Wikia

Ventura Daniel Wiki

פרשת ראה

הערות0
6,053דפים באתר זה
1Jerusalem Ugglan 1

שיחזור בית המקדש שבנה שלמה המלך- "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם--לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה." (דברים, י"ב,ה')המקור:Nordisk familjebok - Swedish encyclopedia, published between 1876 and 1957.

" רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה " [1]. נעיין בפסוק הפותח את פרשתנו באמצעות אחת מהדרשות במדרש תנחומא [2]:
'ראה אנכי' וגו', זה שאמר הכתוב: 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב' [3], אמר ר' אבין: בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני, נתן להם הקב"ה את התורה. באותה שעה, כל מי שחטא הקב"ה פורע ממנו. לשעבר, כל מי שחוטא היה דור משלם חטאו... כשעמדו ישראל בסיני ונתן להם הקדוש ב"ה את המצוות אמר: לשעבר היו הדורות לוקין על עוון של אחד מהן, מכאן ואילך אין הדור לוקה על אחד, הוי: 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב'. [4]
הדרשן דן בשינוי בפסוק מגוף רבים לגוף יחיד – "הרעות והטוב", ומציין שבמעמד הר סיני השתנתה שיטת הענישה של הקב"ה; מענישה קולקטיבית שהייתה נהוגה עד אז, לענישה פרטנית. בעולם מחוסר מצוות נתבעה האנושות לקיים ערכי מוסר יסודיים (כגון שבע מצוות בני נח), וכשלא השכילה החברה לקיים גם אותם, כגון דור המבול, דור הפלגה, סדום ובנותיה – נענשה כציבור. הוא הדין למנהיג חברה שחטא: הציבור שעליו הוא ממונה נענש בעטיו. לא כן בחברה שמצוות התורה הן המסד המוסרי שלה: כיוון שכל יחיד מצֻווה בקיומו של המכלול על כל פרטיו, הוא נידון רק על-פי התנהגותו. [5]

תוכן הפרשהעריכה

פרשת השבוע דנה בנושאים הבאים:

  1. וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח -בתנאי שתלכו ב"הדרך אשר אנכי מצווה אתכם היום" אז תהיו זכאים לברכה, תתרחקו מהקללה ואם תשמרו את החוקים והמשפטים תזכו בארץ שקבלתם לרשתה "כָּל-הַיָּמִים--אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים, עַל-הָאֲדָמָה."[6]. רש"י פרש:"מן הדרך אשר אנכי מצווה אתכם היום ללכת וגו' -הא למדת, שכל העובד עבודה זרה הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל.מכאן אמרו: כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה:
  2. הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר - אליו תביאו את הזבחים, תרומות ונדרים. ושם גם אתם מצווים :"וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם--אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם; וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם." [7]. ספורנו באר:"פְנֵי ה' אֱלהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם. "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" תהלים ק, ב </ref>, כָּרָאוּי לְכָל עובֵד מֵאַהֲבָה."
  3. וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ - שורת מצוות הקשורות בעתיד העם: נביא שקר, מסית לעבודה זרה ועיר נדחת. ב"מדרש ספרי" נאמר:"לא ידבק בידך מאומה מן החרם . מכאן אמרו [8], "נטל ממנה מקל או מזלג או כרכר או שרביט - כולם אסורים בהנאה. מה יעשה להם? יוליכם לים המלח. כללו של דבר - כל הנהנה מעבודת כוכבים, יוליך הנאה לים המלח".
  4. לֹא תֹאכַל, כָּל-תּוֹעֵבָה - כאן הובא פירוט בעלי החיים המותרים באכילה והאסורים. הרמב"ן פרש:"לא תאכל כל תועבה" - הנה רצה להוסיף ביאור במאכלים האסורים ולכך אמר "לא תאכל כל תועבה" להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה וענין כל תיעוב שנאה ומיאוס כענין כי נתעב דבר המלך [9] כל אכל תתעב נפשם [10] כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש.
  5. עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר - בילקוט שמעוני נאמר:"לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר. תני בשם רבי נחמיה בנוהג שבעולם אדם יש לו שדה אחת והוא נותנה למחצה ולשליש ולרביע, אבל הקב"ה אינו כן אלא משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים מפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פירות ולא אמר לנו להפריש אלא אחד מעשרה, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם עשר תעשר:
  6. מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה- הרב דוד צבי הופמן באר:"כי פירוש לשון "שמיטה" אינ ואלא שמיטת כספים. אבל אח רעיון ניווכח, כי מובנה של המלה "שמיטה" הואי ותר נרחב. מובנה שמיטה בכלל, ובכלל זה גם שמיטת קרקעות.
  7. שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה - יֵרָאֶה כָל-זְכוּרְךָ אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר--בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת, וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" [11] - זו מצוות העלייה לרגל. במשנה נאמר:"מי שיש לו אוכלים מרובים, ונכסין מועטין--מביא שלמים מרובין, ועולות מועטות; אוכלים מועטין, ונכסים מרובין--מביא עולות מרובות, ושלמים מועטין. זה וזה ממועט, על זה אמרו מעה כסף ושתי כסף; זה וזה מרובה, על זה נאמר "איש, כמתנת ידו, כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך" [12]

המאבק על הצדק החברתיעריכה

המאבק על הצדק החברתי

הרב שמואל אליהו

המקור: העלון לשבת מעייני הישועה

"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם"עריכה

<i>Western Wall</i> Jerusalem, Israel

צילם: Minamie מתוך FliCKr

הרב שמואל אליהו, רבה של העיר צפת, כתב במעייני הישועה לשבת פרשת ראה תשע"ב:
ירושלים – לפני ה'- התבוננות בפרשה מלמדת כמה גדולות המעלות של בית המקדש. הפסוק קורא לבית המקדש בשם: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם". הוא מקום השראת שכינה. "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה" (דברים יא). בהמשך הפרשה מוזכר בית המקדש כמקום היחיד שאליו מותר להביא קרבנות ומעשרות – כי הוא נקרא "לפני ה'". "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ – בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ"; "לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ" (דברים טו כ); "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם" (דברים טז ה). התורה מלמדת שאדם העולה לירושלים באופן ראוי – יזכה למעלות רוחניות גדולות: "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (דברים יד כג). לא רק יראה חד-פעמית של התלהבות רגעית מעוצמת היופי, ריח הקטורת או הקדושה של המקום. אלא יראה "כָּל הַיָּמִים" שממשיכה גם כשהוא חוזר למקומו ולעירו.
עיר הצדק קריה נאמנה - עיר הצדקה – כמעט בכל מקום מזכירה התורה את הכלל ששמחה נכונה היא לא שמחה לעצמך ולבני ביתך לבד, אלא ביחד עם מי שאין לו. לכן מזכירה התורה בכל פעם "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". צדק ילין בה – ירושלים היא לא רק מקום שנותנים בו צדקה למי שאין לו. ירושלים היא המקום שנותנים גם צדק. "קִרְיָה נֶאֱמָנָה, מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ" זה הבסיס של העיר, לכן היא נחרבת כשהוא איננו. "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה, מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ – וְעַתָּה מְרַצְּחִים: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם". ישעיהו (א) אומר שכל הבעיה היא שהשחיתות מגיעה מהשלטון בעצמו: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם". על-פי זה הוא אומר שהגאולה תבוא כשהשחיתות תתוקן. "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

ירושלים נסתרת ונגלית – כי שם ציווה ה' את הברכה- אף שירושלים מוזכרת בפרשה פעמים רבות, היא לא נזכרת בשמה, אלא בשם "המָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". 400 שנה אחרי הכניסה לארץ מחפש עם ישראל את המקום הזה, "וְלָא הֲווּ יָדְעִי מְקוֹמוֹ הֵיכָא" (זבחים נד ע"ב). ממש כפי שחיפש אותו אברהם לפני העקידה עד שמוצא. מי שמצא את מקומה לדורות היה דוד המלך. טעם ההסתרה הזאת הוא בגלל שירושלים היא מקור הברכה. "כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם". ואין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. החידוש הוא שבתחילתה – הברכה סמויה. בסופה – היא נגלית לכל. כך ירושלים, בתחילה סמויה, ושכשהיא מתגלה היא הופכת למקום עלייה לרגל לכל ישראל, ואחר כך לכל העולם.

זיהוי הר גריזיםעריכה

1Gerizim

ההר בשנת 1900 - ללא כל מבנה - ייתכן כי עלו אליו דרך המדרגות כמו בימי הרומאים [13] מקור:Jewish Encyclopedia

Nablus1

הר גריזים - צילום מהאויר, פיסגת ההר מוקפת בחורשת אורנים - מאחריו, בבקעה, העיר שכם, ומאחריה מורדות הר עיבל התקבל מ:Dale Bargmann

ראו ערך מורחב:הר גריזים
הר גריזים מופיע בתנ"ך במספר מקומות. בספר דברים מצווה משה על קיום טקס "השבעה" בהר גריזים והר עיבל לאחר כיבוש כנען בידי בני ישראל.

ליד גלגל יריחו - בתלמוד ירושלמי הועלתה הטענה המפקפקת בנכונות זיהויו של הר גריזים עם ההר המקראי. אולי מתוך פולמוס עם השומרונים. לפיה הרי גריזים ועיבל מצויים בשתי גבעות הסמוכות לגילגל שבעמק הירדן. וכך נאמר בתלמוד ירושלמי: " הלא המה בעבר הירדן מן הירדן ולהלן. אחרי דרך מבוא השמש מקום שהחמה זורחת. בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה זה הר גריזים והר עיבל שבין הכותים דברי רבי יהודה. רבי אליעזר אומר אין זה הר גריזים והר עיבל של כותים שנא' הלה המה בעבר הירדן מן הירדן ולהלן. אחרי דרך מבוא השמש. מקום שהחמה שוקעת. בארץ הכנעני אילו בין החוי. היושב בערבה אילו בין ההרים. מול הגלגל אין כאן גלגל אצל אלוני מורה. אין כאן אלוני מורה. מה מקיים ר' אלעזר הר גריזים והר עיבל. שתי גבשושיות עשו וקראו זה הר גריזים וזה הר עיבל. על דעתיה דרבי יהודה מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום. על דעתיה דרבי אלעזר" [14]. לפי הכתוב בספר יהושע מסתבר כי בני ישראל עלו מהירדן והגיעו להר עיבל ביום אחד. לפי כך כתוב בתלמוד: "על דעתיה דרבי יהודה מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום.". אם ההרים הם "מול גלגל" אז יש רק 20 מיל ובני ישראל יכולים לבצע את הדרך ביום אחד.

בספר יהושע נאמר:" אז יבנה יהושוע מזבח, לה' אלוהי ישראל, בהר, עיבל. כאשר ציווה משה עבד-ה' את-בני ישראל, ככתוב בספר תורת משה מזבח אבנים שלמות, אשר לא-הניף עליהן ברזל,ויעלו עליו עולות לה', ויזבחו שלמים. ויכתוב שם, על האבניםאת, משנה תורת משה, אשר כתב, לפני בני ישראל. וכל-ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכוהנים הלויים נושאי ארון ברית ה', כגר כאזרח, חצייו אל-מול הר-גריזים, והחצייו אל מול הר עיבל[15]

המזבח בהר עיבלעריכה

ראו ערך מורחב:הר עיבל

Mount Ebal 567

המזבח המשוער בהר עיבל - תגליתו של פרופ' אדם זרטל

אדם זרטל, בעזרת חוקרי מקרא, מצא את התימוכין להשערתו כי מדובר במזבח יהושע לפי המימצאים הבאים:

  • המזבח בנוי מאבנים לא מסותתות, כפי שבני ישראל הצטוו. כאמור בספר דברים וקודם לכן כבר בספר שמות:

"וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-הָעָם לֵאמֹר: שָׁמֹר, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת-בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה'אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי-אֲבֹתֶיךָ, לָךְ. וְהָיָה, בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, בְּהַר עֵיבָל; וְשַׂדְתָּ אוֹתָם, בַּשִּׂיד. וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא-תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת-מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ; וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת, לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת--בַּאֵר הֵיטֵב (דברים כז, א-ח). וכן בספר שמות:" כא וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ. (פרק כ', כ"א)

  • המבנה הסכמתי של המזבח דומה למבנה של מזבח העולה במשכן העדות.
  • אל מרומי המזבח עולים ב"כֵּ‏בֶשׁ" ולא במדרגות. לפי הציווי המיקראי: "וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, עַל-מִזְבְּחִי: אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו. " (שמות כ', כג).
  • מסביב למזבח, בגובה שליש המזבח, יש סוללה המאפשרת מעבר מסביב למזבח. מדובר ב"סובב" המוזכר בהלכה.
  • ניתוח שרידי בעלי החיים העלה כי מדובר בבהמות טהרות, להוציא מקרה אחד. נמצאו בו גם עצמות יחמור (הכשרים לאכילה אך לא להקרבה).
  • נמצאו באתר שתי חרפויות (חותמות מצריות) המתארכות את המבנה למאה ה-13 לפנה"ס, כמאתיים שנה לאחר ימי הכניסה לארץ, ע"פ התיארוך המקראי ומכאן טוענים שוללי קיום המזבח כי אין זה "מזבח יהושע".

הטענה העיקרית של הטוענים נגד זיהוי האתר היא שאין רואים ממנו את הר גריזים. לפי הכתוב בספר יהושע, עמדו בני ישראל במקום אשר ממנו צפו חלקם לעבר הר עיבל וחלקם - על הר גריזים. אדם זרטל סבור כי הר גריזים המקורי היה בהר כביר, שהיום מצוי בשיפוליו הדרומיים הישוב אלון מורה. מאתר המזבח רואים מצד אחד את פיסגת הר עיבל ומצד שני את הר כביר.

עבודה זרהעריכה

Baal Ugarit Louvre AO17330

פסל הבעל במוזיאון הלובר - Excavations of Claude Schaeffer and Georges Chenet, 1934 ויקישיתוף

(מהויקיפדיה העברית)
הרמב"ם סבר שהמטרה הראשונית של כל התורה, היא לעקור את עבודת האלילים ולמחות את עקבותיה וכל הקשור לה, ולהזהיר על ההדמות במשהו למעשיה, וקל וחומר ללכת בעקבותיה. ולכן כל המצוות הקשורות לעניין זה, יש להן משמעות ברורה, באשר באו לחלץ את האדם מהשקפות מוטעות ומהזיות. [16] בין המצוות שנועדו להלחם בעבודה זרה מונה הרמב"ם כלאי בגדים (שעטנז), גילוח פאת ראש ופאת זקן ולבישת בגדים של המין השני, מפני שזו הייתה אופנת כהני עבודת האלילים. לתפיסתו גם איסורי עורלה וכלאיים הם בגלל עניינים הקשורים לעבודה זרה[17].

לצד איסור עבודה זרה קיים גם איסור עבודה זרה בשיתוף - אמונה באל האבסטרקטי לצד אמונה בכוחות נוספים נמוכים יותר. דבר שהיה כנראה רווח בתקופה התנ"כית, בה היו אנשים שעבדו את אלוהי ישראל ביחד עם אלים אחרים. כפי שמסופר במפורש על התושבים הזרים שהביא שלמנאסר מלך אשור לשומרון, ""וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת ה' וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים..." " (ספר מלכים ב', פרק י"ז מ"א) וכפי שמעידים הממצאים שנמצאו בכונתילת עוג'רוד בכתובות שנמצאו ובהם כתוב לה' ואשרתו. מאוחר יותר, הנצרות נחשבת לעבודה זרה בשיתוף, מכיוון שהיא מעלה בן אנוש למדרגת אלוהות ומאמינה בו ביחד עם האמונה באל מופשט.

כדי להרחיק מעבודתם, האלים בתנ"ך נקראים בשמות גנאי שונים ומשונים כמו: "אלוהים אחרים", "אלוהי נכר", "עצבים" (שמעציבים את עובדיהם[18]), "שיקוצים" (מלשון שקץ), "גילולים" (מלשון גללים[19]) "תועבות" ו"אלילים", והיחס אליהם נע בין תיעוב, מיאוס והגעלות לבין זלזול, בוז וציניות.

נביא שקר – נביא? עריכה

פרופ' שאול רגב מהחוג המשולב במדעי היהדות כתב בדף שבועי על נביאי שקר, נביאים ומסיתים - הוא העלה את ההשערה כי נביא השקר הוא למעשה נביא ש"עזר בשאלה".

בפרשתנו מזהירה אותנו התורה מפני מסיתים ומדיחים למיניהם. פעמים שהמסיתים הללו באים בכוח חכמתם וידיעותיהם ופעמים שהם באים בכוח קרבה משפחתית – " אָחִיךָ בֶן-אִמֶּךָ ". המטרה היא אחת: להסית את השומעים מדרך ה' לעבודה זרה. אחד מן המסיתים הללו הוא נביא השקר (יג:ב-ו), דהיינו אדם המביא מסר מסוים שלפי דבריו קיבל מהא-ל באופן גלוי או ראה את המסר הזה בחלום. המסית הזה מתנהג בכל דרכי הנבואה, ועל כן פגיעתו יכולה להיות רעה. וכבר הזהירה אותנו התורה מפני אנשים כאלה, גם המשכנעים שבהם, שלא נתפתה אחריהם גם אם בכוחם להוכיח את דבריהם באותות ובמופתים.

ואולם, בשונה מהיחס למסיתים אחרים, אותם התורה מגדירה בבירור כ"מסיתים", הרי כאן התורה מכנה אותו "נביא", למרות שמטרתו היא, כאמור, להדיח מדרך ה' ולעבוד עבודה זרה. והנה התורה אינה מזכירה כלל את היות הנביא הזה נביא שקר; המילה 'שקר' אינה מופיעה כלל בכתוב. הוא אומר את דבריו כדי " לְהַדִּיחֲךָ " והוא נענש " כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל-ה' ", ואעפ"י כן נראה שה' עוזר לנביא הזה או לחולם החלום ומאפשר לו להביא אות ומופת כדי לאמת את דבריו. המטרה היא כדברי הכתוב: ה' מנסה אותנו לדעת אם אנחנו מאמינים בו או לא. ובכל זאת נשאלת השאלה מדוע התורה מכנה אותו "נביא" ללא תוספת הסבר בדבר טיב נבואתו השקרית.

המחלוקת אם מדובר בנביא אמת או בנביא שקר מובאת כבר במדרש (ספרי דברים פיסקא פד):

'ובא האות והמופת', אמר רבי יוסי הגלילי ראה עד היכן הגיע הכתוב... עובדי עבודה זרה ינתן להם ממשלה אפילו על חמה ולבנה כוכבים ומזלות - אל תשמע להם. מפני מה? 'כי מנסה ה' א‑להיכם אתכם לדעת הֲיִשְכֶם אֹהבים'. אמר רבי עקיבה חס ושלום שמעמיד המקום חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי עבודה זרה, הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת מתחילה וחזרו להיות נביאי שקר כחנניה בן עזור.

דעת ר' יוסי היא שהנביא הוא נביא שקר המתפאר בנבואה שאין בה ממש ועושה מופתים בכוח שניתן לו כדי לנסות את ישראל, ואילו ר' עקיבא סובר שמדובר בנביא אמת ש"חזר בשאלה" והיה לנביא שקר. אברבנאל מסביר את דברי ר' עקיבא, שהנביא הזה כאשר עדיין היה נביא אמת עשה אותות ומופתים לאימות נבואתו, אך עתה, כאשר כבר אינו נביא, הוא ממשיך להשתמש באמון שנתנו בו קודם לכן לביסוס דברי השקר שלו.

שתי גישות אלו נזכרות גם בדבריהם של חכמי ימי הביניים. יש הסוברים שמדובר בנביא שקר, ויש הסוברים שמדובר בנביא אמת שחזר להיות נביא שקר. לאפשרות הראשונה רומז למשל הרמב"ם באמרו: "שכשינסה ה' א-להיכם אתכם בנביא שקר אומר סתירת מה ששמעתם אותו להודיע שיעור אמונתכם, שתעמדו על אמונתכם ולא תמעד אשוריכם" (מו"נ ג, כד). כלומר ה' נותן כוח מיוחד לנביא שקר כדי שיוכל להרשים אותנו במופתיו, על מנת לבחון את אמונתנו. לכן התקיים מעמד הר סיני, שבו נמסר לנו במישרין האיסור של עבודה זרה, כדי שנוכל להשוות בין דברי הנביא ובין הידוע לנו ולהגיע למסקנה שהמסר הוא שִקרי. אילו קיבלנו מסר זה של איסור עבודה זרה על ידי נביא, אפשר שיבוא נביא אחר ויאמר הפכו. ומי משני הנביאים שישכנע – לו נאמין. אבל עתה, כשיש מסר ישיר מה' מול מסר עקיף מנביא, ודאי שעלינו לבחור בישיר ולדחות את העקיף.

"ודרשת וחקרת ושאלת היטב"עריכה

דוד ניסני כתב באתר משפםט עברי של משרד המשפטים על הוכחת אשמה מעבר לספק סביר .

הוא הביא את דברי הרמב"ם:"דבריו של הרמב"ם ב"ספר המצוות" : והמצוה הר"צ היא שהזהירנו שלא לחתוך הגדרים [=העונשים] באומד הדעת החזק, ואפילו היה קרוב אל האמת. כמו שיהיה אדם [ש]ירדפהו שונאו להרגו, ולהנצל ממנו יכנס בבית אחד, ויכנס הרודף ההוא אחריו, ונכָּנס אנחנו אחריהם, ונמצא הנרדף הרוג והוא מפרפר, ושונאו שהיה רודפו עומד עליו והסכין בידו ושניהם מנטפין דם. הנה זה הרודף לא יהרגוהו הסנהדרין על צד חתוך הגדר, אחר שאין שם עדים מעידים שראו ההריגה. ובאה האזהרה בתורת האמת מהרוֹג זה, והוא אמרו יתעלה: "ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע" [20].ומסכם:"מדברי הרמב"ם עולה שלפי המשפט העברי, לא ניתן להרשיע עבריינים בלא הוכחה חותכת של היסודות העובדתיים, ולא ניתן להסתפק ברמת ההוכחה הנדרשת בחוק הישראלי, המסתפק בראיות נסיבתיות.

התלמוד אומר עוד שגם בעברות אחרות, היו רבי עקיבא ורבי טרפון דורשים הוכחה ודאית, ולא היו מסתפקים בעדות שעולה ממנה אשמת הנאשם שלא בוודאות גמורה. כך, למשל, בעברת הניאוף, היו דורשים חכמים אלו שיעידו העדים שראו "כמכחול בשפופרת", היינו שראו את גופו של המעשה עצמו, ולא היו מסתפקים בפחות מזה, והדבר היה מביא לכך שברבות מעברות הניאוף לא ניתן היה להרשיע את הנאשמים.

גישה הפוכה היא גישתו של רבן שמעון בן גמליאל. לדעתו, בהוכחת היסוד העובדתי אין להידרש לספקות שאינם סבירים. שאם לא כן, עבריינים לא יבואו על עונשם, כוח ההרתעה של בית הדין ייחלש, ונמצאנו מרבים שופכי דמים בישראל . ואומר המאירי בעניין זה : "שכמו שמצוה להשתדל בהצלת הנקי כך מצוה להשתדל בהריגת המחוייב ולבער הרע". לדעת רבן שמעון בן גמליאל, כל זמן שלא הוכח אחרת, חזקה שההרוג לא היה בעל מום שהיה גורם למיתתו גם בלא הרצח, וחזקה ששניים ש"נראו כמנאפים" עשו את המעשה כולו. סוגיית התלמוד במסכת מכות אינה מכריעה בין שתי הגישות, אולם מסוגיית התלמוד במסכת חולין עולה שדעת רבן שמעון בן גמליאל התקבלה להלכה . התלמוד מחפש מקור לכלל שניתן לפסוק הלכה על סמך רוב סטטיסטי, והוא מסיק כלל זה מן העובדה שבית הדין מרשיע רוצחים ודן אותם למיתה ואינו חושש שמא היה ההרוג בגדר "טרפה" או "שמא במקום סייף נקב היה" . על פי זה הכריע הרמב"ם : כל אדם בחזקת שלם הוא, וההורגו נהרג, עד שיודע בודאי שזה טריפה, ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם, ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר.

בהתאם לזה פסק גם בעניין הניאוף :אין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זה בזה והכניס כמכחול בשפופרת, אלא משיראו אותן דבוקין זה עם זה כדרך כל הבועלין, הרי אלו נהרגין בראיה זו, ואין אומרים שמא לא הערה, מפני שחזקת צורה זו שהערה.

סיכום - בפתיחת דברינו, ראינו שהמשפט העברי מערים קשיים רבים יותר מן החוק הישראלי בהוכחת אשמתו של נאשם, עד כדי כך שאינו מאפשר להשלים עובדות באומד הדעת, אף אם הוא חזק וקרוב אל האמת. אולם אין פירוש הדבר שהמשפט העברי חושש מפני כל ספק תאורטי שניתן להעלות על הדעת בדבר אשמתו של הנאשם. כך, למשל, אין מזכים רוצח עקב ספק שמא מת הקרבן מדום לב רגע לפני שירה בו הנאשם, וכן לא יועיל לו הסבר בלתי סביר שיעלה לנקות את עצמו מפני אשמה העולה ממסכת העובדות שהוכחה נגדו. הקפדתו הגדולה של המשפט העברי היא אפוא על הוכחת העובדות בהחלטיות, "עד שיהיו העדים מעידים שהם ידעו בודאי שזה עשה המעשה ההוא באמת בלא ספק ובלא דמיון כלל". אך משהוכחו העובדות כראוי, אין להתחשב בהסברים ספקולטיביים המציגים את העובדות בדרך שאינה סבירה.


.


מה רוצים מהחזיר? עריכה

עמוס רובין כתב במוסף השבת של מקור ראשון על הרתיעה היהודית מה'דבר האחר'

במבוא הוא כתב:"מקדמת דנא ועד ימינו קיים ביהדות דימוי של גועל ומיאוס בנוגע לחזיר. אכילתו של החזיר נחשבת כתועבה כבר במקרא (ישעיה סה ד): "האוכלים בשר חזיר ומרק פיגולים כליהם", ובמקום אחר אומר ישעיהו: "שוחט השור מכה איש זובח השה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר מזכיר לבונה מברך אוון, גם המה בחרו בדרכיהם ובשיקוציהם נפשם חפצה" (סו ג), ובהמשך בפסוק יז: "המתקדשים והמיטהרים אל הגנות אחר אחת בתווך, אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר, יחדיו יסופו נאום ה'".

הוא ניסה למצוא את הסיבה לכך:מדוע דווקא החזיר מתועב? בפרשתנו נאמר: "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, ולא גרה, טמא הוא לכם, מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו"... גם ד"ר אבשלום אליצור ('זכר עמלק וטעם החזיר', אימגו 2004) רואה ברתיעה מן החזיר עניין שיסודו פסיכואנליטי, הנובע מכך שהחזיר דומה לאדם בכמה תכונות (ראה להלן), בדומה לשנאה שבין ישראל ועמלק שהם ממוצא משותף (עמלק בן תמנע שהייתה פילגש של בן עשו). מעניין שכבר בתקופת הגמרא, לפני כ-1,500 שנה, ידעו חז"ל על הקרבה בין בני אדם לחזירים, כמו שנאמר בתלמוד הבבלי במסכת תענית (כא ע"ב):

אמרו ליה לרב יהודה: איכא מותנא בחזירי (יש מגיפה בחזירים). גזר תעניתא.

נימא קסבר רב יהודה: מכה משולחת ממין אחד, משולחת מכל המינין?!

לא, שאני חזירי, דדמיין מעייהו לבני אינשי (מעיהן דומין למעי בני אדם).

רש"י: בני מעיין שלהן שאין להן כרס הפנימי כשאר בהמה, וסימן רע הוא.

ולעתיד לבוא:"לסיום נזכיר כי בניגוד לעמדות אלה, מקובל לומר שעניין המאכלות האסורים הוא רוחני ולא בריאותי. הרי הגויים באירופה מרבים לאכול חזיר ואינם ידועים כחולניים במיוחד, ואף ידועים דברי חז"ל שאדם אינו אמור לפתח רתיעה פשוטה מאכילת חזיר, אלא להימנע ממנה רק בשל גזירת הבורא ("אפשי לאכול חזיר, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר על כך", על פי ספרא, קדושים, פ"ט). ולא נחה דעת אמוראים עד שטענו שניתן לטעום טעם חזיר בדג "שיבוטא… שהוא דומה לחזיר" (חולין קט ע"א).

דרך זו אף מביאה לתפיסה חיובית של החזיר: הרדב"ז (1573-1479, שו"ת חלק שני תתכ"ח), ובעקבותיו רבי חיים בן עטר (1743-1696) בפירושו לתורה "אור החיים", מביאים בקשר לפסוק על החזיר (ויקרא יא ח) את האמרה: "ולמה נקרא שמו חזיר – שעתיד הקב"ה להחזירו להיות מותר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באב תשע"א, 26.8.2011




וזה אשר לא תאכלו מהם – עוף טמא עריכה

AAI 6024cREHE

חיוואי צילם:ישראל ויס המקור: אתר artframe הקש וצפה

הרב שוקי רייך כתב כי פרשתנו קובעת :" כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ. וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה" [21] משמעות הפסוקים תמוהה, אם מותר לאכול את "כל צפור", מהי רשימת העופות הסמוכה, חוץ מ… המשנה [22], מתמודדת עם שאלה זו ומציינת: סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא. ברור שהמאחד את רשימת העופות הינה שהינם "עוף דורס".

רש"י מסביר את פשר התכונה עוף דורס [23]:ונראה לי שכל עוף הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכלו ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא יינטל כולו אצל פיו הוא דריסה וכן דרך העורבים שגדלין בבתים שקורין קוקוא"ה. ואם כן דרך האכילה שנותן רגלו על האוכל שלא ינוד, זוהי הגדרת הפסול. האכזריות שבדרך אכילתו, גורמת לו עצמו להיות טמא. לעומת דברי רש"י, התוספות [24] , מביא בשמו של רבנו תם: וקשה לר"ת דהא אפילו תרנגולת עושה כן? (ולכן), מפרש ר"ת (בדרך שונה), דורס ואוכל מחיים ואינו ממתין לה עד שתמות.סיבת הפסול של עוף דורס, לדעת ר"ת, הינו האכילה מחיים, דהיינו שהינו אוכל אבר מן החי. העולה לנו שיש לבעלי חיים הלכות כשרות, ואם אוכלים הם באכזריות, מטבעם אכזרים הם, לכן אין הם טהורים.

לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִםעריכה

Picart Passover Portugese Jews

סדר פסח אצל יהודים יוצאי פורטוגל - Bernard Picart 1733-1739

ילקוט שמעוני הסביר למה "פרשת המועדים" הובאה שלוש פעמים בתורה:"בשלשה מקומות מזכיר פרשת מועדות, בתורת כהנים מפני סדרן. בחומש הפקודים מפני קרבן. במשנה תורה מפני הצבור. ללמדך ששמע משה פרשת מועדות מסיני ואמרה לישראל וחזר ושנאה להן בשעת מעשה, א"ל משה הזהרו להיות שונין בענין ודורשין בו לכך נאמר שמור את חדש האביב".

בתלמוד בבלי הביאו משנה וגמרא הדנה בפסוק:"לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"
דף יב,ב משנה מזכירין יציאת מצרים בלילות א"ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנא' (דברים טז) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכ"א ימי חייך העוה"ז כל להביא לימות המשיח:

דף יב,ב גמרא תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר (ירמיהו כג) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם. אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו כיוצא בו אתה אומר (בראשית לה) לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך

ספר הישרעריכה

הרב מוטי אלון בחוברת "תכלת מרדכי" דן בקשר בין ספר דברים לבין "ספר הישר". השיחה שלו החלה בקשר עם פרשת ראה:"לשון הציווי הזו - "א תוכל" - במשמעות של "אין לך רשות", מופיעה בעוד מצוות לא תעשה. המופלא הוא שכל המצוות האלו מופיעות רק בספר דברים - ורק מפרשת ראה. זה לא יופיע אפילו פעם אחת בכל המצוות בספרי שמות, ויקרא ובמדבר . בפעם השניה בפרשתנו זה יופיע כך:

"לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח...[25]

ושוב, גם כאן נשאל את אותה השאלה - מדוע "לא תוכל לזבוח"? מדוע לא לכתוב באופן ברור 'לא תזבח באחד שעריך'? הפעם הבאה בה זה יופיע, תהיה בפרשת שֹפטים. שם מופיעה מצות "לא תעשה" של לא למנות למלך איש נכרי: [26]

"שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" . שוב, מה רע היה ב'לא תשים עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא'? האם אז היה מקבל הציווי תוקף פחוּת? האם הוא לא היה מובן אז?

והרב קשר התנהגות זאת עם הקביעה מהו "ספר הישר" ובהקשר זה הוא הביא את אחת משלושת האפרויות:"רבי אליעזר מציע הצעה פחות ידועה, אבל חשובה מאד לנו לענינינו: "רבי אליעזר אומר: זה ספר משנה תורה!..." לא ספר בראשית, לא אברהם יצחק ויעקב אלא - ספר דברים. "ואמאי קרו ליה ספר הישר" - מדוע נקרא כך ספר דברים? מה הופך אותו ל"ספר הישר"?-

בפרשת 'ואתחנן', בתוך נאומי ההכנה של משה לעם הנכנס לארץ הוא אומר להם את הפסוק הנ"ל:" "שמור תשמרון את מצוֹת ה' אלֹקיכם ועדֹתָיו וחֻקָּיו אשר צִוָּךְ ועשית הישר והטוב בְּעיני ה' למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטֹּבה אשר נשבַּע ה' לאבֹתיך" [27]

איך תירש את הארץ הטובה? בזכות מה? בזכות זה שתעשה בה את "הישר והטוב". ונשים לב - לא רק בזכות שמירתך את מצות ה' עֵדותיו וחוקיו. זה רק שלב א'. שלב ב' הוא עשיית הישר והטוב. יש כנראה חילוק בין עשית המצות ושמירת החוקים לבין עשית הישר והטוב. כנראה שלא בהכרח הדברים חופפים - ונגיע לכך בהמשך. אבל בזכות "הישר והטוב" הזה מפרשת ואתחנן נקרא ספר דברים "ספר הישר".

וךסיכום:"היושר הזה של ספר דברים, כמו מצוות הלא תעשה האמורות בלשון "לא תוכל", גם הוא מעין "קוד" השייך רק לספר דברים. שבע פעמים מופיע בספר הביטוי "ישר", החל מ"ועשית הישר והטוב" שבפרשת ואתחנן דרך "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת..." , דרך "שמֹר ושמעת את כל הדברים האלה... כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך" , ועד "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה' " . בשום מקום אחר בתורה לא מוזכר הביטוי "ישר" !

משה רבנו בספר דברים דורש מאתנו לעשות הישר והטוב, מלמד אותנו שהקב"ה "צדיק וישר הוא", וכל זה בערבות מואב על ירדן ירחו - לפני הכניסה לארץ. יש כאן "קורס מזורז" בישרות, שצריכים ישראל לעבור לפני כניסתם לארץ ישראל, לפני י"ד שנים של עשיית הישר בעיניהם בבמות ולפני הגעתם אל מנוחתם ואל נחלתם. ל"קורס המזורז" הזה, לספר דברים כולו קראו חז"ל "ספר הישר". מהו היושר הזה של ספר דברים והאם הוא קשור לדברים בהם פתחנו את עיוננו - למצוות ה"לא תוכל" היחודיות לספר דברים?

"פרשת השמחה"עריכה

הרב שמואל אליהו רבה של צפת מכנה את הפרשה פרשת השמחה וזאת מלבד היותה פרשת ירושלים.

בפרשת ראה מצווה התורה שבע פעמים להיות בשמחה. זו לא רק הנהגה טובה או חסידות כמו שיש חושבים. זו ממש מצווה מהתורה. מצווה בחגים ומצווה בכל יום ויום. "וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יב). מצוה לשמוח בעבודה שלנו. כן אומרת התורה: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". תשמח בדברים הטובים שיש לך. אל תסתכל על הדברים הרעים ותהיה בעצבות. אל תהיה כמו המתאוננים שבוכים על מה שאין. תהיה כמו הצדיקים ששמחים על מה שיש ומתאמצים לתקן את מה שצריך תיקון.

רוב הפעמים שבהם מופיעה המילה "שמחה" בתורה זה בספר דברים. (שתים עשרה מתוך שש עשרה). פעם אחת יש שמחה בספר בראשית והיא על שקר. (כשלבן אומר ליעקב: "ואשלחך בשמחה בשירים בתוף ובכינור"). פעם אחת מופיעה המילה שמחה בספר שמות והיא על יחידי סגולה. שאומר ה' על אהרון הכהן "וראך ושמח בליבו". שישמח במינויו של משה להיות מנהיג למרות שהוא גדול ממשה בגיל. פעם אחד בספר ויקרא ופעם אחת בספר במדבר, כשהתורה מצווה אותנו להיות שמחים בחגים בית המקדש. שאר שתים עשרה הפעמים הם בספר דברים. רובם הגדול בפרשת ראה. על כן אפשר לומר שפרשת ראה היא פרשת השמחה שבתורה.

לדוגמא הוא הביא את אלפי משוררים ומנגנים בבית המקדש - אפשר ללמוד עד כמה חשובה השמחה בקשר עם אלוקים מתוך לימוד העבודה שהייתה בבית המקדש. כשדוד המלך מכין את הכינורות לבית המקדש. מכין את הלויים. מכין את השירים של ספר תהילים. מכין את המנגינות. הוא מבין שחייבת להיות שם שמחה גדולה. עשרים וארבע אלף לויים למדו שירה חמש שנים. "מֵאֵלֶּה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה' עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף וכו'. חוץ מהם היו עוד ארבעת אלפים מנגנים "וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מְהַלְּלִים לה' בַּכֵּלִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְהַלֵּל". (דברי הימים א פרק כג א) כשהם מתחלקים לעשרים וארבע משמרות כהונה כל שבועיים משמרת אחת. יש בכל משמרת אלף משוררים!! ובערך מאה שישים ושש מנגנים.

חנוכת בית המקדש - כל המנגנים היו קול אחד החלוקה למשמרות כהונה ולוייים היו בכל שבוע ושבוע. אבל היו ימים שבהם היו מגיעים יותר מנגנים ויותר משוררים. כך היה בעת חנוכת בית המקדש "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ, כִּי כָּל הַכֹּהֲנִים הַנִּמְצְאִים הִתְקַדָּשׁוּ אֵין לִשְׁמוֹר לְמַחְלְקוֹת" (מחלקות – משמרות מחולקות) כל הכהנים הגיעו, לא רק מי שהמשמרת שלו.

"וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרְרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת" ומתי שרתה השכינה? כשכל הקולות של כל המשוררים וכל הנגנים התאחדו לשיר אחד. "וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים, לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד, לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת לה'" כשכל הקולות התאחדו לקול אחד – להודות ולהלל לה'. "וּכְהָרִים קוֹל בַּחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתַּיִם וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל לה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ - וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית ה'" וכל כך הייתה השראת השכינה גדולה עד כי "וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן, כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים".

לא ראינו שמחה מימינו אולי עכשיו אפשר להבין יותר טוב את מה שכתוב במשנה (סוכה נא:) "אָמְרוּ, מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה - לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו". אנחנו לא ראינו את שמחת בית השואבה בבית המקדש, כנראה שלא ראינו שמחה מימינו. כל מה שראינו שמחה בימינו - הוא רק ההקדמה של ההקדמה של השמחה האמיתית שאליה אנו מצפים. עוד שם אומרת הגמרא "וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּתִפְאַרְתָּהּ - לֹא רָאָה כְּרַךְ נֶחְמָד מִיָּמָיו. וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ - לֹא רָאָה בִנְיָן מְפֹאָר מֵעוֹלָם". גם את מושגי היופי יהיה צריך לעדכן בשעה שיבנה בית המקדש.

איך הייתה השירה בבית המקדש? בימינו עיקר השמחה היא על ידי כלי נגינה. מעט מאוד היא השירה בפה. בבי המקדש העיקר היה שירה בפה וגם היו כלי נגינה. ללמדך שזה חייב להיות מהלב יותר ולא מהכלי. אפשר לראות את זה גם מהמספרים של המשוררים ושל המנגנים. אבל גם לדעת מהמחלוקת בגמרא על עיקר השירה.

הגמרא במסכת סוכה (נ:) מביאה מחלוקת בין רבי יוסי בר יהודה לחכמים האם ניגון בכלים בבית המקדש דוחה שבת או לא. "רבי יוסי סבר: עיקר שירה בכלי, ועבודה היא, ודוחה את השבת. ורבנן סברי: עיקר שירה בפה, (וממילא ניגון בכלי הוא לא הכרחי) ולאו עבודה היא ואינה דוחה את השבת". כל זה נאמר על כל הקרבנות כולם.

הרמב"ם פסק כמו דעת חכמים שעיקר שירה בבית המקדש היא בפה ולא בכלי. (הלכות כלי המקדש פרק ג) "ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי, שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה" "ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס, ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין השנים עשר".

ואף על פי שהעיקר של השירה היא בפה – היו מנגנים בבית המקדש. וניגון זה כשר גם בישראלים שאינם לויים. כי הוא אינו עיקר העבודה של השירה בבית המקדש (ועיין אור שמח על הרמב"ם בהלכות שבת פרק י הלכה ו)

"ובמה הם מנגנין, בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל, ואין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה, ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר, ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה, ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם, והצלצל אחד בלבד". כל זה ללמד כי הקשר עם אלוקים – הוא מתוך שמחה של מצווה

ההפטרה:עֲנִיָּה סֹעֲרָהעריכה

"ההפטרה של פרשת ראה היא השלישית בסדרת הפטרות שבע דנחמתא. מפטירים בספר ישעיהו, מפרק נ"ד פסוק יא ("עֲנִיָּה סֹעֲרָה") עד פרק נ"ה פסוק ה.

הפטרת השבת "עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה" בכתר ארם-צובא - העותק המקורי, היחידי והעתיק ביותר של המקרא-

הפטרת השבת ספר ישעיהו "עניה סערה" נמצאת בין הדפים של כתר ארם צובה - לעומת זאת, בין הדפים החסרים של הכתר - פרשת השבוע :פרשת ראה - המקור:אתר יד יצחק בן צבי לכתר ארם צובה

ראו כאן פרטים עדכניים על הכתר.


ד"ר יהושע מנחם רוזנברג כתב על ההפטרה על הקשר בין הפרשה והפטרתה.

תחילה הוא ציין "כי הפטרות שבע דנחמתא אינן קשורות בהכרח לפרשת השבוע, ודי לנו בכך שהן עוסקות בנחמה, נוכל למצוא בכל זאת קשר בין קטע הנחמה שנבחר להפטרה השבת, לבין פרשת השבוע. אפשר לשמוע בהפטרה הדים לפרשת השבוע."

בפרשתנו עובר משה מן התוכחה, שבה פתח את נאומי ספר דברים, אל נאום המצוות, נאום שהוא חלק הארי של ספר דברים. על פי מניין המצוות של הרמב"ם מנויות בפרשתנו 54 מצוות. המצוות מתחילות בקביעת מרכז רוחני אחד לעבודת ה'. ליכוד העם מצריך מקום פולחן אחד. כל הפנים פונות אל אותו מרכז... ואם בנים אנו לה' הרי שמערכת היחסים בין בני העם היא מערכת יחסים שבין אחים. ואכן חלק מן המצוות המופיעות בפרשתנו מדגיש את היותנו אחים: "לא יגוש את רעהו ואת אחיו", "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. "ולא תקפוץ את ידך, מאחיך האביון. "פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך".

הפטרת השבוע מדגישה את הקשר בין בניו של העם ואת הקשר שלהם לקב"ה: "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך". הנביא מזכיר את הברית שבין הקב"ה לבין עמו: "הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם, ואכרתה להם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים". בפרשה מצוות צדקה אחדות, מצוות בהן אנו מצוווים לדאוג לחלשים בחברה. ישעיה בהפטרה מדגיש שההתנהגות הנכונה בין אדם לחברו היא אשר תשמור את ירושלים עומדת לעד: "בצדקה תכונני, רחקי מעושק כי לא תיראי, וממחיתה כי לא תקרב אליך". תושבי ירושלים ילכו בדרך הצדקה וירחקו מעושק.

בפרשה מופיעה כמה פעמים ההבטחה העוברת כחוט השני בכל פרשות ספר דברים: הקב"ה יברך אתכם, יתן לכם שפע ועצמה, אם תשמרו את מצוות ה'. למשל: "אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה. רק אם שמוע תשמע, בקול ה' אלוהיך לשמור לעשות את כל המצוה הזאת, אשר אנכי מצווך היום". ישעיה הנביא קורא בהפטרה: " שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם". "הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם..." ההפטרה מסתיימת בהבטחה למעמדו של עם ישראל: "הן גוי לא תדע תקרא, וגוי לא ידעוך, אליך ירוצו, למען ה' אלוהיך ולקדוש ישראל כי פארך".

הערות שולייםעריכה

  1. יא : כו
  2. ראה , סימן ג
  3. איכה ג: לח
  4. 1 בדברים רבה, ד, ג יש דרשה אחרת של ר ' אלעזר , הנסמכת אף היא על הפסוק באיכה .
  5. לפי, דר' יאיר ברקאי ברכה וקללה דף שבועי
  6. י"ב,א'
  7. י"ב,י"ב
  8. ע"ז מט
  9. דהי"א כא ו
  10. תהלים קז יח
  11. ט"ז, ט"ז
  12. חגיגה,א',ה'
  13. השכונה הקדומה של הושמרונים בשכם היא ליד המעיין ראס אל עין - נקודת המוצא של המדרגות
  14. מסכת סוטה פרק ז' הלכה ג
  15. יהושע פרק ל"א-ל"ג
  16. מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ט. הוא גם מציין שבכל התנ"ך לשון של חרון ה', כעס וקנאה מצידו של ה', נזכר רק בהקשר של עבודה זרה. מורה נבוכים, חלק א', פרק ל"ו.
  17. מורה נבוכים, חלק ג', פרק ל"ז
  18. "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ. - כן יקראו העכו"ם, על כי המה מעציבים לב עובדיהם קוראים להם ואינם עונים" (מצודות ציון -על הושע ד' י"ז וכן בשמואל א', ל"א ט')
  19. "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' וְהַאֲבַדְתִּי גִלּוּלִים וְהִשְׁבַּתִּי אֱלִילִים מִנֹּף..." (ספר יחזקאל פרק ל' י"ג) "שהיו מוסרחים ומאוסין כגלל" רש"י על דברים כ"ט ט"ז.
  20. ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה, מצווה ר"צ הרמב"ם מביא בהמשך דבריו את מקורו ממדרש ההלכה, מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, פרשה כ, ד"ה מדבר שקר.
  21. דברים פרק יד י",-י"ב
  22. מסכת חולין פרק ג משנה ו'
  23. חולין דף סב עמוד א
  24. דף סא עמוד א
  25. דברים טז, ה-ו.
  26. י"ז, ט"ו
  27. שם, ו', י"ז-י"ח

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית