פרשת שמיני

משה רבינו מנחם את אהרן הכהן - illustrators of the 1890 Holman Bible

פרשת שמיני היא הפרשה השלישית של ספר ויקרא. במוקד הפרשת מות בני אהרן בעת חנוכת המשכן. הכוהנים נצטוו ים לחזור לשגרה. ומשה רבינו המשיך בהוראת המצוות : המאכלות האסורים. בתחילת הפרשה נאמר: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" . רש"י מבאר : "ולזקני ישראל" - להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה ולא יאמרו מאליו נכנס. ובהמשך, הוא חוזר לאירוע הטרגי שהתרחש רק לפני זמן לא רב חטא העגל : "קח לך עגל" - להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה.

• ראו כאן:ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל - לכ"ב ניסן תשע"ג

נושאי הפרשה

"הסר כעס מלבך"

ויקצף על אלעזר ועל איתמר : בספר "הסר כעס מלבך" מ'סדרת תקון המדות' מובא ( "אהל שלמה" ) : רבי חיים ויטאל אמר : האר"י מורי ז"ל היה מקפיד בענין הכעס יותר מכל שאר העבירות, אפילו כשהוא כועס בשביל מצוה. ואפילו כשהייתי מלמד את אחי יצ"ו ולא היה יודע כפי רצוני , והייתי כועס עליו על זה _ גם על הדבר הזה הזהירני מוריז"ל והוכיחני במאד מאד. והיה נותן טעם לזה ואמר : " כל שאר העבירות פוגמות באבר אחד , אבל, מדת הכעס פוגמת בכל הנשמה כולה ועושה אותה טריפה‎ ". אם תראו את דודי מה תגידו לו? שחולת אהבה אני...וכי עדיין ניסן ומצפים לישועה האמיתית.

" שבת שלום ומבורך . שאול שיף "בסוד שיח" "

הפרשה כוללת את הנושאים הבאים:

1. הכנת הקרבנות ליום השמיני על-ידי אהרן ובני ישראל.
2. הקרבת הקרבנות: החטאת, העולה , המנחה וזבח השלמים.
3. מות בני אהרן.
4. אזהרה לשתוי יין - מכאן למדו חז"ל על סיבה אפשרית למות בני אהרן.
5. המשך השגרה, תוך כדי האבל.
6. סימני בהמה וחיה טהורים.
7. סימני העופות הטמאים, השרצים והנבלות

פרשת שמיני-היחס למוות

בפרשתנו, נערכת חנוכת המשכן ע"י משה רבנו וכל ישראל. והנה, בעת אירוע מרומם זה, קורה דבר מזעזע. נדב ואביהוא, בני אהרון, מוצאים את מותם כשעושים מעשה המנוגד לציווי ה'. "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה..." מבלי להיכנס לטעם מיתתם, ננסה להבין את תגובת אהרון למיתת בניו. בתיאור תגובתו של אהרון אומרת התורה שתי מילים בלבד: "... ויידום אהרון". כלומר, תגובתו של אהרון את בניו, נדם ושתק, והמשיך במלאכת הקודש במשכן. יסוד שתיקת אהרון נובע מההבנה שאין מקריות בעולם. גם כשאין אנו מבינים את סיבתם של הדברים, אנו יודעים שישנה השגחה, ויש טעם נכון לכל מה שנעשה. אולם נדבך נוסף, עמוק יותר, טמון בשתיקתו של אהרון. אנו מאמינים כי קרוב המשפחה שנפטר אמנם איננו כאן עמנו, ויש בכך צער ושבר עמוק, אך הוא נמצא וחי בעולמות אחרים. זו אמונת ישראל מאז ומקדם, שהחיים פושטים צורה, ומתלבשים בלבוש חדש במקום אחר. "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" , הוא עולם הנשמות, שליבם פועם וחי בו לעולמי עד.

שבת שלום הרב אביחי רונצקי ראש הישיבה הגבוהה איתמר

תפקידו של משה רבינו

רש"י מפרט מה עניין משה רבינו לחנוכת משכן העדות. משה נכנס למשכן על מנת ללמד את אהרן הכהן את מעשה הקטורת. ולכן נאמר:" ויבא משה ואהרן וגו'" - למה נכנסו מצאתי בפ' מלואים בברייתא הנוספת על ת"כ שלנו למה נכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטרת או לא נכנס אלא לדבר אחר הריני דן ירידה וביאה טעונות ברכה מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה הא למדת למה נכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטרת ד"א כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה מצטער ואמר יודע אני שכועס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל

לאחר מכם, החל הטקס החגיגי: "ויצאו ויברכו את העם" - אמרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו (תהלים צ) יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם לפי שכל ז' ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל לכך אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו

מוקד הפרשה

עם סיום שבעת ימי המילואים , ביום השמיני משה ואהרן יוצאו לברך את העם, השמחה רבה והכל נראה הולך למישרין. כך מתארת התורה את האירוע: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. אך אז, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

התרחש אירוע לא צפוי: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

ארוע דומה מובא גם בהפטרת השבת , המספרת על דוד המלך המוביל את ארוןהאלקים לעיר דוד. גם כאן שמחה ולאחרי מפת נפש: "וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹקִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן.וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹקִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹקִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹקִים.

במחזור יום הכיפורים נאמר
נוהגין אנשי מעשה למרר בבכי בעת קריאת הפסוק אחרי מות שני בני אהרן ולהוריד דמעות על סילוקן של צדיקים, והוא סגולה לכפר עון שלא ימותו בניו בחייו. והעיקר בזה שעי"ז יתן לב לשוב מעבירות שבידו, והחי יתן אל לבו אם בצדיקים כאלו פגעה מדת הדין על חטא קל ומה יעשו מלאי עון, והתשובה רצויה ומקובלת ביותר בעת עשיית מצוה. (מס' מט"א)

ותצא האש מלפני ה'

ראו ערך מורחב:וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה'

בשני אירועים בתקופת המקרא נפלה אש מן השמים. רבינו בחיי כתב :"וכן מצינו י"ב אשות שנפלו מן השמים בדורות ובזמנים חלוקים, שש מהן היו לקבלת הקרבנות ודרך רצוי ורחמנות, והשש הנותרים דרך כעס ונקמה."
והוא מברק מדוע נדרש להוריד אש בבית המקדש בימי שלמה, האם לא די היה המשכן העדות בימי משה רבינו. על כך הוא השיב:

	ואם ישאל השואל למה הוצרך האש הזאת וכבר היתה שם האש שירדה בימי משה. ותשובת הדברים כי מזבח הנחשת לא היה מכיל הקרבנות שבימי שלמה לרבוין, ורובם היו מקריבים בחצר, הוא שכתוב (מלכים א ח׳:ס״ד) ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר, ובאר הסבה למה ואמר, כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל את העולה ואת המנחה, ולא היו רשאין להביא אל תוך החצר אש מן החוץ כי תהיה אש זרה, גם לא היו רשאין לקחת מן האש שעל מזבח הנחשת ושיוציאו אותו אל תוך החצר כי יחללוה ומעלין בקדש ולא מורידין, ועל כן הוצרך בהמ"ק לאות זה שתרד אש מן השמים אל תוך החצר.

בקרובי אקדש

ראו גם ערך מורחב:בקרובי אקדש

בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ - מקורות לשיעורו של אריה רוקח לעילוי השמת תחיה רוקח, שבת קודש פרת שמיני, כ"ו ניסן תשע"ג.

כל מקום שנאמר 'ויהי' אינו אלא לשון צער:

אחשוורוש והמן במשתה אסתר, יצירתו של רמברנדט משנת 1660 המוצגת כיום במוזיאון פושקין שבמוסקבה. היצירה מתארת את הרגע שבו אסתר המלכה מתוודה בפני אחשוורוש על יהדותה ומאשימה את המן במזימתו.

במסכת מגילה דף ', ב' וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה) אמר רבי לוי - ואיתימא רבי יונתן: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה: כל מקום שנאמר 'ויהי' אינו אלא לשון צער:

• וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה) - הוה המן;;
• וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו) הוה רעב ;
• וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם - וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם (בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם)  ;
• וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם (וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם) - וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר (וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ)  ;
• וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל (מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם) - עָשׂוּ מִלְחָמָה (אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צביים צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר)  ;
• וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ (וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ) וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ (וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ)
• וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ (וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ) - וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם (וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל)  ;
• וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם (צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי) - (וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם) כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ  ;
• וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל (וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל) - וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בדרכו בִּדְרָכָיו (וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט)  ;
• וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל (וַה' עִמּוֹ) וַיְהִי שָׁאוּל עון עוֹיֵן אֶת דָּוִד (מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה)  ;
• וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ (וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו) - רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת (כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי)

* וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי (קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל) , ותניא: אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ!? כתיב הכא וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי וכתיב התם (וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (לכאורה אין קטע זה במקום; אולי חסר 'וגו', כלומר – הגמרא מתיחסת להמשך, בפסוק לא: וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (ויהי ערב ויהי בקר יום הששי), ועל טוב מאד דרשו חז"ל: טוב מאד זה המות, וההמשך: הא שכיב נדב ואביהוא) הא שכיב נדב ואביהוא;

• והכתיב וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה’) ?
• והכתיב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל (בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ)?
• והכתיב (וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה} וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, ו האיכא שני, והאיכא שלישי, והאיכא טובא!אמר רב אשי: כל 'ויהי' איכא הכי ואיכא הכי; 'ויהי בימי' אינו אלא לשון צער;

חמשה 'ויהי בימי' הוו:

1. וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה)
2. וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו)
3. וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל (מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם)
4. וַיְהִי בִּימֵי אָחָז (בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ)
5. וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים (בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי),

תגובות המנהיגים

הרב שמעון גולן מאפרת בדף לפרשת השבוע מציג את ההבדל בין תגובת המנהיגים והמעורבים בענין והיא שונה בשני המקרים.

• דוד המלך עוצר את מלאכת חנוכת משכנו של הארון בעיר דוד, שנאמר:" וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'.

וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי.

רק לאחר שלשה חדשים, כאשר נודע לדוד שבֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹקִים, הוא ממשיך; וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹקים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה.

• תגובתו של אהרן הכהן מאופקת :וַיִּדֹּם אַהֲרֹן, הגופות של נדב ואביהוא שמתו מוצאות והפעילות נמשכת כמתוכנן. רש"י מבטא זאת בחריפות:

"שאו את אחיכם כאדם האומר לחברו: העבר את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה."

רוצה לומר: אנחנו כעת באמצע ה"חתונה" ואיננו מעונים לעצור, ולכן העבירו את המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה.

הרב חנוך וקסמן מישיבת הר עציון כתב על ""אִישׁ מַחְתָּתוֹ": מות נדב ואביהוא" : מותם של נדב ואביהוא הוא אחד האירועים היותר מסתוריים בספר ויקרא. תיאור המאורע מצטמצם לשני פסוקים בלבד: וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' (י', א-ב).

מהותו המדויקת של חטאם של נדב ואביהוא, שבעטיו נגזר עליהם עונש חמור כל כך, נותרה מעורפלת, חבויה מאחרי התיאור הקצר "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם".

בניגוד לעמימות שבסיפור המקראי, מציע מדרש ויקרא רבה (פרשה כ אות ו ואילך) שנים עשר הסברים שונים לחטאם של נדב ואביהוא, ביניהם כניסה לקודש הקודשים מבלי שנצטוו, הקרבה בשכרות ופסיקת הלכה בפני משה רבם. אלא שהאריכות היתרה שבמדרש רק מחדדת את הקיצור המופלג שבכתובים, ומגוון ההסברים הרחב שהוא מציע אך מדגיש את ערפולם. ובכן, מהו בדיוק חטאם של נדב ואביהוא – הסיבה 'האמתית' למותם?

בחלקו הראשון של המאמר הוא מציין שמדובר היה ב"הסגת גבול" בלבד ולא היה לכך כל רקע מוסרי "בהשתמשו בשורשים קר"ב, קד"ש וכב"ד ("בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד") מזכיר אפוא משה לאהרן כי שכינת ה' שורה עתה במשכן. בהקריבם אש זרה נכנסו, אם כן, נדב ואביהוא למקום שכינה.

אכן, אין זה מקרה שהתורה מתארת את ההקטרה במילים "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' ". בין אם רק הקטירו קטורת שלא נצטוו עליה, כפשט הכתובים, ובין אם נכנסו לקודש הקודשים, כדברי המדרש – נדב ואביהוא נכנסו שלא כראוי למקום שכינת ה', ובשל כך נתחייבו שרֵפה.

גם אין זה מקרה שמיתתם של נדב ואביהוא בשרֵפה הייתה. כשם שמראה כבוד ה' היורד על הר סיני נגלה לבני ישראל "כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר" (שמות כ"ד, יז), כך גם 'נאכלו' נדב ואביהוא באש שיצאה מלפני ה'. ולבסוף, אין זה מקרה שהכתוב מתאר בלשון דומה את אכילת הקרבן מעל המזבח ואת אכילת נדב ואביהוא. בקרבן נאמר: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים (ט', כד). ובנדב ואביהוא נאמר: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם (י', ב).

לאור כל זאת, שוב אין אנו צריכים לחפש חטא מוסרי מסוים במעשיהם של נדב ואביהוא. מבחינה מסוימת הם כלל לא חטאו. עצם הסגת הגבול הבלתי-מוצדקת, הכניסה וההקרבה ללא ציווי הן שהביאו עליהם את מותם. ניתן אפילו לומר שמותם מכיל יסוד של 'התלהטות' של קדושה: הם מתו "לִפְנֵי ה' " (שם), וכל בית ישראל ביכו את מותם (י', ו).

תגובת אלישבע, אימם של בני אהרון הכהן

איך חשה האימא של שני בני אהרון הכהן, לפי מדרש ב"משלי ל"א" [ותשחק ליום אחרון]" - זו אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד: אחיה נשיא, ובעלה כהן גדול, ואחי בעלה מלך, ושני בניה פרחי כהונה. "

לפי ויקרא רבא כ"ב אֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִינָדָב לֹא שָׂמְחָה בָּעוֹלָם, שֶׁרָאֲתָה חֲמִשָּׁה כְּתָרִים בְּיוֹם אֶחָד, יְבָמָהּ מֶלֶךְ, אָחִיהָ נָשִׂיא, בַּעֲלָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל, שְׁנֵי בָּנֶיהָ שְׁנֵי סְגָנֵי כְּהֻנָּה, פִּנְחָס בֶּן בְּנָהּ מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ בָּנֶיהָ לְהַקְרִיב וְנִשְׂרְפוּ, נֶהְפְּכָה שִׂמְחָתָהּ לְאֵבֶל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן.

שיר השירים רבה ג' מִי זֹאת עֹלָה וגו'. מְדַבֵּר בֶּאֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב, אָמְרוּ אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב רָאֲתָה חָמֵשׁ שְׂמָחוֹת בְּיוֹם אֶחָד, רָאֲתָה יְבָמָהּ מֶלֶךְ, וְאָחִיהָ נָשִׂיא, וּבַעְלָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ סִגְנֵי כְּהֻנָּה, וּפִנְחָס בֶּן בְּנָהּ מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ בָּנֶיהָ לְהַקְרִיב, יָצְאוּ שְׂרוּפִין וְנֶהֶפְכָה שִׂמְחָתָהּ לְאֵבֶל, מִיָּד נַעֲשֵׂית כְּתִימְרוֹת עָשָׁן. כַּד דְּמָךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָיָה דּוֹרוֹ קוֹרֵא עָלָיו: מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וגו' מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, מַהוּ מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, דַּהֲוָה רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן קָרָאוֹי וְתָנוֹי וְקָרִיבוֹי וּפַיְיטוֹיי.

מיתת הנשיקה של בני אהרן

על מות שני בני אהרן אומרת התורה שהדבר קרה "בקרבתם לפני ה' וימותו". בשיחת השבוע של חב"ד נכתב :" כי בספרים מבואר, שחטאם היה שהתקרבו יתר על המידה אל אור הקדושה, עד שנשמתם פרחה מגופם. אמנם זו דרגה גבוהה מאוד (וכך ניחם משה את אהרון: "עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך"), אולם הדבר נחשב חטא, כי האדם נדרש להימצא בעולם הזה ולמלא את תפקידו, ולא לעזוב את הגוף ולעלות למעלה.

עניין זה מעורר שאלה, שהרי מצאנו כמה וכמה צדיקים שמתו 'מיתת נשיקין', שעניינה יציאת הנפש מעוצמת המשיכה לאור הקדושה. כך מתו משה ואהרון, וכך הזוהר מספר על שלושה זקנים שמתו מוות כזה ושיבחם רבי שמעון בר־יוחאי.

ה'אור החיים' מסביר, שאותם צדיקים "הנשיקה מתקרבת אליהם", ואילו בני אהרון התקרבו ביוזמתם לנקודת ה'נשיקה'. אם הדבר בא מלמעלה, הרי זה רצון ה', אבל אם האדם מחליט להביא את עצמו למצב של פריחת הנפש מהגוף – בכך הוא פועל נגד רצון ה' והדבר נחשב חטא. אצל אותם צדיקים שמתו 'מיתת נשיקין', הדבר בא מלמעלה, כמו שאמר משה רבנו: "היום מלאו ימיי ושנותיי". הוא כבר סיים את תפקידו בעולם, ולכן מיתת הנשיקה הייתה לו בבחינת זכות. גם שלושת הזקנים שהזוהר מספר עליהם, העובדה שרבי שמעון בר־יוחאי שיבחם מעידה שלא היה במיתתם דבר שהוא נגד רצון ה', ולכן זו זכות.

דבר דומה מצאנו אצל רבי יוסף קארו, ה'בית יוסף', מחבר השולחן־ערוך. בתחילה הובטח לו שיזכה לעלות על המוקד על קידוש השם, ולבסוף נענש ולא זכה לכך. משמע מזה, שאילו לא היה נענש והיה עולה השמימה על קידוש השם, היה הדבר נעלה מכל מה שעשה אחר־כך בחייו, ובכלל זה חיבור השולחן־ערוך.

אנו מוצאים זאת גם אצל רבי עקיבא, שכאשר נהרג על קידוש השם אמר: "כל ימיי הייתי מצטער... מתי יבוא לידי ואקיימנו". ולכאורה, לשם מה הוסיף 'יבוא לידי', והלוא היה יכול לומר בקיצור 'מתי אקיימנו'? אלא שמסירות־הנפש היא רק כאשר 'יבוא לידי' מלמעלה, אבל האדם עצמו אינו צריך לקרב את עצמו לכך.

חטאם של בני אהרון לפי הרמב"ם

להיטות היתר אחר סודות שאינם לפי מידת המבקש, מסכנת את בעליה ועלולה להמיט עליו אסון. כזה היה סיפורם הטרגי של שני בני אהרון, נדב ואביהוא, שלפי פרשנות רמב"ם "נגעו בשמים ולא יכלו לצאת מזה":

ראוי לאדם שלא יתפרץ לעניין הגדול והנכבד הזה [דהיינו: המטאפיזיקה] לאלתר, מבלי שירגיל את עצמו בחוכמות ובמדעים, יתקן את מידותיו תיקון אמיתי, וימית את תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות. כאשר הוא ישיג הנחות אמיתיות וודאיות וידע אותן, וידע את חוקי ההיקש והבאת הראיות, וידע את הדרכים להישמר מהטעיותיה של הדעת – אזי ייגש לחקור בעניין זה. ואל יחליט על-פי הדעה הראשונה העולה על לבו ואל יפליג במחשבותיו מלכתחילה ויאמץ אותן להשׂיג את האלוה, אלא תהא בו ענווה וייעצר ויעמוד, ויתרומם לאט לאט. על עניין זה נאמר: 'וַיַּסְתֵּר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים' (שמות ג, ו)... ואִילו 'אצילי בני ישראל' (שמות כד, יא) התפרצו, הפליגו במחשבותיהם והשׂיגו. אלא שהשׂגתם לא היתה שלמה. (מו"נ שוורץ א, ה).

בשל כך אירע ש"נשׂרפו נדב ואביהוא (ויקרא י, א-ב) באהל מועד, על-פי מה שנמסר במסורת האמיתית" (מו"נ שם); רמב"ם מחרה-מחזיק כאן אחר המדרשים הגורסים שחטא נדב ואביהוא לא היה הקרבת האש הזרה, כפי שניתן להבין מפשט המקראות (ויקרא י, א), אלא דווקא נוכחותם המוקדמת במעמד ההתגלות שהיה למעלה ממידתם. לכאורה יש לתמוה כאן על הגדרת הדבר כ"חטא", וכי התגלות אלוהים אליהם הייתה מבחירתם?! אכן, רמב"ם סובר שהם "התפרצו", כלומר, פעלו על דעת עצמם. מסתבר לפרש שעל אף שהעלייה בהר הייתה בהיתר ולפי צו ה', הם המשיכו והתקרבו למקום שאליו לא הורשו לגשת (והשווה: שמות כד, א-ב). אם נכונים הדברים, אפשר אפוא שהקרבת האש הזרה בידי נדב ואביהוא ביום חנוכת המשכן שלא לפי ציווי אלוהי, הייתה סימפטום נוסף לאותה טעות יסודית של עצמאות יתר המובילה לעתים לחדירה לתחומים לא להם. בני אהרן הגביהו עוף עוד ועוד, שיכורים מהמרחבים הנפתחים לפניהם, מהרוח המכה בפנים, מהעצמאות ומהחירות, אלא שמתוך קרבתם היתרה אל השמש הלוהטת ניתך הדונג של כנפיהם הקלושות והם צנחו אל מותם.

קטעים משיעורו של אליהו גליל "נגעה בשמים, לא יכלה לצאת מזה'; על סכנת המיסטיקה במשנת רמב"ם" - מרכז מורשת הרמב"ם

במה חטאו בני אהרון הכהן לפי רבי יצחק אברבנאל

רבי יצחק אברבנאל אינו רואה בסיבות שחז"ל סיבה מספקת לכך שנגרזה להן מיתה ביום חנוכת משכן הכדות. וכך הוא כתב בשאלה הח' (מבין שאלות על פרשת שמיני) למה מתו האנשים האלה שלמים הם אתנו נדב ואביהוא בני אהרן במקום ההוא ובזמן ההוא. וידוע שלא מתו מיתה טבעית כיון שמתו שניהם יחד בחורי עם ומבלי חולי טבעי. ומצינו לחז"ל בזה חמש דעות.

1. הא' שמתו לפי שהביאו האש מדירתם אש זרה אשר לא צוה אותם.
2. הב' שהורו הוראה בפני משה רבם כי הם דרשו ונתנו בני אהרן אש על המזבח אבל לפי שעשוהו מעצמם מתו.
3. הג' לפי שנכנסו שתויי יין למקדש וסמכו זה למה שצוה מיד לאהרן יין ושכר אל תשת.
4. הד' לפי שהיו בני שחץ ולא נשאו נשים בגאותם ועליהם נאמר (תהילים ע״ח:ס״ג) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו.
5. הה' שמתו בעון אביהם ממעשה העגל ודרשו על זה אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו זה אהרן ששלם שני בניו.

רבי יצחק אברבנאל אינו רואה בסיבות אלו סיבה למוות בני אהרון, וכך הוא כתב:
ואחרי שחכמי ישראל וקדושיו היו חלוקי' בדעותיהם אינו מהגנות אם נעיר עליהם ספקות.

1. אם לדעת הראשון שמתו בעבור שהביאו אש הדיוט למקדש כבר באה בקבלה אמתית שאע"פ שיורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וא"כ לא חטאו בזה ולא נתחייבו על זה מיתה.
2. ואם אל הדעת הב' שהורו הוראה בפני רבם הוא בלתי נכון לפי שהם לא דרשו כראוי מפסוק ונתנו בני אהרן הכהן אש. לפי שאותו פסוק מדבר במזבח העולה ולא נוכל ללמוד ממנו לענין הקטורת וא"כ לא היה החטא בהוראת הלכה לפני רבם אלא בטעותם בה.
3. ואמנם הדעת הג' הוא ג"כ בלתי נכון לפי שלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר ואם עדין לא הזהיר על היין ועל השכר למה ימותו בני אהרן עליו.
4. ואמנם הדעת הד' הוא גם כן בלתי מתישב לפי שאם חטאו בגסות הרוח לא היה ראוי שימותו באותו יום מקודש בחנוכת המזבח ובאותו מקום קדוש ונורא כיון שלא היה חטאם מתיחס לזמן ולמקום ההוא ולעבודה ההיא.
5. והדעת הה' הוא בלתי ישר אצלי שאם היתה מיתתם על עון העגל שעשה אהרן השופט כל הארץ לא יעשה משפט שאהרן שעשה העון לא מת ומתו על חטאו בניו שלא חטאו והכתוב אומר לא יומתו אבות על בנים. גם מרע"ה אמר הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש מורה שלא היתה מיתתם על עון כי אם יסורים של אהבה והוא שולל את כולן:

• במקביל הוא הביא חמש סיבות אחרות:

1. הנה עכ"ז ביום השמיני המקודש ההוא לא צוה משה רבינו בעבודת המקדש בכלל אלא לאהרן שתהיה יום עבודת חנוך המזבח נעשית על ידי הכהן גדול כעבודת יום הכפורים ולכך אמר אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך ועשה את קרבן העם וכפר בעדם אלו העולות והחטאות והשלמים שהיה כל כהן רשאי לעשותם מפני כבוד היום וחנוכת המזבח צוה שיעשה אהרן הכל לא אחד מבניו וכל שכן הקטורת שהיתה עבודה יותר רוחנית שהיה ראוי שתהיה על ידו ביום ההוא. ולכן בהיות נדב ואביהוא ביום ההוא מקטירין מבלי מצות משה ולא מצות אביהם נחשב להם לעון גדול ונתחייבו בעבור זה כליה ואולי שחשבו שניהם שהיו כהנים גדולים בעבור שנמשחו בשמן המשחה כמו אהרן וטעו כי בחיי אביהם לא היו אלא כהנים הדיוטים. ולזה כיון הכתוב באמרו ויקחו נדב ואביהו בני אהרן רוצה לומר שלהיותם בניו ועושים מה שהיה מוטל על אביהם לעשותו ביום ההוא חטאו. וזהו החטא הראשון.
2. והחטא השני שהיו שניהם נדב ואביהוא מקטירין יחד והוא עון פלילי כי הקטורת עבודתו באחד בלבד לא בשנים יחד ולזה כיון באמרו בפסוק הזה איש מחתתו כי זה היה העון השני.
3. והחטא השלישי הוא שנכנסו לפני לפנים מבלי רשות כי היתה ההכנסה שמה מיוחדת לכהן גדול ואחת בשנה כמו שנאמר בואתה תצוה אצל מזבח הקטורת וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה וגומר. כי מי אשר יבא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית כל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וכבר יורה היות זה חטא גדול אליהם מה שנא' אחר זה וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגומר ולא ימות. כי עם היות שלא באה האזהרה על הדברים האלה דברים הם שהיו מוזהרים מפאת עצמם. וכבר נזכר בכתוב גם העון הג' הזה באמרו ויקריבו לפני ה' רוצה לומר לפני לפנים. ומפני זה אחז"ל ששם מתו ושגררום אחיהם מבחוץ.
4. והחטא הד' הוא שהיה להם לקחת האש לקטורת ממזבח העולה שנאמר ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטורת סמים וגו' והם לא עשו כן אבל הביאו האש מחוץ למקדש ועל זה נאמר בפסוק הזה אש זרה כי עם היות שבאמרו שבמזבח העולה היו נותנים אש מן ההדיוט. הנה אמרו זה לענין הקרבנות. אבל לא אמרו כן בקטורת.
5. והחטא הה' הוא שהנה ביום השמיני שמש משה רבינו במקום כהן גדול והוא היה המקטיר לבד וכן נאמר בפרשת פקודי וישם את מזבח הזהב וגומר ויקטר עליו קטורת סמים. וארז"ל שכל שמונת ימים הקטיר משה. וכן כתב רש"י שעבודת יום השמיני למשה היתה ואהרן לא הורשה לעשות אלא הדברים שמשה צוה אותם לעשותם שנאמ' קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ולא צוהו שיקטיר ונדב ואביהוא חטאו במה שעשו מה שלא צוה בו אביהם כל שכן המה ואל זה כיון הכתוב באמרו אשר לא צוה אותם רוצה לומר שההקטרה לא צוה אהרן ובניו בה באותו יום כי למשה נתיחדה

הנמנע מנישואין, מפני גאותו

הרב משה צוריאל דן בנושא : "הנמנע מנישואין, מפני גאותו" במאמרו באתר ישיבה.

אמרו במדרש: "שחצים [שחצנים] היו. הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם [הכוונה גם לנשים שמעולם לא נישאו, אבל חיכו להצעת נישואין]. מה היו אומרים? אחי אבינו מלך [כלומר משה אחי אהרן הוא מלך]. אחי אמנו נשיא [הוא נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה]. אבינו [אהרן] כהן גדול. ואנו [עצמנו] שני סגני כהונה. אי זו אשה הוגנת לנו?" (ויקרא רבה כ, י).(ויקרא י, א-ב).

כאן אנו רואים כי היו מקולקלים בגאוה ושחץ. מפני שאדם השייך למשפחה מיוחסת, לפעמים הוא מזלזל בכל הצעת שידוך שמציעים לו. ובתרגום יונתן (שמות כד, יא) כתוב עליהם כי היו בחורים יפים. לכאורה, גם זה מצטרף לפגם גאוה הנ"ל, הנמצא אצל בחורים יפים.

בגמרא דברו דברים יותר גלויים. "וכבר היו משה ואהרן מהלכים בדרך, ונדב ואביהוא מהלכים אחריהם, וכל ישראל אחריהם. אמר לו נדב לאביהוא 'אימתי ימותו שני זקנים הללו, ואני ואתה ננהיג את הדור'. אמר להם הקב"ה, הנראה מי קובר את מי?" (סנהדרין נב ע"א). וחייבים לבאר כי כאן גם אביהוא אשם, למרות שלא דיבר דברים מחוצפים הנ"ל, מפני שלא מיחה בנדב. ושתיקה כהודאה. והרי יש כאן גאוה נוראה.

גאוה קשה זו נמצאת אצלם עוד מיום מתן תורה. כי הביטו בשכינה שהתגלתה, ללא מורך לב, ללא ענוה והשפלת ראש. לא נהגו מעשה משה רבנו "ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלוהים" (שמות ג, ו).

הרב מסיים בדברי אקטואליה:"נחזור לענין המסר המוסרי שיש ללמד לבחורי דורנו. יש בארצנו תופעה שהבחורים מתעכבים זמן רב מלשאת אשה. לפי הסטטיסטיקה (ממשרד הפנים, שנת 2003) בקבוצות גילאי 20-29 היו 77% בקרב הגברים רווקים; ובקרב הנשים 60%. כולם יודעים שאצל ציבור שומרי מצוות המצב טוב יותר מאשר אצל הציבור הכללי. אבל עדיין יש הרבה מאד רווקים ורווקות גם גילאי 27-30. מה טעם הדבר? אמנם חלק הוא מוצדק כי עד שגומרים שירות צבאי, ועד שלומדים מקצוע, מתקרב הבחור לגיל 24-26. אבל לפי האמת הרבה מן המשתהים סובלים מהגאוה הנ"ל, שהם בררנים ומחכים לקבל "הצעה טובה יותר". או מפני שמחפשים "יפה יותר", או "דתית יותר", או בעלת אמצעיים כספיים טובים יותר. בחורים מסכנים הללו אינם יודעים כי ככל שעובר הזמן, ההצעות הטובות פחות שכיחים, כי הבנות הטובות כבר הספיקו להנשא לאחרים. אפשר שההססנות והפקפוקים של בחורים נעוצים או ברגש נחיתות, שחוששים שבת הזוג תכיר את חסרונותיהם, או מפני "קומפנסציה" שנכשלים לחשוב "שמגיע להם הצעה טובה יותר". ואינם מכירים בעובדא כי כמו שיש חסרונות ופגמים בבת שמציעים להם, כך גם לאותם בחורים עצמם יש חסרונות ופגמים, המתרבים עם הזמן (בין בבחינת היופי האישי, ובין מבחינת האופי). ולכן גם הבנות אינן רוצות אותם! ויש עוד בעיה, כי מדת הגמישות הנצרכת כדי שכל בן אדם יהיה סובלני ומתון עם ה"פרטנר" שלו, גמישות זו הולכת ונעלמת ככל שעובר הזמן. ככל שמתבגר האדם הוא דורש בן זוג יותר דומה לו, ומתקשה יותר למצוא זאת. כמו שהיופי האישי נמצא רק בגיל צעיר יחסית, כך מדת הסובלנות לשמוע דיעה נגדית נמצאת יותר אצל צעירים שאינם כל כך בטוחים בעצמם. וככל שמתבסס יותר האדם בחברה, או בעסק, כך הוא פחות פתוח לשתף פעולה עם מי ששונה ממנו. ויש בכך "מלכודת" לכל מי שמחכה לשמוע הצעה טובה יותר.

בחורי זמננו חייבים ללמוד מהחטא של נדב ואביהוא. לא ליפול ברשת הגאוה!

תרומת הנישואין

המקור: שבתון, עלון השבת לפרשת שמיני תשע"ט

איך ממשיכים ? מוקדש לאלו שחוו את השכול

המקור: בטאון חב"ד לפרשת שמיני תשע"ט

• ראו גם:יקיר לי - יד ולב לשכול

האם חזיר יהיה תמיד טמא

עמוס רובין, אגרונום , מגבעת שמואל כתב בדף שבועי של אוניברסיטת בר אילן על כשרות בעולם המודרני לאור אזכורי החיות הטהורות והטמאות בפרשת "שמיני" ובפרשת "ראה" - בין השאר הוא דן בנושא כשרות החזיר .

הגמרא מכנה את החזיר "דבר אחר" (שבת קכט ע"ב), ומשווה בין מגדלי חזירים למלווים בריבית (ברכות נה ע"א). בעקבות המשנה במסכת בבא קמא (פ"ז מ"ז): "אין מגדלין חזירין בכל מקום", אומרת הגמרא (פב ע"ב):

ת"ר כשצרו בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ ובכל יום היו משלשלים להם בקופה דינרין והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יוונית, אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכן. למחר שילשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה א"י 400 פרסה על 400 פרסה. באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים.

הרמב"ם כותב (מו"נ ח"ג מ"ח): "החזיר לח יותר ממה שראוי והפסולת שלו מרובה. התורה מואסת בו בעיקר בגלל לכלוכו הרב והיותו ניזון מלכלוכים. התורה מונעת ראיית הזוהמה אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים. ולו היו נוטלים חזירים כמזון, היו השווקים, ואף הבתים מלוכלכים יותר מבית הכסא כמו שאתה רואה בארצות הפרנקים (מערב אירופה) עכשיו... הדם והנבלה אף הם קשים לעיכול ומזון גרוע. וידוע שהטריפה תחילה נבלה היא."

אבל ב"שמונה פרקים" מצטט הרמב"ם את דברי רבי אלעזר בן עזריה: "מנין שלא יאמר אדם אי אפשי ... לאכול בשר חזיר ... אבל איפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך" (ספרא, קדושים, פ"י). אף ניתן לו תחליף בדג "שיבוטא... שהוא דומה לחזיר" (חולין קט ע"א) והרי כאן המקורות נמנעים מלקשור את האיסור בגורם הרגשי. אם כן, אפשר להתאוות לבשר חזיר, אבל התורה אוסרת אותו מסיבה רוחנית: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" (ויק' יא:מז). הפרזיטולוג פרופ' גדעון ויטנברג כותב ש"החזיר נגוע במחלת הטריכינוזה שנגרמת מ- Trichinella spiralis . התולעים הנימיות [נמטודות] הבוגרות הללו, משריצות עד כ-1500 זחלים זעירים באורך 0.1 מ"מ, החיות כטפילות במעי החזיר בצורת ציסטות בשרירים המשורטטים, והאדם יכול להידבק על ידי אכילת חזיר. הפרעות בעיכול וסימני הרעלה בשרירים הביאו במגפות לתמותת 15% מן האוכלוסין בימי הביניים, ולמרבה הצער, היהודים שלא אכלו חזיר ולא נדבקו הואשמו על ידי הנוצרים בהרעלת נוצרים.

מחקרים בני ימינו מאשרים שהמחלה הנגרמת בעיקר מאכילת בשר חזיר בר נדירה היום ברוב ארצות תבל, ובארה"ב נרשמים כ - 100 מקרים לשנה. הטריכונוזה נכללת בחובת דיווח של 70 המחלות במחלקה לאפידמיולוגיה של משרד הבריאות בישראל. ד"ר אתי מרוא ממעבדות בריאות הציבור בירושלים מסרה לי שבין 1998 ל-2004, היו 10 התפרצויות של המחלה בקרב 200 תאילנדים שצדו חזירי בר או קנו אותם מציידים. עד 1997 חלו רק ערבים נוצרים או ציידים מעטים. בשנים 2004‑2006 היו עוד 3 התפרצויות בקרב 20 -40 אנשים, שאושפזו.

האנתרופולוג הריס מסביר שארץ ישראל הצחיחה לא יועדה לגידול החזיר כי אין לו בלוטות הזעה, לכן עליו לטבול במקורת מים החסרים כל כך בארץ, ומכאן בא האיסור לגדלו בימי קדם. אבל אין הסבר זה מנמק את רגשות הדחיה שפיתחו היהודים לחזיר. היינריך מנדלסון הזכיר בהרצאותיו שמבנה השיניים בבני אדם דומה לזה שבחזירים, ושני היצורים האלה הם אוכלי כול (בשר, צמחים ופֵרות). ידוע שהיום משתמשים בעור, בלבלב ובשסתומים של חזירים להשתלות בבני אדם. מעניין שכבר בזמן הגמרא, לפני כ-1500 שנה, ידעו חז"ל על הקרבה בין בני אדם לחזירים, כמו שנאמר בתענית (כא ע"ב):

אמרו ליה לרב יהודה: איכא מותנא בחזירי (יש מגיפה). גזר תעניתא. נימא קסבר רב יהודה: מכה משולחת (שפוגעת) ממין אחד, משולחת מכל המינין! לא, שאני חזירי, דדמיין מעייהו לבני אינשי (מעיהן דומין למעי לבני אדם).

ורש"י מפרש: "בני מעיין שלהן שאין להן כרס הפנימי כשאר בהמה וסימן רע הוא".

הרבד"ז [ובעקבותיו רבי חיים בן עטר (1743-1696) בפירושו לתורה "אור החיים" מביאים על אתר בפרשתנו את האמרה: "ולמה נקרא שמו חזיר – שעתיד הקב"ה להחזירו להיות מותר".

המעלה אתכם מארץ מצרים

חלקה השני של פרשתנו (פרק יא) עוסק בבעלי החיים המותרים, או האסורים, באכילה. "קבוצה" נכבדה של בעלי החיים האסורים כוללת את השרצים למיניהם. כך בפסוקים כ-כג:

כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לא לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ. אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ. וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.

ובהמשך (פסוקים מא-מג):

וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל. כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם. אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם.

לסיכום (פסוקים מד-מה) מופיעה מעין הנמקה:

כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹקִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי.

בעיוננו, אבקש לדון בשתי שאלות: א. מה ענין יציאת מצרים למאכלות אסורות? ב. האם הפסוק המסיים (אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם) מתייחס לבעלי החיים האסורים בכלל, או לשרצים בפרט?

רבנו עובדיה ספורנו (פסוקים מד-מה) מפרש:

"והייתם קדושים כי קדוש אני - כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם והלכתם בדרכיו, וזה חפצתי כדי שתתדמו אלי כי קדוש אני. וכל זה תשיגו כשתתקדשו ותשמרו מאיסורי מאכלות, כאומרם ז"ל (מסכת יומא דף לט ע"א): אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים - וראוי לכם שתעשו זה ההשתדלות להתקדש ולהיות קדושים, כדי להפיק רצוני, כי אמנם כוונתי כשהוצאתי אתכם מארץ מצרים היתה כדי שתשיגו זה, שאהיה לכם לאלקים בלתי אמצעי, ושתהיו קדושים ונצחיים בהדמותכם אלי במידות ובמושכלות, כי קדוש אני."

מדבריו עולות תשובות לשתי השאלות. איסור אכילת בעלי חיים מסוימים נועד כדי שתהיו קדושים ונצחיים, וזו גם המטרה של יציאת מצרים; אמנם כוונתי כשהוצאתי אתכם מארץ מצרים היתה כדי שתשיגו זה. מתוך כך ניתן ללמוד שהנימוק אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מתייחס לכלל המאכלות האסורים.

המקור: קבלת דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il

הערות, תגובות ותרומות ניתן להפנות לרב שמעון גולן, ת.ד. 2119 אפרת, טל' 02/9931950

בין הטמא לבין הטהור

הרב בנימין לאו כתב בעיתון הארץ על חיים בתודעת המחיצה

שריפה גדולה עומדת במוקד פרשת "שמיני". אש שהיתה אמורה לרדת מן השמים ולשרוף את הקורבנות שהניח אהרן על המזבח כחלק מטקס ההכתרה שלו השתלהבה ושרפה גם את שני בניו - נדב ואביהוא. יום החג היה לאבל. "כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'". מיד אחרי האסון מנחיל ה' לישראל קובץ חוקים שעוסקים בעיקר בעניינים של שמירת גבולות ויצירת מחיצות בין תחומי הקודש לאזורי החול: "ולהבדיל בין הקדש ובין החל, ובין הטמא ובין הטהור" (ויקרא י, י). כאילו רומזת התורה על כך שבני אהרן עירבבו את התחומים בעבודת המזבח, הכניסו עצמם אלתחומי הקודש בעוד שמקומם הנכון היה מחוץ למחיצה.

חיי הדת מושתתים תמיד על תודעת המחיצה. כל מושגי הקדושה נגזרים מאותה מחיצה. הקדושה וההבדלה כרוכים זה בזה. הגדרת הקדושה מביעה את תחושת הנשגבות שנבדלת מחיי החול הרגילים של האדם. הוראת התורה "להבדיל בין הקודש ובין החול", היא הוראת הקבע של הניסיון להעמיק את הקדושה במרחב החיים האנושי. הקדושה מעוררת כמיהה. אנשים בכל התקופות ביקשו להיכנס למחוזות האסורים שלה.

מסורת התלמוד מספרת על "ארבעה שנכנסו לפרדס", ובראשם ר' עקיבא (בבלי חגיגה דף יד): "ארבעה נכנסו בפרדס... אמר להם ר' עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר (תהלים קא) ?דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'". ר' עקיבא מזהיר את הנכנסים לפני ולפנים שלא יבלבלו בין אבני השיש הטהור לבין מים. גם בלי להבין את סודו של ר' עקיבא אפשר לקלוט את החשש: הגבול שעובר בין הטמא לטהור, בין הנברא לנמצא, לא ברור וקל לטעות בו. מבין החכמים שנכנסו לפרדס, רק על ר' עקיבא נאמר ש"נכנס בשלום ויצא בשלום". הוא העז להלך באזורי הדמדומים של קו הגבול שבין קודש לחול.

ומסיים:"נאמן לשיטתו הוביל רבי עקיבא את המדיניות הרוחנית המעודדת את המרד ברומא והרואה בבר כוכבא את "מלך המשיח". חכמי ישראל לא יכלו לעמוד מול רוחו הגדולה של האיש שנכנס לפרדס ויצא בשלום. כתוצאה מהמרד באו גזירות אדריאנוס ומאות אלפי יהודים מצאו את מותם. זכר לאותם ימים אנו נוהגים להתאבל בימי ספירת העומר, שלתוכם נכנסנו השבוע. על פי המסורת, בימים אלו נהרגו עשרות אלפי תלמידי ר' עקיבא, מובלים בלהט האש של מורם הנערץ. התנועה הציונית חיבקה את ר' עקיבא בחום על ששימר לה את החזון הלאומי. את מחיר החזון לא סיפרו. השבת, כשאנו מלווים את בני אהרן שפרצו אל הקודש ומתו בשריפה, ניזכר גם בתלמידי ר' עקיבא שפרצו במרד שעיקרו העמדת מלכות ארץ לצד מלכות השמים"

מבחר תרגומים ארמיים לפרשת שמיני

ראו גם:

• מבחר תרגומים ארמיים לפרשת שמיני

קישורים חיצוניים

• פרשת שמיני באתר מקראות גדולות הכתר
• הפטרת שמיני (ספרדים, אשכנזים ותימנים) באתר מקראות גדולות הכתר
• 34 שיעורים על הפרשה באתר ישיבה

הערות שוליים

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע