Fandom

Ventura Daniel Wiki

פרשת מסעי

7,311דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

Foster Bible Pictures 0081-1 Journeys of the Israelites.jpg

מסעי בני ישראל Journeys of the Israelites. Illustration from the 1897 Bible Pictures and What They Teach Us: Containing 400 Illustrations from the Old and New Testaments: With brief descriptions by Charles Fost - 1897

פרשת מסעי היא הפרשה העשירית והאחרונה בספר במדבר. עם סיום הפרשה בפסוק :"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ"[1] - מכריז בעל הקורא  :"חֲזַק חֲזַק ונתחזק" וישיב על כך הציבור . בקריאה זו נוהגים לסיים את כל אחד מחמישה חומשי תורה (ראו להלן). פרשה זו, כמו הפרשות האחרונות בספר במדבר התרחשו בערבות מואב, על ירדן יריחו, מקום בו יחולו פרשיות ספר דברים.

בפרשת מסעי תוארו מסעות בני ישראל במדבר סיני. העם נצטוה להכרית את יושב הארץ, לחלק את ארץ כנען לנחלות שבטי ישראל ולשם כך נבחרו נשיאים חדשים. משה רבינו בחר ערים לשבט לוי וכן נבחרו ערי מקלט. ולסיום, בא לידי הפתרון סוגיית בנות צלופחד.

פרשת מסעי, כמו קודמתה פרשת מטות והפרשה הבאה פרשת דברים נקראות לעולם בשלושת השבועות, בין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב הקרויים ,ימי בין המצרים. הפטרת השבת היא אחת משלושת ההפטרות המכונות "תלת דפורענותא". ירמיהו הנביא מתרעם:"כֹּה אָמַר ה', מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל--כִּי רָחֲקוּ, מֵעָלָי; וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, וַיֶּהְבָּלוּ. ו וְלֹא אָמְרוּ--אַיֵּה ה', הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת--בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם. " [2]. וגם בא יש זכרון למדבר סיני ולכפיית הטובה של בני ישראל.

תוכן הפרשהעריכה

פרשת השבוע עוסקת בנושאים הבאים:

  1. כתיבת מסעי בני ישראל - משה רבינו ערך את המסעות מרעמסס: הוא האזור בו השיב יוסף הצדיק את בני יעקב ביורדם למצרים בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר, צִוָּה פַרְעֹה (מ"ז,י"א) - נראה כי היה זה האזור המשובח ביותר במצרים. רש"י באר :"מארץ גושן היא" - דהיינו בחלק מהארץ הקרוב לחצי האי סיני - מכאן גם מיקומו בתחילת מסעי בני ישראל.
  2. המסע במדבר סיני - ממדבר סין, לאחר שביעי של פסח, בו חצו את ים סוף עד לערבות מואב מול ירדן יריחו. הפרשן רש"י פירש:"אלה מסעי: למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה...נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות".
  3. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל... - הפרשן ספורנו כתב:"כִּי מַה שֶּׁכָּבְשׁוּ חוּץ לָאָרֶץ לא הֻצְרַךְ לְחַלֵּק בְּגורָל. וּבְכֵן חִלֵּק משֶׁה אֶת אֶרֶץ סִיחון וְעוג בִּלְתִּי גורָל, כְּפִי הַנִּרְאֶה בְּסֵפֶר יְהושֻׁעַ. וְזֶה כִּי אֶרֶץ סִיחון וְעוג אֵין בָּהּ קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְרָאֵל, כְּאָמְרו "וְאַף אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (יהושע כב, יט), וְלא הָיְתָה רְאוּיָה לְגורָל אֲשֶׁר עִנְיָנו בְּרוּחַ הַקּדֶשׁ".
  4. ונשיא אחד ונשיא אחד ממטה תקחו - רש"י פירש:" נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים ובורר לכל או"א חלק הגון ומה שהם עושין יהיה עשוי כאילו עשאום שלוחים" (רש"י במדבר ל"ז י"ז) ומינה גם לניהול כל עניני הכלל שהנבחרים פועלים בתורת שליחים ואפוטרופסים, ואין כח למנות על אנשים גדולים שליחים או אפוטרופסים שלא מדעתם.
  5. ערי הלווים - הפרשן רמב"ן פירש:"אלף אמה סביב - (פסוק ד): - ואחריו אומר אלפים אמה (פסוק ה), הא כיצד, אלפים הוא נותן להם סביב, ומהם אלף פנימיים למגרש והחיצונים לשדות סביב ולכרמים, לשון רש"י מדברי רבותינו (סוטה כז ב).
  6. ערי המקלטמדרש תנחומא נאמר:"ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. בשגגה ולא בזדון. אם ילך אדם ויהרוג בזדון ויאמר בשגגה הרגתי ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקדוש ברוך הוא, אפילו הוא נכנס ובורח למזבח שלי, הרגו אותו, שנאמר, מעם מזבחי תקחנו למות (שמ' כא יד). ומי היה זה שברח למזבח ונהרג. זה יואב, שנאמר, והשמועה באה עד יואב וגו' (מ"א ב כח). את מוצא, שחכם גדול היה יואב בתורה וראש סנהדרין, שנאמר, יושב בשבת תחכמני ראש השלישים (ש"ב כג ח), ולא היה יודע שכתוב בתורה, [ו] כי יזיד איש על רעהו וגו' (שמ' כא יד), שהלך והחזיק בקרנות המזבח. אלא אמר יואב, הרוגי בית דין אינם נקברים בקבורת אבותיהם, אלא הן לעצמן. מוטב לי למות כאן, שאקבר בקברי אבותי.
  7. סיום לפרשת בנות צלופחד - לעתיד לבוא. בילקוט שמעוני נאמר:"כן מטה בני יוסף דוברים (כתוב ברמז תשע"ד). לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ, בשלמא יוה"כ יום מחילה וסליחה [יום שניתנו בו לוחות אחרונות] אלא בט"ו באב למה, אמר רב [יהודה] יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, מאי דרוש, זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה. רב נחמן אמר רב שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדבור עם משה דכתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וכתיב ויאמר ה' אלי לאמר אלי היה הדבור:


מה מסמלות מ"ב המסעותעריכה

Sequence 01-045:51

Sequence 01-0

הרמב"ן באר: אלה מסעי - אחרי נקמת מדין שאמר לו הקב"ה למשה אחר תיאסף אל עמיך (לעיל לא ב): ואחרי שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן דעתו לכתוב המסעות. ונתכוון בזה להודיע חסדיו של הקב"ה עימהם, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תחשוב שהיו נעים ומטולטלין ממקום למקום תמיד ולא הייתה להם מנוחה, אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעות, כמו שכתב הרב רש"י מדברי רבי משה הדרשן:

והוסיף הרב במורה הנבוכים (ג נ): תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון, ואמרה התורה (דברים כט ה): לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים. על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחזק אלה האותות כולם בזיכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה, כל אלו דבריו. והנה מכתב המסעות מצוות השם היא מן הטעמים הנזכרים, או מזולתן עניין לא נתגלה לנו סודו, כי "על פי ה'" דבק עם "ויכתוב משה", לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם "למסעיהם", שכבר הודיענו זה (לעיל ט כ): על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו:

ראו ערך מורחב:מסעי בני ישראל במדבר סיני

לחיות עם הזמןעריכה

עודכן בשנת תשע"ד
שיעורו של הרב מוטי אלון בחצור האדמ"ר הזקן היה אומר:"יהודי צריך לחיות עם הזמן" - מה הכוונה ? מעודכן, חדשות, מבזק או שמועה - אחיו הסביר : ב"שלישי" של הפרשה אתה ביום שלישי.

בפרשת "מטות" למדנו בששי " אחיכם יצאו למלחמה". בפרשת מסעי "המסעות של בני ישראל, אשר יצאו מארץ ממצרים " - לא כולם מארץ-מצרים, אלה ממקום קודם למקום חדש כל הזמן יוצאים ממצרים - מן המצרים, יש נילוס ואין צורך בגשמים, אמרו לכם "נרפים" , והשאלה מדוע: רק מתוך ירידה למטה (רק השבוע הבנו זאת - בירידה למקלטים - יש עכברים מתחת לבית) נעלה. ה"עכברים" יכלו להתפתח - לבנות עיר מתחת לבאר שבע - הוא לא יכול להזיק, אבל יכול להטריף לך את החיים. משה כותב את " וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם".

נגיע ל"שלישי" : " וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמֹר. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. (וכאן ההזהרה). וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.

ועל מה אין לדון: זֹאת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן, לִגְבֻלֹתֶיהָ.. בפרשה של היום נלמד כי השורשים של המילה "מורשה": ירש : שתי משמעיות - לרשת ולגרש - לפני התנחלות יש לגרש. וההמלצה: לג,נה וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.(הדקה ה-23:00)

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'עריכה

עודכן בשנת תשע"ד
ראו ערך מורחב:ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'

ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' - הוא נושא שיעורו של הרב מוטי אלון. ובהשאלה מה נותנת לנו הרשימה ? קודם נראה מה אומרת הכותרת.

Cquote2.svg אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי ה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. (ספר במדבר ל"ג, א'-ב' Cquote1.svg
. נשים לב במיוחד לפסוק השני. מה החשיבות של של המונח "וַיִּכְתֹּב" - הרי הוא כתב את כל התורה ! ומה הכוונה "לְמוֹצָאֵיהֶם" ?

האדמו"ר הזקן שואל רק היציאה הראשונה היא "אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" - השאר יצאו האחד מהשני.

הדגש הוא שהמסעות כולן היו בפקודת ה'. כולם היו שלב ביציאת מצרים. בדומה לכך בפרשת קודמת, נבה מסופר על בקשת שבטי ראובן וגד. תחילה נראה כי מדובר במשא ומתן בינם לבין משה רבינו. הם נענים לדרישתו. ואז בקטע האחרון, יש תוספת "על-פי ה'" ואז צורפו אליהם חצי שבט המנשה. הדגש הוא שכל המהלכים נעשו במצוות הקב"ה.

למה נכתבו המסעות?עריכה

Encampment of Israelites, Mount Sinai.jpg

מאהל של בני ישראל, בהר סיני צייר:Joseph Mallord William Turner (1775-1851)

”אלה מסעי בני ישראל“ (לג. א) נכתב על כך במדרש הגדול על-ידי ר' דוד בן עמרם העדני במאה ה-13 [3] למה נכתבו המסעות? מה הטעם להביא רשימה ארוכנ של מקומות, אשר איש לא יוכל לאתר אותן ולכן גם לא ניתנת לשיחזור.

"אלא אמר משה בינו לבין עצמו: אם אין אני כותב המסעות מיציאת מצרים ועד היום הזה, למחר יאמרו אומות העולם: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא ניתן להם קורת רוח, אלא היו מהלכין ביום ובלילה, מפני שתעו במדבר.

לכך כתב כל המסעות, כדי שידעו אומות העולם שאי אפשר שיתעה אדם בכמה מקומות אלו המנויין ארבעים שנה, כל שכן שש מאות אלף. וכדי שידעו שלא נתאחרו ישראל במדבר ארבעים שנה, אלא בשביל מה שארע להן. לכך כתב כל המסעות"

ישעיהו ליבוביץ הביא מדרש זה בספרו "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" והוסיף:"לכן כתב כל המסעות - הינו בגלל פרשת המרגלים שבעטיה נגזר עליהם לנוע במידבר ארבעים שנה.

חשיבותה של החניהעריכה

רוני נוימן במוסף השבת של מקור ראשון כתב על חנה וסע - "דרכה של התורה לציין את חניות בני ישראל לצד נסיעותיהם במדבר מלמדת פרק בחשיבות העצירה וההתכנסות במהלך תנועת החיים" ותחילה לרעיון:

… וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת, וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת;

וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר,

וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם… (במדבר לג, ה-ז)

נוסח תיאור המסעות שבפרשה מעלה תמיהה: במקום לציין רשימה של נקודות ציון שבהן עברו בני ישראל במדבר ("ויסעו בני ישראל לרעמסס… ויסעו לסכת… ויסעו לאתם…"), מסעם מתואר בדרך של מסע וחנייה, כאשר כל מקום מוזכר פעמיים. מכפילות זו אנו למדים שיש טעם משמעותי לציין גם את המסעות וגם את החניות. התורה מלמדת אותנו את ההבדל שבין "ויחנו" לבין "ויסעו", או אם תרצו: על תודעת הנסיעה לעומת תודעת החנייה בחיינו. לעתים אנו נמצאים במצב של נסיעה – משקיעים את כולנו ודוהרים לקראת היעד הבא… ולפעמים מגיע הזמן לעצור, לחנות לקראת הנסיעה הבאה. לכל אחד מהמצבים האלה יש מאפיינים שונים, תודעה שונה וסכנות ויתרונות משלו. אם נתעמק בסיפור מסעם של עם ישראל במדבר נוכל למצוא את הסיפור שלנו, סיפור מסע חיינו.

והנה הבחנה בין מה שקורה בנסיעה לבין מה שמתרחש בחניה:"ואכן, אם נערוך סקירה של חטאי בני ישראל במדבר נוכל לראות את ההבדל באופי שבין החטאים שנעשו בזמן של "ויסעו" לבין אלו שנעשו בזמן של "ויחנו". החטאים שנעשו אחרי תיאור נסיעה הם חטא המתאוננים (פרק יא) וחטאם של ישראל שקצרה נפשם בדרך והתלוננו "למה העליתנו ממצרים" (פרק כא). אלו אכן חטאים שמאפיינים הליכה בדרך; יש בהם אובדן אמונה, שכחה של צדקת הדרך. בני ישראל שוכחים את המהות ועוסקים ב"קטנות". אין כאן כפירה של ממש אלא קטנוניות וקוצר-רואי.

לעומתם, החטאים שמגיעים מיד לאחר תיאור חנייה הם שונים באופיים. חטא המרגלים, מי מריבה, הזנות עם בנות מדיין, חטאה של מרים וקישוש העצים בשבת – כולם נעשו דווקא בזמן חנייה. חטאים אלה מהותיים יותר ונובעים מתוך פגם בהתכנסות סביב דבר ה'. ייתכן שחטאים אלו נובעים מהמצב הנפשי שכרוך בחנייה – הפסיביות שעלולה להביא לחטא, מעין בטלה הגוררת עוון.

והמסקנה: מתוך ההתבוננות בחטאי ישראל במסע ובחנייה ניתן ללמוד גם על חיינו. לכל שלב בחיים יש אופי משלו. במסע, כאשר אנו פעילים, מתחדשים ועושים, יש אקטיביות ברוכה, אך עם זאת – עלינו להיזהר שמא נחטא דווקא מתוך השתקעות-יתר בעשייה. דווקא כאשר אנו בעיצומו של מסע אנו צריכים לזכור לעצור, לחנות ולהיזכר למה אנו הולכים ולאן פנינו מועדות, על מנת לשמור על אותה אמונה שתבטיח שנמשיך ללכת בדרך טובה ושלא נשכח את המהות. עם זאת, גם לחנייה חסרונות משלה, ולכן עלינו לשמור על מינון נכון של נסיעות.

"וְהוֹרַשְׁתֶּם".."וְהוֹרַשְׁתֶּם"עריכה

Daat mikra.jpg

גבולות ארץ כנען - שיטה מרחיבה, ברשות אטלס דעת מקרא הוצאת מוסד הרב קוק

1Map Land of Israel.jpg

גבולות ארץ ישראל לפי פרשת מסעי שירטוט:Emmanuelm ויקישיתוף

בפרשת השבוע נאמר פעמיים: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.[4]

הרב מוטי אלון בשיחתו לפרשת השבוע על הירושה ועל ההורשה כתב:" הפעולה הראשונה, אם כן, היא ההשתחררות מכל הע"ז המקומית ומרוח התרבות האזורית. נזכור כי דור זה הוא דור, שחווה את הטראומה של בנות מואב בשיטים ואת עוון פעור, זהו דור, שהרגיש מה קורה כשהזהות הפנימית מתעמעמת. ייתכן מאוד כי דור זה חי בתקווה, שברגע שהם יכנסו לא"י משברי הזהות יסתיימו. בא הצו האלוקי ומחדש, כי גם בארץ ישראל יכול להיות משבר זהות, ואולי עמוק יותר, על כן מצטווים ישראל שברגע שהם עוברים את הירדן למַגֵר את תרבות ארץ כנען בכדי להפוך אותה לארץ ישראל. שאם לא כן הארץ תקיא אותם מעליה.

אנו מצווים "להוריש" את יושבי הארץ ואח"כ אנו יכולים "לרשת" אותה. ההטיות "להוריש" ו"לרשת" הם למעשה הטיות של פעולה הפוכה. "להוריש" היא למעשה להיות רש, לאמר להיות חסר דבר מסוים, למעשה זוהי הורשה אותה מוריש האב לבנו אחרי מאה ועשרים שנה, בפעולה זו הוא למעשה נהיה רש. לעומת הבן הוא היורש הוא מקבל את אותה ירושה.

מ"מ, אנו נבקש לראות על פסוקים אלו, ובמיוחד על הפסוק האחרון שהבאנו לעיל, "והורשתם אותה וישבתם בה", שתי פרשנויות מרכזיות, העולות למקום אחד . זו של רש"י וזו של הרמב"ן. רש"י מפרש: "והורשתם את הארץ – והורשתם אותה מיושביה, ואז 'וישבתם בה'- תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה"

לפי הרמב"ן מצוות עשה לרשת את הארץ ולא למאוס בה, ומכאן רומז הרמב"ן על התפתחות שאולי תצוץ לה במשך הדורות, התפתחות כאותה הצעה, שעלתה בקונגרס הציוני תחת השם "תוכנית אוגנדה":

"ואִלוּ יעלה על דעתם ללכת ולכבוש את ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה'"

ומכאן ממשיך הרמב"ן ומאריך בחשיבות ישיבתה של ארץ ישראל, "ושאסור לצאת ממנה", כלשונו. בכדי להשלים את תמונת הדברים, נראה נא את דברי הרמב"ן על ספר המצוות:

"מצווה רביעית- שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב ולא נעזבנה ביד זולתינו מן האומות או לשממה"

כבר מִדְבָרִים אלו עולות מספר נקודות חשובות. ראשית יש חובה לדור בארץ , שנית ישנה גם חובה "שלא נעזבה ביד זולתינו מן האומות", אין הדבר משנה מה אותה אומה עושה בארץ, ייתכן כי היא דואגת לרווחה המקומית. כך או כך אין הדבר משנה. ישראל מצווים להיות ריבוניים בארץ ישראל.

"והוא אומרו להם 'והורשתם את הארץ ושיבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ"

והרמב"ן ממשיך ומעיר על חשיבות מצווה זו, עד שהיא נכפלה מספר פעמים: "ונכפל בזה העניין במצווה זו במקומות אחרים כאומרו יתברך: 'בואו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם' ופרט אותה להם במצווה זו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר 'ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר בשפלה....שלא יניחו ממנה מקום"

לקריאת השיחה במלואה הקש על הקישור לעיל

אם לא תורישו את יושבי הארץעריכה

דב יציב, אחראי תלמידים בישיבת אור וישועה כתב על הנושא אם לא תורישו את יושבי הארץ

בפרשתנו, אנו מצווים לרשת את הארץ. וכך אומרת התורה:" (נב) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ: (נג) וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: ... (נה) וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ: (נו) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם: פ"

מהי אותה הירושה המוזכרת בפסוק? כיצד יורשים את הארץ?
בבואנו להבין מונח זה, אנו נגשים לתרגום אונקלוס המתרגם בכל הפסוקים האלו והורשתם – ותתרכון. פירוש מילה זו בעברית הוא "וגרשתם". על זה אומרת התורה, שאם אנו לא מגרשים את יושבי הארץ, ומתנחלים בארץ לשבטינו, הרי אותם הגויים שהשארנו כאן ולא גרשנו, יהיו לשכים בעיננו ולצנינים בצידינו. שוב שני מילים קשות.

מסביר רש"י לשכים בעיניכם - ליתדות המנקרות עיניכם. ולצנינם - פותרים בו הפותרים לשון מסוכת קוצים הסוככת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא: התורה ממשילה כאן משל על צורת היחסים ביננו לבין יושבי הארץ. אך כל מעיין מבין כי יש עומק לדברים אלו והדברים באים לידי ביטוי לא רק ברמה הפשוטה שבה הם נשמעים.

רובד אחד מעומק הדברים מסביר הרמב"ן בפרושו לאחר הבאת דברי רש"י: אבל הכונה "בשכים בעיניכם", להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו, כמו כי השחד יעור פקחים (שמות כג ח), וכן ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד) על דעת רבותינו (תורת כהנים קדושים פרשה ב יד). יאמר כי ינקרו עיניכם להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו, וילמדו אתכם בכל תועבותיהם ולעבוד את אלהיהם, כמו שאמר (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם. ואחר שיהיו שכים בעיניכם - ויטעו אתכם לשוב מאחרי, יהיו צנינים בצדיכם - שיכאיבו ויצערו אתכם לשלול ולבוז אתכם. ואחר כך וצררו אתכם - שילחמו בכם ויביאו אתכם במצור...

כלומר מסביר הרמב"ן ששיטת העמים תהיה קודם כל ליצור הטעיה ולהרחיקנו מהקב"ה, ההטעיה תהיה כל כך חזקה שלא רק שלא נראה אנו גם לא נבין שזו תכנית שמטרתה השמדתנו. השלב השני במאבק יהיה מאבק פיזי באופן מוחלש, רק כמה גניבות, פיגוע פה ושם. ובסוף תהיה מלחמה. שיטה זו שהרמב"ן מזכיר היא מתוחכמת ביותר, אם האויבים היו מתחילים מלחמה מיד, הרי בודאי היינו אוזרים עוז ונלחמים בהם בגבורה מחרדתנו. אבל כאשר הדברים נעשים לאט לאט, קודם מעוורים את העיניים, מערערים את האמונה בזכותנו כאן, אח"כ לאט לאט מתחילים בפגיעות קטנות שלא מצריכות מלחמה כוללת וכך מעלים את רף הסיבולת עד שאפילו כשילחמו בנו מלחמה שלמה ח"ו, לא נוכל לנצח כי לא נהיה שלמים ברוחנו ונבין שהאמת איתנו, ו"באין חזון יפרע עם". יהי רצון שנדע להתמודד נגד כל הקמים עלינו, תמיד עיננו לנוכח יביטו ונאמין בצדקת ירושתנו בארץ. וכך ננצח גם בכל המאבקים מתוך אמונה, עוז וגבורה

מסעי בני ישראלעריכה

Exodus Map.jpg

מסעי בני ישראל המקור:ויקישיתוף

ראו ערך מורחב: מסעי בני ישראל במדבר סיני
בסוף ספר שמות מצאנו למדים:"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" [5] - דהיינו: א' ניסן ב"א תמ"ט. באחד לחודש השני (אייר) בשנה השנית ( ב"א תמ"ט) ליציאת בני ישראל ממצרים מתחיל ספר במדבר, כפי שנאמר:"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר"[6] - בשנת (2,449) לבריאת העולם. יוצא מכאן כי האמור בספר במדבר התרחש חודש לאחר סיום ספר שמות. רש"י מבאר זאת בד"ה וידבר ה' במדבר סיני באחד לחדש וגו' : " מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן. וכשנפלו בעגל מנאן לידע מניין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם.

סדר עולם רבה - פרק ז' מפרט את זמן מסעי בני ישראל במדבר סיני. בשנת תמ"ט היו אירועים נוספים: פסח שני - בי"ד אייר ובכ' אייר עלה הענן מעל משכן העדות [7]. ב"קברות התאוה" היו חודש ימים - מדרש רבה לומד זאת מהפסוק:"לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם" [8]. עוד שבעה ימים המתינו למרים הנביאה, אשר שהתה מצורעת מחוץ למחנה. בכ"ח סיון הגיעו למדבר פראן ולמחרת נשלחו המרגלים. המדרש לומד זאת מהפסוק:"וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" [9]. והמרגלים :"וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם" דהיינו ט' באב תמ"ט. כאן נגזר עליהם כי :"בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת-תְּנוּאָתִי" [10].

מדרש רבה מבחין ב-38 השנה במדבר :"וְהַיָּמִים אֲשֶׁר-הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר-עָבַרְנוּ אֶת-נַחַל זֶרֶד שְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד-תֹּם כָּל-הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָֹה לָהֶם" [11] בשתי תקופות :

  1. "י"ט שנה חוזרין ומטורפין"
  2. וי"ט שנה ישבו בקדש ברנע

מספר השנים השווה נלמד מהפסוק:"וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם" [12]. והסיכום הוא :"ונמצאו כל המסעות מ"ב".

מעלת גבול דרוםעריכה

EgyptIsraelBorderEilat.jpg

הגבול הדרומי
צילם: Wilson44691 ויקישיתוף

עודכן בשנת תשע"ד
מדוע התורה התחילה בביאור הגבולות של ארץ ישראל דווקא בצד דרום • ובאיזה רוח של העולם צריך לכוון בכדי לקבל חוכמה • ומיקומה של המנורה בבית המקדש

"וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה" (ל"ד, ג')

"והיה לכם פאת נגב - רוח דרומית אשר מן המזרח למערב" (רש"י)

התורה מתחילה לבאר דווקא את הגבול הדרומי: "והיה לכם פאת נגב". ניתן למצוא בכך רמז לחשיבות הרוחנית של צד דרום. וכמאמר חז"ל (ב"ב כ"ה ע"ב, זוהר ח"א בראשית כ"ו ע"ב ועוד): "הרוצה להחכים – ידרים", ואין חכמה אלא תורה. המנורה נקבעה בצד דרום, והיא מורידה שפע של קדושה וטהרה, שפע של חכמה אמיתית, דרך התורה לעם ישראל.

אתר הרב

"נחל מצרים" הוא ואדי אל ערישעריכה

Gevul dromi.jpg

תרשים הגבול הדרומי

ראו ערך מורחב:נחל מצרים בפרשתנו תואר "נחל מצרים" כגבול הדרומי של ארץ ישראל, כאמור:" וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה. וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה [13], נחל מצרים אשר נשפך אל הים התיכון, שהוא הגבול המערבי של ארץ ישראל.

דר' יואל שילה בדף שבועי הביא פירושים אחדים לזיהוי נחל מצרים במאמרו הוא נחל מצרים, הוא נילוס, הוא ואדי אל-עריש:

  1. לפי השיטה הראשונה נהר מצרים ונחל מצרים חד הם, והכוונה לנילוס. זיהוי זה מופיע כבר בתרגום יונתן לפרשתנו: ויקיף תחומא מקיסם לנילוס דמצראי, וכך מפרש גם רש"י. לשיטתו, נחל מצרים הוא גם הנהר המוזכר במקרא בשם פישון, יאור ושיחור.
  2. כנגד שיטת זיהוי נחל מצרים עם הנילוס, יש המזהים את נחל מצרים עם ואדי אל-עריש. ייתכן שראשיתו של זיהוי זה נמצאת כבר בתרגום השבעים, המתרגם את נחל מצרים - Rhinocorura , כנראה שמה הקדום של אל-עריש.
  3. השיטה הפרשנית השלישית מבחינה בין נחל מצרים ונהר מצרים. המילה 'נחל' מתארת ערוץ שלעתים זורמים בו מים ולעתים הוא חרב, ואילו המילה 'נהר' מתארת נחל גדול ורחב שהמים זורמים בו ללא הפסק. לשיטה פרשנית זו יש להבחין בין שני סוגי גבולות של ארץ ישראל: גבול האבות המתואר בברית בין הבתרים ומגיע עד הנילוס, וגבול משה המתואר בפרשתנו ומציג תחום מצומצם יותר המגיע בדרום רק עד ואדי אל-עריש.

ראה לנו להציע כאן שיטה פרשנית רביעית, הטוענת שרש"י וסיעתו באמת לא זיהו את הנילוס כנהר שחוצה את מצרים מדרום לצפון, כפי שהוא מוכר בימינו, אלא זיהו את הנילוס עם הנהר הזורם ממזרח למערב בין מצרים וארץ ישראל. תיאור זה מתאים באמת לוואדי אל-עריש, ואם כנים דברינו, לערוץ זה הם כיוונו באמרם 'נילוס'. לעומתם, חכמי ישראל שחיו במצרים ובארץ ישראל הכירו היטב גם את הנילוס החוצה את מצרים מדרום לצפון וגם את ואדי אל-עריש בשמם המוכר לנו כיום, ולכן הקפידו להבחין ביניהם. חכמי מצרים וארץ ישראל הניחו שרש"י וסיעתו התכוונו באמת לנילוס כשהשתמשו בשם זה, ומכאן מקור הביקורת עליהם.

ראו בקישור לעיל את המאמר במלואו יחד עם מראי המקומות

משמעות שמות המקומותעריכה

1Exodus map Hebrew.jpg

קיימות שיטות שונות לגבי זיהויים של המקומות ותיאור המסלול, ובפרט מיקומו של הר סיני ומקום חציית ים סוף. בחרנו כאן שרירותית באחת מהן על מנת שלא לסבך את הלומד עם מפה המשלבת שיטות שונות (למשל כמו זו). לחצו על המפה להגדלתה.שירטט :ori~229

תרגום יונתן בן עוזיאל [14] הביא פירוש למקומות, בהן עברו בני ישראל. פירוש המסביר את טבעו של המקום.

  1. וַיִּסְעוּ, מֵחֲצֵרֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּרִתְמָה (י"ח). - מקום שמגדל אילני רתמים.
  2. וַיִּסְעוּ, מֵרִתְמָה; וַיַּחֲנוּ, בְּרִמֹּן פָּרֶץ (י"ט). - כרימון שמחזק פירותיו.
  3. וַיִּסְעוּ, מֵרִמֹּן פָּרֶץ; וַיַּחֲנוּ, בְּלִבְנָה (כ'). - מקום שגבולין לה מלבני בנין.
  4. וַיִּסְעוּ, מֵרִסָּה; וַיַּחֲנוּ, בִּקְהֵלָתָה (כ"ב). - מקום שנקהלו קרח ועדתו על משה ואהרן.
  5. וַיִּסְעוּ, מִקְּהֵלָתָה; וַיַּחֲנוּ, בְּהַר-שָׁפֶר (כ"ג). - ויחנו בהר שיפים פירותיו.
  6. וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה (כ"ד). - מקום חרדו על רוע המגפה.
  7. וַיִּסְעוּ, מִתָּרַח; וַיַּחֲנוּ, בְּמִתְקָה (כ"ח). - מקום שטעימים מימיו.
  8. וַיִּסְעוּ, מֵחֹר הַגִּדְגָּד; וַיַּחֲנוּ, בְּיָטְבָתָה(ל"ג). - מקום טוב ונוח.
  9. וַיִּסְעוּ, מֵהֹר הָהָר; וַיַּחֲנוּ, בְּצַלְמֹנָה(מ"א). - מקום חטאים בו יורדים לגהינום.
  10. וַיִּסְעוּ, מֵעִיִּים; וַיַּחֲנוּ, בְּדִיבֹן גָּד (מ"ה). - מקום מזל.

פרשן המקרא ספורנו כתב על שיטת הכתיבה של המסעות:

  • יִּכְתּב משֶׁה. כָּתַב מָקום שֶׁיָּצְאוּ אֵלָיו, וְהַמָּקום אֲשֶׁר נָסְעוּ מִמֶּנּוּ, כִּי לִפְעָמִים הָיָה הַמָּקום שֶׁיָּצְאוּ אֵלָיו בְּתַכְלִית הָרעַ, וְהַמָּקום שֶׁנָּסְעוּ מִמֶּנּוּ טוב.
  • וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוצָאֵיהֶם. וְלִפְעָמִים קָרָה הֵיפֶךְ זֶה. וְכָתַב גַּם כֵּן עִנְיַן הַמַּסָּע שֶׁהָיָה לָצֵאת מִמָּקום אֶל מָקום בְּלִי הַקְדָמַת יְדִיעָה, שֶׁהָיָה זֶה קָשֶׁה מְאד, וּבְכָל זֶה לא נִמְנְעוּ. וּבְכֵן נִכְתַּב בְּכָל אֶחָד מֵהֶם "וַיִּסְעוּ" מִמָּקום פְּלונִי "וַיַּחֲנוּ" בְּמָקום פְּלונִי, כִּי הַמַּסָּע וְהַחֲנָיָה הָיָה כָּל אֶחָד מֵהֶם קָשֶׁה.


מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּעריכה

על מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ, לקוח מתוך נבואת נחמה של ישעיהו (מט יז).

Mearsaik umacrivaich mimek izeu.jpg

עלון לשבת "בסוד שיח" לפרשת השבוע


סוגיות ארץ ישראלעריכה

Tissot Moses Sees the Promised Land from Afar.jpg

הצייר:James Joseph Jacques Tissot (1836–1902) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" [15]

הקב"ה ציווה את משה רבינו :"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" [16]. הוא הביל את בני ישראל לארץ כנען אבל יהושע בן נון יזכה לנחול אותה "ולא יזכר שמי עוד עליה".

רבי יצחק אברבנאל כתב "ולכן ציווה אותו הקב"ה את הדברים הקשורים בארץ, בכיבושה וחלוקת הארץ:

  1. לכבשה, ולכרות ולגרש האויבים והעכום ממנה.
  2. להציב גבולים לארכה ולרחבה.
  3. לחלקה לשבטים לכל אחד חלקו.
  4. להבדיל ערים ללויים, להיותם לאנשי שבטך.
  5. להבדיל ערי מקלט כמו שעשית מעבר לירדן.

"וידוע שאדם אחד לא יוכל לעשות כל הדברים האלה בעצמו מבלי שיצוה אחרים לעשותו במצותו ותצוה אותם עליהם ויתיחסו הדברים ההם אליך להיותך מצוה בהם. גם עתה חמשת הדברים האלה אתה תצוה את בני ישראל ובזה יתיחס דעתך כאילו עברת את הירדן ועשית כל זה שמה." במילים אחרות: אחרי זכרון המסעות באו חמשת הדברים האלו שלא באו קודם לכן...ונתיחס אליו כאן כדי לנחמו, לדבר על ליבו, שכל הדברים הרשומים מכיבוש הארץ וחלוקתה ונחלתה היו עושים על-ידי מרע"ה (משה רבינו עליו השלום) ובמצוותו כאילו עבר שמה.וכן הוא גם הוציא את בני ישראל מארץ מצרים, הוליך אותם במדבר סיני, הוריש להם את ארץ כנען, הציב גבולות, הנחילה לשבטי ישראל ואפילו קבע ערי מקלט.

ערי המקלטעריכה

ראו ערך מורחב:עיר מקלט

MapCitiesOfRefuge.svg

מפת ערי המקלט שירטט:Ori~ - ויקישיתוף

עיר מקלט היא עיר שאליה יכול לברוח, על פי התורה, אדם שהרג אדם אחר בשוגג. עיר זו משמשת לו מקלט ונועדה להצילו, מפני נקמתו של גואל הדם. על פי הפוסקים ומונה המצוות הקמת ערי מקלט בארץ ישראל הינה מצוות עשה. [17]

בערי המקלט התגוררו כהנים או לויים. רוצח בשוגג או במזיד, היה בורח מיד לאחר הרצח אל אחת מערי המקלט. מטרת הבריחה הייתה למנוע מגואל הדם לבוא ולנקום את נקמת קרובו ההרוג. אם גואל הדם הרג את הרוצח מחוץ לערי המקלט, היה הוא פטור מעונש.

מדרשש תנחומא הסביר כיצד יימצא את דרכו הרוצח השגגה:"אמר להם הקדוש ברוך הוא, והקריתם לכם ערים. אמר משה, רבונו של עולם, זה שהורג נפש בשגגה בדרום או בצפון, מנין יהיה יודע היכן ערי מקלט שיהא בורח לשם. אמר לו, תכין לך הדרך (דב' יט ג). תכין להם את הדרך, שלא יהיו טועים וימצא אותו הגואל ויהרגהו, ולו אין משפט מות (שם שם ו). אמר לו, היאך. אמר לו, העמד להם איטליסיות מכוונות לערי מקלט, שיהא יודע לילך לשם, שנאמר, תכין לך הדרך, ובכל איטליס רשום לך הדרך לערי מקלט. לפיכך אמר דוד, טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (תהלים כה ח). ואם לרצחנין עשה שביל ודרך שיברחו וינצלו. לצדיקים על אחת כמה וכמה, ידרך ענוים במשפט:

למה דווקא הוזכרו ערי המקלט בפרשהעריכה

הרב ד"ר אליהו זייני דן בעלון השבת מעייני הישועה בשאלה:אבל מדוע פרט לחלוקת הארץ, הנושא היחיד הבא לידי ביטוי בפרשתנו הוא ערי מקלט? מדוע הדאגה היחידה בכניסתנו לארץ צריכה להיות הימנעות מרצח בשוגג וכ"ש במזיד? אכן כן, משום שמנקמת מדין המתבקשת עפ"י ה', מחיסול הרע המזמין מלחמות ומאבקים בלתי פוסקים בחוץ, אנו נכנסים לארץ ה'. ואיך לבצע שינוי אווירה זה, מעבר כה חד ממלחמה המסעירה רוחות נפשות ומוציאה את כל החבוי שבאדם - בטוב כברע - אל מצב השקיטה החייב לאפיין חיים משותפים בעם המאוחד לא רק כחברת הגנה, אלא כעם הנדרש להיות גוי אחד בארץ, שיסוד ערכיו הוא 'ואהבת לרעך כמוך', 'לא תונו איש את עמיתו', 'לא תעשוק את רעך', 'לא תקלל חרש וגו, 'לא תלך רכיל' ושאר דרישות הפונות אל חוש היושר הצדק, אבל בראש אל העדינות הנפשית, אל הטהרה הפנימית המתערערות מהר ומיד לרוח כל סערה?! והעם אשר המאבק הבלתי פוסק נגד כל עוולה, כל שחיתות מוסרית או רוחנית חרות על דגלו, מוצא את עצמו בסערה מתמדת. לכן הסכנה האורבת לכל פרט שבתוכו היא הפיכת כל יחס בתוך העם למאבק, היציאה אל אחיו ברוח הסערה שמאבקי חוץ נגד הרע העולמי דורשים והפיכתם לכללי התנהגות פנימית. מכאן ועד שפיכות דמים בשוגג ובמזיד הדרך קצרה ביותר. ואל ישים איש בפי את הטענה הנוצרית לפיה יש להימנע מאלימות תמיד כדי שלא תחדור לשורותינו.

לא ולא. זהו בדיוק מסר פרשתנו, יש בה חלוקת הארץ הדורשת כיבוש ומלחמה, ויש חיי עמנו הדורשים ההיפך לגמרי, ואנו נדרשים לחיות בדואליות זו. אם בעיה אחת הורסת החברה הישראלית כיום כבעבר היא דרישה דיכוטמית זו, מולה האדם בלי משים מאמץ בקלות האלימות כלפי אחיו והעדינות כלפי אוייביו. סוג של בריחה אומללה מההתמודדות המורכבת הזו.

זהירות משפיכות דמים: העונש הקשה על עבירה בשגגה "גלות"עריכה

עודכן בשנת תשע"ד
הרב אביגדר הלוי נבנצאל כתב שיעורו לפרשת השבוע

Cquote2.svg והנה, כפרה זו שחייבה התורה את הרוצח, היא הכפרה הקשה ביותר שמצאנו בתורה על עבירה הנעשית בשוגג . אדם שחילל שבת בשוגג, או אפילו עבד עבודה זרה בשוגג, מביא קרבן חטאת,

והעון מתכפר לו. הקרבן עולה קצת כסף, אבל בכל זאת, המחיר אינו נורא כל כך. לעומת זאת, "צער הגלות שקול כמעט כצער המיתה ש, נפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו , ושוכן כל ימיו עם זרים " (חינוך מצוה ת"י). הרוצח יושב בעיר המקלט כשהוא מנותק ממשפחתו מחבריו ומידידיו, ואסור לו לצאת משם לשום דבר שבעולם, אפילו לא כדי לעלות לרגל, או לכל דבר מצוה . אחר "אינו יוצא לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות, ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה - אינו יוצא משם" (משנה מכות יא, ב), ואם יצא - יש רשות לגואל הדם להרגו (דעת ר"ע שם) . אם רוצים לכבד אותו בכיבוד כלשהו, אפילו בעליה לתורה ל'שלישי' או ל'שישי' - צריך להתבזות ולומר: "רוצח אני"!

Cquote1.svg

וגם סוגיות אקטואליות

Cquote2.svg והנה, במציאות שלנו א יננו עוסקים כ"כ בהורדת אבנים כבדות

.מהגג אבל נהיגה ברכב בחוסר זהירות, במהירות מופרזת, הוא דבר מצוי מאד. יש אנשים שחושבים , שבערב שבת , כדי להגיע בזמן הביתה או למקום אחר, מותר ליסוע במהירות מופרזת. אין שום היתר לדבר הזה, וגם זה צריך כפרה וסליחה ינוא , ני יודע אם ה' יסלח כ"כ בקלות על נהיגה מסוכנת בכביש. אם אתה מאחר - אל תיסע במכונית תוַ . תר על הנסיעה , או תעשה מה שאתה רוצה, אבל לא על חשבון אדם .אחר הרבה תאונות נגרמות בערב שבת ,בגלל ה "תריה" למהר לכבוד שבת . לכבוד שבת שיהודי אחר ישכב פצוע - אין שום ה תר.יולפעמים לא הנהג

Cquote1.svg
Cquote2.svg ידוע, מדה טובה מרובה ממדת פורענות (סוטה יא, א). ממילא, אם העונש על ז לז ו ל בחיי אדם הוא כל כך חמור, אפשר להבין עד כמה רב הוא השכר על ה צ ל ת חיי .אדם ובפרט חיילים שמסכנים את עצמם בשביל להציל את עם ישראל, ו דאי שכרם מן

השמים גדול מאד . וכן כל מי שעוסק בהצלת נפשות, רופאים ,אחיות, כל מי שעוסק בהצלת נפשות , שכרו מהשמים גדול מאד .כל שכן כשעושים בכוונה . דיברנו על רוצח שעושה בלי כוונה - הרופא או האחות או החייל הרי מ ת כ וו נ י ם להציל נפש, א"כודאי השכר גדול ומרובה לאין שיעור, בעד הצלת נפש, ובעד ההשתדלות להציל נפש מישראל. הצלת נפש ות היא גם בדברים קטנים . אם אב לוקח את בנו או בתו לשטח מוגן בשעת אזעקה, גם זה בכלל הצלת נפשות ל כ . מעשה של הצלת נפשות חש בו ת זכו עצומה .

Cquote1.svg

לסיום ספר במדברעריכה

עודכן בשנת תשע"ד
את שש ערי המקלט...ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר : אומר ה"אוהב ישראל " מאפטא : "שש ערי המקלט" הם שש תיבות שבפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", שבהן צריך אדם למצוא לו מקלט בטוח לראשו הנבוך בכל שעה ושעה, בכל רגע ורגע. " ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר " אלו ארבעים ושתים תיבות שבפרשה קטנה שבקריאת שמע "ואהבת", שעל ידן אדם מחזק ומבצר את עצמו , את מוחו ואת כוחו לעבודת השם יתברך שמו. ואמר אליהו הצדיק [סנהדרין ס"ג עמוד ב'] לתינוק מתפוחי הרעב שבירושלים, אני מלמדך דבר שאתה חי בו. "אמור בכל יום שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ועל כן יבורך וישתבח ויתעלה בע"ה מח"ט גבעתי , אל"מ עןפר וינטר הי"ו , על שבחר לכלול בדף הקרבי לחייליו את "שש ערי המקלט" הללו, ויקויים בו ובכל חיילי צה"ל ומפקדיו: "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" ולאלתר‎ .

סיפר רבי יעקב יוסף מאוסטראה זי"ע : בביתנו היה מנהג לחלק בכל יום סוכריות לילדים. אלא שבעד פרוטה אחת היו נותנים 8 סוכריות ובבית היו 9 ילדים. אז היו אומרים לבן הקטן , אליקים געציל, שהיה חכם מאוד , שיוותר על חלקו שהרי הוא מבין שאין לאבא עוד פרוטה עבור סוכריות נוספות. והוא הקטן נענה ולא קיבל. והיה כאשר אמרו לו זאת בכל יום ויום, התפרץ פעם לחדרו של אביו בבכיה וצעק : אומרים שאני חכם [בעל ערכים וכו' , בשונה מהרוצחים הללו] ועל ידי זה מונעים ממני את הסוכריה_ רוצה אני פעם להיות טיפש ושוטה ....וכן באחינו בני ישראל , אומרים שהם חכמים ונבונים ועל כן צריכים להבין ולחכות עד בוש...ואני אומר - רבי יעקב יוסף מאוסטראה - שכשל כוח הסבל והקב"ה מוכרח כבר לרחם עלינו ולהוציאנו מהגלות המרה הזאת.

שבת שלום ומבורך , מברכים חודש אב , מסיימים חומש במדבר , חזק חזק ונתחזק. שאול שיף

שפיכות דמים וימי בין המצריםעריכה

Cities of refuge.jpg

עיר מקלט ציור: the Providence Lithograph Company 1901 ויקישיתוף

הרב אביגדֹר הלוי נבנצל בשיחתו לפרשיות מטות- מסעי בישיבת הכותל להזהר משפיכות דמים וּמֵאֲבָקָהּ קשר בין נושא עיר המקלט לבין ימי בין המצים וכך הוא כתב:" בית ראשון, אמרו חז"ל, נחרב בגלל שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (יומא ט, ב). וכבר הזכרנו בשבוע שעבר, שלא רק על חורבן בית שני אנו מתאבלים היום, אלא גם על חורבן בית ראשון, וגם את העברות שהביאו . לַחורבן הראשון צריכים עוד לתקן

והנה, יצר הרע של עבודה זרה - ב"ה, נתבטל כבר ע"י אנשי כנסת הגדולה (שם סט, ב)...יצר הרע של עריות - גם אותו החלישו אנשי כנסת הגדולה במידה מסוימת. אבל הענין השלישי, שפיכות דמים - כאן לא היה לאנשי כנסת הגדולה הרבה מה לעשות, שכן גם בלי יצר הרע נכשלים בשפיכות דמים. יש הרבה יותר הרוגים בתאונות דרכים, רחמנא ליצלן, מאשר בפיגועי טרור. אין כאן יצר הרע לשפיכות דמים, אבל יש כאן חוסר זהירות וחוסר תשומת לב, וגם זה חמור מאד.

הקב"ה הרי מְצוה בפרשתנו להפריש ערי מקלט עבור רוצחים (במדבר לה, ט-טו). אבל לא עבור כל הרוצחים. לְרוצח במזיד לא תועיל עיר מקלט, וגם לא לרוצח שהוא קרוב למזיד. מהו "קרוב למזיד"? - כותב הרמב"ם: קרוב למזיד, "הוא שיהיה בַּדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להזהר ולא נזהר. ודינו - שאינו גולה; מפני שעוונו חמור, אין גלות מכפרת לו, ואין ערי מקלט קולטות אותו... לפיכך אם מְצָאוֹ גואל הדם בכל מקום והרגו, פטור. ומה יעשה זה? - יֵשֵׁב וישמור עצמו מגואל הדם" (רמב"ם הלכ' רוצח ושמירת הנפש פ"ו ה"ד וה"ה). רואים מזה, עד כמה חמור הוא הדבר הזה, שלא להזהר בְּמקום שצריך להזהר. אפילו גלות אינה מכפרת על כך, במקרה שכתוצאה מֵאִי זהירות זו נהרג אדם! וגלות, הרי איננה עונש קל כלל וכלל. אדם שחילל שבת בשוגג, או אפילו עבד עבודה זרה בשוגג, מביא קרבן חטאת, והעון מתכפר לו. הקרבן עולה קצת כסף, אבל בכל זאת, המחיר אינו נורא כל כך. לעומת זאת, גלות היא ענין הרבה יותר קשה מזה. הרוצח צריך לגלות לעיר מקלט, כשבַּדרך עלול להרצח על ידי גואל הדם. כשכבר מצליח להגיע לשם, אסור לו לצאת משם לשום דבר שבעולם, אפילו לא לדבר מצוה. "אינו יוצא לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות, ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה - אינו יוצא משם" (מכות יא, ב). גם לָרגל אינו עולה. כמה זמן זה כך? עד מות הכהן הגדול. והכהן הגדול הרי יכול לחיות שנים רבות. הרוצח עלול אפוא לשבת בעיר המקלט עשרות שנים, מנותק ממשפחתו (אם אינם באים לגור איתו בעיר המקלט), מחבריו ומידידיו; אם רוצים לכבד אותו בכיבוד כלשהו, אפילו בעליה לתורה ל'שלישי' או ל'שישי', צריך הרוצח להתבזות ולומר: "רוצח אני"! ורק אם רוצים בכל זאת לכבדו, מותר לו לקבל את הכיבוד (שם יב, ב במשנה).

התורה מפקירה את חייו ואת כבודו של הרוצח, בגלל החומרה הנוראה של הריגת נפש, אף על פי שהיתה בשגגה. וכל זה אינו מועיל לכפר על הריגת נפש במקום "שהיה לו להזהר ולא נזהר"! כשאדם צריך להזהר ולא נזהר - זוהי עברה חמורה עד מאד, שאפילו גלות קשה אינה מכפרת עליה!

את השיחה במלואה ניתן לקרוא באתר ישיבת הכותל ראו הקישור לעיל

בנות צלופחדעריכה

The DaAughters of Zelophehad.jpg

לקראת סוף הפרשה באו בנות צלופחד ליד סיום טוב וגם נקבע כי בדורות הבאים לא יחולו ההגבלות ונערות ישראל יוכלו להינשא לכל איש ישראל ציור: illustration from The Bible and Its Story Taught by One Thousand Picture Lessons. Edited by Charles F. Horne and Julius A. Bewer. 1908.

הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, כתב בקול צופיך מו"ר הרב זצ"ל (הרב מרדכי אליהו) תמיד אומר שצריך לזכור כי חטא המרגלים היה רק חטא של הגברים ולא של הנשים. גם בחטא העגל הם לא היו שותפות. הם לא נתנו את התכשיטים שלהם לחטא העגל ועל זה בא שכרן. בפרשת פינחס במניין של האנשים שעומדים להיכנס לארץ ישראל אומר הפסוק (במדבר כו סד) "וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי". אומר רש"י "אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים. לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד) נתנה ראש ונשובה מצרימה. והנשים אומרות תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צְלָפְחָד לכאן". פרשת בנות צלפחד חוזרת בתורה שלוש פעמים על מנת ללמד את היחס שהתורה נותנת לתביעה שלהן על נכסים. נדל"ן. תביעה על ירושה בארץ ישראל. חכמינו אמרו שהתביעה שלהן הייתה מנהיגות. אחריהן הלכו כל בנות ישראל. ראשם של הנשים היה בארץ ישראל. המשך ישיר לשירת הים, שם כתוב "ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות". מה שלא כתוב על הגברים. לא "כל" ולא "תופים" ולא "מחולות". אהבת הארץ הייתה של כל הנשים. הן מלכתחילה לא היו בחטא העגל ולא בבכייה של תשעה באב בגלל המעלה שלהן אמרו חז"ל שכשאמר הקב"ה למשה (במדבר פרק כז פסוק ז) "כן בנות צְלָפְחָד דברת" מפרש רש"י "כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה". היה להן כח ראיה עצום בזכות ארץ ישראל. "יפה תבעו. אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו".

אם הה הכוח הזה בבת אחת אתה יכול לומר שזה התחזקות אישית. אבל אם חמש בנות אחיות בכוח הזה. זה ממקור קודם. מאיפה בא לכל בנות צלפחד הכוח הזה? רש"י (במדבר כז א) מזכיר על בנות צלפחד שנאמר עליהן למשפחת מנשה בן יוסף – "למה נאמר והלא כבר נאמר "בן מנשה"? אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ שנא' (בראשית נ) והעליתם את עצמותי וגו' ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר תנה לנו אחוזה. וללמדך שהיו כולם צדיקים שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח הרי זה צדיק בן צדיק.

הגמרא אומרת על בנות צְלָפְחָד "חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן" (בבא בתרא דף קיט/ב) ואם כן איך יתכן שאביהם חטא והם נקראו על שמו. הגמרא (ב"ב) אומרת על צְלָפְחָד ""אבינו מת במדבר" - זה צְלָפְחָד. "והוא לא היה בתוך העדה" - זו עדת מרגלים, "הנועדים על ה'" - אלו מתלוננים. "בעדת קרח" – כמשמעו". אם כן בה הוא חטא?

במסכת שבת (צו:) "תָּנוּ רַבָּנָן, מְקוֹשֵׁשׁ, זֶה צְלָפְחָד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (במדבר טו) "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר" וְגוֹ'. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר, (שם כּז) "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר". מַה לְהַלָּן צְלָפְחָד. אַף כָּאן צְלָפְחָד. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, עֲקִיבָא, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אַתָּה עָתִיד לִיתֵּן אֶת הַדִּין. אִם כִּדְבָרֶיךְ - הַתּוֹרָה כְסַּתּוּ, וְאַתָּה מְגַלֶּה אוֹתוֹ?! וְאִם לָאו - אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל אוֹתוֹ צַדִּיק: וְאֶלָּא הָא גָּמַר גְּזֵירָה שָׁוָה? גְּזֵירָה שָׁוָה לָא גָמֵיר. אֶלָּא מֵהֵיכָא הֲוָה? מִ"וַיַּעְפִּילוּ" הֲוָה".

אם כן לפי רבי יהודה בן בתירא הוא היה מהמעפילים שרצו לעלות לארץ אחרי שנגזרה גזירה של ארבעים שנה במדבר. מאלה שאמרו "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". וזו היתה טעות כי ה' לא היה בקרבם. אבל כיון שזה היה ממקום של אהבת הארץ, לא הלכה ההתעוררות הזו לחינם ובאה בבנותיו שהיו מחבבות את הארץ. ולא עוד אלא שכל הנשים הלכו אחריהן. והחידוש שלהם מול אביהן. שהוא הלך על הארץ בלי ה' ולא הצליח. והם הלכו אל משה שישאל בדבר ה' ולא פעלו על דעת עצמן בלבד.



חזק חזק ונתחזקעריכה

על מקור המנהג נכתב בויקיפדיה העברית:
בהסתמך על ספר יהושע: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ... הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ" (א', ח-ט), כתבו כמה ראשונים[18] "לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם חזק". בפשטות הכוונה היא לכל אחד מן העולים, וכך נהוג עד היום אצל יהודי איטליה. אצל הספרדים נהוג נוסח דומה "חזק וברוך" הנאמר לכל עולה. לפי ה"פרי חדש", אומרים "חזק בסיום התורה על פי הגמרא (מסכת ברכות לב ע"ב): "ארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן: תורה ומעשים טובים תפלה ודרך ארץ[19].

האבודרהם למד מכאן לומר חזק למסיים אחד מחומשי התורה. מאוחר יותר נהגו לומר "חזק חזק חזק", ובדורות מאוחרים התגבש הנוסח "חזק חזק ונתחזק" (מובא למשל ב"ערוך השולחן" או"ח קלט טו). לפי שו"ת מהר"ם מינץ, כמו שאומרים "הדרן עלך" בסיום מסכת, כך אומרים "חזק" שסיימת את החומש, יישר כוחך והתחל מחדש את הלימוד[20]. ישנן קהילות מיוצאי ספרד ופורטוגל שבהן נהוג מנהג דומה, לפיו אומר הקהל "חזק ונתחזק חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'"[21].

שמואל פנחס גלברד כתב:
"המנהג אצל האשכנזים, שהקהל קורא בקול, בסיום קריאה באחד החומשים: "חזק חזק ונתחזק", מובא בשו"ע ע"י הרמ"א, שכידוע משיג על ר"י קארו, בהביאו את המנהגים הנהוגים בקהילות אשכנז, ואף במנהג זה הרמ"א כותב בסימן קלט סעיף יא: בהסתמך על הפסוק בספר יהושע (א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וכו' הלא ציויתיך חזק ואמץ "ומזה נהגו לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם חזק".

הספרדים הבינו שמפסוק זה יש לומר "חזק" לא רק למסיים חומש, אלא "למסיים לקרות(לקרוא) בכל פעם", היינו בכל פעם, שהעולה מסיים לקרוא את הקטע שלו, ולכן המנהג אצל הספרדים לברך כל עולה, לאחר שהוא מסיים "חזק וברוך".

יש לציין שהמשפט המובא ברמ"א מתוך הבית יוסף "נהגו לומר למסיים לקרות בתורה, בכל פעם חזק" הוא מתוך הספר "ארחות חיים", שמחברו רבי אהרן הכהן מלוניל היה כמה מאות שנים לפני מחברי השו"ע. המקור:אתר מורשת

מה מצאו אבותיכם בי עול עריכה

יהודה איזנברג בשיחות על ספר ירמיהו דן בנושא :מה מצאו אבותיכם בי עול מהפטרת השבוע.

נבואת ירמיהו בפרק ב כוללת בפסוקים א-ג הקדמה, ולאחר מכן בא הנביא חשבון עם העם.
הנבואה מעמידה כל הזמן ניגודים: אהבה מול בגידה, אמת מול שקר, נאמנות מול קלות דעת. הנביא פותח בשיר אהבה ששר ה' לישראל:

    (ב)...כּה אָמַר ה'
    זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלתָיִךְ
    לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה:
    (ג) קדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתה
    כָּל אכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבא אֲלֵיהֶם
    נְאֻם ה':

שיר האהבה הזה מתחיל באהבת בשר: חסד נעורים, אהבת כלולות. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ומיד אחריו התרגום: קודש ישראל לה', ראשית תבואתה. כל אוכליו יאשמו. כדי שלא יהיה ספק מה פרוש של אהבת הנעורים, מוסבר הדבר מיד: ישראל הוא ראשית התבואה של ה'. כמו שהתבואה הראשונה קדושה וניתנת לכהן, כך ישראל יש בו ראשוניות של האמונה בה', ולכן כל אוכליו יאשמו, ורעה תבוא אליהם.

לאחר פתיחה חגיגית כל כך, מופיע הקונטרסט:

    (ה) כּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבותֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי
    וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:
    (ו) וְלא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
    הַמּולִיךְ אתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת
    בְּאֶרֶץ לא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלא יָשַׁב אָדָם שָׁם:

האהבה הגדולה מוחלפת בבגידה. ה' זוכר את אהבת הנעורים, ואילו ישראל הולכים אחרי ההבל. ההשוואה חדה מאוד:

    זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלתָיִךְ

ומולו:

    רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:

תחילה:

    לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה:

ולעומתו:

    וְלא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּולִיךְ אתָנוּ בַּמִּדְבָּר....

היחסים התהפכו: בתחילה החסד הוא של האישה האוהבת, ההולכת אחרי אהובה במדבר.
כאשר האמון נאבד, החסד הוא של האיש, המוליך את אהובתו במדבר, בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם.

כל עוד האהבה קיימת, שוכח האיש כי הציל את אהובתו כאשר הוליך אותה במדבר, והוא רואה רק את נאמנותה. כאשר נמוגה הנאמנות, מזכיר הוא את הצד השני של ההליכה במדבר: כיצד הצילה ממות כאשר הוליך אותה במדבר.

את המאמר במלואו קרא בקישור לעיל

חודש אבעריכה

השבת, פרשת מסעי, מברכים את חודש אב. שיחת השבוע של צעירי חב"ד - שולחן שבת מעובד על–פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש, על–ידי צ’ לבנוני - דן בנושא חודש של אהבת אב וכך נכת בעלון:

בשבת זו מברכים את חודש אב, וזה הזמן לברר את משמעות השם הזה – חודש אב. ידוע ששמות החודשים עלו עם בני־ישראל מבבל, אבל מאחר שהשמות האלה התקבלו ונתקבעו בקרב עם־ישראל כולו – בהכרח שהשמות מתאימים למהות החודשים, כפי שהדברים הם מצד הקדושה. נשאלת אפוא השאלה: הלוא 'אב' מורה על הקב"ה, אבינו שבשמים, ואילו החודש הזה הוא חודש של פורענות, שבו אירע החורבן, ולכן "משנכנס אב ממעטין בשמחה". כיצד דווקא החודש הזה מכונה אב?!
התגלות האהבה אלא שהיא הנותנת: אהבת אב לבנו נבחנת דווקא כאשר הבן אינו מתנהג כראוי. אם הבן מתנהג כראוי ומעלותיו נראות לעין־כול – אין חידוש מיוחד באהבתו של האב אליו, כי במצב כזה כל אדם יאהב אותו, ואפילו זרים. החידוש באהבתו של האב לבנו הוא דווקא כשהבן אינו מתנהג כראוי, ובכל־זאת האב נמצא אפוא שבמצב רגיל לא מתגלית בהכרח האהבה השורשית והעצמותית שבין האב לבנו, כי אז ייתכן שהאהבה קשורה למעלותיו של הבן ולהתנהגותו הטובה. אולם בשעה שהבן חוטא וסר מהדרך הטובה, ואף־על־פי־ כן אביו אוהב אותו – כאן מתגלה שהאהבה היא אך ורק משום שהוא אביו ושהם קשורים זה בזה בעצם מהותם.
לא בגלל מעלות בכך ייחודו של חודש אב על החודשים האחרים. החודשים האחרים קשורים לעבודה כלשהי של עם־ישראל. חודש ניסן, למשל, מבטא את עבודת הצדיקים, ואילו חודש תשרי את עבודת בעלי־התשובה. כך גם החודשים האחרים מבטאים את אהבת הקב"ה לעם־ישראל הקשורה לדרך עבודה מסויימת. לעומת זה, חודש אב, שבו מודגש החיסרון שחל בעבודתם של בני־ישראל, שבגלל החיסרון הזה אירע החורבן ונוצרה הגלות – החודש הזה מבטא את האהבה העצמותית שבין הקב"ה ובין עם־ישראל, אהבה שאינה קשורה במעלה כלשהי אלא בעצם היותו של הקב"ה אבינו והיותנו בניו.
אהבה בתוך החורבן דבר זה בא לידי ביטוי גם במאמר חז"ל שכאשר נכנסו הנכרים להיכל ראו את הכרובים "מעורים זה בזה", דבר המבטא קירוב מיוחד בין הקב"ה ובין עם־ישראל. ולכאורה, איך ייתכן שדווקא בעת החורבן עמדו הכרובים במצב כזה של קירוב ואהבה?! אלא היא הנותנת: בשעה שעם־ישראל שרוי בשפל, ובגלל מעשיו הרעים נגזר על בית־המקדש להיחרב – דווקא אז מתגלית אהבתו העצומה של הקב"ה לעם־ישראל, שהוא אוהב אותנו לא בגלל מעלותינו אלא מפני שהוא אבינו ואנחנו בניו. דווקא בשעה זו מתברר ש"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים". זה עניינו של חודש 'מנחם־אב', שבו נעשית הנחמה שהקב"ה מנחם את עם־ישראל, ע) (

הערות שולייםעריכה

  1. ספר במדבר ל"ו,י"ג
  2. ב',ו'
  3. מדרש הגדול נתחבר במאה ה-13 בידי ר' דוד בן עמרם העדני, מן העיר עדן שבתימן ונכתב כולו בעברית. קובץ מדרשים זה נחשב "גולת הכותרת של יצירת יהדות תימן" והוא כולל מדרשים לכל חמישה חומשי תורה. הספר מעיד על עצמאות ומקוריות, שכן מחבר הספר "נטל את המקורות שלפניו גם באגדה וגם בהלכה ושינה לא מעט בניסוחיהם". זאת ועוד: לצד עיבודים למדרשים קדומים יש בספר קטעי מדרש שלא נמצא להם מקור, ואשר נכתבו כנראה בידי עדני. הספר מחולק לפי פרשות התורה, ובתחילת כל פרשה הוסיף המחבר שורות שיר מחורזות.לכסיקון לתרבות ישראלן
  4. ל"ג, נ"ב-נ"ג
  5. מ',י"ז
  6. א',א'
  7. ספר במדבר, י' י"א
  8. י"א, י"ט
  9. י"ג,כ'
  10. י"ד,ל"ד
  11. ספר דברים, ב',י"ד
  12. שם, א', מ"ו
  13. ל"ד,ג'-ה'
  14. המקור: אלתר טובי' וין בספרו יין הטובהוצאת המחבר נורדוי 8 רחובות, תשל"ו פירסם שני ספרים, עם שלושת התרגומים על חמשת חמשי תורה ובו הוא מביא את שלושת התרגומים :אונקולוס, יב"ע וירושלמי, מתורגמים ומבוארים ללשון הקודש בצרוף הערות, הארות מראי מקומות וכדומה.הרב שמחה הכהן קוק כתב הסבמה על הספר.
  15. ספר במדבר כ"ז, י"ב
  16. ספר דברים, ג',כ"ז
  17. ספר המצות להרמב"ם - מצות עשה קפב, רמב"ם יד החזקה - הלכות רוצח ושמירת נפש ח' א', סמ"ג - מצות עשה עו, ספר החינוך - מצוה תקכ.
  18. המנהיג לב ע"א; ארחות חיים, הלכות שני וחמישי אות טו; הובאו בבית יוסף אורח חיים קל"ט וברמ"א שם סעיף יא
  19. פרי חדש, אורח חיים, סי' קל"ט ס"ק י"א
  20. מובא באוצר דינים ומנהגים
  21. הרב שם טוב גגין מביא לשון זו כמנהג הספרדים באמסטרדם. הוא מביא כי גם בלונדון ישנו מנהג דומה, אולם ללא המילים "חזק ונתחזק" (כתר שם טוב, חלק א', קיידאן ה'תרצ"ד עמודים רפ"ח-רפ"ט). לשון זו (כולל "חזק ונתחזק") מביא גם הרב דוד די סולה פול, תפלות למועדים כפי מנהג הספרדים באמריקא, ניו יורק 1997 עמוד 272.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית