Fandom

Ventura Daniel Wiki

פרשת נשא

7,344דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

ברכת הכוהניםעריכה

פירמידת הצרכים מאת הרב בראון דסברג.
הפסיכולוג האמריקאי אברהם מאסלו פיתח את "תאוריית הצרכים" המכונה "הפרמידה של מאסלו". לפי פרמידה זו, כדי לממש צרכים רוחניים נעלים יותר, חייבים קודם להתמלא הצרכים הפיזיולוגיים שבבסיס הפרמידה.

בבסיס הפירמידה, מצויים הצרכים הפיזיולוגיים: אוכל, שתייה וכד'. מעליהם צורכי הביטחון, כמו בית ותעסוקה. מעליהם הצרכים החברתיים. מעליהם הכרה והערכה. מעליהם המימוש העצמי. צורת הפירמידה ממחישה שאחוז האוכלוסייה המגיע לכל אחד מהשלבים הולך וקטן, וכן המשאבים שמשקיע הפרט להשגת כל שלב.'

בפרשתנו מופיעה פירמידה נוספת, שלושה פסוקים, שבכל פסוק מספר המילים הולך וגדל:

יברכך ה' וישמרך
יאר ה' פניו אליך ויחנך
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום

ספורנו מסביר את הפסוק הראשון כברכת עושר ושמירה (צרכים פיזיים ובטחון), הפסוק השני מציאת חן (חברתי), והשלישי עולם הבא (מימוש הפוטנציאל העצמי בעולם הנצח).

מבנה פירמידת התורה הפוך מזו של מאסלו. השלבים החומריים צרים, והרוחניים מתרחבים, כדי ללמד במה אדם צריך להשקיע את מירב משאביו. .

(ע"פ מנחם דסברג, "כעץ שתול" ספר זכרון לרב אורי דסברג ז"ל) - עלון לשבת " שבת בשבתו"

השראת השכינה גם כאשר המשכן מפורקעריכה

Degem osnis.jpg

מודל המשכן - הוכן על ידי: מיכאל אוסניס מקדומים

הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, כתב בעלון פרשת השבוע, לפרשת נשא השראת שכינה על-ידי המשכן – גם כשהוא מפורק - כלומר גם כאשר המשכן אינו עומד על תילו והוא באמצע מסע בני ישראל במדבר סיני הוא נושא קדושה.


סוד המשכן - עם ישראל בהר סיני היה במעלה גדולה מאוד. הוא היה באחדות גדולה – "כאיש אחד בלב אחד". תפקיד המשכן והמקדש הוא להמשיך אלינו לחיי היום-יום את מה שהיה במעמד הר סיני. להמשיך את השראת השכינה.

בתוך המשכן היו מונחים לוחות הברית שניתנו במתן תורה. דרכו היינו מחוברים למעמד הגדול הזה ולתורה שניתנה דרכו. לנבואה ולברכה. כך כותב הרמב"ן על התורה: "וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שוכן עליו בנסתר" (רמב"ן שמות כה א).

בית-המקדש – המשך למשכן- המשכן נבנה על-ידי כל עם ישראל. גם בית-המקדש נבנה והוחזק על-ידי כלל עם ישראל. לכל אחד מעם ישראל היה בו חלק. כולם נתנו למענו כל שנה מחצית השקל, או יותר. וכך, כשנתחברו כל החלקים, גם בני ישראל התאחדו ונעשו אחד ממש.

על כן נאמר על ירושלים "עיר שחוברה לה יחדיו – שעושה כל ישראל חברים". עיר שלא נתחלקה לשבטים. כולם התלכדו סביב המקדש, ולכיוונו היו כל תפילותיהם של ישראל "תל שכל פיות פונים אליו". גם בית-הדין שישב ליד בית-המקדש חיבר את כל עם ישראל להיות אחד. "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם". מבית-הדין הזה קיבלו כל ישראל את הוראותיהם והיו נוהגים כולם בדרך אחת. על יד בית-המקדש הופך כל עם ישראל להיות "יחידה אחת".

נשיאים ונשיאת המשכן- עד שעם ישראל יגיע לבית-המקדש, יעברו יותר מ-480 שנה. ומה הם יעשו בדרך? האם יהיו מפורדים או מאוחדים? לכן נבנה המשכן בהיותם במדבר, והוא יישאר עמם גם אחר כך, כשיחנו בשילה, בגבעת יערים, עד שיגיעו לבית-המקדש.

אבל אחרי הכול, מה יהיה בזמן שבני ישראל יהיו בנסיעה ממקום למקום? הרי בשעה זו המשכן מפורק ונמצא ארוז על עגלות צב. מה יקרה בשעות הללו – האם הם יהיו באחדות או חלילה בפירוד?

לצורך זה באה התרומה המיוחדת של הנשיאים – עגלות לנשיאת המשכן בדרכים. בזמן שבו המשכן היה מפורק וארוז על העגלות, היה עם ישראל זקוק לברכה מיוחדת, כדי שתשרה עליהם הברכה גם במצבם זה. פרשתנו מספרת לנו באריכות מיוחדת על אותה ברכה, היא תרומת הנשיאים. תרומה שניתנה לצורך העברת המשכן בדרך. תרומה שחייבת להינתן דווקא על-ידי הנשיאים, שכן מי כמו הנשיאים, מנהיגי העם, שיודעים את הקשיים של דרך ארוכה שתכליתה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. שכן גם כשאדם שהולך בדרך, אפילו ידע שהולך הוא לביתו, אין הוא בשלווה כמו בביתו, ועל כן הוא עלול לרדת ממדרגתו (עיין רש"י על בראשית יב ב). בהתאסף ראשי עם – יחד הנשיאים תורמים את התרומה של הדרך, והם עושים זאת באופן מיוחד. הם מצליחים לתרום תרומה אחידה בדקדוק רב. כך כותב רש"י על תרומת הלוויים (במדבר ז פה): "למדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלן, שוקלן אחד אחד ושוקלן כולן כאחד לא ריבה ולא מיעט". הרי זה פלא גדול! כל הכלים נעשו על-ידי אומנים בעבודת יד – כיצד אפוא אפשר לדקדק שהמשקל של כולם יהיה בדיוק אותו דבר? במיוחד אם זוכרים שהנשיאים התנדבו מעצמם ולא על-פי ציווי, וכל אחד תרם סכום אחר. ובכלל, בנוהג שבעולם, כאשר מנהיגים מתנדבים מעצמם, יש ביניהם תחרות, כל אחד רוצה להראות עצמו יותר מחברו. אך כאן היו הנשיאים באחדות. הספורנו מעמיק עוד בעניין ואומר, שזאת הייתה הסיבה שהנשיאים תרמו "עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים". כל שני נשיאים תרמו עגלה אחת בלבד. זה לא נעשה מחסרון כסף, שכן כל אחד מהם תרם "כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטרֶֹת". אלא שהם תרמו באופן הזה, כדי שתהיה האחדות גם בדרך, וכלשון הספורנו "לאות אחוה ביניהם, אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם". הם עשו כן כדי שגם בדרך יהיו עם ישראל "אחד". שגם כשהמשכן מפורק ואין בריח תיכון שמחבר בין עצי השיטין, יהיו העגלות שיחברו את הלבבות. שכן כשיש אחדות – שורה ביניהם שכינה. כאמרו "ויהי בישורון מלך" – מתי? "בהתאסף ראשי עם – יחד".

הקדמה לבית-המקדש - הערך של הפרשה הזאת הוא כל כך גדול, שאנו קוראים אותה גם בפרשת "נשא", גם בחנוכה וגם בחודש ניסן. שכן הפרשה הזאת היא הקדמה לבית-המקדש שיחבר את כל בני-האדם לעובדו שכם אחד בלב שלם.

ההבדל בין משפחות הלוויםעריכה

מאת הרב שמעון גולן אפרת)

בשבת שעברה, פרשת "במדבר" קראנו בפרקים א-ב על מפקד בני ישראל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, ובפרק ג על מפקד הלויים "לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם". המפקד אכן התקיים לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיִּהְיוּ אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי, וסכום פקודיהם הכולל היה כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף.

מלבד השוני, המובן, במטלות השונות של כל משפחה ובמנין פקודיהם, ניתן להבחין גם בשינויי לשון ביחס לכל משפחה. אצל בני קהת נאמר (פרק ד פס' ב): נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם.

ודומה לכך אצל בני גרשון (פס' כב):נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם.

נשים לב לכך שאצל בני קהת מופיע הביטו מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי, שאינו מופיע אצל בני גרשון, ואילו אצל בני גרשון מופיע הביטו גַּם הֵם שאינו מופיע אצל בני קהת.

שונה משניהם הנוסח אצל בני מררי (פס' כט): בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם.

הביטוי נָשׂא אֶת רֹאשׁ אינו מופיע!

הבדל נוסף ראוי לציון, שאצל בני קהת ובני מררי הסדר הוא לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, ואילו בבני גרשון הסדר הוא לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם. נקודה נוספת שעליה ניתן דעתנו היא שסדר התולדה הוא גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי, וכך אכן היה סדר המנין כשמנו מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה, ואילו במנין מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, הסדר הוא קהת, גרשון ומררי.

במדרש במדבר רבה (ו / ה) נאמר: "מפני מה נאמר דבור בקהת ובגרשון, מה שלא נאמר במררי? כדי לחלוק כבוד לגרשון על שהיה בכור ולהקישו לקהת."

אמנם המדרש אינו מתייחס לביטוי נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ האמור אצל בני קהת ובני גרשון, אלא לפתיחה "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר" האמורה אצל בני קהת (פרק ד פס' א) ואצל בני גרשון (פס' כב) ואינה מופיעה אצל בני מררי, אולם דומה שתשובת המדרש מתאימה לשתי הנקודות. כדי להבין את תשובת המדרש, יש לעיין בדרשה נוספת בפיסקא קודמת (ב):

"ואם לחשך אדם: והלא גרשון היה בכור, למה הקדים הכתוב לקהת לנשיאת ראש ואחר מנה לגרשון? אף אתה אמור לו: לפי שקהת היה מטועני הארון ושהוא קודש הקדשים ויצא ממנו אהרן הכהן שהוא קודש הקדשים, וגרשון היה קודש, לכך הקדימו הכתוב לקהת. ומנין את למד שגרשון לא איבד גדולתו לפי שהיה בכור? שכן אתה מוצא כשם שאמור בקהת נשא את ראש בני קהת, כך אמור בגרשון נשא את ראש בני גרשון. ומהו שאמר הכתוב 'גם הם'? שלא תאמר שלכך מנה בני גרשון שניים שהם פחותים מבני קהת, לאו! אלא כתב גם הם שאף בני גרשון כיוצא בהם של בני קהת אלא שהקדימו הכתוב כאן בשביל כבוד התורה אבל במקומות אחרים הקדים לגרשון תחלה לקהת."

את כל הדרשה ניתן לקבל על-ידי פנייה בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il

תורת הנזיר ובניין האישיותעריכה

בפרשתנו לומדים אנו אודות פרשת הנזירות. מבארת התורה, כי אדם המקבל על עצמו לפרוש ממקצת הנאות החיים לזמן מה הוא ה'נזיר', ועליו חלים איסורים שונים-אסור בשתיית יין ובתספורת, ואף נאסר עליו להתקרב למתים, אף אם היו קרובי משפחתו.

מהתבוננות בפסוקי התורה ניתן לראות כי יחסה של התורה לנזיר הינו דו משמעי. מצד אחד, מתייחסת התורה לאדם המקבל על עצמו נזירות כאדם קדוש, אשר בחר לגלות במעשיו אידיאליות ורוממות, עד שיש לראותו כאיש מעלה, מורם מעם. "קדוש יהיה גדל פרע שיער ראשו", אולם מצד שני מבקרת התורה את מעשיו ושאיפותיו של הנזיר, עד לכדי כמעט גינוי.

הנזיר נקרא חוטא , הואיל ובחר לצער ולהפריש עצמו מהנאות העולם, ואף מאותן המותרות וראויות לו.

"וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש" -מסבירים חז"ל"על שצער עצמו מן היין". ובכן, מה פשר היחס הדו משמעי לאדם הנזיר? אכן, נראה כי קבלת הנזירות הינה עניין אישי, התלוי לגמרי באופיו ובמעלתו של האדם. ישנם אנשים אשר אישיותם תתבסס ותבנה באופן נכון דווקא ע"י הגבלות וסייגים שיקבעו לעצמם. אותם סייגים ייאלצו אותם ויכריחום להתעלות במידות, בקדושה ובמעשים טובים לתועלת עם ישראל. על כן משבחת התורה את אותם אנשים על קבלת הנזירות, שכן מעשה זה ישרה ברכה ותועלת בפיתוח אישיותם. אך לעומתם, ישנם אנשים אשר ההגבלות הרבות אינן בונות את רוחם ורצונם הטוב, ולא רק שאין הם מתעלים על ידיהם, אלא אף עלולים ליפול ברוחם. על כן התורה מגנה ומזהירה אדם שכזה לבל יקבל על עצמו איסורי נזירות, אלא ינהג כפי המידה הנכונה בחיים מלאים ובהנאות העולם, על פי מצוותיה ואיסוריה של תורה.

הרב אביחי רונצקי ראש הישיבה הגבוהה איתמר


איש ואשה, זכו - שכינה ביניהןעריכה

הרב אביגדֹר הלוי נבנצל בשיחתו לפרשת נשא תשע"ב עסק בנושא הנישואין וזאת בהקשר לאישה סוטה. כותרת השיעור היא מהכתובה :"ואנא אוקיר יתיכי כהלכות גוברין יהודאין דמוקרין נשיהון בקושטא"

התורה מצַוה בפרשתנו על השקאת הסוטה. מצוה זו היא מצוה חריגה מאד, בשני ענינים שיש בה

  1. במה שהקב"ה מצַ וה למחות את שמותיו הקדושים על המים
  2. הבטחה שהקב"ה נותן, שתמיד יעשה נס לברר האם האשה טהורה או טמאה. היו הרבה נסים

שנעשו מאז ומעולם גם משה עושה הרבה נסים, אבל הבטחה לדורות שתמיד יהיה נס זה דבר חריג מאד

חריגוּת זו נובעת כנראה משתי פנים:

  • מצד אחד - התורה רוצה להתיר אשה לבעלה אחרי שהאשה נחשדה ונסתרה, היא אסורה לבעלה ( "רשי במדבר ה' ), והתורה רוצה לעשות שלום בית. ,לכן בשביל לעשות שלום בין האיש לאש , תו הקב"ה מצַ וה למחות את שמו על המים (משנה סוטה ז )א,
  • אבל מצד שני, זה גם כדי לאיים על הסוטה, שלא תשתה אם היא טמאה כ, י אם היא תשתה - יקרה לה אסון נורא. הכל בגלל קדושת הנישו .אין כמה חשוב לקב"ה לשמור על קדושת

הנישואין, למנוע נשות ישראל מלחטוא, ומצד שני למנוע מלגרש אשה בגלל חשד שוא. התורה מאד מקפידה, ועושה כאן נס, מה שלא עושה במקומות אחרים, כדי להשיג את שתי המטרות האלו - שמירה על קדושת חיי הנישואין, ועשיית שלום בין אשה לבעלה .

בענין מחיקת השם הקדוש על המים, אפשר שדבר זה נעשה גם מפני שאיש ואשה מהוים "ג כ שֵׁ ם ה .' "חז ל אמרו " , איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן" (סוטה יז, )א ", שהרי חָ [ק לַ הקב ה" ] את שמו נוֹכְּ שִׁ וְ , ביניהן, " יו ד באיש, והֵ "י באשה" ( "רש י שם), וביחד הם יוצרים את השם יָ בו .הּ- ספרים מובא עוד ש , אם יש להם בן ובת, זהו כבר שֵׁ ם שלם -' ו ['ה' ו' ה' י - זכר -' ה, נקבה ] ' עי( זוהר ג"ח דף " ל ד רע )א" . לכן מוחקים את השם שנכתב , כדי להציל את השם שבחיים. חז"ל אמרו " , כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה" (יבמות סב )ב, . כי אדם מישראל צריך להיות נש .וי זוהי שלמות האדם ו, שלמות צלם אלקים, להיות נשוי . מי שלא עוסק בפריה ורביה, אומרים עליו "חז ל שהוא כאילו ממעט את הדמות (שם סג )ב, , ממעט את שם ' ה בעולם, וכאילו הוא שופך דמים ( )שם . כי אין הבדל גדול אם אדם הורג אנשים שחיים כבר, או מונע מאנשים להוולד. מי שלא מתחתן, מונע מאנשים להוולד, והרי "לֹא תֹהוּ בְ רָאָהּ, לָשֶׁ בֶת יְצָ רָהּ " (ישעיהו מה, )יח . ה' ברא את העולם כדי שיהיה מיושב. לכן צריך להתחתן, כי בלי זה אין ישוב בעולם

לקריאת השיעור כולו הקש בקישור לעיל

העפר שבקרקע המשכןעריכה

Afar becarca amiscan.png

שעירים - בדיר במדבר ובשמיםעריכה

100 4417.JPG

עז הבית (שעיר עיזים) בחוות מעון

יעקב עציון כתב במוסף שבת במקור ראשון על שעירים - בדיר במדבר ובשמים

ודן בפסוק:""שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת... וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה" (במדבר ז)". וכך הוא כתב במבוא : היותם של אבותינו רועי צאן באה לביטוי גם בשמות המרובים שישנם לבני הצאן השונים בעברית. בפרשיות קרבנות הנשיאים המפורטים שוב ושוב בפרשתנו, נזכרים בהפרש של פסוק זה מזה העתודים הקרבים שלמים והשעיר העשוי חטאת, אף שמדובר באותו בעל חיים – הזכר שבעזים.

ארבעה שמות נקראו לו לתיש במקרא – שעיר, עתוד, צפיר ותיש. כיום השם הרגיל בדירי הצאן הוא תיש, אך בתנ"ך שם זה הוא דווקא הפחות נפוץ מבין הארבעה.

השם שָׁעִיר – ובמלואו: שעיר עזים – נקשר כנראה לשעירותו של התיש (זאת לעומת הכבשׂ – שצמר לו ולא שֵׂער). סימן לדבר – היחיד שלגביו נאמר במקרא התואר שעיר הוא עשו (בראשית כז: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר"), וכדי להידמות לו עטה יעקב אבינו עורות גדיי עזים על ידיו ועל חלקת צוואריו.

מעניין גם לציין שבשיר השירים מקלס הדוד את רעייתו על שערה, ומדמה אותו לעדר עזים הגולשים מן הגלעד. רש"י בפירושו שם מבאר: "שערך נאה ומבהיק כצוהר ולבנונית כשער עזים לבנות היורדות מן ההרים ושערן מבהיק מרחוק". ברם, חלוק עליו נכדו, רשב"ם, הסבור כי דווקא בעזים שחורות עסקינן, ואליהן נמשל השער השחור של הרעיה (ובפירוש נזכר במגילה שְׁחור-שערו של הדוד – "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב"). פרופ' יהודה פליקס כתב בספרו על שיר השירים שכנראה הושפע רש"י מהעזים שהכיר מפרובנס, שלבנות היו, בעוד עזי ארץ ישראל הינן שחורות דרך כלל.

לקריאת המשך המאמר הקש בקישור לעיל

הנזירות - ענין שלילי או חיובי?עריכה

ראו ערך מורחב:פרשת נזיר

הרב אביגדֹר הלוי נבנצל כתב באתר ישיבת הכותל שימוש נכון בעניני "עולם הזה"

התורה מְצַוה בפרשתנו: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'", לא ישתה יין, לא יִטַּמָּא לְמתים, חייב לגדל פרע שער ראשו, ועוד (במדבר ו). כלומר, התורה לא מחייבת שום אדם לקבל נזירות, אלא מְצַוה, שאדם שקיבל נזירות, ינהג כך וכך. וצריך לברר: מהו יחסה של התורה אל הנזירות? האם מחשיבה התורה את הנזירות כענין חיובי ביסודו, או שהנזירות היא ענין שלילי, שהתורה אינה מעוניינת בו, ורק נותנת דינים למי שמחליט בכל זאת לקבל על עצמו נזירות.

בגמרא נראה, שחז"ל נחלקו בשאלה זו. יש תּנאים שאומרים שהנזיר הוא חוטא, ולמדו זאת ממה שכתוב בחטאת נזיר טמא, "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (שם, יא), משמע: הנזיר חָטא בנזירותו, שציער את עצמו מן היין (תענית יא, א), והזיר עצמו מטובתו של הקב"ה, ולעומת זאת, יש דעה אחרת בחז"ל, ולפיה הנזיר הוא קדוש (שם), שהרי כתוב בנזיר "קָדֹשׁ יִהְיֶה" (במדבר ו, ה). אם כן, לכאורה מחלוקת יש כאן, האם הנזירות היא ענין חיובי שהתורה מעריכה אותו, או ענין שלילי, שהתורה איננה מעוניינת בו.

אבל חושבני שאין כאן ממש מחלוקת. אי אפשר לומר, שמי שאמר שהנזיר נקרא חוטא סובר שהנזירות היא תמיד ענין של חטא. הרי המלאך שנגלה אל אמו של שמשון אומר לה: "כִּי נְזִיר אֱלֹקִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִןהַבָּ טן, וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שופטים יג, ה). כלומר, זהו התנאי שבנך יצליח להושיע את ישראל, שישמור את הנזירות. [ואכן, ברגע שנכשל ואִ פשֵׁר לדלילה לגלח את שער ראשו - איבד את כוחו ונפל ביד פלשתים (שם טז, יז-כד)]. הרי שהנזירות של שמשון היא מקור לקדושתו המיוחדת ולכח המיוחד שהיה לו. אם היתה הנזירות ענין של חטא, לא היה ה' מורה למלאך לומר כן לאמו של שמשון.

והוא מסיים: גם עמוס הנביא, כשהוא מונה את הטובות שעשה ה' לישראל, הוא אומר (בין השאר): "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים" (עמוס ב, יא). "השוה אותו הכתוב לנביא" (רמב"ן במדבר ו, יד), שהנבואה והנזירות שתיהן מתנות טובות שנתן לנו ה'. מתנה אחת היא שיש נביאים בעם ישראל, שזוהי ודאי מתנה גדולה, שאדם יכול להגיע למדרגה רוחנית כזו, לדעת עתידות ולהשיג השגות גבוהות בחכמה האלקית; והמתנה השניה היא שיש נזירים בעם ישראל - "וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים" - שנתתי לכם את האפשרות להיות קדושים בקדושת נזירות. הרי שזוהי מעלה גדולה, ולא חסרון, להיות קדושים בקדושת נזירות.

אלא שצריך להיות ראוי ומתאים לזה, ולקבל אותה מתוך כוונה רצויה. אם אדם מקבל את הנזירות ומקיים אותה רק מתוך כעס, אז היא באמת ענין של חטא. אבל אם אדם באמת רוצה לעבוד את ה' ולשבור את מידותיו ותאוותיו, . אז הנזירות היא מעלה וענין של קדושה


הנזיר: קדוש או חוטאעריכה

הרב שלמה אבינר כתב במעייני- הישועה לשבת פרשת נשא:
הנזיר הוא חריג לכיוון מעלה. בכוח דיבורו הפועל, מקבל האדם על עצמו התחייבויות, שאינן מצוות עליו. הוא מרחיק עצמו מן המותר לו מתוך התחסדות אישית. האם זה טוב או רע?

ולסיכום השיעור הוא כתב:

הרמב"ם, בבואו ליתן פסק הלכה לרבים בספרו 'משנה תורה' - מגדיר את הנזיר כחוטא, משום שנזירות אינה דרך הכבושה לרבים (אמנם בהלכות נזירות י יד, שיבח הרמב"ם את הנזירות, אבל שם דבריו הם דברי מוסר כלליים שבסוף ההלכות, ולא הדרכה הלכתית-מעשית(. אולם בספרו 'מורה נבוכים' - שבהקדמתו אליו הוא מודיע בפירוש שכתבו ליחידים - הוא מתאר את הנזיר כקדוש, משום שלגבי יחידי הסגולה, אשר נדבה רוחם אותם להתקדש מן המותר להם, ולצורך עילויים מצאו לנכון להתנזר, ודאי יש מקום וערך לנזירות כזו, וקדוש ייאמר להם.

הקו המבדיל בין הנזיר הקדוש לחוטא, בולט בסיפור על שמעון הצדיק והנזיר מן הדרום. "אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד". בדרך כלל היה רבי שמעון נמנע מלאכול קרבנות נזיר, מתוך חשש שאין נזירותם לשם שמים. אולם: "פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל" (נדרים ט ב). רבי שמעון העריך את הכנות והתמימות של אותו צעיר, שנזירותו אכן היתה התעלות אמיתית, לעומת מעשיהם החיצוניים של אחרים.

על פרשת הנזירעריכה

דברי תורה מפי הרב אביחי רונצקי, ראש הישיבה הגבוהה איתמר, לרגל חנוכת "משכן אהוד" על-שם משפחת פוגל הי"ד .
בפרשת נשא- תורת הנזיר ובניין האישיות , לומדים אנו אודות פרשת הנזירות. מבארת התורה, כי אדם המקבל על עצמו לפרוש ממקצת הנאות החיים לזמן מה הוא ה'נזיר', ועליו חלים איסורים שונים-אסור בשתיית יין ובתספורת, ואף נאסר עליו להתקרב למתים, אף אם היו קרובי משפחתו.

מהתבוננות בפסוקי התורה, ניתן לראות כי יחסה של התורה לנזיר הינו דו משמעי. מצד אחד, מתייחסת התורה לאדם המקבל על עצמו נזירות כאדם קדוש, אשר בחר לגלות במעשיו אידיאליות ורוממות, עד שיש לראותו כאיש מעלה, מורם מעם. "קדוש יהיה גדל פרע שיער ראשו".

אולם מצד שני, מבקרת התורה את מעשיו ושאיפותיו של הנזיר, עד לכדי כמעט גינוי. הנזיר נקראחוטא , הואיל ובחר לצער ולהפריש עצמו מהנאות העולם, ואף מאותן המותרות וראויות לו."וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש" -מסבירים חז"ל "על שצער עצמו מן היין".

ובכן, מה פשר היחס הדו משמעי לאדם הנזיר?
אכן, נראה כי קבלת הנזירות הינה עניין אישי, התלוי לגמרי באופיו ובמעלתו של האדם. ישנם אנשים אשר אישיותם תתבסס ותבנה באופן נכון דווקא ע"י הגבלות וסייגים שיקבעו לעצמם. אותם סייגים ייאלצו אותם ויכריחום להתעלות במידות, בקדושה ובמעשים טובים לתועלת עם ישראל. על כן, משבחת התורה את אותם אנשים על קבלת הנזירות, שכן מעשה זה ישרה ברכה ותועלת בפיתוח אישיותם. אך לעומתם, ישנם אנשים אשר ההגבלות הרבות אינן בונות את רוחם ורצונם הטוב, ולא רק שאין הם מתעלים על ידיהם אלא אף עלולים ליפול ברוחם. על כן, התורה מגנה ומזהירה אדם שכזה לבל יקבל על עצמו איסורי נזירות, אלא ינהג כפי המידה הנכונה בחיים מלאים ובהנאות העולם, על פי מצוותיה ואיסוריה של תורה.

ברכת הכהניםעריכה

Veani abarcem.jpg

המקור: בסוד שיח העורך: שאול שיף


ויקריבו נשיאי ישראל עריכה

החלק האחרון של פרשתנו (פרק ז), עוסק ב"קרבנות" שהביאו הנשיאים בעת חנוכת המזבח. בפרשת "ויקהל" (שמות לה, כז) מוזכרת תרומת הנשיאים לפני הקמת המשכן:

וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן.

ניתן להבחין שהמילה הַנְּשִׂאִם כתובה בכתיב חסר, ללא האות י' (פעמיים!), וכתב על כך רש"י (שם), ומקורו ב"ספרי":

"אמר ר' נתן: מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו, ז): והמלאכה היתה דים, אמרו נשיאים: מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם. לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה. ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם; והנשאם כתיב."

מדברי רש"י עולות שתי נקודות:

א. קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח היא תיקון על התנהגותם בזמן איסוף התרומות להקמת המשכן.
ב. התנהגותם בזמן איסוף התרומות מוגדרת כ"עצלנות", ולדעת הדרשן מצביעה על חסרון בהתנהגותם.

ה"כלי יקר" (שם) מציין היבט נוסף בהתנהגותם השלילית של הנשיאים:

"אמרו חז"ל: לפי שנתרשלו בנדבה זו ולא הביאו נדבתם כי אם לבסוף על כן נחסר אות יו"ד משמם והנשאם חסר כתיב, כי באמת לא היה להם להמתין עד לבסוף כי אולי יתנו ישראל כל הצורך ולא יהיה להם חלק בכל המשכן. ומה שנחסר יו"ד דווקא פירשנו... לפי שאמר הקדוש ברוך הוא (תהלים קא, ה): גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, ואצל הנשיאים היתה בלי ספק רוח גאווה באומרם דרך התפארות מי ימלא מה שאנחנו מחסרים אבל אנחנו ממלאים כל מה שהציבור מחסרים. על כן לקח הקדוש ברוך הוא משמם אות יו"ד כי רק אות זה מן השם הגדול היה חקוק בשמם, ואותו לקח ה' מהם, לומר אין כאן מקומו."

לשיטתו, חסרונם של הנשיאים הוא במידת הגאווה; באומרם דרך התפארות מי ימלא מה שאנחנו מחסרים. הרב מנשה קליין (שו"ת משנה הלכות חלק יא סימן קלב) מסיק מהביקורת על הנשיאים, מסקנה הלכתית מעשית:

"אף על פי שהיתה כוונתם לטובה, נחשב להם לחטא ולחסרון לפי שסמכו על הדבר הזה כי אולי היו ישראל מביאים האבנים ולא תשלם כוונתם כי היו משלימין את הכל ולא יהיה לנשיאים חלק במצות המשכן, ולכך תמצא והנשיאים חסר; והנשאם כתיב. ומכאן עונש על כל שאפשר לו להיות מן הקודמין במצוה ואינו קודם ומפני זה נכתב שמם בחסרון. מבואר דאפילו בהבאת מצוה של רבים צריך להיות מהראשונים והקודמים, והמאחרים מקבלים עונש על איחור אפילו במקום שכוונתם לטובה שחשבו שהם ישלימו הכל, וכל שכן היכא דמאחרים מחמת עצלות או בלתי זריזות אפילו אין רוצים להשתמט."

המקור: הרב שמעון גולן, ת.ד. 2119 אפרת, טל' 02/9931950

irdavid@zahav.net.il

המשכן כמרכז החייםעריכה

הרב מרדכי אליהו כתב במעייני הישועה:

Maaine isuaa miacan.jpg

הרב מרדכי אליהו כתב במעייני הישועה

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית