברכות ז). התחושה היא של אווירה שיש בה מטען כבד של מידת הדין.

ופתאום המלך יורד מכיסאו ופונה אל ישמעאל ואומר: "ישמעאל בני - ברכני". רבי ישמעאל חוטף את הרגע ומעניק מנת חיים למלך: "יהי רצון מלפניך שיגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים". ה' מצווה על אברהם ועל בניו הבאים אחריו לא להסתפק בהיותם מבורכים אלא להיות מקור של ברכה. "כי אחרי ככלות הכל והתמונה / מישהו יכול לשאול בלי כוונה / מתי בפעם האחרונה / עשית משהו בשביל מישהו" (יעקב רוטבליט). זו תמצית תפילת הדרך שבה מצייד ה' את אברהם בצאתו מביתו לעשות טוב לכל סביבותיו.

אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָהעריכה

Modaa parsegen .jpg

כריכת הספר

אברם (בטרם יכונה אברהם) פונה אל לוט בהצעה להפרד ממנו ואומר לו:"הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" [1].תרגום אונקלוס פירש :"הֲלָא כָּל אַרְעָא קֳדָמָךְ, אִתְפָּרַשׁ כְּעַן מִלְּוָתִי: אִם אַתְּ לְצִפּוּנָא אֲנָא לְדָרוֹמָא, וְאִם אַתְּ לְדָרוֹמָא וְאַצְפְּנָךְ. "

הרב רפאל בנימין פוזן כתב פרשגן, הוא הוא ביאור רציף על תרגום אונקלוס, שיצא זה עתה לאור[2] ובחוברת הדוגמאות הוא הציג פירוש לתרגום וכך כינה את הפרקים.

א:שְׂמֹאל ויָמִין – צפון ודרוםעריכה

במקרא באים שְׂמֹאל ויָמִין גם במשמע צפון ודרום. ולמשל, יחזקאל המוכיח את ירושלים שהיא גרועה משומרון הצפונית ומסדום הדרומית, אוחז לשון שמאל וימין: "וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה שֹׁמְרוֹן הִיא וּבְנוֹתֶיהָ הַיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׂמֹאולֵךְ וַאֲחוֹתֵךְ הַקְּטַנָּה מִמֵּךְ הַיּוֹשֶׁבֶת מִימִינֵךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ" (יחז' טז מו). גם בלשון המזמור "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" (תהי' פט יג), יָמִין משמעו דרום[3]. מטעם זה נוקטים המתרגמים צָפוֹן ודָרוֹם לביאור מליצות שְׂמֹאל ויָמִין, כגון המיוחס ליונתן "וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל" (בר' כד מט) "וְאִיפְנֵי עַל דָרוֹמָא אוֹ עַל צִיפוֹנָא"; תיוב"ע "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי" (ישע' נד ג) "אֲרֵי לְדָרוֹמָא וּלְצִפּוּנָא תִתְקְפִין"; תרגום כתובים "שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא אָחַז יַעְטֹף יָמִין וְלֹא אֶרְאֶה" (איוב כג ט) "בְּצִפּוּנָא בְּמֶעְבְּדֵיהּ... דָרוֹמָא וְלָא אֶסְכֵּי"[4]

ואולם אונקלוס מתרגם מליצות "ימין ושמאל" כצורתם כגון, "וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל" - "וְאֶתְפְּנֵי עַל יַמִּינָא אוֹ עַל סְמָלָא", "לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול" (במ' כ יז) "לָא נִסְטֵי לְיַמִּינָא וְלִסְמָלָא". ואם כן, מדוע לא תרגם גם כאן "אם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה" - "אִם אַתְּ לִסְמָלָא אֲנָא לְיַמִּינָא" כבשאר פסוקים, ותחת זאת תרגם "אִם אַתְּ לְצִיפּוּנָא אֲנָא לְדָרוֹמָא"[5]? נראה שהוצרך לכך מטעם מיוחד: "אם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה" במשמע "אם תבחר צד אחד, אלך אני לצד שכנגד" ניתן להתפרש גם על מזרח ומערב. אבל מכיוון שבאותו הפרק שָכנו אברהם ולוט על גב ההר "בין בית אל ובין העי" וסדום היתה למזרחם, ברור שאברהם לא הציע הִפָּרְדוּת לרוחות מזרח ומערב המחייבת אחד מהם לגור בסדום. מטעם זה פירש אונקלוס שהצעת אברהם "אם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה ואם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" היתה מוגבלת לרוחות צפון ודרום בלבד. לכן הטעים "אִם אַתְּ לְצִיפּוּנָא אֲנָא לְדָרוֹמָא וְאִם אַתְּ לְדָרוֹמָא אֲנָא לְצִיפּוּנָא", אבל ההליכה מזרחה כלל לא הובאה בחשבון[6]. בכך מוטעמת במיוחד האכזבה מלוט: בעוד שאברהם קִוָּה שלוט יבחר את הצפון או את הדרום - "ויסע לוט מקדם" (פסוק יא), הוא נסע למזרח, לסדום, ועיין שם בביאורנו. וְאַצְפְּנָך - על כרחך תלך לצפון

ב:הדגשת המרחק שישרור עתה בין אברהם ללוטעריכה

בלשון התרגום מודגש המרחק שישרור עתה בין אברהם ללוט: "אם אתה לצפון - אני לדרום. ואם אתה לדרום - אני לצפון". אבל מדברי רש"י משתמע ההפך; בכל מקרה אברהם לא יתרחק מלוט כדי לסייע לו לעת הצורך:

אם השמאל ואימנה - בכל אשר תשב, לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר.
ואימנה - אימין את עצמי, כמו "ואשמאילה", אשמאיל את עצמי.
ואולם רבינו בחיי הקשה על רש"י בין משום שקשה לפרש "וְאַשְׂמְאִילָה" - אשמאיל את עצמי. ועוד, שהרי אברהם נתכוון בכל מקרה ללכת דרומה ומדברי רש"י עולה שלוט רשאי היה לבחור בדרום. מטעם זה פירש וְאַשְׂמְאִילָה בבניין הִפעיל "אגרום לך שתלך לשמאל", שלא כרש"י. לחיזוק דבריו הסתמך גם על גרסת "וְאַצְפְּנָך" שבכמה מנוסחי ת"א:

"ואם הימין" - כלומר אם אתה רוצה ללכת בדרום - "ואשמאילה", כלומר אשמאיל את עצמי. כן פירש רש"י.
ויש לתמוה איך אמר אברהם "ואשמאיל את עצמי" וכוונתו של אברהם לילך בדרום? [כי שם מגמת פניו ללכת כי כן כתוב למעלה "הלוך ונסוע הנגבה" (יב, ט)]. אבל ביאור "ואשמאילה" הכוונה בו: "ואשמאילה אותך", כלומר על כרחך תצטרך שתלך לצפון.
וכן שמעתי כי תרגם אונקלוס בנוסחאות מדוקדקות: "ואם את לדרומא וְאַצְפְּנָךְ" כלומר בעל כרחך, כי לא אתן לך רשות להתעכב בדרום מפני כובד המקנה אשר לי.
לפי נוסחי "וְאִם אַתְּ לְדָרוֹמָא - וְאַצְפְּנָךְ", מותיר אברהם ללוט את הצפון בלבד: מכיוון שאברהם התכוון לפנות דרומה, מכריז אברהם שאם יבחר לוט בדרום - "וְאַצְפְּנָךְ", אגרום לך שתלך צפונה[7].

(הקטע נמסר על-ידי מחבר הספר ותודתי נתונה לו)

מלחמת ארבעת המלכים את החמישהעריכה

ערך מורחב: מלחמת ארבעת המלכים את החמישה

Peter Paul Rubens 016.jpg

פגישת מלכי צדק מלך שלם עם אברהם אבינו צייר:Peter Paul Rubens (1577–1640) - ויקישיתוף

מלחמת המלכים מהווה כעין פרשיה סגורה בתוך שרשרת הסיפורים על אברהם. מגמת הסיפור היא הבלטת צדדים באישיותו של אברהם - כמו מסירותו, אמונתו ונדיבות ליבו. וכך כתב הרד"ק (בראשית יד, א):"ונכתב הספור הזה בתורה להודיע יושר לבב אברהם עם האל ובוטח בו בכל לב. כי במעט אנשים רדף אחר ארבעה מלכים, ולהודיע כי ראוי לאדם למסור עצמו למקום סכנה להציל קרובו, כמו שעשה אברהם אבינו".

עמוס גאולה במאמרו סיפור מלחמת המלכים ומגמתו קישר בין מלחמה זו לבין המשך הפרשה המתארת את "מהפכת סדום ועמורה":"דמותו של מלך סדום - כנציג המלכים, נציגי הערים - באה ללמד, כנראה, על אנשי כיכר הירדן כולה. בפרק זה לא מתוארת רשעותם של אנשי כיכר הירדן, אולם הדבר נרמז בפתח הסיפור בדרך של מדרש שמות. כך נדרש במדרש תנחומא לך-לך ח): ברע - שהיה רע מימים ולבריות
ברשע - שנעשה רשע
שנאב - שהיה שונא לאב שבשמים
שמאבר - שאמר: אעלה באבר על במתי עב.
שמו של מלך בלע אינו נזכר בכתוב, אך ייתכן ומדרש השם הוא בשם העיר: בלע - לשון מרמה. ובבראשית רבה: שנתבלעו דיוריה (מב, ה).

על רשעותם של אנשים אלה כבר השמיענו הכתוב בסיפור פרידת לוט מעל אברהם (יג, ג) והדגמה לכך מתוארת בהמשך (יח, כ - יט, כח), עם סיפור גורלם. בסיפור המלחמה, המלמד על מלכי הכיכר, יש רקע להחלטה על הפיכת המקום. ייתכן גם, שהמלחמה עצמה ותוצאתה היה בהן בכדי להוות אזהרה למלכי הכיכר, בבחינת 'אין עונשין אלא אם כן מזהירין' - אך אלו לא למדו את הלקח הראוי"

"והאמין בד' ויחשבה לו צדקה"עריכה

הרב ירחם שמשוביץ באתר כיפה דן בפיסקה הנ"ל ומגדיר את אברהם אבינו גדול המאמינים. תחילה הוא מצטט את רש"י: "הקדוש ברוך הוא חשבה לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו". זאת לפי פשט הבנת הפסוק כאשר מחלקים אותו לשניים,"והאמין בד'" מוסב על אברהם, ואילו "ויחשבה לו צדקה" - מוסב על הקב"ה.

הרמב"ן מקשה על דבריו אלו של רש"י: והרי אברהם שהיה נביא ועמד בנסיונות גדולים וקשים כ"כ, וכאן לא מבקש ממנו הקב"ה לעשות שום מעשה אלא רק מבקש ממנו אמונה על העתיד לקרות בלבד. ואברהם האמין לדברי ד', ועל כך יוצא הקב"ה מגדרו ומחשיב לו אמונה זו כצדקה?! והרי דבר זה לא מצינו אפילו בנסיונות הקשים שעברו על אברהם - הרי זה לא יתכן? ולכן מתרץ הרמב"ן שהבנת הפסוק הנכונה היא שכל כולו נאמר באברהם - אברהם האמין בד', שיקיים את הבטחתו העתידית. והיות ואברהם חשב שלא מגיעה לו זכות זו, לכן הודה לו ית' על כך שלפי דעתו נתן לו הבטחה זו בתור צדקה. הרמב"ן מודע לקושי של פרושו, שהרי כבר בתחילת הפרשה הבטיח לו הקב"ה "ואעשך לגוי גדול", ואם כן מדוע אברהם מתפעל דווקא מהבטחה זו? והוא מתרץ שזאת מפני שההבטחה הראשונית הייתה על תנאי שלא יגרום החטא. ואילו ההבטחה השניה נאמרה ללא תנאים מוקדמים כך שאפילו חטא לא ימנע הבטחה זו מלהתקיים. הבטחה זו היא הבטחה של חסד ולא הבטחה בזכות דבר זה או אחר, כמו ההבטחה הראשונית.

הרב מביא מקורות נוספים ומסקנתו:" אם כן, נמצאנו למדים מאברהם אבינו שיסודות האמונה הם: להאמין באופן עקבי ורצוף, ולא לפקפק בשום זמן מן הזמנים. היסוד השני הוא: שאע"פ שהדבר אינו מתגשם כעת, ונראה רחוק מן המציאות, אפילו אם הוא נראה בלתי אפשרי צריך להמשיך ולהאמין שהרי האמונה חזקה מן המציאות. היות והמציאות מתעתעת באדם ואילו והאמונה בדברי ד' היא שורש האמת"

סדום - בטרם ההפיכהעריכה

LotsCave.jpg

מערת לוט - ליד צער המקור

סדום וכל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן היו נראות לפני ה"הפיכה" :" כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה... כְּגַן-ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר" (י"ג,י'). היש לזה איזה שהוא רמז במציאות. אחת מערי הככר נותרה היא העיר החמישית מבין ערי הככר, אשר ניצלה.

ערך מורחב:צוער (עיר מקראית)

במקום המשוער של העיר נמצאה מערה, המיוחסת למקום המסתור של בנות לוט. כן הופיע בתיאור המקום במפת מידבא דקלים אחדים המעידים על פוריות האזור בעבר.

יש לנו גם איזכור בתלמוד הבבלי על המרחק המשוער בין צער לבין סדום ועמורה:"אמר מר: מעלות השחר עד הנץ החמה חמשת מילין. מנא לן?... דכתיב: "וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו" (בראשית י"ט ט"ו) וכתיב: "השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה" (בראשית י"ט, כ"ג), ואמר רבי חנינא: לדידי חזר לי ההוא אתרא והיא חמישה מילין" (מסכת פסחים, צ"ג,ב'). מכל מקום, האתר המשוער הוא בדרום ים המלח. לפי המקובל מיל תלמודי הוא בערך 1,000 מטר.

במלחמה של חמשת המלכים מוזכרות ערי הככר :"סְדֹם...עֲמֹרָה...אַדְמָה...צְבֹיִים...צֹעַר" וכולן התכנסו :"אֶל-עֵמֶק, הַשִּׂדִּים: הוּא, יָם הַמֶּלַח"(י"ד,ב'-ג'). תרגום אונקלוס מתרגם "עמק השדים" – עמר חקליא - דהיינו אזור חקלאי. גם מדרש תנחומא בדעה דומה:"אל עמק השדים', שהיתה מניקה אותן כשם ששדיים מניקין את התינוק" (לך לך, ח'). מכאן הדעה כי האזור היה פורה.

חוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי הזכיר כי נוסעים וחוקרים ניסו למצוא עדויות ארכיאולוגיות ל"מהפכה" בערבות מואב, שם נמצאו תילים והיו ששיערו כי אלו ערי סדום. הצורות המיוחדות של גבעות חוואר הלשון, בייחוד בין עין גדי לבין מצדה הלהיבו את הדמיון והועלתה הסברה כי אלו המבנים של ערי סדום.

השערה נוספת הציע את מיקומה מצפון-מזרח לים המלח באתר המכונה תלוליות ע'סול, אשר מזוהה היום עם ערבות מואב. האתר התגלה לראשונה על ידי אלכסיס מאלון מהמכון האפיפיורי למקרא בירושלים. תחילה הוא סבר כי חמשת הגבעות הנצפות בשטח הן "ערי הככר" של שבמקרא. . (

"אשת לוט"עריכה

Lot s Wife pillar Mount Sodom Israel from the road.jpg

מבט לאשת לוט מהכביש

פרופ עמוס פרומקין, גאולוג במקצועו, הציע פירוש מיוחד למימצא של אשת לוט
בקצה הדרומי של ים המלח מצוי עמוד מלח יוצא דופן המיתמר לגובה של 20 מטרים. אפשר בנקל להבחין בעמוד בקווים אנושיים, במיוחד במבט מצפון. עמוד זה מסומן בשלט של רשות הטבע והגנים כ"אשת לוט", דהיינו שרידיה של אשת לוט שהביטה לאחור, אם נקבל את מילות המקרא כפשוטן. לעומת זאת עבור רוב האנשים הסיפור הוא מיתוס דתי עוצמתי המעביר מסר קטלני על תוצאות אי ציות לדבר ה'. אבל איך נעור המיתוס לחיים? כיצד עלה הרעיון שאשת לוט הפכה לנציב מלח?

אני מציע הסבר לקיומו של עמוד המלח הבלתי רגיל שנראה בגובה הר סדום ליד החוף הדרומי של ים המלח. ההסבר המקובל להיוצרות עמוד מלח זה במאמרים מדעיים הוא המסה באמצעות מי גשם. במשך מאות שנים סברו שהעמוד נוצר ע"י שטיפת מי גשם שהותירה את המלח. ההסבר האמיתי הוא מורכב יותר. מחקר עדכני* הראה שכוחות גאולוגיים מורכבים אחרים פעלו כאן. יתרה מכן אנחנו יכולים לתארך כעת את עמוד המלח בקירוב לגיל 4000 שנה או לחלופין ל-2000 לפני הספירה הנוצרית. מלבד זאת ההבט המרתק של ההיווצרות הזו הוא שהעמוד הופיע די בפתאומיות בערך בזמן המיוחס למהפכת סדום ועמורה.

אשת לוט, כפי שניתן לכנות את נציב המלח ששרד, היה בעבר חלק מקיר של אחת ממערות בלתי מקורות אלה בפסגת הר סדום. זאת היתה אחת ממערות המלח הגדולות ביותר באזור (ובעולם כולו). כאשר התקרה קרסה, היא הותירה אחריה את נציב המלח הידוע בכינויו אשת לוט, עמוד בודד של מלח סדום. רעידת אדמה חזקה, שאיננה תופעה נדירה באזור הזה, ערערה ככל הנראה את התקרה ותרמה לקריסתה.

היום אשת לוט עומדת בגובה של כ- 100 מ' במדרון המזרחי של הר סדום.לפני ההתמוטטות, העמוד היווה חלק מהקיר של הקניון התת קרקעי שנוצר על ידי השטפונות. החלק הממוטט היה הגג של המערה שלא נתמך, בעוד שהעמוד שרד, כי נתמך היטב כקיר המערה. נציב המלח הופיע אם כן די לפתע - כשגג המערה התמוטט.המערה שהתמוטטה כללה את הצדדים הצפוני והמערבי של עמוד המלח.

השליש העליון של אשת לוט מורכב מסלע חיפוי. שני השלישים התחתונים הם מלח המורכב משכבות אנכיות. סלע החיפוי מונע מהמלח להתמוסס ע"י משקעים ישירים. (כן, בכל זאת יש גשם באזור, אומנם לעיתים נדירות) באופן די מפתיע אנו יכולים לתארך בקירוב את היווצרות החלק הצפוני של מערת סדום. דגימות של עצים שנלקחו ממפלסים שונים באזור זה נשלחו לבדיקת פחמן 14.התוצאות אישרו שככול שהמיקום שהדגימות נלקחו ממנו היה נמוך יותר הם מאוחרות יותר כרונולוגית כפי ששערנו, בגלל ההתחתרות ההדרגתית של המערה. הדגימות תוארכו לאחר הכיול לפרק הזמן שבין 2000-1500 לפנה"ס. הדגימות המוקדמות יותר שקודמות כרונולוגית לקריסה של תקרת המערה שממנה נוצרה אשת לוט תוארכו לפרק הזמן 2150-1730 לפנה"ס. פרק זמן זה חופף את תקופת הברונזה הביניימית באזורנו.

מאז ההיוצרות של "אשת לוט", התהליכים הגאולוגיים נמשכו. הצלחנו למדוד את הקצב שבו המיקום של אשת לוט ממשיך להתרומם שנה אחרי שנה (יחסית למשטח שלמרגלות הר סדום). השתמשנו במדידה גאודטית המכונה איזון (מדובר בשיטת מדידה הנהוגה בבניית כבישים כדי לאפשר עבודה מדוייקת) במשך שלוש שנים רצופות, והצלחנו לקבוע כי שכבת מלח שכוללת את אשת לוט מתרוממת בקצב של כ-9 מ"מ בשנה .כאשר אשת לוט נוצרה לפני כ - 4000 שנה, היא היתה כ-36 מ' נמוכה יותר ממה שהיא היום, כך שהעמוד נראה אז בולט יותר (סמוך יותר למסלול ההליכה למרגלות הר סדום) לבאים מכיוון צפון.

אתר באב אד-ד'רא, לחופו המזרחי של ים המלח, הוצע כמיקום אפשרי של סדום. מספר אתרים בסביבה עשויים להיות עמורה. חרסים שנמצאו באיזור, כמו גם תיארוך על פי פחמן-14 של חומר אורגני, מצביעים על כך שהמקום היה מאוכלס במהלך האלף השלישי לפני הספירה. הגיל האחרון על פי פחמן 14 של מערת סדום, שהתמוטטותה יצרה את אשת לוט, והתאריך בו הסתיימה ההתיישבות בבאב אד-ד'רא חופפים – 3580 לפה"ס ו-3595 לפה"ס, בהתאמה. נראה סביר כי סיפור סדום ועמורה התפתח מאותו אירוע סייסמי שהוליד את סיפור אשת לוט. רעידת אדמה משמעותית אשר ייתכן והשמידה אתרים בסביבת ים המלח, גרמה בה בעת להיווצרותו של נציב מלח באיזור.

בחיפוש אחר הסבר אודות ההופעה הפתאומית של עמוד המלח, המחשבה של הקדמונים הייתה יכולה להעלות את הסברה שקיים קשר בין אשתו של לוט לבין נציב המלח.

להסבר גיאולוגי-טכני של החומר במאמר זה ראו במאמר המדעי: Amos Frumkin, 2009, Formation and dating of a salt pillar in Mount Sedom diapir, Israel: Geological Society of America Bulletin.; v. 121; no. 1/2; p. 286–293.

המקור: אתר האוניברסיטה העברית

ראו גם ערך מורחב:אשת לוט

ישמעאל: צדיק או רשע ?עריכה

Expulsion of Ishmael and His Mother.jpg

גרוש ישמעאל והגד - ציור של אוגוסט דורא המקור:ויקישיתוף - Neutrality

ד"ר אלכסנדר קליין מאוניברסיטת בר אילן, בעלון פרשת השבוע דן בנושא: ישמעאל – צדיק או רשע ?. לכאורה התכונות המיוחסות לישמעאל קובעות את אופיו:"וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" ו"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן- הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". רש"י מבאר "פרא-אדם" באור חיובי "אוהב מדבריות". רבי אברהם אבן-עזרא מבאר: "חפשי בין האדם... והטעם שלא ימשול בו זר ממשפחתו". ואשר למונח "לצחק", ראב"ע מתאר "מצחק" פשוטו כמשמעו, היינו צוחק, ומוסיף: "כי כן מנהג כל נער". בדומה לכך מפרש הרמב"ן: "מצחק, משתעשע".

אך הספקות בקביעה מובעים כבר במדרשים:

  • כאשר אברהם נפטר נאמר"וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה". רש"י בעקבות חז"ל רואה כאן מעשה חיובי בהחלט: "יצחק וישמעאל - מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא שיבה טובה שנאמר באברהם"
  • המעשה השני קשור להגר. בפרקי דרבי אליעזר נאמר:"אחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו ...והגיע לשם בחצי היום ומצא שם אשתו של ישמעאל ואמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הוא ואמו הלכו לרעות את הגמלים במדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. והוציאה לחם ומים ונתנה לו. עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה על בנו, ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב ממין הברכות. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמי אביו עליו כרחם אב על בנים."

מסכם אלכסנדר קליין :"ישמעאל זכה לקיים את ציווי הקב"ה (ברית המילה) על אף הסבל שבדבר, והוא זקף אמנם את זה לזכותו, אלא שזכות זו נראית חיוורת לעומת מה שיצחק היה מוכן לעשות. רק יצחק היה בדרגה כזאת שיכול היה להיות שורש של עם ישראל".

האם חטאה שרה? עריכה

את פרק טז בספר בראשית קשה להבין אם אין מכירים את החוקים ואת החוזים שנהגו בארצות המוצא של האבות. מי שלא היו לו בנים, האישה יכלה לתת לו את שפחתה כדי להוליד בנים ממנה. אם ייוולדו אחר כך בנים טבעיים לאישה ייחשבו בני האישה הבנים העיקריים, ובני השפחה הגדולים מהם ייחשבו בנים משניים.

גם מעמדה של השפחה וגם מעמדם של הילדים היו תלויים באב. האב יכול היה להפוך את בני השפחה לבנים יורשים, יורשי נחלה עם זכויות מלאות. כך יעשה יעקב עם בני בלהה וזלפה שיהפכו להיות שבטים בישראל.

אבל גם הקדמונים ידעו שהאישה המקורית עלולה להיפגע אם שפחתה תרים את הראש ותתגאה עליה, והחוקים נתנו רשות לאישה להחזיר את השפחה למעמדה ולא לתת לה להרים את הראש.

כאן ההתנגשות הראשונה בין שרה לבין אבר(ה)ם. אבר(ה)ם איש החסד היה רוצה לראות בישמעאל בן הגר את בנו לכל דבר. אבל הגר הרימה את ראשה עוד לפני שילדה, ושרה נפגעה ונגרם לה עוול (=חמס).

העימות הזה בין שרה שדאגה למשפחה הגרעינית, לבין אברהם שרצה לנטות חסד ולחבק את ישמעאל ואת הגר, היה אחד המשברים הקשים במשפחת אברהם ואולי בתולדות ישראל בכלל. הרמב"ן עורר את השאלה האם חטאה אימנו שרה בעינוי הגר? ושמא אנחנו נענשים על כך לדורות?

הרמב"ן חשב שהיה כאן חטא של שרה, אבל המשפט הקדום בארצות מוצא האבות התיר לשרה להחזיר את הגר לעבדותה; אמנם אבר(ה)ם במידת החסד, רצה לנהוג אחרת, אלא שהיה אסור לו בשום פנים לפגוע בשרה והוא נאלץ לשמוע בקולה ולנהוג על פי דרכה.


הרב יואל בן נון מלמד ומפרש תנך

יושבי הארץ - טובים או רעים?עריכה

Shecm the city that have underground.jpg

העיר שכם מבט מהר גריזים

הרב מרדכי אליהו דן בנושא:יושבי הארץ - טובים או רעים ? בעלון פרשת השבוע:"מעייני הישועה" והגיע למסקנה שעיקר הבעיה היא ביושבי שכם וכך הוא כתב:

יש שני תיאורים סותרים על יושבי ארץ ישראל. מצד אחד מתואר שהם טובים. כך מתאר המדרש את אברהם אבינו שעובר בדרכו ארצות רבות ולא יודע מהי הארץ שאלוקים יראה לו: "בשעה שהיה מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים. אמר: הלוואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת".

כיוון שהגיע לסולמה של צור, שהוא שער הכניסה הצפוני של ארץ ישראל "ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור" מן הסתם גם הרגיש באוירא של ארץ ישראל שהוא מחכים. "אמר הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית רבה פרשה ל"ט)אם כן יושבי הארץ היו אנשים טובים. וזה פלא כיוון שאנו יודעים שאברהם אבינו מגיע לארץ בדיוק בזמן בו מוקמות חמשת ערי הכיכר. סדום ועמורה אדמה וצבויים "רעים וחטאים לה' מאוד". חכמינו גם אמרו על הפסוק "והכנעני אז בארץ - שהיו הכנענים כובשים את הארץ מידי זרעו של שם". וכידוע אברהם הוא מזרעו של שם והכנענים הם המקוללים על ידי נח בגלל מעשיהם הרעים אפילו למדרגת בני נח.

עיקר הבעיה היא עם אנשי שכם, שאברהם רואה מיד בהגיעו לארץ. "ויַּעֲַברֹ אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה והְַכּנְַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. ויַּרֵָא ה' אֶל אַבְרָם ויַּאֹמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזּאֹת". (בראשית יב, ו-ז) שואלים המפרשים, מה לאברהם אבינו ולשכם דווקא, שהוא נעצר שם? ולמה דווקא שם ה' מבטיח לו את הארץ? פירש רש"י: "עד מקום שכם - להתפלל על בני יעקב כשיבואו להלחם בשכם". כלומר, אברהם אבינו טרח ללכת לשכם, על אף שלא היה לו מה לעשות שם באותה שעה רק כדי להתפלל על זרעו שכשיבואו לכבוש את שכם, שיצליחו בכיבושם, ויישארו ויגורו שם. מיד אמר לו הקב"ה (פסוק ז'): "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזּאֹת". והרי שכם היא מהמקומות הרעים. הגרועים ביותר באומות. שכם בן חמור והמידות הרעות שלו. אנשים רעים, רוצחים ופראיים. לגודל הרשעה שלהם הורגים אותם בני יעקב בגלל שהם לא העמידו לעצמם בתי משפט לדון על פי החוקים שבני נח חייבים בהם,וביניהם לא לגזול נשים בעל כורחם.

צריך לומר שעד שאברהם אבינו הגיע לארץ ישראל היו שם אנשים טובים. "עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור". ברגע שאברהם מגיע לארץ ישראל מגיעה המעלה - מתחיל הרעב. מוקמת סדום ועמורה. אברהם רואה את אנשי שכם העתידים להיות רעים במיוחד. אברהם לא נבהל מהרוע הזה. הרעה הזאת שונה מרעת ארם. היא מגלה על מעלת המקום שבו עתידים ישראל לקבל את שבועות התורה בשמחה. זה המקום שהם בונים בו מזבח עם התורה מתורגמת לשבעים לשון על אבן. זה המקום עם הערך הרוחני הגדול ביותר.

על זה אמר הכתוב: "כְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח ג). "מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות. ואותו מקום שישבו בו ישראל - מקולקל מן הכל". כמו כלי דבש שנמצא מחוץ לבית. שכל הזבובים מתאספים סביבו בגלל מעלתו. יודע אברהם שזה זמני. רק עד שיבוא בעל הבית וישתמש בדבש לפי מעלתו. זו ארץ ישראל שראה אברהם בשכם. וזו הארץ של ימינו.

ברית בין בתריםעריכה

ערך מורחב : ברית בין הבתרים

Brit ben habetarim 1.jpg

יש מסורת לפיה בשבת פרשת לך לך עולים להר הבתרים - בתמונה חיים כהנא ז"ל איש נחלים - צילם:דניאל ונטורה

ברית בן בתרים היא מרכזה של הפרשה. אחרי נצחונו את המלכים והשיבו את לוט מהשבי באה פרשת הברית, שהיא מרכזית בחיי עם ישראל. בה הוא מבטיח לאברהם: שעבוד של 400 שנה בארץ זרה, המשעבדים ייענשו ובני ישראל ייצאו ברכוש גדול. עד אז, עוון תושבי הארץ יימלא ואז כל הארץ תהיה לבניו של אברהם. וכך נאמר:

"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם: תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה: כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה...בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. (ט"ו, י"ג,י"ח).

אֶבֶן טוֹבָה עריכה

מתוך ספרו של צבי אלפר ספר שירים בשביל החיים

Mid-Sunrise masada.ogg.jpg

השמש זורחת מעל למצדה ובהמשך לאימרה מטה:"רבי שמעון בן יוחי אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה" צילם:JezWegierski ויקישיתוף

                               "אֶבֶן טוֹבָה הָיְתָה תְּלוּיה בְּצַוָּארוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ
                                שֶׁכָּל חוֹלֶה הָרוֹאֶה אוֹתוֹ – מִיָּד מִתְרַפֵּא" [8]
           

אַבְרָהָם אָבִי, בִּנְךָ אֲנִי
תְּלֵה אֶבֶן טוֹבָה בְּצַוָּארִי
תַּנְחֵנִי כָּל יוֹם לַעֲשוֹת
חֶסֶד, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה.

אֶבֶן שֶׁתִּזְרַח וְתַבְרִיק
שֶׁתַּזְכִּיר לִי וּלְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ
שֶׁיֵּשׁ מַנְהִיג לַבִּירָה,
הָעוֹלָם לֹא הֶבֶל וָרִיק.

אֶבֶן שֶׁתְּסַיֵּעַ בְּיָדִי
לְהִלָּחֵם בָּרֶשַׁע ,
לְהַצִּיל חַסְרֵי יֶשַׁע,
לְהַצְדִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת
בָּאָרֶץ הַזֹּאת.

אֶבֶן שֶׁתַּכְרִיז:
"לֵךְ לְךָ" אֶל עַצְמְךָ,
הֱיֵה אַתָּה בְּכָל מְאֹדְךָ
אֱהַב אֶת הַבְּרִיּוֹת
קָרְבֵם עַד מְאֹד.

אַבְרָהָם אוֹהֲבִי, בִּנְךָ אֲנִי
עָזְרֵנִי לִהְיוֹת מִתַּלְמִידֶיךָ
בַּעַל עַיִן טוֹבָה, רוּחַ נְמוּכָה
וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה
בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה.

אַבְרָהָם אָבִי, בִּנְךָ אֲנִי
בַּמִּלְחָמוֹת חִזַּקְתָּ יָדִי
הִצַּלְתָּנִי מִיָּרְדִי-בּוֹר
מֵחֳלָיִים רַבִּים וְקָשִׁים דִּלִּיתָנִי.
בַּעֲרֹב יָמַי שָׁמְרֵנִי
"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר"
בִּנְךָ הִנֵּנִי.

הר בתריםעריכה

ערך מורחב: הר הבתרים

קיימת מסורת מהמאה ה-16 ב"אגרת יחוס אבות" משנת 1537 [9], לפיה יהודי צפת נהגו לעלות להר הבתרים בשבת פרשת לך לך. בשבת נהגו לשהות בהר ולקרוא בתורה את פרשת השבוע שבה מסופר על ברית בן הבתרים.

החוקר יוסף ברסלבי מצא כי כבר ב"אגרת יחוס אבות" משנת תר"צ (1537), העוסקת בקברים הקדושים שיהודי ארץ ישראל היו נוהגים להשתטח עליהם, מוזכר אחרי הקברים בבניאס, "מעמד לאברהם אבינו, והוא מקום בין הבתרים והוא על ראש ההר, וקורים לו הגויים "משהד א-טייר".

השליח משה ירושלמי כותב בשנת 1769: "מעמד בין הבתרים - שם הר גבוה ועליו בית גדול ושלושה מגדלים עליו. ובמקום הזה כרת הקב"ה ברית עם אברהם אבינו ע"ה". יהודי צפת המשיכו במסורת. הם היו יוצאים שבוע שלאחר קריאת פרשת לך לך בבוקר אל החרמון והיה קוראים שם את פרשת ברית בין הבתרים. ‏‏[10]

צבי אילן כותב כי בחודש מרחשון תשכ"ט , קבוצת יהודים חרדים העפילה על ההר לקיים מנהג יהודי קדמון. היה זה מנהג העלייה למקום בו נכרתה לפי המסורת "ברית בין הבתרים". הוא מציין "אף כי אין עדות מובהקת מן הכתוב , כי אכן בחרמון אירע הדבר, יתכן כי בימי הביניים שיערו יהודי בניאס, כי דוקא בחרמון אירע הדבר". מההר תצפית לחלקים הצפוניים של הארץ ולכן מתאים הוא להיות המקום בו נכרתה הברית :"לזרעך נתתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת (ספר בראשית, ט"ו, י"ח).

לפי מסורת אחרת התרחש מעמד בין הבתרים בהר שנאן, מדרום-מערב למושב מרגליות, על הגבול עם לבנון[9]. מסורת נוספת מאתרת את המקום ליד חברון.


הקשר בין ז' במר-חשוון לפרשת לך-לך בהסברו המופלא של הרבי שליט"א מליובאוויטש!!

התהלך לפני והיה תמים עריכה

הרב שמעון גולן כתב בדף לפרשת השבוע: בפרק האחרון בפרשתנו (פרק יז) אברהם אבינו מצטוה על המילה.

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד. וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹקִים לֵאמֹר. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם... זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר.

שלש עשרה פעמים מוזכרת המילה ברית (על נטיותיה השונות) בפרק: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ, וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי, לִבְרִית עוֹלָם, וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר, זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם, אֶת בְּרִיתִי הֵפַר, וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק. על פי זה נאמר במשנה (מסכת נדרים פרק ג משנה יא):

"רבי ישמעאל אומר: גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות."

ועוד כמה דעות שם במשנה המציינות את מעלת המילה:

"רבי יוסי אומר: גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה. רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה. רבי נחמיה אומר: גדולה מילה שדוחה את הנגעים. רבי אומר: גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר: התהלך לפני והיה תמים. דבר אחר: גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו שנאמר (ירמיה לג): כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי."

דעותיהם של ר' ישמעאל ורבי (יהודה הנשיא) מתבססים על האמור בפרקנו, זאת כמובן בהנחה שהברית בפרקנו היא ברית המילה, וכך מפרש רמב"ן (פסוק ד):

"הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים הוא ברית המילה כאשר יפרש זאת אות הברית, ואחרי הברית תהיה לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם."

על הקשר בין ברית המילה להבטחת וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם עומד גם "כלי יקר":

"אני הִנֵּה בריתי אתך. לשון הִנֵּה מורה על דבר המצוי כבר, ויש לומר כבר בריתי מצוי בך. והאמת כן הוא כי סתם מילה חיצונית זו, היא לתכלית נכבד והוא שממנה יוקח מופת על מילת ערלת הלב וטהרתו. ובלי ספק שקודם סתם מילה כבר היה לאברהם לב טהור ונמול, על כן אמר לו השם יתברך: יודע אני בך שכבר הנה בריתי אתך כי טהור לב אתה. אמנם לפי שעכשיו אני רוצה לעשותך אַב הֲמוֹן לכל גּוֹיִם, צריך אני ליתן פתחון פה לכל באי עולם למה אני ממנה אותך אַב הֲמוֹן גּוֹיִם, וזהו לפרסם מעלתך וטוהר לבבך נגד עיני כל העמים, על ידי מילה חיצונית זו המעידה על טהרת הלב, למען ידעו דורותיכם כי בדין עשיתיך אב המון גוים, זהו שאמר וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ – רוצה לומר אותו ברית לבבי פנימי אשר היה כבר כמוס ביני וביניך ולא ידעו בו כל באי עולם, הנה עכשיו הקמותי דגל נס הברית ההוא למען ידעו בו כל באי עולם וזה שאמר לִבְרִית עוֹלָם – רוצה לומר אותו ברית שהיה ביני ובינך יהיה עתה לברית כל העולם כי כל באי עולם ידעוהו ויסתכלו בו."

המקור: דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il הערות, תגובות ותרומות ניתן להפנות לרב שמעון גולן, ת.ד. 2119 אפרת, טל' 02/9931950

הקשר ליום ז' במרחשוון עריכה

ישנו מפרש בשם השל"ה (=רבי ישעיהו הורוביץ זצ"ל) שאומר שכל פרשה הנקראת במשך השבוע יש לה שייכות לזמן ולתאריך שבו היא חלה ולדוגמא פרשת מקץ שייכת בדווקא לחנוכה ופרשת דברים לתשעה באב ופרשת במדבר קשורה בקשר הדוק עם חג השבועות. לפי זה צריך להבין דבר תמוה מאד: פרשת לך-לך חלה תמיד בסמיכות לתאריך ז' במר-חשוון ןלכאור' ענינם של שני הדברים האלו הוא לא רק שאינו קשור אלא שלכאור' נראה שהם הפוכים בתוכנם: פרשת לך-לך ענינה "עליה" ,אברהם אבינו עולה מחרן לאה"ק ובפרט לפי מה שמבואר בחסידות ש"לך-לך" ענינו הוא הליכה מדרגא אחת נמוכה לדרגא אחרת גבוהה שלא בערך.

ז' במרחשוון ענינו "ירידה", האדם האחרון שבישראל מגיע מבית-המקדש ב"חודש השביעי" ה"משובע במועדות" לעבר ביתו המרוחק השוכן בנהר-פרת ואז ,רק אז, כאשר הוא כבר מגיע לביתו אפשר לבקש על הגשמים באה"ק בז' מר-חשוון (כי לפני-זה לא רצו שישבש הגשם את הילוכם של עולי-הרגל בחזרה לביתם). כדי לבאר את כל הנ"ל מקדים הרבי מליובאוויטש שליט"א מלך המשיח הסבר בחלק ה"נגלה" שבתורה שעל-פי זה יובן ענין נפלא המובא בתורת-החסידות החב"דית:

ישנם שני סוגי מקרים שיש ביניהם שני הבדלים המשקפים פרדוקס מענין מאד:השכיר והשליח: א)ההבדל הראשון-אצל השכיר מתייחס הפעולה שלו אל עצמו הוא לא עובד "בשביל המעביד" אלא לצורך קבלת השכר שהוא מעונין בו, הכל זה בעצם רק "בשביל עצמו" אצל השליח לעומתו-מתייחסת הפעולה שלו אל המשלח ועד כדי כך שהרבי מביא דיעה שהשליח מתייחס אל המשלח ולא רק באופן שפעולת השליח מתייחסת אל המשלח ולא רק שידו של השליח מתייחסת אל המשלח כ"ידא-אריכתא"(=יד ארוכה) של המשלח, אלא שהוא "כמותו ממ"ש של המשלח". ב)ההבדל השני-השכיר עובד בסמיכות מקום אל המעביד בכרמו או בשדהו או בשאר נכסיו. לעומתו השליח נמצא בריחוק מקום מן המשלח שלכן שלחו לשם המשלח כיון שהוא עצמו אינו יכול להגיע למקום רחוק כזה. יוצא מכאן פרדוקס מענין: השכיר שנמצא בסמיכות אל המעביד הרי מעשיו מתייחסים אליו לעצמו לעומתו דווקא השליח שנמצא בריחוק מקום מן המעביד הרי מעשיו מתייחסים אך ורק אל המשלח הוא אינו "מציאות" כשלעצמו. גם בחסידות ידוע שישנם שני מדריגות: אור וכח: האור שהוא בצמידות אל המאור וכאשר נסתיר את המאור יחדל האור להתקיים. לעומתו הכח הוא בריחוק מקום מן האדם שהפעיל את הכח. לדוגמא: כח הזריקה כאשר אדם זורק אבן אז גם כאשר הוא מוריד את היד האבן ממשיכה לעוף כי כח הזריקה נמצא כבר באבן ואינו צריך להיות "מחובר" עם הזורק כמו אור. בזה יובן הענין של הקשר בין ז' במר-חשוון לפרשת "לך-לך" אברהם אבינו הכיר בשכלו את הקב"ה כבר בגיל שלוש לפי דיעה אחת ולפי דיעה שניה בגיל ארבעים מתוך עצמו הוא הכיר את בוראו אף אחד לא לימד אותו זאת קודם. גם ההשפעה על הסביבה שלו הגיעה מתוך הבנה בשכלו הקדוש כי זוהי אכן הדרך הנכונה (=ראה רמב"ם ריש הל' עבודה-זרה בחלק "המדע") בפרשת "לך-לך" קורה משהו מיוחד: הקב"ה אומר לאברהם אבינו "לך-לך"-"צא מזה". צא מהחשיבה שלך הגם שהיא קדושה צא מ"מארצך"-הרצונות-הקדושים שלך. צא "ממולדתך"-ההרגלים הצדיקים שלך. צא "מבית-אביך" –השכל הנעלה שלך והרי אב-רם הוא "שכל הנעלם מכל רעיון" בקיצור הקב"ה אומר לו:"צא מהמציאות שלך בתור "נברא" קדוש ונעלה ככל שיהיה אך גם מוגבל מאד –ובכך שתקיים את ציווי-הבורא ותתבטל אליו-הרי תתאחד ותתכלל בו וכך תיהפך להיות חלק מה"בורא"-הבלתי מוגבל. כך גם מבאר אדמו"ר-הזקן-ב"ליקוטי-תורה" –את המילים "לך-לך" שפירושם "צא מעצמך" ועבור לדרגא נעלית שלא בערך מ"נברא" ל"בורא" מ"אידיאולוג" ו"פילוסוף"-חכם וקדוש וצדיק ככל שיהיה אבל "נברא"-להיות "שליח ה'"-הקב"ה הבורא הבלתי מוגבל. אברהם אבינו הופך להיות מ"שכיר"- העובד אמנם אצל הבעה"ב ,אך לצורך עצמו -ל"שליח" הנמצא בריחוק מקום אך מעשיו מתייחסים אל המשלח ממ"ש. זה בעצם מה שקורה גם בז' מר-חשוון: בבית-המקדש בחודש תשרי שאבו עולי-הרגל קדושה ודרגות רוחניות גבוהות מאד הם היו אכן "בסמיכות מקום" לבעל-הבית. אך למי מתייחסת עבודתם? לעצמם-"הם" נהנו מן הקדושה, הם "התעלו" בעבודת ה' שלהם אך הכל היה ענין אישי ופרטי המתייחס לעצמם בלבד. בז' מר-חשוון מגיע אחרון עולי-הרגל לביתו שב"ריחוק-מקום" מן המשלח-אך דווקא שם מתבצע רצון ה' האמיתי האדם הופך להיות מ"נברא" הממלא את רצונותיו-קדושים ככל שיהיו-ל"שליח-הבורא"-"כמותו ממ"ש של המשלח"-הוא מבצע את תכלית ירידת הנשמה לגוף בעולם-הזה-"נתאווה הקב"ה להיות לו ית' "דירה בתחתונים"-דווקא במקום המרוחק נמצא השליח בהתאחדות מוחלטת עם המשלח כיון שדווקא כך הוא ממלא את רצונו של המשלח. לפי זה מי שדבוק באמת אל מקורו הוא דווקא הכח ולא האור כי בזה שהכח ממשיך לעבוד גם אחרי שהאדם הפסיק להשקיע בו כח הוא מגלה שהתקשרותו למקורו היא כל-גבוהה-וכל-כך גברה התקשרותו למקורו עד-כדי כך שהוא ממשיך במשימתו גם לאחר שנתעלם ממנו האדם הזורק. שלא כמו האור שבמבט ראשון נראה יותר מקושר למקורו אך בשינוי-מקום הכי קטן הוא חדל לבצא את הוראת המאור ולהאיר. כך זה גם בשליחות של הרבי שליט"א מלך המשיח: במבט ראשון וחיצוני נראה כי מי שנמצא כל חייו ב-770 הוא "חי" את הרבי "נושם" את הרבי וכל מציאותו היא הרבי ,לעומתו השליח הנמצא בריחוק מקום נראה כביכול כאדם המרוחק יותר מהרבי. אך במבט שני פנימי ומעמיק יותר דווקא מי שנמצא בשליחות מבצע את כוונת הרבי שליט"א מלך המשיח-"להפוך את העולם"-לעולם של גאולה ע"י שמכין את עירו וסביבתו "לקבל פני משיח צדקנו"-דווקא במקום שנראה לכאור' רחוק מ"אור פני מלך חיים". וכפי שהרבי התבטא כמה-וכמה פעמים ש"הים אינו מפריד ביני לבין השליחים אלא מחבר אותנו" ולשליח אחד ענה "יותר רחוק –הרי זה יותר קרוב". לפי זה יובן שהענין הנ"ל לעזוב את ה"מציאות" האישית שלך ותהיה קדושה ורוחנית וטהורה וצדיקה ככל שתהא-לעבר הביטול המוחלט אל הבורא המצווה אותך לפעול בשבילו דווקא בריחוק מקום ממנו-ודווקא כך אתה נהפך להיות "כמותו דהמשלח ממ"ש"!!! ומכאן גם הוראה לכל אחד מאיצנו כאשר נגמר חודש תשרי ולכאור' עצובים שהרי צריך להיות "הנהג בהם מנהג דרך-ארץ" בגשמיות ו"משאו ומתנו באמונה " וכו' אזי מגלה לנו הרבי כאן שאדרבא זוהי לא "נפילה" ח"ו הגורמת לעצבות אלא אדרבא "שמח זבולון בצאתך"-עליך לשמוח בכך שאתה ממלא את ציווי הקב"ה "דירה בתחתונים"-ודווקא כך אתה מתחבר אל הקב"ה שלא בערך-ויורד אל "נהר-פרת" ומבצע את המשימה שהיא תכלית שלימות הכוונה. יחי אדוננו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!!!

אלון מורה- שבת לך לךעריכה

בשבת מוקדש לישוב אלון מורה - השבת בו הישוב עלה למקומו

שבת אלון מורה פרשת לךלך.PNG

"ישע שלנו" גליון 120 חשון תשס"ט

הערות שוליים עריכה

  1. בראשית, י"ג,ט'
  2. הוצאת מכון פרשגן, ירושלים, מנחם אב, התשע"א
  3. ויש שהמקרא עצמו מפרש "שמאל" צפון כגון, "וְשָׁב מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ בֵּית דָּגֹן וּפָגַע בִּזְבֻלוּן וּבְגֵי יִפְתַּח אֵל צָפוֹנָה בֵּית הָעֵמֶק וּנְעִיאֵל וְיָצָא אֶל כָּבוּל מִשְּׂמֹאל" (יהו' יט כז).
  4. הרוח הדרומית מכונה במקרא בשמות ימין, תימן, נגב, דרום. אבל בארמית שגור דָרוֹמָא בלבד כמבואר לעיל "הנגבה" (פסוק א).
  5. פשיטתא תרגם גם כאן "אן אנת לימינא אנא לסמלא".
  6. ובעקבותיו פירש גם רד"ק: "אם תרצה אתה ללכת לצפון הארץ, אני אהיה בדרום... ואם תרצה אתה להשאר בזה שהוא הדרום - אני אהיה נדחה מפניך ואלך לצפון הארץ".
  7. "מרפא לשון" ו"תוספת מלואים" דחו גרסת וְאַצְפְּנָךְ, ואולם הרב צובירי ב"פרשה מפורשה" תמך בה.
  8. בבא בתרא ט"ז, ע"ב
  9. 9.0 9.1 עמנואל הראובני
  10. ‏מקור:זאב וילנאי, ארץ גולן, עמ'103‏

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית