משק ילדים מוצא

המפה נטענת... {"type":"HYBRID","minzoom":false,"maxzoom":false,"types":["ROADMAP","SATELLITE","HYBRID","TERRAIN"],"mappingservice":"googlemaps3","width":"330px","height":"400px","centre":{"text":"","title":"","link":"","lat":31.793738,"lon":35.16126,"icon":""},"title":"","label":"","icon":"","lines":[],"polygons":[],"circles":[],"rectangles":[],"copycoords":false,"static":false,"visitedicon":"","wmsoverlay":false,"zoom":17,"layers":[],"controls":["pan","zoom","streetview","type"],"zoomstyle":"DEFAULT","typestyle":"DEFAULT","autoinfowindows":false,"resizable":false,"kmlrezoom":false,"poi":true,"cluster":false,"clustergridsize":60,"clustermaxzoom":20,"clusterzoomonclick":true,"clusteraveragecenter":true,"clusterminsize":2,"imageoverlays":[],"kml":[],"gkml":[],"searchmarkers":"","fullscreen":false,"scrollwheelzoom":false,"locations":[{"text":"","title":"","link":"","lat":31.793738,"lon":35.16126,"icon":""}]}

המפה נטענת... {"type":"ROADMAP","minzoom":false,"maxzoom":false,"types":["ROADMAP","SATELLITE","HYBRID","TERRAIN"],"mappingservice":"googlemaps3","width":"330px","height":"400px","centre":{"text":"","title":"","link":"","lat":31.793738,"lon":35.16126,"icon":""},"title":"","label":"","icon":"","lines":[],"polygons":[],"circles":[],"rectangles":[],"copycoords":false,"static":false,"visitedicon":"","wmsoverlay":false,"zoom":10,"layers":[],"controls":["pan","zoom","streetview","type"],"zoomstyle":"DEFAULT","typestyle":"DEFAULT","autoinfowindows":false,"resizable":false,"kmlrezoom":false,"poi":true,"cluster":false,"clustergridsize":60,"clustermaxzoom":20,"clusterzoomonclick":true,"clusteraveragecenter":true,"clusterminsize":2,"imageoverlays":[],"kml":[],"gkml":[],"searchmarkers":"","fullscreen":false,"scrollwheelzoom":false,"locations":[{"text":"","title":"","link":"","lat":31.793738,"lon":35.16126,"icon":""}]}

מבט מקרוב

מבט מעל

מוצא

מוצא תחתית מוצא עילית בית הכנסת העתיק מוצא ארזה משק ילדים מוצא קטע הכביש שבע האחיות תל מוצא - אתר עתיקות

המבנה בפנייה מכביש ירושלים - דרומה - בדרך העולה למוצא עילית - היום "אין כניסה"

משק ילדים מוצא - מפגש אחרי 55 שנה

ראו כאן:סיפורו של משק ילדים מוצא בשנים תש"ג-תש"ז 1943-1947 - מנקודת ראות אישית

דגם מדיקט של משק ילדים מוצא בשנת 1947 חלק מתערוכה שנערכה, לקראת סגירת המוסד, תחת המוטו "ושבו (דגם אוניה) בנים (דגם המוסד) לגבולם (דגם קיבוץ)

יהודית הסרט פרויקטון 2013

סרטה של יהודית אבן ממשק ילדים מוצא

משק ילדים מוצא - כנס 55 שנה למוסד - כולל דברי החברים

משק ילדים מוצא הוא מוסד ילדים אשר הוקם בשנת 1943 על ידי ארגון נשים "אמן" ליד תנועת המזרחי. מוסד זה נועד לקלוט את ילדי טהרן אשר הגיעו לישראל. בהתאם למפתח שהיה מקובל באותה תקופה, עליית הנוער החליטה כי חלק מהילדים הבאים יחונכו במסגרת עליית הנוער הדתי. אל ילדי טהרן הצטרפו קבוצות ילדים אחרות שהגיעו לארץ ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה.

מיקום המוסד

מבנה המוסד היה במקור בית משפחת טיטלר, איכרים במושב עובדים מוצא עילית, אשר התפרנסו כמו שאר תושבי המושב משיווק חלב ליהודי ירושלים. לאחר הקמת "בית ההבראה - ארזה" מערבית למושב, החליטו בעלי המבנה לשפץ את מבנה האיכרים על מנת שניתן יהיה לארח בו קייטנים. והם עצמם עברו לגור במבנה הלול שבנו.

כאשר החלו מאורעות "תרצ"ו-"תרצ"ט" נחסם כביש ירושלים - תל אביב (לימים כביש 1) לתנועה על ידי ערביי הכפרים "קולוניה" והקסטל. בשכנוע השלטונות הושכר המבנה למשטרת המנדט הבריטי. חשיבותו של המבנה הייתה בשליטתו על הכביש החשוב - עורק התחבורה הראשי בארץ ישראלובכך נמנעה חסימתו בגלי אבנים. אל המבנה נסלל כביש ונמתח קו טלפון. עם עזיבת השוטרים את המבנה, הוא הושכר לארגון הנשים לשם הקמת המוסד. יתרונו החשוב היה היותו מחוץ לירושלים והאפשרות להעניק לחניכים חינוך, אשר לא יושפע מהסביבה.

בסוף שנת 1947 עברו ילדי המוסד לכפר בתיה. במלחמת העצמאות נהרס חלק מהמבנה בקרבות שהיו עליו. היום חזר להיות המבנה בית איכרים לבני "משפחת ברוזה" - ממייסדי מוצא תחתית. מוסד הנושא שם דומה הוקם בירושלים, בשכונת טלביה ובהמשך ישא את השם בית ילדים בשכונת גילה בירושלים.

במלחמת העצמאות

אורי מילשטיין מספר על הקרב שהיה ב"משק ילדים מוצא" בימים 5 ו-4 באפריל 1948. במבנה המוסד, שהיה ללא הילדים, התמקמו 16 בחורי ישיבה מהשכונות החרדיות של ירושלים ובני ברק. הם גויסו להגן על הדרך לירושלים והוצבו במבנה - בן שני קומות - אשר שלט על התחבורה בכביש תל אביב - ירושלים. מפקדם היה הנוטר יגאל ארנון, לימים עורך דין.

בתחילת המלחמה הגיעה מזכירות מושב העובדים "מוצא עילית" להסכם עם מוכתרי הכפר הערבי "קולוניה" על "אי-התקפה". אך ב-3 אפריל 1948, הרג יגאל ארנון ערבי שהתקרב למבנה המוסד. תושבי קולוניה יצאו לפעולת תגמול. בן כפר קולוניה, שעבד ברפת של משפחת טיטלר, בעלת המבנה, הוביל את הלוחמים הערבים למבנה של משק ילדים מוצא. הערבים הפתיעו את בחורי הישיבה שהיו במקום ופצעו והרגו את רובם, רק שלושה לא נפגעו. הערבים כבשו את הקומה הראשונה של הבניין ולאחר שהתגברו על שאר המגינים כבשו גם את הקומה השנייה ופוצצו את המבנה. ערביי קולוניה בזזו את המבנה ואת הבתים הסמוכים של מוצא עילית. תגבורת שהגיע מארזה עם משוריין הדפה את התוקפים, אך נסוגה שוב לארזה. בסופו של נכבש מבנה משק ילדים על ידי כוחות רגלים.

ילדי טהרן

Children that survived the holocaust disembark the train at Atlit refugee camp in Palestineצילם:KLUGER ZOLTAN15 july 1945

קבוצת הילדים הקטנים מילדי טהרן - 1945 - בבעלות דב עילם ז"ל

קבוצת הילדים הראשונה אשר הגיעה ל"משק ילדים מוצא" הייתה של ילדי טהרן. הם גם היו המרכיב העיקרי של המוסד בעת הקמתו. הילדים הגיעו לארץ ישראל מטהרן לאחר מסע ארוך שהחל בשנים 1940 - 1942 לאחר שמיליון וחצי מתושבי פולין, שחששו מכיבוש הגרמני צפוי, ברחו לברית המועצות. שליטי ברית המועצות לא הסכימו כי הפליטים יישארו באזורים הקרובים לגבול, בין השאר, מחשש לנאמנותם, וכך הם נשלחו ברכבות המיועדים לבהמות "מזרחה": תחילה להרי אורל, הידוע במזג האוויר הקר ובאפשרויות הקיום הדלות. החיים במקומות אלה היו בלתי נסבלים והפליטים, בעיקר הילדים, חלו במחלות או מתו.

הילדים, יהודים ולא יהודים, נאספו על ידי ארגוני צדקה לבתי יתומים. ובסופו של דבר, לאחר ההסכם שנחתם עם ממשלת פולין בגולה, הם יצאו יחד עם צבאו של הגנרל ולדיסלב אנדרס למזרח התיכון כדי להצטרף לצבאות בעלות הברית.

היהודים, 1800 הפליטים ומתוכם 716 ילדים, הגיעו לארץ ישראל - 30 מהם למשק ילדים מוצא. אחד מהם תיאר את הנסיעה כך:"מאות ילדים שוכבים בערסלים בבטן האוניה וריח איום ומבאיש דוחס את החלל. לאחר שנים רבות אדע שהיה זה ריח הגופרית שעלה ממשחת הגרדת".

קבוצה נוספת שהגיעה למוצא הייתה מטרנסניסטריה. קבוצה אחרונה באה מארצות שונות בתור בודדים: ממערב אירופה – בלגיה, אוסטריה ,איטליה.

האחיות ניסנבאום

על חילוץ שתי האחיות מהמנזר אריה אבישר כותב לידידתו בארץ ישראל

הרקע ממנו הגיעו חניכי המוסד יומחש על ידי תאור הגעתם של האחיות ניסנבאום למשק ילדים מוצא כפי שמתואר בלקסיקון חסידי אומות העולם שפרסם על ידי יד ושם . על הצלתם קבלה אם המנזר מריה מדלנה (Mother Superior Maria Maddalena Cei) מSuore Serve di Maria SS. Addolorata בשנת 1997 את אות "חסיד אומות העולם". בין הניצולות היו 12 ילדות מפולניה ומבלגיה.

שרה ומיכל ניסנבאום (Nisenbaum) מבריסל בבלגיה נאלצו לברוח מביתם בעקבות הכיבוש הגרמני בשנת 1940. הם ברחו לדרום צרפת והגיעו לכפר "וילפור" (Villefort) ליד נימס (Nimes) שבפרובנס צרפת. בשנת 1942 האבא נתפס על הגרמנים ונשלח לאושוויץ. האימא ושתי הבנות נסו ברכבת והגיעו לניס באיטליה. משם המשיכו לקרבת גבול שוויץ, במטרה להמלט שם, לעיירה: Saint Martin Vesubie - עיירה צרפתית תחת כיבוש איטלקי. משם קבוצה של יהודים צרפתיים שהיתה בכפר הלכה ברגל דרך הרי האלפים לאיטליה ומשם לטורינו וכך הגיעו לפירנצה באפריל 1943.

בפירנצה הגיעו הנערות אל הרב נתן קאסוטו ומשם הופנו למנזר. האם נעצרה על ידי הגרמנים בעקבות הלשנה וגורלה לא ידוע. החיים במנזר היו די נוחים. המנזר כלל : פנימיה מלאה ובית ספר יסודי ועל יסודי. הן למדו את השפה האיטלקית וכן את כל התפילות. השמות של הילדות הוחלפו והן נטלו את שם משפחתה של המורה הצרפתיה: .Laurent . הנזירות התנהגו אליהן יפה מאד. הם לא נתנו להם לבוא במגע עם העולם החיצוני, כולל שאר הנערות במנזר, כדי שלא יגלו את המוצא היהודי. הנזירות והכמרים דאגו לילדים היהודים ובערב, כאשר הילדים היו במיטה הנזירה היתה אומרת להם , עכשיו אתן יכולות להגיד את הברכה בעברית שאבא לימד אתכם.

החיים במנזר החלו למצוא חן בעיני האחיות. היה ברור להן שאין אף אחד בעולם ממשפחתם. הם חשבו כי ייגדלו במנזר ויום אחד יהיו נזירות. "לא היה לי שום ספק בכך. הנזירות מאד דאגו לנו". בסוף שנת 1944 הגיעו למנזר שני חיילים במדים , אחד מהם היה אריה אבישר] (ראו את סיפורו במכתב משמאל). הם הציגו את עצמם כחיילים יהודים מארץ ישראל. החיילים הראו לנו "הקופסה הכחולה" של הקרן הקיימת ובזכותה נוצר הקשר עימם. "חשדנו מאד בשני החיילים האלה. פחדנו שהם יוציאו אותנו מהמנזר, שהיה בשבילנו מקום חם ובטוח".

הרקע החינוכית

מיומנו של יעקב בזק שהיה מדריך במוסד מכל עבודות ההדרכה חביבה עלי מלאכת השכבת הילדים לישון. שעה זו מגלים הילדים צפונות לבם, הרהורים שהרהרו במשך היום והדחיקום, זכרונות מן העבר שכבר שקעו, געגועים וכל אותם מחשבות שאדם צופן לו ללבו ובוש לגלותם ברבים. כיוון שהגיע הלילה, רוח אחרת שורה על הכל, אפשר זה הפחד מן החושך המכסה את הארץ ואפשר משהו עמוק מזה... הלב נפתח ופיותיהם הקטנים של הילדים משתוקקות להשיח את נפשם, ולפני מי יגלו זאת אם לא לפני המדריך? את ברכת "המפיל" שבקריאת שמע הם אינם אומרים והטעם לכך פשוט – הלא אחרי ברכת "המפיל" אסור לדבר, זו עבירה! ומי יודע אם יעמדו בנסיון ולא ידברו? אילו היה מדובר בפטפוט עם חבר גרידא, בודאי היומתגברים על עצמם ושותקים, אבל העניין חמור בהרבה! שוכב אתה על מיטתך בלילה בחדר החשוך, והנה דומה לך שמישהו מתנועע בחלון, יכול אתה שלא לקום ולקרוא למדריך לעזרה? או חולם אתה חלום זוועות, הלא בעל כורחך יתמלטו מפיך זעקות: "געוואלד! הצילו!!". לא, אי אפשר שלא לדבר כלל בלילה וכדי שלא לעבור עבירה זו, מוטב שלא לומר "המפיל" כלל... הילד מעלה בעיה: " נניח שיש בית שעל כל דלתותיו ועל כל חלונותיו קבועות מזוזות! והוא מלא ספרי תורה! והנה ה' אומר לשד שיכנס לאותו בית. זכור! ה' עצמו אומר לשד שיכנס לאותו בית! האם יכול במקרה כזה השד להכנס או לא?". ראובן איננו מרפה, רצונו לקבל תשובה ברורה וחד משמעית!! אין לך אלא לדחות את התשובה למחר בתקווה שעד אז ישכח את שאלתו ותצוץ שאלה חדשה... שמואל מסור מאוד להוריו.הוא ושני אחיו הקטנים משתמשים בסבון אחד ואת שתי חתיכות הסבון הנותרות הם שומרים כדי לשלוח להורים ברוסיה... כאשר ראה על פני המדריך תמיהה הסביר בהתרגשות: כאן בארץ לא יודעים להעריך סבון אבל שם ברוסיה, במחיר סבון אחד אפשר לרכוש כמה ארוחות!! והוא ממשיך: הלילדים, שואלים לשם מה שלחו אותנו ההורים לארץ ישראל ? הערה: לחלק מילדי טהרן היו הורים שנשארו ברוסייה . הם היו בטוחים שכאשר נגיע לכאן נרים קול צעקה ונדרוש שיביאו את הורינו נשלח מכתב למלך אנגליה ולגברת סולד ואז בודאי שהיו מביאים את הורנו לכאן!!!". והמדריך מנסה לנחמו ולספר לו על מאמצי היישוב להעלות את שארית הפליטה, על החבילות הנשלחות לרוסיה, ועל דברים נוספים אך אתה יודע בלבך כי הנחמה רחוקה רחוקה...

מתוך:יומנו בכתב יד

הצוות החינוכי, ברובו חניכי תנועת בני עקיבא, חיפש דרכים לקרב את הילדים למציאות החדשה בארץ ישראל. המטרה הייתה ליצור עימם קשרים חזקים ידידותיים במטרה "לחנך מחדש את ה"נפש" שלהם, לעקור את הפחדים, הייסורים, חוויות הנדודים ביַעֲרוֹת, ולתת להם לב חדש". השיטה לא היתה נהירה לצוות ובערב היו מתכנסים המדריכים ודנו בבעיות החינוך ובתוכניות ליום המחרת. דוד אליאך, מנהל המוסד, מספר: "הם (החניכים) לא בטחו באיש מאיתנו, הם פחדו שארץ ישראל היא מקום מעבר ולאחר זמן יועברו למקום אחר". הוא מציין דוגמאות אחדות להמחשת חוסר הבטחון:

• לילדים היו חלומות בהלה. הם חששו כי בלילה הדמויות המצוירות בתמונות שהיו על הקירות ירדו ויתקיפו אותם. לכן התמונות הוסרו מהקירות.
• כאשר הילדים רבו, המיטות התהפכו והסתבר כי מתחת למזרונים יש מצבור של מזון : לחמים, שימורים ועוגיות.
• משקעי העבר השפיעו רבות על הילדים. ילדה בת תשע, שהייתה עם אימא ביער, מצאה אותה ישנה. היא הבינה כי אינה בחיים, אספה ענפים וכיסתה אותה וברחה.
• הילדים הגיעו לארץ ישראל בשנת 1943 מטהרן, אחרי שלוש שנים ללא הכרת מהותו של ביתמשפחתי, שכן, הם עזבו את ביתם במזרח אירופה כבר בשנת 1940.
• חלק מהילדים לא הספיקו ללמוד קרוא וכתוב. שפתם היתה אידיש.
• למרות שהילדים היו במסגרת חינות דתי הרי הרקע המסורתי דתי של הילדים היה רחוק מזה של מחנכיהם חניכי תנועת המזרחי.

השיטה החינוכית

תמונות ממשק ילדים מוצא 1943-1947

משק ילדים מוצא היה אחד המוסדות הראשונים של עליית הנוער הדתי. הונהגה בה שיטה חינוכית אשר גובשה על ידי שנים ממובילי הדרך בחינוך הדתי לאומי :

• אליעזר שמשון רוזנטל מהוגי הדעות של הציונות הדתית מהתקופה של טרום הקמת המדינה. נמנה על מייסדי מסגרת עליית הנוער הדתי וניהל את הסימנריון למדריכים דתיים של עליית הנוער בשכונת בית וגן בירושלים. נמנה על הזרם נאו-אורתודוקסיה ביהדות האורתודוקסית בעיקר בקרב יהדות גרמניה.לפיה יש לחנך ל "תורה עם דרך ארץ". משמע, אין סתירה בין חיים על פי התורה וההלכה לבין חיים מודרניים, השכלה ועבודה פרודוקטיבית.
• חיים צבי אנוך אשר נחשב כאחד ממייסדי ומעצבי החינוך הדתי לאומי בכלל ובמסגרת עליית הנוער הדתי בפרט. בשנת 1948 הקים את כפר הנוער כפר בתיה והיה מנהלו הראשון

ביסודו של המעשה החינוכי ב"משק ילדים מוצא" עמדו היסודות הבאים :

1. חינוך לקראת מטרה ברורה , בכל עת ניתן היה לחוש את היעדים אשר אליו חותרים צוות

המדריכים-מורים:"להגשים בארץ ישראל הַנִבְנֶית, אידיאל חינוכי תרבותי, המצרף תורה ומסורת יחד עם חכמת העמים לחטיבה רוחנית אחת - למעשה הכנה לחיי קיבוץ אשר נמצא כפתרון הטוב ביותר לבוגרי עליית הנוער.

1. היתה זהות בין המורה שלימד בבית הספר לבין המדריך שפעל לאחר שעות הלימודים, המורה והמדריך היו אותו אדם. לבית ההורים לא היתה משמעות היות ולא היה קיים. עם הסביבה החיצונית, מחוץ לתחומי המוסד, כמעט ולא היה קשר. דהיינו, ניטרול כמעט מוחלט מהשפעות הסביבה ותלות מוחלטת בצוות החינוכי.
2. פרימת הקשרים עם הגולה והסתגלות ל"עולם החדש". עם ההגעה למוסד הוחלפו הבגדים עימם הגיעו הילדים בבגדי חאקי. הילדים ובעיקר הילדות איבדו את בגדיהם האישיים. כולם היו להיות לבושים כמו בארץ ישראל: בנים בחאקי ובנות בתכלת ולשבת חולצה לבנה.
3. דגש חזק ניתן לטיולים רגליים בחיק הטבע. הסביבה הפורחת של הרי ירושלים תרמה להגברת השלווה בקרב החניכים.
4. בתוכנית הלימודים, בתפילות ובעיתות הפנאי ניתן משקל רב ל"שירה בציבור". מעיין דרך להעלאת

כלכלת המוסד

בארכיון הציוני המרכזי ‏‏ מצויה חליפת מכתבים ממנה ניתן ללמוד על כלכלת מוסד הילדים. צוות של 11 עובדים שרת 53 ילדים בגילים 9 עד 13, לפני הפירוט הבא: מנהל ופנקסן, 6 - מורים ומדריכים, 7 -עובדי עזר - ביניהם 2 שומרי לילה - בהתחשב בקרבת המוסד לכפר הערבי (500 מטר).

התקציב שנקבע על ידי עליית הנוער היה 14 לא"י. לשם המחשה, משכורת המנהל הייתה 30 לא"י ומורה-מדריך 20 לא"י. ההוצאה לחודש הייתה בסך 15 לא"י לילד והתחלקה כך: הוצאה לשכר 37%, למזון -31% ולשכר דירה - 8%.

רופא עליית הנוער כתב ארבע פעמיים להנהלת המוסד ובו הוא מפרט בו את טענותיו לגבי הרכב התזונה המסופקת לילדים: החלב ניתן בכמות לא מספקת, בשר ודגים - כמות החלבון מן החי אינה מספקת, ירקות ופירות - אפשר לחסוך בהוצאה ואשר לשומנים - הכמות מצומצמת מאוד. רצוי לבקש תוספת הקצבה מהמפקח על המזונות (בממשלת המנדט הבריטי).

תמונות

תמונות האתר משנת 2002

• תמונות היסטוריות משק ילדים מוצא 1945-1947
• תמונות מאתר בניין של משק ילדים מוצא שצולמו בשנת 2002

• כולל שמונה אלבומי תמונות

אלבומי תמונות (בתקווה שהקישורים אינם שבורים)

• מראות משק ילדים מוצא 2002
• מפגש בבית אברהם והדסה זלקין - המדריכים והמורים
• משק ילדים מוצא הטיול הגדול 1947

מפגש עין חמד - 2008

מפגש בית ילין 2016

משק הילדים במוצא 7-6-2016

דברים לזכרם

ברוכים הבאים למפגש באי משק ילדים מוצא, אשר ניתנה לו הכותרת :"תפוזים, חלב ושוקולד" – שלושת הדברים הראשונים שזכינו לטעום בארץ ישראל.
לפני כשלושים שנה, בפסח תשמ"ד, נפגשנו לראשונה מאז שנת 1954. יוזם המפגש היה דב עילם, המוכר לנו בתור דב חיליק יהי זכרו ברוך.
מאז התקיימו מפגשים אחדים. והנה איתרע מזלנו, ובית ילין, אשר שוקם על-ידי המועצה לשימורי אתרי מורשת ישראל, הסכים לארח את המפגש. ועל כל אנו מודים למנהלת בית ילין, גב' רות פסח-ארבל, אשר נטלה על עצמה את ארגון המפגש ולרכזת ההדרכה חמדה, אשר עזרה, בין השאר, בזימון המשתתפים.
למען הנוכחים אקדים תיאור קצר על ההווי שהיה במשק ילדים מוצא, אשר עימו התמודד הצוות בהצלחה. וכך כתב ביומנו המדריך דאז והשופט בדימוס, יעקב בזק:

	מכל עבודות ההדרכה חביבה עלי מלאכת השכבת הילדים לישון. שעה זו מגלים הילדים צפונות לבם, הרהורים שהרהרו במשך היום והדחיקום, זכרונות מן העבר שכבר שקעו, געגועים וכל אותם מחשבות שאדם צופן לו ללבו ובוש לגלותם ברבים. כיוון שהגיע הלילה, רוח אחרת שורה על הכל, אפשר זה הפחד מן החושך המכסה את הארץ ואפשר משהו עמוק מזה... הלב נפתח ופיותיהם הקטנים של הילדים משתוקקות להשיח את נפשם, ולפני מי יגלו זאת אם לא לפני המדריך?  את ברכת "המפיל" שבקריאת שמע הם אינם אומרים והטעם לכך פשוט – הלא אחרי ברכת "המפיל" אסור לדבר, זו עבירה! ומי יודע אם יעמדו בנסיון ולא ידברו? אילו היה מדובר בפטפוט עם חבר גרידא, בודאי היו מתגברים על עצמם ושותקים, אבל העניין חמור בהרבה! שוכב אתה על מיטתך בלילה בחדר החשוך, והנה דומה לך שמישהו מתנועע בחלון, יכול אתה שלא לקום ולקרוא למדריך לעזרה? או חולם אתה חלום זוועות, הלא בעל כורחך יתמלטו מפיך זעקות: "געוואלד! הצילו!!". לא, אי אפשר שלא לדבר כלל בלילה וכדי שלא לעבור עבירה זו, מוטב שלא לומר "המפיל" כלל.. הילד מעלה בעיה: " נניח שיש בית שעל כל דלתותיו ועל כל חלונותיו קבועות מזוזות! והוא מלא ספרי תורה! והנה ה' אומר לשד שיכנס לאותו בית. זכור! ה' עצמו אומר לשד שיכנס לאותו בית! האם יכול במקרה כזה השד להכנס או לא?". ראובן איננו מרפה, רצונו לקבל תשובה ברורה וחד משמעית!! אין לך אלא לדחות את התשובה למחר בתקווה שעד אז ישכח את שאלתו ותצוץ שאלה חדשה...

על מנת להשיג את השלווה שהייתה דרושה לנו, מנהלנו דוד אליאך, הנהיג כי בסיום תפילת מעריב נשיר פסוקים אלה, אם תרצו תצטרפו לשירה:
אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא (משלי ג', כ"ה)
עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל (ישעיה ח' י')

בשנת 1946, כאשר נצפו גלי העלייה של ניצולי השואה, הסתדרות נשי מזרחי באמריקה, היום רשת אמי"ת, רכשה פרדס במערב רעננה והקימה בו כפר נוער, לימים יקרא כפר בתיה, על שם בתיה גוטספלד, אשר הייתה אז נשיאת נשי מזרחי. עברו לשם בקיץ תש"ח. בטקס חנוכת הכפר, מנהלו, חיים צבי אנוך, בחר קבוצת נערים אשר יקריאו במקהלה את מזמור בתהילים קכ"ד . נדמה לי שאין כמוהו כמבטא את הנס שקרא לנו.

	שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ, יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל. ב לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ, בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם. ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ, בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ. ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ, נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ. ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ, הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים. ו בָּרוּךְ יְהוָה, שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם. זנַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ. ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהוָה, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

ועכשיו נעבור ליזכור ליקירנו הנספים בשואה ולחברינו שהלכו לעולמם. נלמד פרק במשניות, על מוצא, נאמר קדיש דרבנן, נקריא את שמות הנפטרים ונסיים בשירת "אני מאמין"

	דף מה,א משנה מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא

מצווה זו אינה נהוגה היום. אנו נוטלים ארבע מינים בסוכות, אבל הבאת הערבות לבית המקדש תתחדש כאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו
קדיש דרבנן נוסח ספרד

	יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. [אמן] בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. [אמן] בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן . [אמן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא] יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. [אמן]לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, דעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי. מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן] יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. [אמן]

ועכשו לרשימת חבירנן שהלכו לעולמם

ומאז המפגש האחרון
דב אליצור ממוצא עילית
עמליה ריקלין המוכרת לנו בתור לאה פואה
משה גרין החקלאי ממושב נטועה
שרה גולדשטיין לבית ניסנבאום
הדסה זלקין לבית שאג
יהי זכרם ברוך

ונסיים בשיר שיקירנו הלכו עינו לעולמם
אני מאמין
באמונה שלמה
בביאת המשיח.

ואף על פי שיתמהמה,
עם כל זה אחכה לו
אחכה לו בכל יום
שיבוא

מסמכים מהארכיון הלאומי

רשיון בית הספר

תרשים המוסד

תודה לעתניאל שנלר בנם של רפאל ומרים שנלר מצוות עובדי המוסד

לקריאה נוספת

• אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות - כרך רביעי - ממשיכים להכרעה, הוצאת שרידות. 1999 עמ' 221-222

לקריאה נוספת

• אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות - כרך רביעי - ממשיכים להכרעה, הוצאת שרידות. 1999 עמ' 221-222