Family Wiki
Register
Advertisement
Francesco Hayez 061

מפגש יעקב ועשו - ציורו של Francesco Hayez, 1844 Pinacoteca Tosio Martinengo in Brescia

פרשת וישלח היא הפרשה השמינית של ספר בראשית. היא קרויה כשם המילה הראשונה של הפרשה:" וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם" (ל"ב,ד'). מוקדי הפרשה הם שניים:

  • האחד, מפגשו של יעקב אבינו עם לבן, קביעת תחומים בינהם לפי שנאמר: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ, שֵׂעִירָה. וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה, וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת" (ל"ג,ט"ז-י"ז) - עד אחרית הימים בו ייפגשו שוב (ספר עובדיה,א',כ"א) [1] ובסיום הפרשה - בניית העם האדומי
  • והשני, יעקב היה לישראל, בואו של יעקב לשכם , שם בנה שווקים וטבע מטבעות ‏‏[2] וקנה לו "חלקת שדה" - עליה נאמר במדרש רבה: "א"ר יודן בר סימון זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף מערת המכפלה דכתיב (בראשית כג) וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון בית המקדש דכתיב (ד"ה א כא) ויתן דוד לארנן במקום וגו' וקבורתו של יוסף (בראשית לג) ויקן את חלקת השדה יעקב קנה שכם ", מעשה דינה וסופם של תושבי העיר.

במהלך הפרשה מובאים למנוחות בשנת 2,207 לבריאת העולם - רבקה אימנו, למרות שהדבר לא כתוב המפורש, [3] ורחל אימנו בדרך אפרתה במקום בו ממוקם היום קבר רחל ויצחק אבינו נקבר במערת המכפלה בן 180 שנה .

וכך מסכמת הפרשה את מצבה של משפחת יעקב אבינו:"וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵים עָשָׂר. בְּנֵי לֵאָה, בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן; וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה, וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן. בְּנֵי רָחֵל, יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל, דָּן וְנַפְתָּלִי. וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, גָּד וְאָשֵׁר" (ל"ה,כ"ג) - התבנית אשר תלווה אותנו עד סוף ספר בראשית עד תחילת ספר שמות. בפרשה זו , מופיע המונח "עם" בפעם הראשונה, כאשר הם יוצאים לשכם הם עדין "בני יעקב" כפי שכתוב "ולא רדפו אחרי בני יעקב" אך מיד אח"כ "ויבא יעקב לוזה… הוא וכל העם אשר עימו" (ל"ה,ו').

הפרשה מסתיימת בתיאור מצבה של משפחת יעקב אבינו, אשר ילווה אותנו עד לתחילת ספר שמות:"וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵים עָשָׂר. בְּנֵי לֵאָה, בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן; וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה, וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן. בְּנֵי רָחֵל, יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל, דָּן וְנַפְתָּלִי. וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, גָּד וְאָשֵׁר" (ל"ה,כ"ג) - התבנית אשר תלווה אותנו עד סוף ספר בראשית עד תחילת ספר שמות. בפרשה זו מופיע המונח "עם" בפעם הראשונה, כאשר הם יוצאים לשכם הם עדין "בני יעקב" כפי שכתוב "ולא רדפו אחרי בני יעקב" אך מיד אח"כ "ויבא יעקב לוזה… הוא וכל העם אשר עמו" (ל"ה,ו').‏‏ וכם פעם נוספת :"ויחץ את העם אשר עימו"(ל"ב,ה')


ראו גם

  • ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לשבוע פרשת וישלח תשע"ג
  • ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לשבוע פרשת וישלח תשע"ב

נושאים בפרשה[]

Masae jacov1

מסעי יעקב

ניתן לחלק את הפרשה לפי הנושאים הבאים:

  1. ההכנות למפגש עם עשו - חז"ל שמו לב לביטוי "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (ל"ב,ח')- הרב דוד צבי הופמן כתב כי לפי כפל הלשון מסתבר כי יעקב חשש מפני מלחמת אחים, גם אם היא תסתיים בנצחונו. הוא מצטט ממדרש תנחומא: "למה שני פעמים? וַיִּירָא - שלא יהרוג וַיֵּצֶר - שלא ייהרג." רש"י הגדיר את ההכנות לפגישה בצורה קלסית:" התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה". הפרשנים כבר למדו מכאן כי על האדם לפזר את רכושו: " "תורה דרך ארץ שלא יהא אדם נותן כל ממונו בזוית אחד" ‏‏[4]
  2. איסור אכילת גיד הַנָּשֶׁה - הוא גיד על כף הירך האחורית של חיה או בהמה, שאותו אסור לאכול בעקבות מאבקו של יעקב אבינו במלאך. יעקב אמנם ניצח אך נותר צולע על ירכו עקב פגיעה בגיד הנשה. הרב אביגדר הלוי נבנצל בשיחה על הנושא:"ויאבק איש עימו" ‏‏[5] מביא את המדרש הבא ‏‏[6]:"שכל הצומות שאנו צמים בקשר לחורבן (הבית), נגרמו בשל הפגיעה בגיש הנשה כפי שנרמז בפסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל" - כלומר יצומו באותם הימים הרמוזים במילים "את גיד", כדלקמן: אב תשעה, ג בתשרי יבטבת וי"ז תמוז - רמוז בגימטריא של "גי"ד" וה"נשה" - אותו שנה". כתוצאה מהמאבק יעקב היה ישראל - "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (ל"ב,כ"ט) - עכשיו יעקב מוכן למערכה.
  3. המפגד עם עשו - מתוכנן היטב, לעשו 400 איש (לאברהם אבינו היה 318 איש ועימם ניצח 4 מלכים). הוא מחלק את בני ביתו למחנות ושולח מנחות - 550 (או 580)- בהמות שי לאחיו. המפגש הצליח ועתה נותר להתרחק ממנו מהר וכך הוא פונה לעשו: "יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי שֵׂעִירָה"(ל"ג,י"ד). גם שלב הפרידה מתוכנן היטב והוא יוצא לארץ ישראל.
  4. בואו לשכם - הוא קונה "חלקת שדה" וקובע בה את ביתו. אך לא די בכך, הכתוב לומד מהפסוק:" וַיִּחַן אֶת-פְּנֵי הָעִיר"(י"ח) כי הוא הקים שווקים ואף טבע מטבעות. מדרש רבה והוא מפרט: "התחיל מעמיד הטליסין ומוכר בזול הדא אמרת, שאדם צריך להחזיק טובה למקום, שיש לו הנאה ממנו" - גם הביא תועלת לעיר וגם יודע להודות על כך. הוא קונה "חלקת שדה" וקובע בה את ביתו. ובמסכת שבת מובא פירוט נוסף:""רב אמר מטבע תקן להם, שמואל אמר שווקים תקן להם, ור' יוחנן אמר מרחצאות תקן להם" (ל"ג,ב' - ל"ד,א').
  5. מעשה דינה - דינה, לפי המפרשים היתה בגיל 7. יוצאת העיר ונאנסת על ידי "שכם" - נשיא הארץ ונאספת אל ביתו. תושבי העיר מוכנים לעבור גיור על מנת לאשרר את הנישואין. שמעון ולוי "אחי דינה " - בני 13, לפי הכתוב , נוקמים את הבזיון "הכזונה יעשה את אחותינו ?" . המדרש שואל: אחות שניהם היתה, והלא אחות כל השבטים היתה?! אלא, לפי שנתנו אלו נפשם עליה, נקראת על שמם".(מדרש רבה) - לאחר הנקמה, כל בני יעקב בוזזים את העיר "וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (כ"ט)
  6. יעקב עובר לבית אל - החשש מנקמה מעמי האזור לא מתגשמת. הוא מקים מזבח, מטמין את כלי העבודה הזרה וכל זה בשעה שעמי כנען במצב של " חִתַּת אֱלֹקים עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם... " (ל"ה,ה'). בני יעקב היו לעם ונערך בהם מפקד. מעתה הם :" וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר" (שבטים). פטירת רבקה ויצחק, האחרון נקבר במערת המכפלה על ידי " עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו"
  7. בנית עם אדום - בפרק האחרון מוסברת מדוע עשו הקים את ממלכתו באדום, מוצגת שושלת מסיימת המשפחות ותולדות השליטים. המפרשים מייחסים חשיבות לפרק זה וסבורים שעיקרי תורת ה"זוהר" טמונים בפרק זה.


מי היו המלאכים ומה הייתה מטרת שליחתם[]

בפירוש לתורה של רבינו יצחק אברבנאל (במהדורה חדשה של הוצאת חורב) שואל: מי היו המלאכים, ממש ?

ומשיב: כאשר ראה את המלאכים. יעקב אבינו הבין כי מצפה לו צרה ואלו באו להזהיר אותו ולכן קרה למקום "מחנים" - המקום בא באו המלאכים להצילו. אך לפרשן המקרא יש גם הסבר מהעולם הריאלי : הוא פגש בדרך עוברי דרכים, אנשים מדינים סוחרים (כמו במכירת יוסף הצדיק) והם גילו לו שעשיו בדרך ו"שיפגעו בו בהכרח". אם היו מלאכי אלוקים, הרי הם היו נשארים לשמור עליו ! וזה הטעם "ויפגעו בו" שהוא הלשון הנהוג למה שיפגע אדם בדרכו בהיותו בלתי מכוון אליו

והשאלה השנייה מה היתה מטרת השליחות: רש"י ואחרים שואלים "ובמה חש למצוא חן בעיניו". רבי יצחק אברבנאל שהיה לו נסיון בהרגלי בתי מלוכה סבור כי המטרה הייתה להראות לעשיו, שהיה גדול וחשוב בממלכת אדום, שיעקב אבינו אינו עני ודל שהוא עלול להתבחאש בו, יש לי רכוש רב. וכך יוכל להציג את אחיו כעשיר ומכובד.

והשאלה השנייה מה היתה מטרת השליחות: רש"י ואחרים שואלים "ובמה חש למצוא חן בעיניו". רבי יצחק אברבנאל שהיה לו נסיון בהרגלי בתי מלוכה סבור כי המטרה הייתה להראות לעשיו, שהיה גדול וחשוב בממלכת אדום, שיעקב אבינו אינו עני ודל שהוא עלול להתבחאש בו, יש לי רכוש רב. וכך יוכל להציג את אחיו כעשיר ומכובד.

למה דווקא מלאכים ממש[]

(מאמרו של בנימין יצחק, מתלמידי הישיבה "אור וישועה" מחיפה - התקבל במייל)
פרשת וישלח, שקראנו השבת, פותחת בפסוקים:"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: (ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה:" פסוקים אלו מעלים שאלות רבות: למה שלח יעקב מלאכים אל עשיו? למה כפל הלשון "אל עשו" ו "אחיו"? למה יעקב קורא לעשיו "אדוני"? ועוד.

רש"י מפרש במילה "מלאכים": מלאכים ממש, ומרחיב ר' בחיי שאלו המלאכים שאיתם נפגש יעקב בסוף פרשת ויצא. הרצי"ה כותב בשיחות על ספר בראשית שיעקב אמנם היה בשר ודם, אך הוא היה אדם כל-כך גדול עד כי יכול היה להשתמש במלאכים בשביל לעשות את השליחות בשבילו. הוא היה מעין בעל בית עליהם. אך נשאלת השאלה למה יעקב שלח מלאכים ממש? האם לא יכול היה לשלוח שליחים בשר ודם? ר' חיים בן עטר עונה על כך בספרו "אור החיים" ואומר שעשיו היה אדם רשע, יעקב היה צריך להזהר ממנו ולנהוג בחכמה. אם הוא היה שולח אליו שליחים בשר ודם עשיו היה יכול להורגם. סיבה נוספת לשליחת מלאכים היא שכאשר יראה עשיו הוא יתמלא בפחד ויראה. בנוסף הוא מפרש שהכוונה במילה "עשיו" היא עשיו השונא, ואילו במילה "אחיו" היא עשיו שלא שונא. ע"י שליחת מלאכים ממש יוכל יעקב לדעת אם עשיו עדיין שונא לו או שמא שכחה שנאתו כלפיו. רק מלאכים יוכלו לרדת לסוף דעתו של עשיו ולהבין אם עשיו עדיין שונא ליעקב, ואילו שליחים אנשים לא. המשך הפסוקים מעלה שאלה נוספת. מה פירוש דבריו של יעקב לעשיו "עם לבן גרתי"? וכי עשיו לא ידע זאת? ובכלל, למה השתמש יעקב בפסוקים הבאים בלשון חנופה לעשיו? רש"י מפרש את המילים "עם לבן גרתי":"לא נעשיתי שר וחשוב" אלא נשארתי גר. פירוש נוסף:"גרתי"-גימטריא תרי"ג-תרי"ג מצוות שמרתי. אומר ה"כלי יקר" שיעקב בא להראות לעשיו שהברכה שברכו יצחק אביו לא התקיימה בו. מצד אחד הברכה הייתה שיעקב יהפוך לגוי גדול וזה לא קרה שהרי הוא נשאר גר, ומצד שני יצחק התנה את הברכה ליעקב בקיום המצוות, ויעקב, אע"פ ששמר את תרי"ג מצוות לא התקיימה בו הברכה של יצחק.

הרמב"ן כותב שפרשת וישלח באה להעביר לנו מסר. היא מלמדת אותנו איך עזר הקב"ה ליעקב ושלח מלאך להצילו מידי עשיו ואיך יעקב בענוותנותו לא בטח בצדקתו או בזכות אבותיו, אלא עשה כל שביכולתו להציל עצמו מידי עשיו, כמו שאומר רש"י שהכין עצמו לתפילה לדורון ולמלחמה. בסיפור זה שבפרשה יש רמז לדורות שכל מה שאירע ליעקב עם עשיו יארע בעתיד לנו, עם ישראל, עם בניו של עשיו.

חז"ל למדונו כי האדם נברא כדי להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו ושהקב"ה לא ברא אותנו אלא כדי להיטיב עמנו. הקב"ה נתן לנו את תרי"ג המצוות ושם אותנו בעולם הזה בכדי שנוכל להגיע לתכלית שלמה זו. העולם שאנו חיים בו הוא עולם חומרי עם הרבה דברים המרחיקים אותנו מהתכלית הזו. עולם של העלם, עם תאוות ויצרים. תפקידנו הוא להכין עצמנו כל הזמן להתמודדות עם הניסיונות שמציב לנו העולם הזה, לעשות זאת בענוה ואומץ, כמו שיעקב הכין עצמו היטב למלחמה. וכמו בפרשה, שהקב"ה עזר ליעקב והצילו, כך הקב"ה ישפיע עלינו שפע קדושתו ויהיה בעזרנו להגיע אל התכלית השלמה.

משמעות המלאכים לפי התרגומים הארמיים[]

משמעות "איש": אדם, שליח או מלאך אלוקים - יעקב אבינו שלח מלאכים לאחיו עשיו בדמות אנשים; מלאכים ממש היו אצל שרה אימנו, הגר ואליעזר עבד אברהם; בחזון עובדיה הכינו הארמי: וְאִזְגַד בְּעַמְמַיָא (שליח לעמים) - כעין ציר דיפלומטי; משה רבינו שולח למלך אדום שליחים בני אדם;תאור תכונות יעקב אבינו ועשיו, תחת הונח "איש" הוא של אדם ממש;ואחרון: תיאור מקורי מהווי החיים מתובל במונחים מהשפה הפרסית: השליח המבצע הוא פְּרִיסְתְּקָא, פרהגונא, פרונקא ופרוונקא.

פדה בשלום נפשי[]

שיעורו של הרב מוטי אלון

Cquote2 * וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו ל"ב ד
  • וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם. (שם, כ"ה-ל' )
Cquote1

המלאך סרב לברך ורק אחרי מתן השם, הוא ברך אותו. מה הייתה טענת המלאך. הסבר מסוים יש בהפטרה של פרשת ויצא

Cquote2 וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ.(הושע, י"ב, ה) Cquote1

- כלומר היה דו-שיח (בכה, התחנן)

כאשר יעקב חוזר לארץ ישראל, אחרי מעשה שכם ומות דבורה

Cquote2 ט וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקֹב עוֹד, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם; וַיְבָרֶךְ, אֹתוֹ. י וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹהִים, שִׁמְךָ יַעֲקֹב: יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי, פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם, יִהְיֶה מִמֶּךָּ; וּמְלָכִים, מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ (ל"ה,ט' - י"א Cquote1

ורש"י מבאר

Cquote2 (כט) לא יעקב - לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך, ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב (הושע יב ה) וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו, בכה המלאך ויתחנן לו.

ומה נתחנן לו (שם) בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כורחו הודה לו עליהן, וזהו (פסוק כט) ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה:(ל"ב, כ"ט

Cquote1


המאבק הוא ש"שרו של עשיו" יביא את הברכה!!!

בהמשך ביאר הרב את מזמור נ"ה בתהילים.

"וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" - באחרית הימים (ובחנוכה!)[]

שיחת הרב אביגדר נבנצל שליט"א לפרשת וישלח התשע"ג

"וַתֵּקַע כַּף יֶרֶ יַעֲקֹב" - מה משמעות הדבר? התורה מספרת על יעקב אבינו: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַ קַּ ח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו... וַיַּעֲבִרֵ ם אֶת הַנָּחַ ל... וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כג כה)-

מי היה "האִישׁ" הזה, שנאבק עם יעקב אבינו באותו לילה - ? "פירשו רבותינו זכרונם לברכה, שהוא שָׂרוֹ של עשו" (רש"י שם) . שָׂרוֹ של עשו נטפל אל יעקב, ונאבק עמו כל הלילה, עד עלות השחר. "וַיַּרְא כִּי א יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (שם, כו) .

מה משמעותה של פגיעה זו? - לפגיעה זו שתי משמעויות. משמעות פרטית ליעקב, ומשמעות כללית לכלל ישראל.

  • המשמעות הפרטית היא, שיעקב כבר לא

איש תם. הוא נעשה בעל מום, ונפסל לעבודת הקרבנות. למה רצה שרו של עשו לפסול את יעקב מעבודת הקרבנות? - שהרי כל מה שנטל יעקב מעשו את הבכורה, היה מפני שהעבודה בבכורות, ורצה לעבוד במקום עשו, שמחמת רשעו אינו ראוי להקריב קרבנות לה' (רש"י שם כה, לא). לכן נגע שָׂ רוֹ של עשו בכף ירך יעקב, כדי להפכו לבעל מום ולפסלו מן העבודה (בעל הטורים שם לב, כו), ובכך למנוע ממנו לממֵ ש את הבכורה - שהושגה, לדעתו של עשו, בדרכי מרמה (עי' בראשית כז, לו). אלא שמפגיעה זו מתרפא יעקב די מהר. מיד אחר כך נאמר, "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" (שם לג, יח). שלם - שנתרפא מצלעתו (רש"י שם), וחזר להיות כשר לעבודה.

  • ובכל זאת, מה שכן נשאר מהפגיעה הזו, היא הפגיעה

הכללית שנגרמה ע"י המלאך. בפגיעתו של המלאך ביעקב, מצליח שָׂ רוֹ של עשו להכניס טומאה מסויימת לכלל ישראל. הפגיעה הרי היתה בלילה, ולילה רומז על זמן הגלות. לכן יעקב איננו שלם במשך הלילה של הגלות. הוא צולע על ירכו. יוצאים ממנו מתייונים, צדוקים, ביתוסים, קראים, מומרים, משכילים, אפיקורסים, רפורמים, חילונים, כל אלו באים מהפגיעה שפגע שרו של עשו בכף ירך יעקב. עַ ם ישראל בכללותו נשאר דבוק בה', אבל הוא לא שלם. יש בו כל מיני צליעות. לולא פגיעת שרו של עשו ביעקב, לא היו בעם ישראל מתיַוְּ נים וחילונים וכדו'. רק בגלל פגיעתו של המלאך אנו סובלים מן התופעות האלו.

וישלח יעקב מלאכים: שלוחי בשר ודם או מלאכים ממש[]

הרב מוטי אלון דן שוב בעקרון, כי קיים קשר כי הפסוק האחרון של הפרשה (פרשת ויצא) לבין הפסוק הראשון של הפרשה הנוכחית (פרשת וישלח):" וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם" (ל"ב, ד'), רש"י פירש: וישלח יעקב מלאכים: מלאכים ממש. רש"י בחר להיות צד בעמדה, שהוצגה ב"בראשית רבה": "מלאכים, אלו שלוחי בשר ודם. רבנן אמרי: מלאכים ממש. אמר רבי חמא בר חנינא (לחזק את שיטת רבנן - הנראית יותר חלשה): הגר שפחת שרי היתה, ונזדמנו לה חמשה מלאכים (השם "מלאך" הוזכר חמש פעמים) , זה שהוא אוהבו של בית, על אחת כמה וכמה! ומה אליעזר שהיה עבד ושל בית נזדווגו לו כמה מלאכים, זה שהוא אוהבו של בית על אחד כמה וכמה. אמר רבי יוסי: יוסף קטנן של שבטים היה, ונזדווגו לו שלושה מלאכים, הדא הוא דכתיב (בראשית לז): וימצאהו איש, וישאלהו האיש, ויאמר האיש, זה, שהוא אביהן של כולן, אעכ"ו!

וממשיך הרב בשיעורו: פשט - לפשוט את היריעה לא לראות פסוק בפני עצמו - הכוונה לראות את הכל - לפני הפסוק ולאחריו, דרש - לדרוש את הנקודה עצמה.

ונעבור למפטיר של פרשת ויצא:"וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר, וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם; וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן, לִמְקֹמוֹ. וְיַעֲקֹב, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ; וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ, מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם, מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, מַחֲנָיִם. (ב'-ג'). וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן, לִמְקֹמוֹ - סיימנו על לבן ! "וְיַעֲקֹב, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" - בהמשך הפרשה יעקב אבינו הולך לסוכות (הסוכה זה שלב ראשון - "ופרוש עלינו..." - בונה בית) ועשו הולך לשעיר. ובדרך הוא פגש את מלאכי אלוקים - זה כבר פרשת וישלח: ממחנה אלוקים (מחלום הסולם בית אל) ולכן הכוונה למלאכים ממש ומכאן ישר לשעיר. רש"י סבר כי ה"פשט" יאפשר לנו להבין את כל עולמו של יעקב אבינו.

והנה המלאכים חוזרים ואז יעקב אבינו פונה לקב"ה:" וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק: ה' הָאֹמֵר אֵלַי, שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ" (ל"ב,י') - הפתיחה היא כמו ב"תפילת העמידה".

רש"י ביאר:"אלא כך אמר יעקב לפני הקב"ה, שתי הבטחות הבטחתני:

  • בחלום יעקב לפני עשרים שנה בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי:
    • אני ה' אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק (כח יג).
    • ושם אמרת לי (שם טו) ושמרתיך בכל אשר תלך.
  • ובבית לבן אמרת לי:
    • שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך (לא ג).
    • ושם נגלית אלי בשם המיוחד לבדו, שנאמר : ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו' (לא ג).

בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך

ונגיע לעיקר הפרשה: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ- על כך חז"ל הביאו שתי דעות: (בראשית רבה ע"ו,ה')

  • אמר רבי אבא בר כהנא: איני כדאי; (ראו רש"י - להלן)
  • ר' לוי אמר: כדאי אני, אבל 'קטנתי מכל החסדים' וגו'", דעתו של ר' לוי מקבילה לפירושו של רש"י על פי הגמרא בשבת. ר' לוי מסביר, שיעקב אבינו ידע שבעבר היה זכאי לסיוע של הקב"ה, ואולם הוא חשש שמא הוא ניצל עד תום את אותה זכות, וכעת הוא עומד על סף המפגש עם עשו בכוחות דלים.

רש"י על אתר מפרש: "נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו". רש"י מסביר, שיעקב ידע שבעבר היה זכאי לעזרת הקב"ה, אך חשש שמא 'בזבז' את זכויותיו, וכעת הוא מודאג מהעתיד לבוא.

המעבר על היבוק[]

ה רב שמעון גולן מאפרת עוסק בשיעורו לפרשת בשבוע בנושא לוגיסטי, כיצד בוצע המעבר על היבוק. מדרש רבה סבור כי מלאכתו של יעקב לא היתה קלה: ויקחם ויעבירם את הנחל – רב הונא בשם ר' אידי: עשה עצמו כגשר, נסיב מן הכא ויהיב הכא."(ע"ו. ט')היינו: הוא בידיו, או על גבו, העביר את כל משפחתו, מעבר אחד של הנהר לפי רש"י לא רק את בני משפחתו העביר באופן כזה, אלא את כל רכושו: "את אשר לו - הבהמות והמטלטלין, עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן."

דווקא העברת המטלטלין היא ההוכחה, לפי הסבר המהר"ל ב"גור אריה", שעשה עצמו גשר: "דאם לא כן איך שייך העברה במטלטלין? דאם הוא נושא אותם ממקום למקום - כיון שהאדם גם כן עובר והם עוברים על ידי אדם העובר, לא שייך ביה העברה, שהאדם עובר והוא נושא אותם עימו. לכך צריך לומר דעשה עצמו כגשר." אלא שבפסוקים יש לכאורה שתי "העברות". אבן עזרא מיישב:"הוא עבר בתחילה, ואחר כך לקח נשיו ובניו והעבירם. והנה פרוש 'ויעבר' - כבר עבר. ושב באחרונה לבקש אם נשאר כלום."

לפי הרמב"ן יעקב עבר את הנהר שלש פעמים:

  1. "ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו - אין מוקדם ומאוחר בפסוק הזה להצלה, אבל אמר שאסף נשיו ושפחותיו וילדיו אל שפת הנחל,
  2. ועבר הוא לבדו את מעבר יבוק לראות אם גבהו המים, ושב ולקחם עמו כולם כאחד ויעבירם את הנחל,
  3. ואחרי כן ו יעבר את אשר לו - מקנהו ורכושו."

והוא ממשיך בסוגיה מענינית, מדוע יעקב חזר פעם שנייה. וכך נדרשה על ידי חז"ל במסכת חולין (דף צא ע"א) באופן שונה:
"ויותר יעקב לבדו - אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל." יעקב חזר ללא ידיעה ברורה מה ימצא, ואילו לפי הגמרא הוא ידע שנותרו שם פכין קטנים שערכם הממוני נמוך אמנם, אך הם היו חשובים לו בגלל שצדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. רש"י בפרשתנו מאמץ פרוש זה: "ויותר יעקב - שכח פכים קטנים וחזר עליהם."

מאבקו של יעקב[]

Jacob Wrestling with the Angel

" וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (ל"ב,כ"ה) - תחריט דורה - ויקישיתוף

מאבקו של יעקב עם המלאך מהווה אב טיפוס למאבקים רבים, בהם המותקף עומד לבדו מול תוקף חזק ממנו המתקיף אותו על לא עוול בכפו. יעקב אבינו חוצה בלילה את נחל יבוק. הוא מבקש להביא את משפחתו ואת מה שרכש ביושר ובעמל אל ביתו בארץ כנען. בא אלמוני ומתקיף אותו. יעקב עומד לבדו אל מול התוקף. איש לא בא לעזרה. איש אינו יודע דבר. יעקב גם אינו מבין מה העוול שעשה ועל מה ולמה הוא מותקף. כך עליו לעמוד שעות רבות במאבק מתמשך עד אשר יעלה השחר. הוא יודע כי ההתגוננות - יש לה מחיר, והוא מוכן לעמוד בה. דווקא כאשר ראה המלאך "כי לא יכול לו" - "ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו". רק בעלות השחר מתברר כי ידו של יעקב על העליונה, ואין הוא נפרד מן המלאך עד אשר מקבל את ברכתו: "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל".

הרב עזריאל אריאל, רבה של היישוב עטרת במאמר לפרשת השבוע בכיפה רואה במאבק דוגמא למאבקים שהיו בעבר בין כם ישראל לביו העמים אל גם בבית. ולא רק במישור הלאומי, מצב זה דומה למצבה של אישה מוכה. הבעל האלים טוען שהיא אשמה בכך שהוא מכה אותה: שהיא לא מכבדת אותו מספיק, שהיא מזניחה את הילדים, שאינה מטפחת את הבית, שהיא בזבזנית, שהיא מוזנחת. ואילו היא - לא יכולה להבין מה הוא רוצה ממנה. הרי היא כל כך משתדלת להיות "בסדר", "למצוא חן", לוותר ואף להיכנע, וכל זה לא עוזר המסקנה במקרים אלא היא אחת: לקיחת האחריות מצדה. וזאת תתבטא דווקא בכך שלא תוריד את הראש, אלא תגן על עצמה ועל ילדיה - על ידי התגוננות פעילה, על ידי עמידה איתנה על זכויותיה. כיעקב אבינו, עליה "להעלות את השחר", לצאת מן האפלה, מן הבדידות המעיקה, אל האור של התמיכה החברתית הגלויה. וזאת על ידי פנייה למחלקת הרווחה או למשטרה, על ידי גיוס קרובים, שכנים וידידים שיבהירו לה ולו שהיא לא לבד.

הרב מסיים את מאמרו:"התגובה, המאבק - יש להם מחיר בטווח הקצר, כיעקב אשר נקעה כף ירכו; אולם בסופו של דבר - אם הדבר ייעשה לאחר קבלת הדרכה מקצועית מתאימה - זה מה שיכול להציל את בריאותה ואת כבודה של האישה המוכה, ואף את שלמותה של המשפחה כולה. ואפשר שאף התוקף עצמו יצטרף אל המברכים ויברך את אשתו על כך שהצילה גם אותו ממערכת יחסים פגומה והרסנית. "אשת חיל מי ימצא... בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר... תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה".

ויבוא עשיו לקראתו[]

Tissot Jacob Sees Esau Coming

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ" (ל"ג,ד') צייר: James Joseph Jacques Tissot (1836–1902

פרשן המקרא רבינו לוי בן גרשום הוא רלב"ג כמנהגו הביא את הסיפור במלואו ובשפתו וכאשר הוא מסיים בא לידי ביטוי היחודיות של הפרשן:
והנה התועלות המגיעות מזה הסיפור הם עשרה: (נביא רק שלושה)

  1. התועלת הראשונה הוא במידות - והוא שראוי למי שיש לו שונא וירצה שתסור שנאתו ממנו שיתקרב אליו בעל עוז ויגיד לו את עניניו, כי בזה מהתקרבות הלבבות מה שלא יעלם... ולזה תמצא ששלח יעקב מלאכים לעשו להודיע לו עניניו כדי שיתישב בלבו שהוא אוהבו.
  2. התועלת השני היא במידות - והוא שראוי לאדם שיהיה מפחד תמיד וישפוט הדברים ביותר רע שאפשר, כדי שיתבונן לקחת עיצה להמלט מהם. הלא תראה כי כששמע יעקב שעשו אחיו הולך לקראתו וארבע מאות איש עימו, ירא שיהיה בבואו להזיק לו. ואע"פ שכבר קדמהו היעוד מהשם יתעלה שישמריהו ויהיה עימו, והיה אפשר גם כן שישפוט שהוא בא לכבדו ולשמרו. ולזה התחכם לקחת עצה על זה כפי מה שאפשר.
  3. התועלת השלישי הוא במידות - והוא שאין ראוי לאדם שיראה שהוא מחוייב שיגיע לו רע מה, שיתרשל מלקיחת העצה אי זה רע ישתדל להרחיקו יותר, ובאיזה רע יבחר, להנצל מהאחר ויאמר שאין ראוי שיבחר ברע... הלא תראה כי יעקב, כאשר פחד שישחית עשו את מחנהו, חלקו לשנים לתקותו כי אולי ישאר האחד. ולזאת הסיבה חצה הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות ושם היותר חביב אחרון, כדי שאם ישאר דבר, ישאר היותר חביב.

חמשת האפיונים של עשיו,[]

ליבא_סיון_רהב_מאיר_שיעור_לפרשת_וישלח_(תשע״ח)

ליבא סיון רהב מאיר שיעור לפרשת וישלח (תשע״ח)

השיעור המלא כולל תמלול ודפי מקורות רק באתר ״ליבא״: http://leeba.org.il/?p=9269

מבוא לשיעור
פרשת "וישלח". יעקב אבינו במוקד הפרשה, ומלפנים ומאחור – צרות. יעקב סיים עם לבן ועכשיו מולו עשו. אחד, חותן (לבן הוא האבא של רחל ולאה), אחד אח (יעקב ועשיו הם הבנים של יצחק ורבקה), ועם שניהם – היחסים מורכבים. מישהו אמר לי השבוע שעבורנו אלה רשעים מפורסמים, לבן ועשיו, אבל עבור יעקב הם קודם כל החותן, אבא של אישתו, והאח הביולוגי, האח התאום. זה רק קשה עוד יותר, ובכל זאת – הוא צריך להתמודד איתם.

שמתי לב שתמיד אנחנו פה בשיעור, ובכלל כשלומדים בעולם את פרשת וישלח, מתמקדים ביעקב. איך הוא התכונן, מה הוא אמר, כיצד הוא נערך, וחשבתי לנסות להסתכל השבוע על הפרשה מכיוון אחר, מעשיו. תמיד אנחנו לומדים מיעקב, מה צריך ללמוד ממנו, והפעם – מה צריך ללמוד מעשיו, ובעיקר מה לא צריך ללמוד מעשיו?

אגב, חכמינו מזהים את עשיו כאבטיפוס של התרבות הרומית, הנוצרית, של התרבות המערבית, הכנסייה הקתולית, כלומר ה"עשוויות" עדיין משפיעה מאוד בעולם, ואנחנו צריכים להיערך למפגש איתה, ממש כמו יעקב אבינו. אז מי אתה, עשיו? מה מאפיין אותך?

המסקנה הבן איש חי: העניין הוא על דרך שעינינו רואות עתה חדשות בארץ: בתחילתה היו באים על ישראל בחרב שלופה להעבירם על דת בתוקף ויד רמה, שאם לא ישמעו להם יהרגום וכן עשו, אך באחרית הימים נשתנה דעת קליפת אדום בדבר זה, ובאו עליהם בפה רך, ובריצוי וחברה, שנתנו להם חירות והשוואה אחת עימהם בשררה ומקנה וקניין ונחלת ארץ, כדי שעל ידי כן ילמדו ממעשיהם ויעזבו תורה ומצוות, ובעוונותינו הרבים זאת העצה עלתה בידם במקצת.

הבן איש חי ממשיך וכותב שם בהמשך שיעקב מבין את המזימה ובעצם אומר: לא מעוקצך ולא מדובשך, ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה – היא מלאכת הבירור של ניצוצי הקדושה, ולרגל הילדים – הם הנשמות שבאוצר גוף עד שיוולדו ויבואו כולם.

כל מי שניקר עד עכשיו שיתעורר, זה העיקר.

יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

מי שמביא ילדים לעולם "פוגע" בזמן הפנוי שלו. מי ששומר שבת "מפסיד" שביעית מהזמן שבו הוא יכול לקנות דברים (לא להרוויח כסף ולא לבזבז כסף). מי שלומד תורה "מבזבז" זמן שבו היה יכול ללמוד מקצוע פרקטי יותר. אתם מבזבזים עכשיו זמן, מה אתם עושים פה? לכו תלמדו משהו מועיל, לכו תעבדו עוד שעה. מול התפיסה התועלתנית הזו מופיע בפרשה אחד הפסוקים היפים בתורה.

יעקב אומר: זה בסדר, עשיו, רוץ קדימה. אני גם מתקדם, אבל יש לי קצב אחר. אני אתנהלה לאיטי. למה? בגלל המלאכה (הפרשנים מסבירים שזוהי מלאכת התורה, המצוות, השבתות והחגים) ולרגל הילדים (כלומר, הקמת משפחה וחינוך ילדים). יש לי ערכים שהם לא כלכליים ולא כדאיים, מסביר כאן יעקב, אני משקיע זמן בדברים שנראה שהם מעכבים את ההתפתחות שלי, אבל בעצם – הם-הם הדבר העיקר עבורי. לקום בלילה לתינוק, להתחתן ולמסד קשר, להתנדב ולעשות חסד, לתת צדקה ומעשר, לעצור את השגרה ולפתוח סידור ולהתפלל, תקשיבו, כל הדברים האלה הם פשוט מסר מהפכני ומרדני נגד התרבות של עשיו. אבל לאורך אלפי שנים העם היהודי מתבונן בעשיו, או באידיאולוגיות נוצצות ומבטיחות ומהירות אחרות, אבל לא ממהר להיסחף. הוא מתנהל אחרת, ולבסוף רואה הרבה תפיסות-עולם קורסות לצד הדרך, בעוד הוא ממשיך ללכת, לאט אבל בטוח. יעקב לא מבזבז זמן, הוא מנצל אותו אחרת.

"אתנהלה לאיטי" זה סודנו, על אשר אבוא אל אדוני שעירה, עד לגאולה, כשיעקב ינצח את עשיו, לא מתביישים להיות אחרים ולהיות עם סולם ערכים אחר.

אמרו חז"ל: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה[]

הרב_מרדכי_ברלין-_אמרו_חז"ל-_מותר_להחניף_לרשעים_בעולם_הזה_וריש_לקיש_למד_זאת_מהנהגת_יעקב_אבינו

הרב מרדכי ברלין- אמרו חז"ל- מותר להחניף לרשעים בעולם הזה וריש לקיש למד זאת מהנהגת יעקב אבינו

אמרו חז"ל: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה וריש לקיש למד זאת מהנהגת יעקב אבינו שאמר לעשו: כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹקים וַתִּרְצֵנִי שיעורו של הרב מרדכי ברלין בפני באי כולל משכן בנימין ליד ישיבת קדומים ה' טבת תשפב

על אותו נושא וקישור לאוסף נכבד של מקורות ראו :חנופה שמקורו מאתר "עולמות"

מניין נבע בטחונו של יעקב אבינו[]

Jacob-angel

"יעקב נאבק עם מלאך", מאת גוסטאב דורה, 1855

יואב שורק במוסף השבת של מקור ראשון הביא את ההשערה הבאה:
מסתבר כי המנחה לא עשתה את שלה ולא שינתה את מטרותיו של עשו, וגם התפילה לא גלגלה את הסתלקות האיום. למרות כל הבקר והצאן, הגמלים והאתונות, שיעקב שלח עם רווח בין עדר ובין עדר, ולמרות מילות הריצוי הרבות, יעקב רואה את מה שחשש ממנו מתממש מול עיניו: עשו בא ועמו ארבע מאות איש. אך הפעם, במקום "ויירא יעקב מאד" יש לנו ראייה – "וירא והנה עשו בא", ראייה שאין בה התרגשות וחלחלה. אכן, ההכנות המעשיות נותרות בעינן: חוצים את הילדים ומסדרים אותם, ולא מוותרים על הצגת הכנעה כלפי האח שנגזלה ממנו הבכורה. אך יעקב הולך לקראת עשו ללא פחד, יודע כי הוא "יכול", כי הוא ישראל. נראה כי מה שלא עשו המתנות, עשה הביטחון ששידר יעקב: כאשר ניגש יעקב אל עשו, "וירץ עשו לקראתו" – מותיר את צבאו מאחור – "ויחבקהו, ויפל על צואריו וישקהו ויבכו".

זהו שאמרו חכמים שיעקב נאבק עם "שֹרו של עשו": המאבק במעבר יבוק היה מאבק שהיווה תחליף והקדמה למאבק עם עשו. כשיעקב אומר לעשו "ראיתי פניך כראות פני א־לוהים ותרצני" הוא משחק במילותיו שלו־עצמו לפני זמן קצר, כאשר סיכם את המאבק עם המלאך, ובעצם רומז לעשו או לעצמו שאת הקרב הזה הוא כבר ניצח. כעת לא נותר ליעקב אלא להשתמט מהצעות הליווי הנדיבות של עשו ולהבטיח שאכן העניין מאחוריו: עשו ישוב עוד באותו היום "לדרכו שעירה", אותו הר שעיר שממנו יצא בעקבות המסר ששלח אליו יעקב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב כסלו תשע"ד, 15.11.2013

סוכות[]

(מקורות)

פרשת וישלח סוכות 1

יעקב לעומת ישראל[]

למרות שיעקב אבינו יכונה מעתה בשם ישראל, אחרי שהמלאך אמר לו "לא יעקב ייאמר עוד שמך", אך בפועל הוא מוסיף להיקרא בשני השמות:יעקב וישראל. העלון של פרשת השבוע של חב"ד עוסק בנושא ומציע את ההבחנה הבאה: השמות "יעקב" ו"ישראל" מייצגים שתי דרגות בעבודת ה', שיש אצל כל יהודי.

  • יעקב - הוא נקרא על שם המצב שהיה בלידתו "וידו אוחזת בעקב אחיו". העקב מסמל את המדרגה התחתונה ביותר, ופירוש השם יעקב הוא שה'יוּד',(התוספת לפני המילה "עקב") מסמלת את האלוקות, מאירה וחודרת גם ב"עקב". בעבודתו היום־יומית של יהודי, "יעקב" מייצג את העבודה בימות החול, שבהם היהודי בא במגע עם ענייני העולם.
  • ישראל - מבטא שררה, שליטה ובעלות. בעבודת ה' זו דרגה עליונה, שבה היהודי עומד מעל ענייני החולין ואין לו עסק עמם. זו העבודה של יום השבת בן הוא עוסק בלימוד התורה וקיום המצוות. כשהיהודי עוסק בהם אין לו שום קשר לעניינים גשמיים ארציים. לכן הוא נקרא אז "ישראל", מלשון שררה ושליטה על העולם.

בלעם הרשע מבחין בין שני השמות בנבואתו:""לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (ספר במדבר, כ"ג,כ"א). מעלתם של יהודים, שגם כשהם עוסקים בענייני העולם, אין בהם עניינים של 'אָוֶן' - כי גם אז הם קשורים לקב"ה. לעומת זה, בדרגת "ישראל" אין אפילו 'עמל' - כי כשיהודי עוסק בענייני קדושה והוא עומד למעלה מהעולם, עבודתו נעשית מתוך שמחה ותענוג . לכן הוא נקרא 'ישראל', מלשון שר, שאין איש עומד כנגדו.

הצאצאים: יעקב אבינו מול עשיו - בעתיד[]

בנימין_קוסובסקי_ישיבת_קדומים_שיעור_לפרשת_וישלח_מי_האימפריה_הבאה_בעולם-0

בנימין קוסובסקי ישיבת קדומים שיעור לפרשת וישלח מי האימפריה הבאה בעולם-0

בנימין קוסובסקי ישיבת קדומים שיעור לפרשת וישלח : מי האימפריה הבאה בעולם

מי האימפריה הבאה בעולם?
יעקב צריך לעמוד מול עשיו איש המלחמה. האם הוא עומד במשימה?
מה משמעות המאבק של יעקב עם המלאך? היתכן שיעקב לא רוצה לפגוש את עשיו?
בשיעור זה נעסוק ביחסי יעקב-עשו אשר משליכים על כל יחסי ישראל עם רומא, אירופה, והעולם המערבי בכללו, ונדון במשמעות ההיסטורית של הנבואות על אדום המופיעות לרוב בתנ"ך.


אחד ממראה המקומות לשיעור
כתב הרב שמואל גריינמן בס' חפץ חיים על התורה (פ' וישלח): בשנת תרצ"ג, כאשר צורר כל היהודים באשכנז (היטלר ימ"ש) עלה לגדולה ולקח את רסן הממשלה בידו, נשאל הח"ח ע"י אחד מראשי הישיבה בראדין, מה יהיה גורלם של אחינו במדינות אשכנז ופולין, אחרי אשר הרשע הצורר הכריז בפומבי על מטרתו להכחיד את שם ישראל חלילה. ענהו הח"ח, כי זה לא יעלה בידו. מעולם לא הצליח מאן דהוא לכלות ולמגר את כל עמנו, בכל ארצות פזורינו. כתוב מפורש הוא: "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בראשית לב, ט). הבין השואל כי הסכנה קרובה, והוסיף לשאול לתומו, אם ח"ו יעלה ביד הצורר להשמיד את יהדות אירופה, רוב מנין ובנין של עם ישראל, מי הוא זה איפוא המחנה שישאר לפליטה? ענהו הח"ח זצ"ל, שהוא כתוב מפורש בדברי הנביאים "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש"... (עובדיה א, יז). הרב השואל יצא מאת הח"ח כשידיו רועדות על חורבנה של יהדות אירופה, ולבו היה נכון בטוח, כי ארצנו הקדושה תנצל, וחרב לא תעבור בה. וכן היה, תחילת מפלתו של רשע זה הייתה בהתקרבו לחופי ארצנו הקדושה, "ותגזר אומר ויקום". דברי הח"ח זצ"ל, שנאמרו עשר שנים קודם חורבן יהדות אירופה, נתקיימו. ארצנו הקדושה, עיני ד' היו בה להצילה משיני האריות.

נחל יבוק zarqa - מקור התמונות:ויקישיתוף

הרגלי רביה[]

לעיתים אין אנו מבינים מדוע הכתוב מפרט במקום אחד ומקצר במקום שני. יעקב אבינו מכין דורון לעשו הכולל 550 בהמות לפי הפירוט הבא:"עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים: גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה" (ל"ב,ט"ו-ט"ז).

מהיחס בין הזכרים לבין הנקבות לומדים חז"ל ב"מדרש רבה:

  • עזים מאתים - שהן צריכות תיישים עשרים.
  • רחלים מאתים - שהן צריכות אילים עשרים.
  • גמלים מיניקות - ובניהם שלושים ובנאיהם שלושים.ר' ברכיה בשם ר' שמעון בן גמליאל, אמר:

לפי שהוא צנוע בתשמישו, לפיכך לא פירסמו הכתוב, אלא גמלים מיניקות ובניהם שלושים.

  • פרות ארבעים - ופרים עשרה , שהן צריכים פרים עשרה.
  • אתונות עשרים - שהן צריכים עיירים עשרה.

ומכאן גם מסקנתו לגבי בני אדם:"הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, הספנין אחת לששה חדשים". והפירוט מובא במסכת כתובות עוסקת ב "מצוות עונה" - כלומר באיזה תדירות יש לקיים מצווה זו. וזו לשון המשנה: :המדיר את אשתו מתשמיש המיטה - בית שמאי אומרין, שתי שבתות; בית הלל אומרין, שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום; והפועלים, שבת אחת. "עונה" האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים, דברי רבי אליעזר" (ה',ה')

מעשה דינה בשכם[]

Matthaeus Merian the Elder 001

אחי דינה נוקמים את כבודה, תחריט מאת מתאוס מריאן, 1630-1625

דבר תורה איבשיץ

מעשה דינה בשכם הוא אירוע אשר היה מקור לסברות של פרשני המקרא. הרמב"ן מציג את השאלה המרכזית בשם רבים: "ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי" (ספר בראשית, ל"ג,י"ג). הרמב"ם ב"הלכות מלכים" שבספר שופטים כתב על חובותיהם של בני נח : " (הם) חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו (מצוות בני נח) , ולהזהיר את העם; ובן נוח שעבר על אחת משבע מצוות אלו, ייהרג בסיף" (ט',י"ג). והוא מצדיק את מעשי שמעון ולוי באומרו:"ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו"(י"ט). הרמב"ן אינו מקבל הסבר זה. שהרי אם צדקו במעשיהם ניתן היה לקבוע כי "הם זכו ועשו מצווה". אבך לא כן סבר יעקב אבינו, אשר גזר על הצאצאים שלהם:"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"(מ"ט,ז'). הוא גורס "שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין" - בתושבי שכם ילקוט מעם לועז מביא מדברי חז"ל:" שהס"מ (כינוי למלאך סמאל, השטן)) עלה לרקיע ותבע דמם של אנשי שכם שהרגום שמעון ולוי. צעקו עליו ואמרו:"מה לך ולדמים של אלו, שמאחר שמלו עצמם אינם שייכים לך עוד לך, שאין אתה ממונה אלא על ערלים" הנושא: עונש שכם, פרשת וישלח ל"ד, ל'-ל"א, תרל"ז ) המקור: הוצאת אור חדש ליד מוסד יד עזרה ירושלים תשכ"חגם לרבי יהונתן אייבשיץ דעה דומה "מפני מה היו צריכים בני יעקב לנקום באנשי שכם בדרך מרמה ולהשיא להם את העצה שיימולו? וכי לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים לגבור עליהם אף בלא שהיו נימולים? התשובה היא: אילו הרגו את אנשי שכם שאינם נימולים, היה קם רעש בעולם, סערה של מחאות, לא כן, כשאנשי שכם נימולו ונודעו כיהודים, שאז היו בני יעקב בטוחים, שלא יאונה להם כל רע: על רציחת יהודים לא תבוא בעולם תגובה כלשהי" המקור:כפי שהם מובאים בספרו של ב. יאושזון "מאוצרנו הישן"

רבינו יצחק אברבנאל בפרוש, שנערך מחדש על-ידי יהודה שביב מאלון שבות, בהוצאת חורב, מביע הבנה למעשי שמעון ולוי בשכם. וכך הוא כתב: ומצטט את הרלב"ג, המביא בשם אביו. הם טענו "הכזונה יעשה את אחותינו". בני נח הצטוו על העריות והותר להם לשאת אישה מיוחדת או ללכת אל זונה. ולכן במקרה של דינה היא הוגדרה כזונה.. אם היו הורגים רק את שכם וחמור היו תושבי העיר פוגעים בהם ולכן הרגו את כל תושבי העיר. ולסיכום:"וכלל דבריהם, שעל הקלון הזה היו מחוייבים להמסר עצמם בסכנה כי המוות בכבוד טובה מחיי החרפה והבוז. והמקום הסכים עימם שנאמר "והנה חתת אלוקים " על הערים סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני ישראל.

ולמה לקחו את שלל העיר, תושבי שכם התנכלו ליעקב אבינו בשל רכושו ועתה הם נטלו את רכושם.

כיבוש הארץ על ידי בני יעקב[]

ראו ערך מורחב:מלחמות בני יעקב

ילקוט שמעוני בראשית - פרק לג - המשך רמז קלגמספר על מלחמה לא ידועה, אשר לפיה בני יעקב כבשו את ארץ כנען, כולל את ארץ אדום, שבע שנים אחרי מעשה דינה. הבסיס לדעה זאת נובע מפסוק בברכתו של יעקב אבינו: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד--עַל-אַחֶיךָ: אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי (מ"ח,כ"ב). וכך מתחיל התיאור בילקוט שמעוני: "רבותינו אמרו: אף על פי שלא רדפו אחריהם בפעם ההיא אבל לאחר שבע שנים רדפו ונתכנסו כל מלכי האמורי על בני יעקב ובקשו להרגם בבקעת שכם." היה זה כאשר יעקב ובניו התיישבו שכם. הם חשבו כי בני יעקב עומדים לכבוש את הארץ. המדרש מחלק את המשימות בין השבטים: * יהודה הרג את מלך תפוח "שהיה מכוסה מראשו ועד רגליו בברזל ובנחשת והיה רוכב על הסוס והיה מורה חניתות בשתי ידיו מעל הסוס לפניו". ןכך הרג שמונה מלכים. * לוי "ירה אבן והרג לאילון מלך געש." * יעקב אביו "קרב והרג לזירורי מלך שילה" * ושאר בני יעקב שהיו בתל שכם נלחמו בשערי העיר. ויעקב הרג את פרעתון מלך חצר, פסוסי מלך סרטן, ללבן מלך ארם ולשביר מלך מהנהי. * נפתלי הרג ארבע גבורים. * ביום השני כבשו את העיר סרטן , המשיכו לעיר תפוח אשר באו לעזרתם והגיע לעיר ארבל שגם הם הגיעו כתגבורת. * ביום השלישי כבשו את העיר תפוח המשיכו וכבשו את שילה אחרי שבני שילה ייצאו לעזרתם * ביום הרביעי נלחמו במחנה שביר וירדו לבקעה. * ביום החמישי כבשו את העיר געש שהיו בה "שלש חומות היו לה חומה לפנים מחומה" . * ביום ששי באו האמוריים "בלא כלי מלחמה והיו משתחוים להם ובקשו מהם שיעשו שלום". ויעקב עבר לתמנה ויהודה לארבאל ו"משם והלאה עמדו בשלום מן האמוריים". * עשו, אחי יעקב, ש"לא שהסיר הקנאה מלבו אלא ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח", שלח את צבאו והתנפלו על בני יעקב, כאשר היו באבל אך ספגו מפלה, התוצאה היתה שעשו מת "וקברוהו מפני כבוד אביהם." ובני עשו היו לעבדים לבני יעקב. "מלחמת בני יעקב" מוזכרת גם בפירוש הרמב"ן :"ואם נאמין בספר "מלחמות בני יעקב" (הוא ספר הישר): בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות, ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה, כאשר יספר בספר ההוא. ורבותינו (ב"ר פ י): הזכירו מזה בפסוק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (להלן מ"ח כ"ב), אמרו נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן, כמו שכתב רש"י שם. אבל הכתוב יקצר בזה, כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו, כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל, אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם, ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב, כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב. וזה טעם "חתת אלוהים", כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה, ולכך אמר (להלן לה ו): ויבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר עמו, להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה:" (ל"ד,י"ג)).

שראל ואדום[]

ערך מורחב: ישראל ואדום

הרב בנימין לאו במאמרו בעיתון הארץ לפרשת וישלח תש"ע מתאר את ששת המפגשים שהיו בין בני יעקב אבינו לבין בני, אחיו, עשו פרשת השבוע | ישראל-אדום, מערכה שביעית. על המפגש השביעי- הנוכחי- הוא כתב:" המפגש השביעי של אדום (עשו) ויעקב מוצא את עצמו בחזית משותפת נגד אח זה (ישמעאל), שמטרתה חיזוק מעמדו וכבודו של האדם באשר הוא. זה מפגש אחר, שבו דברי אלוהים לרבקה "שני גוים בבטנך" מתבררים לא כהזמנה למאבק, אלא כהבנה שלכל אחד יש את מלאותו, את ייחודו, וביחד נצטרך לחתור לחיים של שלום.

אדום - רומא - והנצרות[]

מדרשי חז"ל העוסקים בפרשה וכן בהפטרה עוסקים בעם האדומי. על אדום ניתן לכתוב כל מה שהיה על ליבם. אבל נוכל נבחין כי ברקע הדברים מכוונים כלפי יוון, רומא והנצרות.

ב[[מדרש רבה] כתוב: "שבשעה שהלך רבי יהודה הנשיא אל המלכות הנכרית, שמשלה אז בארץ (מלכות רומי), היה מעיין בפרשת וישלח. כוונת מדרש זה היא, שרבי יהודה עיין בהתנהגותו של יעקב אבינו קודם פגישתו עם עשיו, כדי ללמוד מכך כיצד עליו לנהוג בפגישה עם המושלים הנכרים שבימיו. פגישות חכמי יבנה ברומא היו ההמחשה לכך.

לקראת סוף הפרשה מובאים תולדות בני עשו. חז"ל מדגישים את גילוי העריות ומציגים דוגמאות לכך. ‏‏[7] אפשר לראות בזה "דה-לגיתמציה", לא רק נגד העם האדומי בעבר.

ד"ר עמיחי נחשון, מהמרכז ללימודי יסוד ביהדות ומכללת אשקלון של אוניברסיטת בר-אילן מרחיב בנושא זה במאמרו:המאבק בין אדום לישראל - עיון בהפטרת וישלח.

ההפטרה לפרשת וישלח היא חזון עובדיה הנביא על אדום, שכן "עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (ל"ו,א'). אמנם כתוב שעשָׂו הניח לו והלך לדרכו אולם בפרספקטיבה היסטורית עשָׂו ממשיך לרדוף את יעקב, ומעשי האיבה של אדום נגד ישראל מתוארים כנצחיים. הנביא עמוס אומר: "עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (א',י"א).

דר' נחשון סבור כי :"רבות מנבואות אחרית הימים המתארות את חורבן אדום נאמרו מפי נביאי שיבת ציון, לפיכך אפשר לבאר את הזעם כלפי אדום על פי המצב הגיאו-פוליטי באותה עת. הדעה הרוֹוַחת במחקר היא שהטענות של הנביאים אל האדוֹמים מביעות את מחאתם על פגיעת האדוֹמים והנבטית בימי "הבית השני". כל למשל כתוב בספר עובדיה: "וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו שְׁעָרָיו וְעַל-יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם-אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם" (י"א). והוא גם מנבא על אחרית הימים המושיעים שיבואו לשפוט את הר עשָׂו ( כ"א) יישלחו לרשת את האדומים מהמקומות שישבו בהם: " וְהַשְּפֵלָה אֶת-פְּלִשְׁתִּים וְיָרְשׁוּ אֶת-שְׂדֵה אֶפְרַיִם וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן וּבִנְיָמִן אֶת-הַגִּלְעָד... יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב" (י"ט-כ'). כיבוש האדוֹמים על ידי ישראל הוא על דרך מידה כנגד מידה, כדברי עובדיה: "כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ" (ט"ו).

הויקיפדיה העברית כותבת בערך הפטרה כי "הדעה הרווחת, שמסורת זו הונהגה לאחר שנגזר על היהודים שלא יקראו בתורה בימי השלטון הסלאוקי ביהודה. בעקבות כך הנהיגו היהודים את ההפטרה כתחליף לקריאה בתורה. גם כאשר בוטלו הגזרות, נשמר הנוהג לקרוא בהפטרה. [8]. התלמוד מציין שההפטרה נקראה בנוכחות רבי אליעזר בן הורקנוס שחי באותה תקופה.

לא מן הנמנע שכאשר קראו בהפטרה בפועל התכוונו למלכויות ששלטו אז בעולם.

בתחבולות תעשה לך מלחמה[]

פרשת השבוע וכו פרשיות אחרות בספר בראשית, מצייגות תכסיסים, הערמות ותחבולות אשר בוצעו על ידי אבות האומה. וכמובן עולה השאלה האם הוגן לנהוג כך ? על ברכי "תרבות המערב" אנו אמונים על הגינות במערכה: "כאילו מלחמה בתנאים שווים - היא צודקת, ומלחמה בתנאים עדיפים - אינה צודקת". כך למשל בעת היציאה ל"דו קרב". במקרה הזה ננקטים צעדים על מנת שהצדדים הנוגעים הדבר ייחלו את המאבק מאותו מצב. [9]

בתחילת הפרשה כתוב כי יעקב אבינו הכין עצמו למלחמה. ה"רמב"ן" כתב: " מה עשה ? זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ"(ל"ב,ט'). חשב, אם אראה כי לבן עומד לפגוע בי, נוציא את כלי הנשק ברגע המתאים. אם נתייחס לדעה כי "מעשה אבות הם סימן לבאים" - מסתבר כי גם איך לצאת למלחמה אפשר ללמוד מיעקב אבינו.

הרב שמואל אליהו רבה של צפת בשיעורו השבועי [10] מרחיב על כך במאמרו :"כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה-לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ"(ספר משלי כ"ד,ו'). הוא מצטט את המלבי"ם: "שלמלחמה אין די בעצה אחת לבד כי גם לאויב יש עצה, וצריך תחבולה שהוא קישור של עצות רבות זאת אחרי זאת, שנגד כל עצה של שיעמיד האויב - יה עצה אחרת כנגדו. ולכן במלחמה צריך יועצים הרבה, שכל אחד יעמיד עצה אחרת. כי כל מיני העצות כולם צריכים". את הפסוק הזה יוצאי חלציהם של יעקב ובניו. נביא דוגמאות אחדות:

  • אהוד בן גרא - לאחר שעם ישראל משועבד לעגלון 18 שנה, רק התחבולה תושיע אותו. הוא מסתיר את החרב מפני "בידוק בטחוני". גם היותו איטר יד ימין מאפשר לו לבצע את התוכנית וגם להזעיק את העם כל עוד המואבים לא מבינים מה קרה. וכך הוא השיג: "וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (ספר שופטים ג',ל').
  • דוד המלך - מנצל את הרגע הנכון לתקוף את הפלישתים העומדים בשערי ירושלים, בעמק רפאים. צבאו של דוד ייתקוף אותם רק כאשר יישמע מקרוב את השיחים נרמסים תחת רגליהם. וכך כתוב בדברי הימים:"וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת-קוֹל הַצְּעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים (השיחים) אָז תֵּצֵא בַמִּלְחָמָה כִּי-יָצָא הָאֱלֹקים לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים: וַיַּעַשׂ דָּוִיד כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ הָאֱלֹקים וַיַּכּוּ אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים מִגִּבְעוֹן וְעַד-גָּזְרָה: והתוצאה:

וַיֵּצֵא שֵׁם-דָּוִיד בְּכָל-הָאֲרָצוֹת וַה' נָתַן אֶת-פַּחְדּוֹ עַל-כָּל-הַגּוֹיִם(א'י"ד, י"ד-ט"ז).

עוד מוסיף הרב שמואל אליהו, הדברים נכונים לגבי אדם פרטי והוא מביא דוגמא:"תנו רבנן: ישראל שנזדמן לו עובד כוכבים בדרך - טופלו לימינו (מחברו לעובד כוכבים לימינו של ישראל, שאם ירצה העובד כוכבים להורגו – ישלח ישראל יד ימינו ויאחז בו); רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: בסייף (דאם היה העובד כוכבים חגור סייף) - טופלו לימינו (טופלו ישראל לימינו כדי שיהא יד שמאל של עובד כוכבים שהסייף חגור בו - לצד ימינו של ישראל, ומזומנת לימין ישראל לאחוז בה); במקל (אם ביד עובד כוכבים מקל) - טופלו לשמאלו (שתהא יד ימין העובד כוכבים שהמקל בה סמוכה לישראל, ואם ירים יד ימינו - תאחזו שמאלו של ישראל במקל הסמוך לה: דאי טופלו לימינו - יהא המקל רחוק מידו של ישראל).

היו עולין במעלה (בהר או בסלע) או יורדין בירידה - לא יהא ישראל למטה ועובד כוכבים למעלה, אלא ישראל למעלה ועובד כוכבים למטה (בעלייה ילך ישראל לפני העובד כוכבים, דהיינו 'למעלה', אלא שטופלו לימינו: דלא הוי אחריו ממש, ובירידה יוליך העובד כוכבים לפניו); ואל ישוח לפניו (אפילו במישור אל ישחה ישראל לפני העובד כוכבים ליטול כלום), שמא ירוץ (ירוצץ) את גולגלתו.([[מסכת עבודה זרה, כ"ה, ב').

יש מקום להגינות במלחמה. ולכן בני ישראל מצווים לפני היציאה למלחמה לקרוא את האוייב לשלום. חז"ל אמרו שכל יציאה למחלמה טעונה הייתה התייעצות עם הסנהדרין (מסכת ברכות,ג',ב'). וברמב"ם הלכות מלכים נקבע שכאשר מטילים מצור על עיר יש להשאיר צד אחד פנוי לבריחת תושבי העיר (הלכות מלכים,ו',ז').


ראובן כמנהיג[]

הרב בנימין לאו במאמר בעתון "הארץ" בנושא פחז כמים אינו מנהיג מנסה למרות הרגישות שלו ותחושת האחריות הוא מודח מהמנהיגות " "מצפים ליותר. רוצים להישען עליו כמו על סלע ולא לזרום אתו כמו נחל."

  • מעשה בלהה - מסכת מגילה קובעת שהפסוק המתאר את מעשיהו לא ישמיע המתורגמן לקהל השומעים. הקהל, שהיה ברובו דובר יוונית ולא עברית, לא הבין את המלים שלא תורגמו לשפתו. "זו צנזורה בעלת מגמה חינוכית, שבוחרת בעיצוב הדעת דרך טקסטים נבחרים." רש"י מוצא דרך אחרת להציג את המעשה:" "וישכב - מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה". ראובן רק שם את כלי המיטה של אביו באוהל אמו לאה.
  • מעשה בדודאים - ראובן (על פי המדרש בסך הכל בן ארבע), קולט ברגישות את יסורי אימו. הוא מביא את הדודאים. מה הייתה כוונתו של ראובן הרמב"ן סבור כי הביאם לריח טוב המדרש טוען כי שחשב על סגולתם ועל אפשרות השימוש בהם לעורר את החשק .
  • מכירת יוסף - הוא מבקש לקחת אחריות, אך אינו מצליח. הוא מציע לאחים, המבקשים להמית את יוסף, להשליכו אל הבור ותיכנן להצילו לאחר שיסתלקו מן המקום. אך יוסף נמכר עוד לפני שחזר ראובן אל הבור.
  • ערבות הבנים - ראובן מציע ליעקב שאם בנימין לא יחזור, אהרוג את שני בני, נכדיך ? על זה אומר המדרש שתי מלים: "בכור שוטה".

ראו עוד:האם ראובן חטא

ראובן מגלה את כח התשובה[]

באותו נושא משוחח גם הרב מוטי אלון

השיעור_השבועי_-_וישלח_תשעח

השיעור השבועי - וישלח תשעח

השיעור דן בדמות אחת: ראובן והוא עוסק מסיפור הדודאים. הנושא הוא :"דודאי בנך". הסיפור קשה ולכן מוגדר בתור "נקראים ולא מתורגמים" - נשארו הדברים לא ברורים. הסיפור לא ברור : ויט אהלו ? הלאה ? בלבל מושבו " מושגים לא ברורים. "ויט אהלו" - הזיז את המיטה מאהל לאהל. רבותינו פרשו ראובן לא חטא "אפילו בשעת הקלקלה קראו בכור" .

ראובן הוא "ראשית אונו". הוא נוצר בלילה שיעקב חשב שזה שהוא שוכב על רחב ומצא את לאה.

ועתה נעבור ללידה, מה המיוחד אצל ראובן : וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (בראשית כ"ט, ל"ב). רש"י מבאר: רבותינו פירשו: אמרה: ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור: מה קשה לרש"י: "וךלד בן " כמו ראובן ששומר על אחיו (עם יוסף ובנימין)

איך מתבטא האחריות של ראובן:

  1. הוא מחליף את "משכבי אביו בפעם השלישית ( בהריון, בהחלפת המיטה ועוד)
  2. התכוון באמת להתיל את יוסף.
  3. הצלת בנימין מהכלא המצרי

ראובן הוא נקודת החיבור בין השבטים: בערב היא רחל ובבוקר היא לאה. מטרת הפרשה היא להראות את החיבור של האימהות אשר יבנו את עם ישראל. לכן גם אוצרים "יתן ... הבאים לביתך כרחל ולאה". התשובה היא מאהבה. (גם הסיפור של הכבשים הלבנות יוצרות כבשים כתומות ונקודות זו המחשה). וכם בהפטרה בהושע: לקח אשת זנונים, בני זנונים, ונגרוש ואז "שובה ישראל עד ה, אלוהך".

ראו (ראובן) היחידי שהוא הולך לשדה הוא מביא לא מהגזל. עשיו הוא "עשוי" (נזיד העדשים הוא אדום) אין קשר בין עשיו לבין יעקב. העשיו הוא ממשות. "ויצא" ו"וישלח" בא לגלות שהנשמה הישראלית היא חלק מאלוה ממעל. זאת מהפכת העולם. ראשובן מבלבל את יצועי אביו. הוא הבן של רחל ולאה.

לסחכום: ההפטרה עוסקת "שובה ישראל עד ה' אלוהך". המחשבה קובעת , גם בכבשים. "ראו מה בין בני לבין חמי" - בדודאים יש כח שיכול לשנות את המחשבה - הם מביאים את יששכר וזבולון ודינה. למה שמה דינה ? רש"י הוא ראתה שזה בן, ממנה יצא יוסף וניא התפללה כי יהפך לבת. המחשבה משנה את המציאות.ראושן לא ניטל מהבכורה. הוא לגלות לעולם את הרעות. בנימין גם הוא ראשית "בן אוני" - גם זה ראשית.

ההפטרה: "חזון עובדיה"[]

ערך מורחב: ספר עובדיה

נוהגים לקרוא את הפרק היחידי בספר עובדיה בתור הפטרה. שרה ג'ו בן-צבי, במאמר במקור ראשון חזון עובדיה - י"כ כסלו תש"ע - כותבת על ספר עובדיהומסכמת בטבלה את הקשר בין הפרשה לבין ההפטרה.

Hulia vaigash

הערות שוליים[]

  1. וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן, לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו; וְהָיְתָה לַה', הַמְּלוּכָה
  2. ‏לפי ילקוט שמעוני ויחן את פני העיר אמר רב מטבע תיקן להן ר' יוחנן אמר מרחצאות‏ או לפי מדרש רבה:" התחיל מעמיד הטליסין ומוכר בזול "
  3. לפי רש"י, ד"ה ותמת דבורה - הוא שואל: מה עניין דבורה בבית יעקב ? :"אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב (כ"ז, מ"ה) ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך. מדברי רבי משה הדרשן למדתיה" [(ל"ה,ח'))]
  4. ‏מדרש רבה ילקוט שמעוני בראשית - פרק לב - רמז קלא‏
  5. ‏בשיחתו לספר בראשית, הוצאת "שמועות הלוי" בית אל תש"ן‏
  6. ‏עקידת יצחק, לבראשית פרק ל"ב, בשם מדרש פליאה‏
  7. ‏למשל:"מונה תמנע בבניו של אליפז, מלמד שבא על אשתו של שעיר החורי ויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה הייתה פילגשו, וזהו ואחות לוטן תמנע (להלן פסוק כב), ולא מנאה מבני שעיר, שהייתה אחותו מן האם ולא מן האב." רמב"ן לבראשית ל"ו, י"ב‏
  8. (אם כי) בספר "המכריע" לרביישעיה די טראני (סימן ל"א) כתב, כי עזרא הסופר כלל את קריאת ההפטרה, בצד תקנתו לקרוא בתורה
  9. היות והכישורים של הצדדים לעיתים ידועים מראש אפשר גם לצות לתוצאות ואולי בכך יש משהו לא הוגן.
  10. הניתן בדרך כלל על ידי אביו הרב מרדכי אליהו


Advertisement