Family Wiki
Advertisement
Degemosnis1

דגם מחנה בני ישראל, מיוצר מאבני פסיפס. לחצו על התמונה להגדלה - מיכאל אוסניס קדומים.

פרשת במדבר עוסקת במפקד בני ישראל, שנערך בראש חודש אייר לשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים. בתחילה מונה נשיא לכל שבט - "ראש לבית אבותיו". ותפקידו הוגדר "האנשים אשר יעמדו אתכם". וכך נמנה כל שבט ושבט כל זכר מבין עשרים שנה ומעלה. הסיכום שהתקבל היה 6,003,550 איש - לא כולל שבט לוי. הפרשה עוברת לתאור עבודת הלווים. מהם לסדרי החנייה של השבטים, לפי המחנות והדגלים. ומסיימת במפקד בני לוי ותאור עבודתם.

  • ראו גם :ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לפרשת במדבר תשע"ג

נושאי הפרשה[]

הנושאים העיקריים בפרשה.

  1. מטרת המפקד - רש"י פירש:"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן. כשנפלו בעגל מנאן לידע מניין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם:
  2. מינוי הנשיאים - רש"י באר:"הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה".
  3. מניית השבטים - וכאן נאמר :"ראובן בכר ישראל" - הכבוד נשמר.
  4. דגלים ומחנות - הכנה למסע במדבר
  5. מפקד בני לוי - וחישוב ההמרה לבכורות
  6. משפחת קהת - ותפקידם
  7. משפחת הגרשוני - ותפקידם

במדבר סיני[]

Sand a Sinai 1

מדבר סיני 1972

הפרשה נפתחת בפסוק:"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד" [1]. חז"ל במדרש רבה דרשו על פסוק זה. במדרש ז' נאמר:"וידבר ה' אל משה במדבר סיני למה במדבר סיני מכאן שנו חכמים בג' דברים ניתנה התורה באש ובמים ובמדבר:

  • באש מנין (שמות יט) והר סיני עשן כולו וגו'[2]
  • ובמים מנין שנאמר גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים [3]
  • ובמדבר מנין וידבר ה' אל משה במדבר סיני[4]

ולמה ניתנה בג' דברים הללו אלא מה אלו חנם לכל באי העולם כך דברי תורה חנם הם שנאמר [5] הוי כל צמא לכו למים ד"א וידבר ה' אל משה במדבר סיני אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה לכך נאמר במדבר סיני.


"בחודש השלישי"[]

מוטי אלון לפרשת במדבר

ה"פתיח" לשיעור

"האישי שמעל הפוליטי[]

הרב יונתן זקס במאמרו על הפרשה ב"שיג ושיח" ניסה להסביר את הבדלי התפקידים בין גברים ונשים ביהדות. מקובל כי הזהות היהודית נקבעת לפי האם. לעומת זאת, ענייני המעמד נקבעים על פי הגברים. וכך נאמר בפרשת השבוע:

שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם (ספר במדבר, א', ב')

. הגברים נספרים והנשים לא והסיבה היא שמטרת המפקד בתחילת ספר במדבר היא למנות את יוצא הצבא. אך לא המעמד החברתי עובר במסלול הזכרי: המלוכה, הכהונה וכן מורשת המשפחה עוברת דן האבות.

הרב זקס מצטט את הרב ברוך הלוי אפשטיין, בפירושו "תוסת ברכה" הוא כתב שבן נגזר מהשורש "בנ"ה" לפי " וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך (תהילים קיט) " ואילו "בת" היא צורה מתומצת של "בית" . וכך: הבנים בונים את הבניין - המסגרת - והבנות את הבית עצמו - הוא הוסיף כי "אומה" בא מ"אם" - הזהות הלאומית היא אימהית.

בהמשך המאמר, הוא מציין כי מחקרים מהתקופה האחרונה מצביעות על נטיות אוניברסליות (חוץ מיוצאים מהכלל): נשים מטפלות בילדים וגברים הם מנהיגים ונוטים לאלימות פיזית. מכאן שהשונה יש לו בסיס ביולוגי. הוא מצטט את סימון ברון-כהן, פרופ' לפסיכולוגיה ולפסיכיאטריה מאוניברסיטת קמברידג' לפי המוח הנשי בנוי לאמפתיות (היכולת להבין בני אדם אחרים באופן בלתי אמצעי) והגברי - להבנת מערות ובנייתן (ניתוח תופעות והבנתם).

התורה משקפת זאת: שרה אמנו ורבקה אמנו הבינו יותר טוב מבעליהן איזה מילדיהן ימשיך את הברית (יצחק ולא ישמעאל, יצחק ולא עשיו).

הוא מסיים בפסוק ממשלי:

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה.(לא כט)

חוזקו של הצבא נמדד במספר הגברים, חוזקה של ציביליזציה נמדדת אצל הנשים, שכן תבונתם הריגשית היא המגינה על האישי מפני הפוליטי, ובזכותן כוחם של היחסים מוגן מפני יחסי הכוח


ה"מחנות" בירושלים[]

הפניה לערך מורחב: בית המקדש

כשם שהיו מחנות במדבר, היו גם מחנות בירושלים וזאת במטרה לבודד את הטמאים מהמקדש ומהר הבית. וכותב הרמב"ם:

Cquote2 שלוש מחנות היו ישראל במדבר--מחנה ישראל, והיא (והם) ארבע מחנות; ומחנה לוייה, שנאמר בה "וסביב למשכן, יחנו" (במדבר א,נ); ומחנה שכינה, והיא מפתח חצר אוהל מועד ולפנים.

וכנגדן לדורות--מפתח ירושלים עד הר הבית, כמחנה ישראל; ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור, כמחנה לוייה; ומפתח העזרה ולפנים, מחנה שכינה. והחיל ועזרת נשים, מעלה יתרה בבית העולמים..

Cquote1
– משנה תורה - ספר עבודה - הלכות בית הבחירה, פרק ג'


לָמה נתאוו ישראל לדגלים?[]

הקב"ה מצוה בפרשתנו: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ב, ב). כלומר, חניַת בני ישראל במדבר צריכה להיות "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ", ובסדר מסויים, כפי שמופיע בפרשה . במדרש מובא, שהיָזמה לחניה מסודרת זו, היתה של ישראל עצמם. "בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני, יָרדו עִמו כ"ב רבבות של מלאכים... והיו כולם עשוים דגלים דגלים [מסודרים מחנוֹ ת ת]וֹ מחנ ... כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים, התחילו מִוִּאַתְים לִ גלים . אמרו: הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן ( (במד"ר ב, ג) -

... אמר להם הקב"ה... חייכם שאני ממלא משאלותיכם... מיד אמר למשה: לֵ עֲשֵׂ ה אותם דגלים כמו שנתאוו" (במד"ר ב, ג) - שלשה שבטים במזרח, שלשה בדרום, שלשה במערב ושלשה בצפון (במדבר ב, ב כה)- . אחר כך קובע הקב"ה מקום חניה גם לבני לוי: משה אהרן ובניו במזרח, בני קהת בדרום, בני גרשון במערב, ובני מררי בצפון (שם ג, יד לח)-

וצריך להבין: מי מפריע לישראל לחנות כפי שירצו? אם הם רוצים להסתדר לפי מחנות, שיסתדרו! למה צריך לחכות שה' יתן צִ ווי מיוחד על כך? ועוד קשה: למה צריך שה' הוא זה שי קבע באיזה סדר בדיוק תהיה החניה? די שיצוה עליהם לחנות בצורה מסודרת, כל שבט במקום משלו, ובני ישראל יקבעו כבר בעצמם באיזה מקום יהיה כל שבט.

אלא שצריך להבין מהו ענין המחנות אצל המלאכים . הרי מלאך יאה בריה רוחנית שאינה תופס ת מקום. ואם כן , מה פירוש הדבר שהמלאכים מסודרים לפי מחנות? על כרחך הכוונה היא לענין רוחני, ולא גשמי. סדור המלאכים לפי מחנות, משמעו , שלכל קבוצת מלאכים ישנו תפקיד מוגדר ומסויים משלה. יש מלאכי רחמים, יש מלאכי דין, ויש גם מלאכים אחרים. "כולם עשוים דגלים דגלים", הכוונה היא שלכל קבוצת מלאכים היה גלוי וידוע מהו התפקיד הרוחני שלה.

המקור:הרב אביגדֹר הלוי נבנצל לכל אדם תפקיד מיוחד בבריאה

סדר המחנות:לפי רוחות השמים[]

Compass Rose he

רוחות השמים במצפן יצר:MT0 ויקישיתוף

דר' פנינה נויבירט מרעננה כתבה על "סדר המחנות" בעלון לשבת שבתון לפרשת במדבר תשע"ב.
בני ישראל חונים מסביב לאהל-מועד, כאשר הם מסודרים לפי רוחות השמים: מזרח, דרום, מערב וצפון. הסדר אינו אקראי. כל שבט קשור מהותית למקום מחנה, כמו שמבהיר מדרש במדבר רבתי.

  • מזרח משם האור יוצא לעולם
  • מערב אוצרות שלג ואוצרות ברד וקור וחום יוצאין לעולם
  • דרום טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין לעולם
  • צפון משם החשך יוצא לעולם

יהודה, יששכר וזבולון - מזרח, מהם יוצא האור לעולם: יהודה - המלוכה, יששכר - התורה וזבולון - העשירות וכך נאמר:" מזרח שממנו אור יוצא לעולם יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה שנא' והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה וגו' ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה שנא' (ד"ה א יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וכן הוא אומר והחונים עליו מטה יששכר וגו' ועליו זבולון שהוא בעל עשירות כמה דכתיב זבולן לחוף ימים וגו' .

ראובן, גד וראובן - דרום, מהם באים גשמי ברכה: ראובן - בעל תשובה, גד - איש הגבורה מביאים את הברכה לעולם ובתווך יושב שמעון, בזכות שני השבטים החזקים. וכך נאמר:"ודרום טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין ממנו לעולם יהי כנגדו שבט ראובן שהוא בעל תשובה ותשובה מדה טובה ורחמיו של הקדוש ברוך הוא באים על הבריות בשעה שהם עושין תשובה הה"ד דגל מחנה ראובן תימנה וגו' ועליו גד שהוא בעל גדוד שנא' (בראשית מט) גד גדוד יגודנו ראובן בתשובה וגד בגבורה ושמעון באמצע לכפר עליו"

אפרים, מנשה ובנימין - מערב, אלו בני רחל אימנו, משם עצמת החום והקור, המתאימה לתכונות בני רחל: אפרים ובנימין - בעלי גבורה ומנשה - בעל התורה. וכך נאמר:"מערב אוצרות שלג ואוצרות ברד וקור וחום וכנגדן אפרים ובנימין ומנשה ומי יעמוד לפני שלג וברד אפרים ומנשה ובנימין שנאמר (תהלים פ) לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ושכינה לעולם במערב בגבול בנימין שנאמר (דברים לג) לבנימין אמר ידיד וגו' ... ושלישים יסעו נאה לתורה ולתשובה גבורה כדי שיתגבר אדם בתורה ויתגבר על יצר"

דן, אשר ונפתלי - צפון, ממנו תפתח הרעה, יבוא החושך: דן - עבודת אלילים, אשר יאיר בסגולותיו את החושך ונפתלי אשר ברכתו ברכת שפע, כפי שנאמר במדרש:"צפון משם החשך יוצא לעולם וכנגדן שבט דן למה שהוא החשיך העולם בע"ז שעשה ירבעם שני עגלי זהב וע"ז חשך הוא שנאמר (ישעיה כט) והיה במחשך מעשיהם וחזר ירבעם על כל ישראל ולא קבלו ממנו אלא שבט דן שנאמר (מלכים א יב) ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב וגו' ואת האחד נתן בדן ולכך צוה הקב"ה שיחנה דן בצפון ...ועליו שבט אשר מאיר על החשך שנא' (דברים לג) ולאשר אמר ברוך וגו' וטובל בשמן רגלו וכן הוא אומר והחונים עליו מטה אשר ועליו נפתלי שהוא מלא ברכה כדי לפרנס כמה דכתיב נפתלי שבע רצון "

מסכמת דר' נויבירט, השפעת השבטים בתוך המחנה הייתה חשובה. אנו נוכחים בכך בפרשת קרח, כאשר קורח ממשפחת קהת חבר לאישים מראובן וגד נגד משה רבינו.

ההשפעה של השבטים, האחד על השני, היתה הטרוגניות:

  • לצד יהודה - שבט הגבורה, שובץ יששכר - השבט התורני וזבולון - השבט הפרגמטי.
  • שמעון השבט החלש נסמך על שבט ראובן בעל התשובה ושבט גד, בעל הגדוד והגבורה.
  • שבט דן, החשוך והמועד שובץ לצד שבט אשר אשר מידתו אור, במטרה להאיר, לאזן ולמתן את חשכת דן.

האינטגרציה בין אנשי התורה לבין אלו שאינם אנשי תורה קשה עד היום.

Israel Batch 3 (285)

פרשת במדבר ושבועות[]

הרב_מרדכי_ברלין-_משמרת_משכן_העדות_(לפרשת_במדבר)_+_ונוהל_העמידה_ב"עשרת_הדברות"_בחג_השבועות

הרב מרדכי ברלין- משמרת משכן העדות (לפרשת במדבר) + ונוהל העמידה ב"עשרת הדברות" בחג השבועות

פרשת השבוע, פרשת במדבר, נקראת תמיד לפני חג השבועות. בשולחן ערוך [6] מוזכר סימן לקריאה לפני פסח ולפני שבועות: "פקדו ופיסחו, מנו ועצרו". כלומר שאת פרשת צו שבספר ויקרא קִראו קודם חג הפסח ואת פרשת במדבר, פרשת הפקודים, על מניין שבטי ישראל קִראו קודם עצרת, הוא חג השבועות.

מהו הקשר בין פרשת במדבר לחג השבועות ומה נוכל ללמוד מקריאה זו דווקא לפני חג השבועות? חג השבועות הוא חג מתן תורה והתורה ניתנה במדבר. על כן יש קשר בין החג לפרשת השבוע.

אך מעבר למובן פשוט זה חז"ל ומפרשים שונים דרשו שאלה זו ומצאו משמעויות עמוקות לסימן המובא:"מנו ועצרו". חז"ל אומרים כי מעשה זה הוא מתקנת עזרא הסופר משום "תכלה שנה וקללותיה". חג השבועות הוא ראש השנה לפֵרות האילן [7] ואנו רוצים להגיע לזמן זה ללא הזכרת קללות. על ידי קריאת פרשה זו נוצרת הפסקה בין דברי התוכחה הנאמרים לישראל בפרשת בחוקותי ובין חג השבועות. כלומר לא ראוי שתהיה קטגוריה על ישראל ביום דין זה ועל כן יש הפרדה על ידי פרשת במדבר.

הסבר נוסף לשאלה מביא הרב יוסף חיים זיוון [8] הוא מתייחס לעצם המדבר ולשבועות כחג הביכורים. לדבריו, נראה כי ביכורים ומדבר הם הפכים. מדבר הוא מקום שומם, ללא צמיחה, ואילו הביכורים הם הפרות הראשונים אותם אנו מביאים כסמל לצמיחה ולפריחה. אך שניהם נזכרים סביב חג השבועות בו ניתנה תורה. מכאן נלמד כי יש קשר בין מדבר-תורה-ביכורים. שני דברים אלו הנראים כהפכים קשורים ומתחברים על ידי חג השבועות. חג השבועות הוא חג מתן תורה בו זכינו לקבל את התורה, והתורה היא המקשרת בין שני מרכיבים הפוכים אלו. הרב זיון מסביר: "העולם בלא התורה הוא מדבר, והעולם עם התורה הוא ביכורים- יתר על כן, העולם בלא תורה אף אם הוא גן עדן נהפך להיות מדבר, והעולם עם התורה אף אם הוא מדבר נהפך להיות גן עדן [...] התורה היא הכח שיכול להפוך את המדבר לעדן ואת החורבן והשממון לביכורים וחיים".

נוכל להבין כי אם נשים את התורה המעניקה משמעות רוחנית במרכז חיינו, ונצא מתוך תורה לכל מעשינו, נוכל להפוך כל מקרה מ"מדבר" ל"ביכורים", כל מקרה ריק וחסר תכלית לברכה והתעלות. גם היום אנו יכולים לראות כיצד בלי יסודות התורה והאמונה העולם יכול להפוך לזוועה ולריק.

שנזכה בעז"ה להיות ראויים למתנה זו של מתן תורה, בזכות אבותינו ובנוסף בזכות מעשינו שיתאפיינו בתורה משמעותית בחיינו. בכך נוכל להפוך כל שממה לברכה ולטוב, כמו שנאמר: "וישם מדברה כעדן ועברתה כגן ה' " [9]. כתבה: אביה דהאן - מכללת אורות

היכן דיבר ה' עם משה?[]

הרב שמעון גולן מאפרת השיב על השאלה:
אחת התשובות האפשריות לשאלה הניצבת בכותרת עיוננו, נמצאת בפסוק הפותח את הפרשה ואת חומש "במדבר" כולו : וַיְדַ בֵּר ה' אֶל מֹ שֶה במִדְ בַר סִינַי באֹהֶל מֹועֵּד באֶחָד לַחֹדֶ ש הַ שֵּנִי בַ שָנָה הַ שֵּנִית לְצֵּאתָם מֵּאֶ רֶץ מִצְרַיִם לֵּאמֹר.

לא בכדי כתבנו "אחת התשובות האפשריות", שכן לפני שבועיים, בפרשת "בהר" (ספר ויקרא פרק כה פסוק א) קראנו: וַיְדַ בֵּר ה' אֶל מ שֶה בהַר סִינַי לֵּאמֹר.

ואילו בתחילת ספר "ויקרא", נאמר: וַ יקְרָא אֶל מ שֶה וַיְדַ בֵּר ה' אֵּלָיו מֵּאֹהֶל מֹועֵּד לֵּאמֹר . ב"מדרש תנחומא" [10] שנינו:
"עד שלא הוקם המשכן דיבר עמו בסנה, שנאמר [11]: ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה. אחר כך דיבר עמו במדין, שנאמר [12]: ויאמר ה' אל משה במדין. אחר כך דיבר עמו במצרים, שנאמר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים. אחר כך דיבר עמו בסיני, שנאמר: וידבר ה' אל משה במדבר סיני. כיון שהוקם המשכן אמר: יפה הוא הצניעות, שנאמר [13]: והצנע לכת עם אלקיך, התחיל לדבר עמו באהל מועד."

קבלת דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il

הרב מרדכי גרינברג כתב בעלון שבת בשבתו על צבא ה' את הדברים הבאים:

ספר במדבר מכונה "ספר הפקודים", ע"ש שני המפקדים המצוינים בו. טעמים רבים נאמרו על הצורך במפקד, אך הטעם הפשוט הוא למנות "כל יוצא צבא בישראל" - "כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה... והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה... כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד מאלף... כי המנין מפני צבא המלחמה" [14].

כיום הדברים נראים פשוטים, אך בימים ההם היה בזה חידוש. לראשונה בתולדות האנושות הוקם צבא עם. לא צבא של שכירים, עבדים, או מתנדבים, אלא צבא העם. העם עצמו נלחם על חייו ועל מדינתו. אמנם לא בכל מלחמה יש צורך בגיוס כל העם, אך גם במקרה כזה צריך שתהיה נציגות לכל העם, כמו במלחמת מדין ששלחו כל שבט "אלף למטה".

צבא ישראל, אינו נלחם רק על נכסיו החמריים כשאר העמים, אלא מלחמתו היא מלחמת ה', מלחמה על המגמה והתכלית הרצויה בבריאה, ותפקיד זה מוטל על כתפיו, כדברי הרמב"ן (האזינו): "והנה אם ישוב ויאבד זכרם (של ישראל)... תהיה כוונת האדם בבריאה בטלה". וכ"כ הרמב"ם בהל' מלכים [15] "וידע שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה... שנאמר: כי מלחמות ה' אדוני נלחם".

בהתאם לכך היה מחנה ישראל מסודר - הארון והשכינה בתווך וכל המחנה סביבו, להורות שהשכינה היא לב האומה, ועל כך האומה יוצאת למלחמה, כמ"ש דוד "כי עליך הורגנו כל היום".

וכשם שעם ישראל נלחם על כבוד ה', כך מתייחס הקב"ה לאויביהם של ישראל, כענין הנוגע לו עצמו. "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם" - כי לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם"[16].

יחד עם זה שכל העם העם צבא, מפריש העם חלק ממנו לעבודה רוחנית, והוא שבט לוי, אך לאו דווקא שבט לוי, אלא "כל מי שנדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו...הרי זה נתקדש קדש קדשים" (רמב"ם הל' מלכים). אלא שכל זה דווקא בזמן "שאין נצחון ישראל תלוי בהם", אך כשהגויים באים למלחמה על ישראל, "אם יש צורך בהם - חייבים לבוא לעזרת אחיהם" [17].

ויש הזוכים להיות סמוכים על שני השולחנות, וכל עוד לא תמו חרבות מן העולם, אוחזים בסיף יחד עם הספר, וכך עובדים "את ה' ואת עמו ישראל" [18], ואשריהם ואשרי חלקם.


דגל: אריג צבוע או יחידה צבאית[]

Flag of Israel

דגל ישראל

רפאל בנימין פוזן כתב בדף השבועי לפרשת השבוע של אוניברסיטת בר-אילן על הנושא:יוונית בתרגום אונקלוס: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ (ב:ב) גְּבַר עַל טִקְּסֵיהּ

בימינו, דֶּגֶל הוא אות על אריג; יריעת בד מצוירת המשמשת סמל, כפירוש ראב"ע כאן: "ובדגל יהודה צורת אריה". אבל בפרשתנו, ולהלן במסע המחנות (י:יא-כח), דֶּגֶל בא במשמעו הראשוני: יחידה צבאית גדולה הנחלקת ליחידות משנֶה. כך הבינו גם חז"ל, כמוכח מדרשותיהם: אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת (שה"ש ו:י) – אין דגלים אלא צבאות שנאמר: 'דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה... וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם' (שמו"ר טו, ו); דָּגוּל מֵרְבָבָה" (שה"ש ה:י) – בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים... והיו כולם עשויים דגלים-דגלים (במ"ר פרשה ב).

אם כן, "דגלים" הם חטיבות, וגם הביטוי "דגלי מדבר" (שבת ה.) משמעו מחנות המדבר. ומכאן תרגם אונקלוס "אִיש עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת" – "גְּבַר עַל טִקְּסֵיהּ בְאָתְוָן": במילה היוונית "טיקסא" שמשמעה יחידה צבאית. (המעבר של משמעות המונח "דגל", מיחידה צבאית גדולה ל"אות מצויר על אריג", התרחש כנראה לאחר תקופת בית שני, והוא ניכר בתרגום המיוחס ליונתן, שאצלו "טיקסא" משמש בשתי ההוראות: "גְּבַר עַל טִקְּסֵיהּ בְאָתְוָון דְּמִסְתַּמְנִין עַל טִיקְסֵיהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן". הראשון – "גְּבַר עַל טִקְּסֵיהּ" הוא כתרגום אונקלוס – יחידה צבאית, והשני – "דְּמִסְתַּמְנִין עַל טִיקְסֵיהוֹן", הוא במשמעו שבימינו: טקסטורה = texture = מִרקם. )

וכן תרגם "וַיֶּאְסֹר את רכבו" (שמ' יד:ו) – "וְטַקֵּיס יָת רְתִכֵּיהּ". הפועל היווני "טַקֵּיס" עניינו התייצבות החיילים לסדר ולמערכה. מפירושי רש"י מתברר שגם הוא הכיר בשתי הוראות "דגל": יחידה צבאית וגם אריג צבוע. בתרגום אונקלוס יש כ-20 מילים ביוונית. כגון: "חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת" (בר' מה:כב) – "אוּסְטְלַוָּן/אִצְטְלָוָן דִּלְבוּשָׁא". וכן תרגם ביוונית "אַדֶּרֶת" (בר' כה:כה) – "כָּכְלָן"; "צִיצִת" (במ' טו:לח) – "כְּרוּסְפְּדִין" – שניהם פריטי לבוש. פריטי אוכל, כגון: "כְּצַפִּיחִת בדבש" (שמ' טז:לא) – "כְּאִסְקְרִיטָוָן בִּדְבָשׁ"; "וּרְקִיקֵי מצות" (שם כט:ב) – "וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִּירִין". מונחים טכנולוגיים, כגון: "קְעָרֹתָיו" (שם כה:כט) – "מְגִיסוֹהִי"; "קַרְסֵי זָהָב" (שם כו:ו) – "פּוּרְפִין דִּדְהָב"; "סִירֹתָיו" (שם כז:ג) – "פְּסַכְתֵּירְוָתֵיהּ"; "וְכַנּוֹ" (שם ל:יח) – "וּבְסִיסֵיהּ". וכן תרגם אבנים יקרות, בעיקר אבני החושן, כגון: "נֹפֶךְ" (שם כח:יח) – "אִזְמַרַגְדִּין"; "שְׁבוֹ" (שם יט) – "קַנְכֵּירִי"; "שֹׁהַם" (שם כ) – "פַּנְתֵּירִי".

לקריאה מרוכזת ראו בספרי "פרשגן ביאורים ומקורות לתרגום אונקלוס, בראשית", ירושלים תשע"ב, עמ' 608 )לפסוק "חֲלִפ ות – שְמָּלֹת" ]בר' מה:כב[(; דב רפל, תרגום אונקלוס, תל אביב תשמ"ה, עמ' 280 . הקטע הראשון )דִגְל ו טִקְסֵיהּ( לקוח מספ רי "פרשגן" – לבמדבר שבכתיבה. גם שאר המילים שבמאמר יתבארו במקומן בכרכי "פרשגן" לשמות דברים, העומדים להופיע בשנים הקרובות

למה נתאוו ישראל לדגלים?[]

הרב אביגדֹר הלוי נבנצל בשיעורו לפרשת במדבר תשע"ב דבר על הנושא:"ישראל משתוקקים לקדושה ושמחים בקבלת התורה"
הקב"ה מצוה בפרשתנו: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ב, ב). כלומר, חניַת בני ישראל במדבר צריכה להיות "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ", ובסדר מסויים, כפי שמופיע בפרשה.

במדרש מובא, שהיזמה לחניה מסודרת זו, היתה של ישראל עצמם. "בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני, יָרדו עִמו כ"ב רבבות של מלאכים... והיו כולם עשוים דגלים דגלים [מסודרים מחנוֹת מחנוֹת]... כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים, התחילו מִתְאַוִּים לִדגלים, אמרו: הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן 1!... אמר להם הקב"ה... חייכם שאני ממלא משאלותיכם... מיד אמר למשה: לֵךְ עֲשֵׂה אותם דגלים כמו שנתאוו" (במד"ר ב, ג)- שלשה שבטים במזרח, שלשה בדרום, שלשה במערב ושלשה בצפון (במדבר ב, ב-כה). אחר כך קובע הקב"ה מקום חניה גם לבני לוי: משה אהרן ובניו במזרח, בני קהת בדרום, בני גרשון במערב, ובני מררי בצפון (שם ג, יד-לח).

וצריך להבין: מי מפריע לישראל לחנות כפי שירצו? אם הם רוצים להסתדר לפי מחנות, שיסתדרו! למה צריך לבקש מה' שיתן צִווי מיוחד בענין זה? ומדוע צריך עוד, שה' הוא זה שיקבע באיזה סדר בדיוק תהיה החניה?אלא שצריך להבין מהו ענין המחנות. הרי המלאכים הם בריה רוחנית, הם אינם תופסים מקום. ואם כן מה פירוש הדבר שהמלאכים מסודרים לפי מחנות? על כרחך הכוונה היא לענין רוחני, ולא גשמי. סדור המלאכים לפי מחנות, משמעו שלכל קבוצת מלאכים ישנו תפקיד מוגדר ומסויים משלה. יש מלאכי רחמים, יש מלאכי דין, ויש גם מלאכים אחרים. "כולם עשוים דגלים דגלים", הכוונה היא שלכל קבוצת מלאכים היה גלוי וידוע מהו התפקיד הרוחני שלה.

לדבר זה נתאוו גם ישראל! ישראל בקשו לדעת, מהו השורש הרוחני של כל שבט ושבט. אמנם כל העדה כולם קדושים, וכולם באו בברית יחד בהר סיני, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, אבל בכל זאת, לכל שבט ושבט ישנם שורשים רוחניים משלו, שישראל לא יכלו לעמוד עליהם מעצמם. לכן בקשו מהקב"ה, שיאמר להם מהו השורש הרוחני של כל שבט ושבט, שיחלק להם תפקידים רוחניים מוגדרים, הבאים לידי ביטוי בסדר החניה סביב המשכן. והקב"ה אכן מסדר אותם סביב אהל מועד לפי רוחות, כל שבט. ושבט על פי עניינו הרוחני הפנימי.


מניין הלוויים ומניין בני ישראל - ההבדל[]

בפרשה נמנו שבטי ישראל:"וַיִּהְיוּ כָּל-פְּקוּדֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְבֵית אֲבֹתָם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. מו וַיִּהְיוּ, כָּל-הַפְּקֻדִים--שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים; וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, וַחֲמִשִּׁים. מז וְהַלְוִיִּם, לְמַטֵּה אֲבֹתָם--לֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹכָם" (א'.מ"ד) - דהיינו בממוצע 50,000 נפש מבן 20 שנה ומעלה לשבט.

במקביל, נמנו בני לוי והתוצאה:"וַיְהִי כָל-בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת, מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמַעְלָה--לִפְקֻדֵיהֶם: שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף, שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם." (ג',מ"ג') - דהיינו, מבין חודש ומעלה רק 22,273 נפש.

פרשן המקרא, בעלי הניסיון במדע המדינה, בעקבות שירותו לארבעה מלכים, רבי יצחק אברבנאל הציע פירוש מקורי:"כפי הפשט, נראה לי, שריבוי עם בני ישראל, היה להשגחת השם. ולצורך רב, מפני שבהיותם מעטים לא יכלו לכבוש את הארץ ולעבדה ולשמרה ותרבה עליהם חיית השדה למיעוטם ולכן היה מההשגה השם להרבותם בדרך נס. - עד כאן ההסבר לריבוי בני ישראל.

רמז לכך בספר יהושע:"ויאמר יהושוע אל-בית יוסף, לאפריים ולמנשה לאמור: עם-רב אתה, וכוח גדול לך--לא-יהיה לך, גורל אחד. יח כי הר יהיה-לך, כי-יער הוא, וביראתו, והיה לך תוצאותיו: כי-תוריש את-הכנעני, כי רכב ברזל לו--כי חזק, הוא.(י"ז,י"ז) - היה שחשש שמספר בני ישראל לא יספיק כדי לאכלס את ארץ כנען - אפילו בשבטים אפרים ומנשה שמספרם היה מן הגדולים שבשבטי ישראל.

ואשר לשבט לוי, הרי ההסבר הוא אחר, שכן לא היה להם נחלה. ורבי יצחק אברבנאל ביאר:"הקב"ה צפה שיהיה עתיד להתיחד בעבודת הקודש ושיתפרנסו מן המעשר ולא יהיה להם חלק ונחלה בחלוקת הארץ. לכך גזרו חכמתו, יתברך, שלא יתרבה שבט לוי כשאר השבטים. כי אם יהיה רבים לא יהיה להם לחם לאכול ולא נחלה לשבט בה ולכן היה רבויים כפי צרכם- ר"ל כפי צורך עבודתם ולא יותר מזה".

רמז אפשר לקבל גם מסיפורו של הלוי בספר שופטים:"וַיֹּאמֶר-לוֹ מִיכָה, מֵאַיִן תָּבוֹא; וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹכִי, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וְאָנֹכִי הֹלֵךְ, לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא. י וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי, וֶהְיֵה-לִי לְאָב וּלְכֹהֵן, וְאָנֹכִי אֶתֶּן-לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים, וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ; וַיֵּלֶךְ, הַלֵּוִי.(י"ז,ט') - מצבו הכלכלי של הלוי כנראה לא היה מן הטובים.

אפשר לפרש כדי ש"משרתי הציבור" לא יהיו עומס על הציבור ומי כמו דון יצחק אברבנאל ראה זאת במשטר הכנסיות בספרד, פורטוגל, נאפולי וסיציליה.

ארבעת הדגלים[]

פקודי בני ישראל לפרשת במדבר - מספרו של הרב יאיר הס מישיבת קדומים

דף מפרשת במדבר - ברשות המחבר - מהספר תורה סדורה

למה אסור למנות[]

(לפי הדף לפרשת השבוע מאת הרב שמעון גולן עתה גם ב אתר צורית

בעל "פנים יפות" (הוא ר' פנחס הלוי איש הורוויץ, בעל "ההפלאה") בפרשתנו, מבאר:

"שאו את ראש... במספר שמות כל זכר לגלגלותם. יש להבין הענין שאמרו חז"ל (יומא כב ע"ב) שאסור למנות. והטעם מפני שכל ישראל הם נפש אחת, כמו שפירש"י (בראשית מו, כו) גבי שבעים נפש דיעקב מפני שהם דבוקים בה' אלקים חיים שהוא אחד ומיוחד, מה שאין כן באומות, כדכתיב (תהלים צב, י): יתפרדו כל פועלי און... לכך כשמונים את ישראל עושין פירוד ביניהם וגורם למידת הדין עליהן, וכתיב (דברים לב, ט): יעקב חבל נחלתו - כחבל הזה קשורים יחד, ואמרו חז"ל (עץ חיים שער י"ג, פי"א) שכל הדינין נמתקין בשרשן שכולו טוב בלא רע כלל... כי השורש העליון הוא בלא רע כלל...

ולכך כשצוה הש"י למנותם, אמר: שאו את ראש כל עדת בני ישראל, דהיינו שישא אותם לשורשם שהוא אחדות האמיתי. ורמז לדבר כי מספר (גימטריא) 'בני ישראל' הוא תר"ג ובהעלותם לשורשם כל אחד עולה לאלף, הרי שש מאות ושלשת אלפים (מספר בני ישראל במפקד)."

בהמשך הוא מוסיף עוד ענינים קבליים שלא ניכנס אליהם. העולה מדבריו הוא שיש ענין מיוחד שכל ישראל הם נפש אחת, ואילו המנין הפרטני עושה פירוד ביניהם ולכן הוא "מסוכן". גם ה"כלי יקר" טוען שהפרוד מסוכן, אולם זהו מצד אחר, כי כל מנין הוא מזכיר עוון.

תפקידם של הצעירים[]

(שולחן השבת משיחת הרבי מליובאוויטש, מעובד ע"י צ. לבנוני שבת בשבתו

כהכנה לקראת חג-השבועות קוראים את פרשת במדבר, הנפתחת במִפקד בני-ישראל. הקב"ה ציווה לספור את בני-ישראל, והספירה הזאת מבטאת את חיבתם וחשיבותם, כאדם שיש לו דבר יקר והוא מונה אותו בכל עת.

פרטי הציווי מעוררים שאלה: הציווי היה למנות רק את מי שהוא "מבן עשרים שנה ומעלה". כל מי שלמטה מבן עשרים לא נמנה. והלוא אם מטרת המניין לבטא את חשיבותו של עם-ישראל, האם הצעירים מגיל עשרים אינם ראויים לביטוי החשיבות?

חשיבות מיוחדת: אלא שהצעירים מבני עשרים אינם זקוקים לחשיבות שהמִפקד מעניק, מכיוון ששמורה להם חשיבות מיוחדת ועליונה. עד גיל עשרים האדם עסוק בלימוד התורה, כפי שהמשנה מפרטת את עניינה של כל תקופה בחיי האדם – "בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה... בן חמש-עשרה לגמרא". בגיל עשרים האדם יוצא 'לרדוף' – לעבוד לפרנסתו. אבל קודם לכן הוא עסוק בלימוד התורה, וזו מעלה ייחודית וחשובה כשהיא לעצמה.

לימוד התורה של הצעירים חשוב כל-כך עד שבזכותו קיבלנו את התורה, כפי שהמדרש מספר: "בשעה שעמדו ישראל לפני הר-סיני לקבל את התורה, אמר להם הקב"ה... הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנהּ לכם". בני-ישראל הציעו את אבותיהם ואת הנביאים שיהיו ערבים בעדם, אך הקב"ה לא קיבל זאת, עד שאמרו "בנינו עורבים אותנו" ואז "אמר הקב"ה: הא ודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם".

הקש בקישור לעיל לקריאת המאמר כולו.

מחנה ישראל[]

ראו ערך מורחב: מחנה ישראל

מחנה ישראל הוא המבנה הארגוני, למיקום חניית השבטים ולמהלך הליכתם במדבר סיני, שקבע משה מפי הגבורה לבני ישראל בדרכם לארץ ישראל. מחנה ישראל במובן המקובל הוא המחנה של כל שבטי ישראל להוציא את משכן העדות ואת מקום מגוריהם של הכוהנים והלויים. ההנחיות המפורטות לחניה ולנסיעה ניתנו לעם ישראל והם מתוארות בפרשת במדבר בספר במדבר בתורה. הארגון נועד בראש וראשונה להסדר החנייה. אך גם לקביעת מתכונת הנסיעה, מי מתחיל בנסיעה, מי בא אחריו וסדר השבטים למחנות במהלך ארבעים השנה במדבר. מחנה ישראל במובן המצומצם, להבדיל ממחנה כהונה וממחנה לוויה, מהווה תחום שבו הטמאים רשאים לשהות בחלק מתקופת הסגרם. המקרא מציין כי בני ישראל נהגו בדיוק שהקב"ה ציוה אותם בדבריו אל משה.

דברה תורה בלשון בני אדם[]

פרופ ' נתן אביעזר כתה על הנושא: שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל . מספר האנשים ב-11 מתוך 12 השבטים הוא מספר שלם של מאות, והסיכוי שזה יקרה זניח לחלוטין! גם את המפקד השני בפרשת "פינחס", שגם בו מספר האנשים בכל 11 השבטים היה מספר שלם של מאות.

יש שפותרים את הבעיה על-ידי פירוש חדש של המילים "אלף" ו"מאה". היות שמדובר במפקד למטרות צבאיות ("כל יוצא צבא"), הרי שמדובר ביחידות צבאיות; "אלף" פירושו גדוד, ו"מאה" פירושו פלוגה, ויש עשר פלוגות לגדוד אחד. אם מדובר באנשי צבא, טבעי לתאר את מספר האנשים בכל שבט לפי מספר גדודים ומספר פלוגות ולא לפי מספר החיילים, ואין צורך שיהיה בדיוק אותו מספר חיילים בכל פלוגה. לפי גישה זו, כאשר כתוב, לדוגמה, " פְּקֻדֵיה ֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת " (א:כא), הכוונה היא ששבט ראובן סיפק לצבא בני ישראל 46 גדודים שלמים ועוד חמש פלוגות, ולא כתוב כלל מספר החיילים שהיו בשבט. הרעיון מקבל תמיכה מהעובדה שלא ספרו את כל בני השבט אלא רק את הגברים מעל גיל 20 (" מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה " א:יח), שהוא הגיל המתאים להתגייס לצבא.

הוא עובר לתאור מידות הבית הראשון :"לא רק במספרי אנשים אלא גם במספרים אחרים נוקט התנ"ך בשיטת הקירוב. יש שאלה מפורסמת על אחד הכלים בארמונו של שלמה המלך – קערה גדולה הנקראת "הים של שלמה". כתוב על מידותיה שקוטרה היה עשר אמות ו-30 אמות היקפה (מל"א ז:כג). גם בזמן שלמה המלך היה ידוע שהיחס בין היקף לקוטר של עיגול אינו 3:1 אלא 3.14 (= p ). לכן אם הקוטר של "הים של שלמה" היה עשר אמות, הרי היקפו הוא יותר מ-31 אמות. למה כתוב אם כן שהיקפו היה רק 30 אמות?

הרלב"ג עונה על אתר שהמספר הכתוב בספר מלכים (30 אמות) אינו מדויק אלא בקירוב, וזה לשונו: "והנה אמרו [בספר מלכים] שקו שלושים ואמה יסוב אותו סביב הוא על דרך קירוב כי ההיקף בעיגול הוא מוסיף על שלושה בשיעור בקוטר כמו שביעית הקוטר בקירוב".

למדים מכאן שהתורה אינה מדייקת במספרים על קוצו של יו"ד במקרים שאין עניין של ממש במספר המדויק, אלא נוקטת בהצגת נתונים את שיטת הקירוב: דיברה תורה בלשון בני אדם.

תפקיד משפחת קהת[]

בסוף הפרשה מובא תפקידה המיוחד של משפחת קהת בנשיאת כלי המשכן. לאחר שאהרון ובניו היו מפרקים ומכסים היטב את כל המשכן וכליו ומכינים אותם למסע הקרוב היו הקהתים נושאים את כלי המשכן במשך כל מסעות בני-ישראל במדבר וביניהם: ארון העדות, שולחן הפנים, המנורה מזבח הזהב וכלי השרת.

תפקיד זה טמן בחובו סיכון רב היות וכל הנוגע בכלי הקודש מתחייב מיתה בידי שמים. זו גם הסיבה שכיסו אותם במשך כל המסעות. הקדושה הנעלית מכולם שרתה בארון העדות אשר ניצבו עליו הכרובים, מביניהם שמע משה רבינו את קול האלוקים מדבר אליו. מי שראה את הארון מת מיד ומובא במדרש כי "הארון היה מכלה בהם" ובני קהת נתמעטו והלכו.

תפקיד מיוחד במינו הוטל על אלעזר בן אהרון, שהיה נשיא משפחות הלויים וממשפחת קהת, לשאת את שמן המאור המיועד למנורה, קטורת הסמים, מנחת התמיד ושמן המשחה.

התקשרות חוויה יהודית רוחנית

וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל[]

הפטרת השבוע היא בספר הושע ומתחילה בפסוק הבא:" וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד, וְלֹא יִסָּפֵר; וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם, לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם, בְּנֵי אֵל-חָי.(ב',א'). הקשר ברור, בפרשה התקיים מפקד בני ישראל והנביא אומר המסםר הוא "לֹא-יִמַּד, וְלֹא יִסָּפֵר". ואת זאת אומר הנביא באחת מתקופות הדמדומים של העם, כאשר ממלכת ישראל עומדת בפני שקיעה. בפרק א', הקב"ה מצווה על הנביא להביא בן זנונים, לאמר:"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הוֹשֵׁעַ, לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים--כִּי-זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ, מֵאַחֲרֵי יְהוָה. וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח, אֶת-גֹּמֶר, בַּת-דִּבְלָיִם; וַתַּהַר וַתֵּלֶד-לוֹ, בֵּן. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל: כִּי-עוֹד מְעַט, וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי, מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא; וְשָׁבַרְתִּי אֶת-קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל, בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל. ו וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בַּת, וַיֹּאמֶר לוֹ, קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה: כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד, אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל--כִּי-נָשֹׂא אֶשָּׂא, לָהֶם. וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם, וְהוֹשַׁעְתִּים בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וְלֹא אוֹשִׁיעֵם, בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה, בְּסוּסִים, וּבְפָרָשִׁים. ח וַתִּגְמֹל, אֶת-לֹא רֻחָמָה; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן. וַיֹּאמֶר, קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי: כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם.

אם מניין בני ישראל בתחילת הפרשה הוא סימן לחיבה שהקב"ה, הרי כאן חוזר המוטיב בפרק השני, אחרי החרבן, יאמר:"וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, יַחְדָּו, וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד, וְעָלוּ מִן-הָאָרֶץ: כִּי גָדוֹל, יוֹם יִזְרְעֶאל".

הערות שוליים[]

  1. א',א',
  2. שמות, י"ט
  3. שופטים ה'
  4. במדבר,א',א'
  5. ישעיה נה
  6. אורח חיים, תכח, ב
  7. על פי ראש השנה א, ב
  8. בספרו "לתורה ולמועדים" (עמ' 233)
  9. ישעיהו נא, ג
  10. פיסקא ג, וכן ב"במדבר רבה" א/ג.
  11. שמות ג
  12. שם ד
  13. מיכה ו'
  14. רמב"ן א,מה
  15. א,טו
  16. רמב"ן, האזינו
  17. חזון איש או"ח, קיב וקיד
  18. דבה"י ב,לה
Advertisement