פרשת נצבים

"וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה" Description: Sunset at sea. Photo by Jan-Pieter Nap ויקישיתוף

פרשת נצבים היא הפרשה השמינית בספר דברים. שמה של הפרשה מקורו מהפסוק הראשון בה : "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. " . הפטרת השבת היא האחרונה משבע דנחמתא ומתחילה בפסוק:"וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם, וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים; כָּל-רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם, כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'." - לפי התימנים או "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ -לפי האחרים.

הפרשה היא אחת הקצרות שבמקרא, 40 פסוקים, קצרה ממנה הפרשה הבאה פרשת וילך - 30 פסוקים.

עלון אינטרנטי לנושאים אקטואליים בתחומי:מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל - לפרשת ניצבים תשע"ב

עלון אינטרנטי לנושאים אקטואליים בתחומי:מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל - לפרשת ניצבים וילך תשע"א

תוכן הפרשה

הפרשה דנה בנושאים הבאים:

1. הניצבים לכריתת הברית - בתלמוד ירושלמי נאמר:"אתם נצבים היום כולכם וגו' וכתיב ויאסף יהושע את כל זקני ישראל שכמה. משה הקדים ראשים לזקינים יהושע הקדים זקינים לראשים משה על ידי שהיו הכל תלמידיו הקדים ראשים לזקינים יהושע ע"י שלא היו הכל תלמידיו הקדים זקינים לראשים."
2. הבאים בברית - הרמב"ן פירש:""ואת אשר איננו פה עמנו" - וגם עם הדורות העתידים להיות".
3. "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אַחֶרֶת" - העונש הצפוי למפירי הברית. בתלמוד הבבלי פירשו פסוק זה, באשר לעתידם של עשרת השבטים:"עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנא' : וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינן חוזרים דברי ר"ע. ר"א אומר כיום הזה מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפילה להן כך עתידה להאיר להם:
4. וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים - ספורנו פירש:"וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ. בְּקִבּוּץ גָּלֻיּות" - מתחיל מ:"וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה ומסיים :"כִּי יָשׁוּב ה', לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ, עַל-אֲבֹתֶיךָ
5. ונָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ, אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שֹׂנְאֶיךָ, אֲשֶׁר רְדָפוּךָ - "הנקמה המתוקה"
6. כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ - רש"י פירש:"לא נפלאת היא ממך לא מכוסה היא ממך, כמו שנאמר כי יפלא ארי יתכסי, ותרד פלאים, ותרד במטמוניות, מכוסה חבוש בטמון"
7. הדגשת הבחירה - ומסיים :" רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע"

בין פרשת ניצבים וראש השנה

הרב מוטי אלון דן בשיעור השבועי לשנת תשע"ג על הקשר בין פרשת ניצבים וראש השנה - לעולם תחול פרשת ניצבים בשבת הקודמת לראש השנה."את ניצבים כולכם היום" - היום - הוא ראש השנה. "יומא רבא" - לפי הזהר הקדוש. המושג יום מאפיין את ראש השנה.

הפסוקים הראשונים של פרשת ניצבים עוסקת בראש השנה, הוא יום הזכרון, לאמר:
לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת.כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם (דברים, כ"ט,י"א -ט"ו)

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" מהדהדות באזניו... חפץ לקיים את דרישת המלך "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם", ואומר את פסוקי מלכויות כדי להמשיך את המלכות מלמעלה. הוא גם תוקע בשופר כדי להמשיך את המלכות. הוא יודע שצריך כח והוראה מהתורה להמשיך את המלכות - "אמרו לפני מלכויות", "תקעו בחודש שופר", מכל מקום ברור לו שחובת ההמשכה מוטלת עליו דוקא.

מהו ראש השנה ? מה זה להמליך את הקב"ה. תפילות היום מורכבות מ"מלכויות", "זכרונות" ו"שופרות". מדוע היום דווקא זכרון הברית, הרי הוא יום הרת עולם !

משטר מקומי מבוזר העדיף על פני שלטון מרכזי מונופוליסטי

דר' אבי נוב עו"ד כתב באתר YNET על הנושא מונופול השלטון במקרא והיום

אבי נוב מצטט את הפסוק הפותח את פרשת ניצבים ומנסה ללמוד ממנו על מבנה המשטר הרצוי בישראל. לדעתו, משטר מקומי מבוזר העדיף על פני שלטון מרכזי מונופוליסטי. והשאלה האקטואלית היא "האם החברה הישראלית תתנהל טוב יותר ללא ראש ממשלה ורק עם שופטים ושוטרים בכל עיר? לפי המקרא, התשובה היא בהחלט כן"

המשפט הפותח את הפרשה אומר: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" (דברים כט, ט).

לאחר מכן אבי נוב ערך השוואה בין המשטר המתואר בספר שופטים לבין המשטר היום: "ארץ ישראל המקראית נחלקה לשבטים ובראש כל שבט עמד מנהיג עם סמכויות מוגבלות. מעל ההנהגה השבטית לא הייתה סמכות מרכזית. רק במצבים של מלחמה אשר איימה על כולם, השבטים התאחדו.
באנלוגיה לימינו, הניחו כי היינו מבטלים את הממשלה ואת הכנסת, ובמקומם מעניקים סמכויות למשטר מקומי, כמו למועצות מקומיות ועיריות. נראה כי מלבד ניהול מלחמות, העירייות יכולות לבצע את כל הסמכויות בעצמן.

שלטון מרכזי, כמו מונופול בשוק הפרטי, מרכז כוח רב ופועל בחוסר יעילות. ריכוז הכוח והסמכויות יוצר תלות מסוכנת בין השלטון לאזרחים. ריכוז הכוח מוביל לכך שהמדינה נוטלת כספים מאזרחיה לצורך "חלוקה מחדש של העושר". בנוסף לפגיעה בתמריצים, מדיניות החלוקה מחדש מנוגדת לטבע האנושי האינדיבידואליסטי ואינה מוסרית.

מאידך, משטר מקומי, הנתון בתחרות עם משטרים מקומיים אחרים, מוכרח לפעול ביעילות מרבית.

לדעתו, המקרא אינו מחייב מינוי מלך או שלטון מרכזי, אלא קובע שיש למנות מספר פונקציות בסיסיות בכל עיר בישראל. במקרא נאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" . המשמעות של הביטוי "שופט" בשפות השמיות הוא דיין, אך גם מנהיג. במזרח הקדמון היה מקובל שהמנהיג היה גם הדיין העליון.

שופטים ושוטרים הם למעשה הפונקציות הבסיסיות ביותר. מטרת הפונקציות האלה היא להגן על חירותם וקניינם הפרטי של האנשים. כל פונקציה שלטונית מעבר לאלה, תגרום לבזבוז משאבים, הלאמת רכוש פרטי באמצעות מסים, ולמתן הטבות לחלק מהעסקים והיחידים על חשבונם של אחרים ושחיתות.

והמסקנה "הניסיון מאז המקרא (בעיקר בתקופת המלוכה) ועד היום מוכיח, שריכוז הכוח בשלטון מרכזי מוביל בהכרח לתוצאות שליליות, של הכוח פועלת לטובת כולם. אם לשפוט לפי פרשת ניצבים, (Decentralization) ואילו דצנטרליזציה האינטרס של כל אזרח במדינה הוא להקטין את כוחה של הממשלה, לשאוף להפרטה, לדה-רגולציה ולהפחתת מסים.

ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת

באתר בית אורות הובא דיון מעניין בנושא: "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת" אומרת לנו התורה שהברית שהקב"ה כורת איתנו היא המחזקת אותנו ומעמידה אותנו כעם. בנוסף לזה מבטיחה לנו התורה ש"לא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת" אל תחשבו שהברית הזאת היא זמנית, אלא " כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ....ואת אשר איננו פה עמנו היום", הברית הזאת היא נצחית ולא תתבטל לעולם.

שאלו רבים כיצד יכולה להיות ברית גם עם אנשים שלא עומדים בשעת כריתת הברית, וכיצד מחייבת קבלה שקבלו האבות את הבנים.

מו"ר הרב צבי יהודה קוק הדגיש שלא מצינו בשום מקום שאנו כרתנו ברית עם הקב"ה אלא רק הקב"ה כורת עמנו ברית ואין זו ברית הדדית. הברית האלוקית היא יצירה אלוקית והיא המציאות המוחלטת של עם ישראל שכך הקב"ה ברא אותנו. ברית זו היא עם העם כולו במובן המקורי האחדותי והאלוקי. אין עם ישראל אוסף של פרטים שהפכו לכלל, אלא מהכלל נובעים כל הפרטים, אותו כלל הוא כנסת ישראל ונשמת ישראל. מתוך כך כל מי שנולד כיהודי טבועה בו הברית האלוקית במהות היצירה שלו ואין הוא יכול להחליט שאינו רוצה לכרות את הברית כי היא אינה תלויה בבחירתו.

וכך כותב הרב קוק (משפט- כהן)" הנה בספר העקידה בפר' נצבים מאריך הוא לבאר את תוכן הברית שכרת הקב"ה עם ישראל בערבות מואב, שהוא בנוי על יסוד סילוק הבחירה מהכלל כולו, ולדבריו (של בעל העקידה) לא נאמר הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים כ"א על הפרט, אבל כלל ישראל רשם שיש כריתות ברית על קיומו כן יש כריתות שלא יעזוב, בכלל, את ברית ה', ולא ראיתי מחכמי ישראל הגדולים מי שחולק עליו בזה"

הסבר זה הוא מנחם מאוד את האומה בשעה שהיא נמצאת במצב של חולשה, כי מובטח לנו שלא יצליחו אויבינו להכניע אותנו הן במובן הפיסי והן במובן הרוחני ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם...

אולם מתוך תפיסה זו יכולים לחשוב בטעות שאין ערך למעשה האישי והפרטי, ואין תוקף למחשבות הסוביקטיביות, כי הכל נחתך ונפסק במסגרת הכלל.

תחושה זו יכולה להקטין את היחיד ולגרום לו לחיות חיים אדישים ופסיביים שבהם לא יממש את כוחותיו. על כך אומרת לנו התורה שאמנם "אתם ניצבים היום כולכם" דהיינו כלל האומה, אך מיד התורה מפרטת "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם ,כל איש ישראל". לכל אחד יש תפקיד מיוחד וכוחות מיוחדים בתוך מסגרת כלל האומה. וכל אחד יתן את הדין לפי כוחותיו הסוביקטיבים.

נמצינו למדים את היחס הנכון בין הכלל ליחיד. מחד הביטחון בנצחיות האומה ומאידך מיצוי הכוחות האישיים של כל אחד ואחד.

תופעה שלילית נוספת שיכולה להיוצר מטעות בהבנת היחס בין הכלל ליחיד היא, שהרי הכלל מובטח שלא יעזוב את ברית ה' , ממילא היחיד יכול לעשות ככל העולה על רוחו ואין זה מעלה או מוריד. זהו שהתורה כותבת על אלה הפונים מעם ה' אלוקינו ואומרים "והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך..." על זה אומרת התורה"לא יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא"...

"לא בשמים היא"

"לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה." Photographer: Simon Eugster

הרב דב לבנון באתר ישיבה כתב על הנושא:"לא בשמים היא" ודן בסוגיה מדוע "אין משגיחין בבת קול"
יסוד ברור הוא שהלכה נקבעת על פי חכמים, ולפי כללי פסק כמו "אחרי רבים להטות", ולא על פי אות משמים כמו בת קול, "שאין משגיחין בבת קול", ואפילו יבוא נביא ויפסוק הלכה לא נשמע לו, שנאמר "לא בשמים היא", לאמור, שתורה כבר נמסרה בסיני ומאז היא מסורה לשפוט החכמים, ולהם ורק להם ניתן הכוח לפסוק הלכה.

מובא בתלמוד : "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות ל"ג) 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל'? מיד תשש כחו של יהושע 1 , ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר 'ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו'. במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר – (יהושע ט"ו) 'וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב' ". (תמורה דף טז עמוד א)

נמצאנו למדים מכאן, שלפי כללי התורה המסורה מסיני, לא היה יכול הקב"ה להורות ליהושע מה לעשות הלכה למעשה, ואמר לו " לך וטורדן במלחמה " היינו במלחמתה של תורה, עד ש "החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפול". וזאת משום ש"לא בשמים היא".

וכן מובא בתלמוד (שבת דף קד עמוד א) "דאמר רבי ירמיה, ואיתימא רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים אמרום. ותיסברא? והכתיב: (ויקרא כז) 'אלה המצות' - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה! אלא: מיהוה הואי, מידע לא הוה ידעין הי באמצע תיבה הי בסוף תיבה, ואתו צופים תקנינהו. - ואכתי, אלה המצות - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה! - אלא: שכחום וחזרו ויסדום ".

הרי לנו, שמה שנביא לא יכול לחדש יכולים חכמי התורה לדרוש לחדש וליסד.

לקריאת השיעור כולו, הקש בקישור לעיל

לא מעבר לים – ומים

"וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה." (דברים, ל"ג, י"ג ) צילם: ישראל וייס

הרב שוקי רייך כתב באתר של ישראל וייס על הנושא "לא מעבר לים – ומים"
על הפסוק בישעיהו , הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, דורשים חז"ל  : אין מים אלא תורה.

ובדרשה אחרת אנו מוצאים: רבי שמעון אומר ג' כתרים הם, ואלו הן. כתר תורה. כתר כהונה. וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהן. כתר כהונה כיצד אפילו נותן כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר כהונה שנאמר: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" כתר מלכות אפילו נותן כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר מלכות, שנאמר: "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" . אבל כתר תורה אינו כן. עמלה של תורה כל הרוצה ליטול יבא וייטול שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" .

ובדרך שונה מצינו במסכת סוכה , על ההתמודדות עם יצר הרע: "אם אבן הוא – נימוח, דכתיב הוי כל צמא לכו למים." הרי לנו שהמים מסמלים מחד גיסא את התורה, מאידך גיסא את רכישת התורה בעמל, ובצד נוסף התמודדות עם יצר הרע.

ומתוך כך דבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין: : בכל חידושין דאורייתא אי אפשר להיות דבר מבורר שלא יהיה נטיה לכאן ולכאן כמו שאמרו הללו מטמאין וכו' ואלו ואלו דברי אלוקים חיים פירוש אלהים בעל הכוחות כולם הנפרדים שבעולם וזהו לשון רבים וכן חיים לשון רבים דדברי תורה הוא חיות הבריאה כולה. ויש חלוקות של חיים ועל זה נאמר פלגי מים לב מלך ביד וגו' מאן מלכי רבנן ואין מים אלא תורה והם נפלגים למעיינות שונים לאסור ולהתיר עכ"ל בנדרש לענייננו והנכון(!) ודלח"ב.

כריתת הברית

בפרשתינו נאמר: "לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם . וזאת בנוסף ל"ברית הראשונה" נערכה בעת קבלת התורה בהר סיני. וכן לאחר כריתת הברית השנייה .

לפי רבנו בחיי היה צורך בברית שנייה כיוון שבני ישראל ביטלו את הברית הראשונה באמרם "אלה אלהיך ישראל" , כלומר העגל הוא האלוהים של ישראל. לכן חזר משה בארץ מואב וכרת אִתם ברית שנייה בפרשת ניצבים. על מנת לתת יתר תוקף לברית זו אילץ משה את העם לקבל את הברית באלה ובשבועה.

לבד מזה מינה ה' עדים לברית – את השמים ואת הארץ , כי עדים אלה קיימים לעולם. רבנו בחיי מוסיף שהשמים והארץ כוללים את כל צבא השמים וכל האנושות שעל הארץ – כולם הם חלק מהעדות , ועדות זו קיימת לעולמים הן לטובה הן למוטב: אם ישמרו ישראל את המצוות יזכו בכל הברכות גם מיד העדים. ואם יעברו על מצוות ה', יד העדים תהיה בהם בראשונה: "ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה". כלומר העדים לא רק יעידו אלא גם ישתתפו במתן שכרם או ח"ו בעונשם.

"שורש פורה ראש ולענה"

הרב אמנון בזק בגליון שבת בשבתו דן בנושא שורש פורה ראש ולענה ומגלה מעין סתירה בין תחילת הפרשה לבין המשכה. הפרשה מתחילה בתוכחה חריפה לעם ישראל ומזהיר משה את בני ישראל מפני חטאי מיעוט קטן בבני ישראל:"פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה . המיעוש הזה נענש ומובדל העם ישראל כפי שנאמר בהמשך הפרשה:"וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה, מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל, אָלוֹת הַבְּרִית, הַכְּתוּבָה, בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה .

ברם, מיד לאחר מכן עובר משה לתיאור, ממנו משתמע שעם ישראל כולו חוטא, ומשום כך נענש עונש כפול, המתייחס מצד אחד לארץ: "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה; וְרָאוּ אֶת-מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא, וְאֶת-תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר-חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ ה', בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָת; ומצד שני - לעם: "ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" .

כיצד אפוא מתקשרים שני חלקי הפרק? מדוע פותח משה בתיאור מיעוט מבני ישראל, ומבלי לציין זאת הוא עובר לתיאור של חטאי עם ישראל כולו?

מסביר הרב אמנון בזק כי התשובה לשאלה זו נמצאת במילים: "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה". משה מבקש לומר, שאם יהיה מיעוט שלילי כלשהו, שעם ישראל לא יתייחס אליו, הרי שאותו מיעוט אכן ייענש בידי שמים, אולם האחריות מוטלת על העם כולו. בסופו של דבר, עתיד מיעוט זה להשפיע על העם כולו, ולגרום לחורבן הארץ ולגלות העם.

לאור זאת ניתן להבין היטב את הפסוק המסיים את הפרק ואת נאומו זה של משה: "הַנִּסְתָּרֹת--לַה', אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" . מטרת פסוק זה היא להדגיש, שעם ישראל איננו אחראי על הנסתרות, אך חובה עליו לטפל בנגלות, על מנת למנוע את התפשטותה של ההשפעה השלילית: "אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' א-להינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים" .

מהפכת סדום ועמורה

ראו ערך מורחב: מהפכת סדום ועמורה

מהפכת סדום ועמורה - ציור של ג'ון מרתין - מקור:ויקישיתוף

הפרשה הזכירה לנו את האירוע:"גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ--לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ ה', בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ". מהפכת סדום ועמורה תוארה במקרא - בפרשת וירא, מוזכרת בדברי הימים וניתן להווכח בתוצאות שלו עד היום הזה באזור ים המלח. וכך הוא מתואר: "וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת ה', מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה... וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן" (ספר בראשית, .

נוסעים וחוקרים ניסו למצוא עדויות ארכיאולוגיות ל"מהפכה". מצפון לים המלח, בערבות מואב, במקום המשוער של "ערבות מואב" תלוליות ע'סול נמצאו תילים והיו ששיערו כי אלו ערי סדום. הצורות המיוחדות של גבעות חוואר הלשון, בייחוד בין עין גדי לבין מצדה הלהיבו את הדמיון והועלתה הסברה כי אלו המבנים של ערי סדום. מה שנותר מהאמור במקרא היא העיר צוער בדרום ים המלח - מקום מקלטו של סדום ונציב המלח ליד הר סדום המכונה בשם "אשת לוט".

על "עשרת השבטים"

ראו ערך מורחב: עשרת השבטים

ילדים מבני מנשה

צעירים מצאצאי הקהילה היהודית בקאיפנג

ילקוט שמעוני מביא את דעת החכמים בשאלה האם עשרת השבטים אמורים לחזור או לא. הם מוצאים רמז לכך מהפרשה: "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר" " וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אַחֶרֶת, כַּיּוֹם הַזֶּה". מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכין ואין חוזרין - דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר: מה היום מאפיל ומאיר אף הן אפלה שלהן עתידה להאיר להם.

תנו רבנן עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר: "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם" - בעולם הזה, "וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אַחֶרֶת" - לעולם הבא - דברי רבי עקיבא.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אם מעשיהם כהיום אינן חוזרין ואם לאו חוזרין. רבי אומר באין הן לעולם הבא שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'. אמר רבה בר בר חנה שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה דכתיב הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה וגו', מאי חסידותיה, דתניא קטני בני רשעי ישראל אין להם חלק לעולם הבא שנאמר הנה היום בא בוער כתנור וגו' אשר לא יעזוב להם שרש וענף שרש בעולם הזה וענף לעולם הבא דברי רבן גמליאל, רבי עקיבא אומר באין לעולם הבא שנאמר שומר פתאים ה', שכן בכרכי הים קורין לינוקא פתיא:

ימות המשיח

דר' יאיר ברקאי מאוניברסיטת בר אילן מציג - בין השאר - את המקורות לנושא מאמרו שלבי הגאולה ואלו הם:

• בתלמוד הירושלמי (מעשר שני פרק ה), תחילה ייבנה בית-המקדש ובשלב הבא יבוא המשיח.
• ספר החינוך (מצווה צה), לבנין בית-המקדש יקדם שלב של קיבוץ גלויות שבסופו רוב העם ישב על אדמתו.
• אברבנאל המצטט את הר"ן טוען כי בשלב הראשון תבוא רווחה לישראל בקרב הגויים, בשלב השני יהיה קיבוץ גלויות ורק בשלב השלישי יוקם בית הבחירה.
• הנצי"ב מוולוז'ין - (נפתלי צבי יהודה ברלין, בעל "העמק דבר", מתאר בפירושו לפסוקים מפרשת נצבים את שלבי הגאולה בצורה מפורטת ומקורית, ולהלן נתמקד בעיקרי דבריו ורעיונותיו.
  • לדעתו, בשלב הראשון תהיה התעוררות בקרב בני-ישראל היושבים בתוך האומות הגדולות לאחר "שיתן (ה') בלב אומות העולם שיאהבוך".
  • ההתעוררות תתבטא בכך שתהיה תנועה ענפה של עליה ארצה. "וקבצך מכל העמים".
  • אחר שישוב עיקר הגולה מן הגויים, ישוב ה' לקבץ מן העמים אשר הפיצך ה' שמה מעט מעט", דהיינו

גם מהעמים והארצות הקטנים יותר.

הנצי"ב מצטט את דברי הרמב"ן, ולפיו הכתוב ו"שב וקבצך" מרמז על שלבים שונים גם בקיבוץ הגלויות, כאשר בשלב השני יבואו ארצה גם יהודים שאינם יודעי תורה ואינם בעלי יחוס, אלא 'עמך ישראל'.

בפסוק "ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את-ה' א-להיך בכל לבבך וכל נפשך למען חייך" (ל, ודבריו של הנצי"ב נועזים: אין יהודי הגר בגולה יכול להגיע לשלב הגבוה של אהבת ה' למרות שיתאמץ בכל נפשו, וזאת משום שה' אינו "מתדבק עמנו" בהיותנו מחוץ לארץ-ישראל!

אין אדם יודע טמונותיו של חברו

בהמשך למאמרו של הרב יעקב בזק לעיל, ניתן לקרוא את דרשתו של הרב בנימין לאו בעיתון הארץ על הנושא אין אדם יודע טמונותיו של חברו:

בפרשה מובא בטקס כריתת ברית בינו לבין אלוהיו. בהמשך מובא פסוק סתום: "הנסתרות לה' אלהינו, והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (שם, כח). מהן הנסתרות השייכות לעולמו הסגור של ה', לעומת הנגלות המסורות בידינו ?

רש"י מבאר את הפסוק כך: לאחר שה' מאיים להעניש את הכלל על עוזבם את הברית, מתעוררת בקרב העם התקוממות: "ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק יז) ?פן יש בכם איש וגו, ואחר כך (פסוק כא) ?וראו את מכות הארץ ההיא', והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו?" לכן אומר הפסוק: "אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא ייפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים". כך משכך רש"י את הפחד מכניסה לברית בתנאים בלתי אפשריים: אתם תדאגו לסדרי החברה, ואם יחיד יחטא בלבו או בביתו, אין זה מעניינכם. ולגבי הדרשה הקדמונית מוסיף רש"י: "נקוד על ?לנו ולבנינו', לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן, משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה".

על פי פרשנות זו, יסוד הערבות ההדדית אינו מתקיים לפני הכניסה לארץ. גם על "הנגלות" - אותן התנהגויות המרחיקות את ישראל מהברית - אין אחריות קולקטיווית לפני מעמד ההתחייבות בהר גריזים ובהר עיבל. הכניסה לארץ הופכת את האדם לחלק מחברה, שבעצם הגדרתה יש ערבות הדדית. מכאן ואילך כל עשייה של האדם הפרטי, שאינה נסתרת בינו לבין עצמו, תשפיע על הכלל.

למה מחוברות הפרשות ניצבים וילך

עו"ד ישראל ש' אדלר בדף שבועי של אוניברסיטת בר אילן הביא מקור לכך ש חיבור פרשיות "ניצבים וילך" - הכול בגלל סימן עתיק

תחילה הוא עמד על סדרי קריאת הפרשיות בתורה. מן הראוי לבדוק ולבחון מדוע מחברים פרשיות, מהי סיבת חיבורן של פרשיות מסוימות דווקא, והאם קיים שיקול מהותי בקביעת מיקומן של פרשיות השבוע השונות על פני לוח השנה. קשר שכזה, אם יימצא, יהווה רובד נוסף בקשר שבין ישראל לזמנים.

בשנה עברית רגילה יש 353-355 יום ובשנה מעוברת יש- 383-385 יום. בשנה רגילה יש לפחות 50 שבתות, ולעתים 51 שבתות, ובשנה מעוברת יש לפחות 54 שבתות, ולעתים 55 שבתות. שנה בת 353 יום או בת 383 יום נקראת "חסרה", שנה בת 354 יום או 384 יום נקראת "כסדרה" ושנה בת 355 יום או 385 יום נקראת "שלמה". יוצא אפוא כי לשנה העברית שישה אורכים אפשריים.

ראש השנה יכול לחול רק בימים ב' ג' ה' ז' (הסימן: "לא אד"ו ראש"). צירוף הנתונים של היום בשבוע שבו חל היום הראשון בשנה, היותה של השנה חסרה, שלמה, או כסדרה, והיותה פשוטה או מעוברת, יקבע באופן חד-ערכי את ימי השבוע שבהם יחולו כל החגים והמועדים במשך אותה שנה, וממילא אם יקראו בשבת בפרשת השבוע או מענייני דיומא, לכשיחול החג בשבת.

לכל שנה סימן מקובל. ישנם שבעה סימנים עבור שנים פשוטות, ושבעה עבור שנים מעוברות. כל סימן מורכב משלוש אותיות:

האות הראשונה מציינת את היום בשבוע שבו חל א' של ראש השנה: ב', ג', ה', או ז'.

האות השנייה מציינת את אורך השנה: חסרה, כסדרה או שלמה: ח', כ' או ש'.

האות השלישית מציינת את היום בשבוע שבו יחול א' דפסח א', ג', ה', או ז' (על פי הסימן "לא בד"ו פסח), ולמעשה זהו נתון הנגזר משני הנתונים הקודמים (בדיון שלהלן תושמט לעתים האות השלישית שבסימן).

בחמשת חומשי התורה ישנן 54 פרשיות; 53 מהן נקראות בשבתות, ואחת, פרשת "וזאת הברכה", נקראת ביום שמחת תורה, לאו דווקא בשבת. יוצא אפוא כי בכל שנה ושנה, למעט בשנה מעוברת שסימנה הח"א, מספר הפרשיות עודף על מספר השבתות אשר בהן קוראים בפרשת השבוע, ועל מנת להשלים את קריאת התורה במהלך השנה יש צורך לחבר פרשיות.

לכאורה, נכון היה לחבר פרשיות קצרות ולפזרן בחלוקה שווה לאורך השנה. אך בפועל אין הדבר כך; בספר בראשית אין כלל פרשיות מחוברות, בספר שמות מצוי חיבור אחד, בספר ויקרא שלושה חיבורים, בספר במדבר חיבור אחד ובספר דברים חיבור אחד.

מה הם, אפוא, המניעים והסיבות העומדים מאחורי חיבור פרשיות מסוימות דווקא? נראה כי המגמה היא לקשר בין פרשיות מסוימות לחגים או לתאריכים מסוימים בלוח השנה. וכך קובע ר' יוסף קארו ב"שולחן ערוך" (או"ח, הלכות ראש חודש סימן תכ"ח ה"ד): להמשך המאמר יש לצפות בקישור לעיל

ועתה לפרשת השבוע:פרק הזמן האחרון של השנה הוא מפרשת ואתחנן ועד שמחת תורה. בפרק זמן זה ישנו לעתים החיבור בין "ניצבים" ל"וילך", ואולם חיבור זה נגזר רק ממספר השבתות שבין ראש השנה לבין סוכות, ולא ממספר השבתות בכל התקופה. אם ר"ה חל בימים ב' או ג' תהיה שבת בין יום הכיפורים לבין סוכות. ואם ר"ה יחול בימים ה' (כמו השנה) או ז', השבת היחידה בין ר"ה לסוכות תהיה שבת תשובה.

בעניין זה חל סימן קדום נוסף "ב"ג המלך - פת וילך". משמעות הסימן היא: אם ר"ה ("המלך" - היום בו אנו ממליכים עלינו את הקב"ה) חל בימים ב' או ג' אזי פת (מלשון הפסוק "פתות אֹתה פתים" [ויק' ב:ו] ומשמעו, בלשון ציווי: פורר! חלק!) את פרשות "ניצבים" "וילך".

הנה כי כן נוכחנו לראות כי עניין חיבורי הפרשיות והפרדתן אינו דבר מקרי, ואף מאחורי עניין שהוא טכני, לכאורה, ישנם שיקולים מהותיים, שרק מקצתם הארנו במאמר זה.

היום

הרב מוטי אלון התמקד בשיתתו לפרשת השבוע בזמנו של ספר דברים לאור המונח "היום" :" "היום" מופיע בפרשת ניצבים, וכפי שהוא מופיע כבר בפרשת כי תבוא. "היום" הזה הוא בעל משמעות מאוד גדולה, הוא נראה מקרי, אבל ניכנס אליו לאט לאט.

כל ספר דברים כולו יש לו תיאור זמן מאוד מדויק, ספר דברים מתחיל בתאריך פתיחה מוגדר. "בעשתי-עשר חודש באחד לחודש הואיל מושה ביאר את התורה". כלומר, ספר דברים נפתח בראש חודש שבט, זה הפסוק הפותח, אלה הדברים. אין עוד ספר בתורה שיש לו תאריך פתיחה חוץ מספר בראשית. אבל פה בספר דברים יש תאריך פתיחה מוגדר. אגב, זה ספר הכי קצר בתורה, כי זה מתחיל בראש חודש שבט, ומסתיים ב-ז' באדר יום פטירתו של משה. זאת אומרת, הספר כתוב במשך חודש ושישה ימים".

ועכשיו לפרשה:"אנחנו מגיעים אל היום האחרון, ביום הזה מתרחשות כמה פרשיות. זה היום שבו מעמיד משה רבנו את עם ישראל ואומר להם את האזינו, והוא אומר להם "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא". היום הזה הוא יום מאוד משמעותי, אבל ביום הזה מתרחשים כמה דברים שאנחנו ננסה להבין אותם מתוך המובן הזה, מתוך המושג הזה בהקשר שלו של היום. בואו נראה את זה לפי הסדר.

• רש"י מציע בהתחלה "אתם ניצבים היום. מלמד שכינסתם משה לפני הקדוש ברוך הוא ביום מותו להכניסם בברית".
• "וילך משה וידבר אל כל ישראל בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום לא אוכל עוד לצאת ולחזור". כיוון שיום הוא יום מותי כינסתי את כולכם
• "טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך: לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו אשר ה' אלהיך כרת עמך היום" - זה גם יום כרות הברית.
• "למען הקים אתך היום לו לעם", זה כבר חידוש. זאת אומרת, מתי נהיינו עם?

ביום פטירתו של משה.

• ועוד:"וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב: ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת: כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום".

ומסיים:"היום הזה בפרשת ניצבים אפשר להגיע אל המצווה של התשובה "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך". שאלנו למה היום? בואו נראה מהי מצוות התשובה?

מצוות התשובה היא "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך... אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשך יקחך: והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך". כלומר, כשתגיע לארץ תהיה יותר מאבותיך שלא היו בארץ, "והיטבך והרבך מאבותיך".

במה תהיה יותר מהם? אומר הרב קוק בפסוק הבא "ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך", אבל כאן יש תוספת, "למען חייך". כשתגיע לארץ אז במה היטיבך והרבך מאבותיך? שם כל פעולה היא תורה. שם זה למען חייך. שם החלוקות שהיו לפני- כן לא קיימות יותר. שם זה "לאהבה את ה' אלוקיך". שם אם אתה אוהב את ה' אז אתה עושה, ואם חלילה חלילה לא אז אתה בוחר ברע. שם המבחן הוא קשה, שם זה כבר לא הר סיני, שם זה לא הר חורב.

הר סיני והר חורב הבאנו כשפתחנו את פרשת דברים בשם הכלי יקר את אותו פירוש נפלא, שהם לא רק הר סיני, אלא הם כל הר שהאדם יודע שהוא סגור ומחוץ להר זה מסוכן, ורק בתוך ההר הוא יכול לראות את הלפידים והקולות. זה השטיטלה, זה הקהילה. זה המקום שנמצא שם בפנים בפנים בקודש, אבל בחוץ זה אחרת. שם זה לא רק מאהבה את ה' אלוקיך, שם אתה מבין שאם לא תהיה פה בפנים אתה פשוט לא תהיה. אבל כשתגיעו אל הארץ אתם תעמדו מעל ההר בהר גריזים ובהר עיבל, ואתם תקבלו את האחריות, האחריות היא כולה שלכם, ואז אתם תהפכו להיות לעם. אז "משוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך". אז תבינו שאם תזכירו את ה' ו"אל דמי לכם" אז תשמרו על ירושלים. אבל אם חס וחלילה לא אז לא.

אז כשהחתונה תתרחש במלואה, אז כשישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים, ירמיהו הנביא מתאר את אותו משוש חתן על כלה גם-כן לא לגבי חתן וכלה, אלא גם הוא מתאר את זה כחתונה של ישראל והקדוש ברוך הוא. אז כשכל זה יתרחש, אז מופיעה ההפטרה הזאת הגדולה של החתונה הגדולה של הנחמה. אז מבין החתן, ומבינה הכלה את ה"היום הזה נהייתה לעם", את הבחירה החופשית שלנו לבחור בזה או בזה, כי אנחנו יודעים מהי האחריות שלנו.

את השיחה במלואה מומלץ לקרוא בקישור לעיל

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע