פרקים בתולדות קריית שמונה 5: נטישת הערבים במלחמת העצמאות

Map01 — מפת היושבים הערבים שהיו בעמק החולה ובהרי נפתלי - המקור:אתר הנכבה

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הראו כי ליום 31 בדצמבר 2009 היו בעמק החולה 35,700 תושבים, מהם 31,800 יהודים ו-700 ערבים. עד לשנת 1947 היה דליל אוכלוסיה וברובו היה ערבי. גרו בו בעיקר בדואיים ופליטים שנסו מהארצות השכנות. הכפר הגדול באזור היה חלסה, לימים קריית שמונה בו גרו קרוב ל-1,500 נפש.

ערב הקמת המדינה היו באזור כ-30 ישובים ערבים (ראו המפה). ברובם האוכלוסייה לא עלתה על 300 נפש. לפי אומדן פלסטיני היו בשבע ישובים מעל 1,000 נפש וסך הכל פחות מ-20 אלף נפש. המפקד הבריטי, שנחשב מיימן יותר משנת 1931 לא הגיע מספר התושבים הערבים לשני-שליש ממספר זה (על רוב היושבים אין כלל פרטים). אתר פלסתיני - פרטים על הישובים

בשנה שחלפה מאז הכרזת תוכנית החלוקה נטשו התושבים הערבים את האזור - ללא יוצא מהכלל. נשארו בו רק תושבים יהודים. וכך נפתחה האפשרות ליישוב הגליל המזרחי על-ידי יהודים. יש עדויות על המנוסה ועל הסיבות לכך. גם האתרים הערבים אינם כותבים שהיה גירוש. הם מציינים כסיבות לנטישהה:"מלחמה פסיכולוגית", שמועות על נפילת ישוב שכן ורק במקרים בודדים כתוצאה מפעילות צבאית. אך קודם לכן נתאר את מצב הישובים הערבים בטרם נוטשו בתש"ח.

זאב וילנאי 1940[]

Kiriat smone misgad — בית אבן - המסגד - שנותר מחאלסה - הויקיפדיה

Hurbot harmon bagosrim — ה"לובי" ססית הארחה בגושרים - בנוי על חורבות ארמון שייח - המקור:אתר המלון

חוקר ארץ ישראל זאב וילנאי כתב במדריך ארץ ישראל על התושבים הלא-יהודים בעמק החולה הוא כתב בשנת 1940:"אל-חולה" (או ארץ החולה) בו נמצאים כפרים קטנים של בדואיים הקרויים בשם הכללי "אלע'וארנה - שם כללי לכל תושבי בקעת הירדן. "הבדואים הם ערב רב של טיפוסים שהתלקטו כאן בדורות האחרונים, רבים מהם הם כושים - דתם היא מוסלמית-סונית. מערבה בהרי נפתלי יש מתואלים שיעיים (כמו בלבנון). צפונה על ההרים :נוצרים וצ'רקסים.

הבדואים בעמק החולה גרים בדרך כלל באהלים, בתים העשויים מחצלות ולפעמים עם אבני בזלת. הם עוסקים בגידול ג'מוסים, קליעת מחצלות, דייג ומעט עבודת אדמה.

וכן הוא תיאר את רוב הישובים באזור:

מראש פינה עד גשר בנות יעקב : הוא שומם מתגוררים בו רק שבטים בדואים, בינהם שבט ערב א-שמאלנה.
בקרבת איילת השחר - הכפר אכראד תושביו הם צאצאי כורדים מוסלמים. לידם ישוב נוסף של כורדים מגדלי צאן ומגדלי בקר.
(מקור אחר: בישוב מארוס היו כ-70 נפש ערבים מצפון אפריקה.
ליד חולתא - הכפר תליל - תושביו מוסלמים יוצאי אלג'יר. הם התיישבו על אדמה שניתנה להם על-ידי השלטון התורכי.
בדרך הכפר איסיניה - בו בדאויים שגרו קודם באהלים. עוד כפר בדואי - עלמאניה וגם מלאחה.
ליד ימת החולה ישוב בדואי קטן בשם אלעוריפיה ולידו ביסמיה.
נבי יושע - מתואלים מוסלמים שיעים
חלסה - הכפר הערבי הגדול באזור - 1.500 מוסלמים. בו התקיים יום שוק. בית האבן הגדול הוא של קמאל אפנדי
הונין - גם הוא עם מתואלים מוסלמים שיעים - 1,100 נפש.
איבל ליד אבל בית מעכה - 320 נפש חצי מהם נוצרים
ליד עמיר הכפר א-דוארה ובו 500 מוסלמים, מזרחית לו מצלחיה - 230 נפש.
ליד דפנה כפר מעט חריג עם בתים העשויים אבני בזלת שחורות "זוק א-תחתאני" ובו 630 בדואים. במקביל יש כפר בשם "זוק א-אל פוקאני" (העליון לעומת התחתון).
אלחסס במקום הגושרים היום - 400 מוסלמים בו היה ארמון של שייח בדואי מפורסם בשם אמיר פ'עור ראש שבט בני פ'דל מהרי הבשן. במרד נגד התורכים הארמון נהרס.

רשמים מהמאה ה-19[]

Huleh & Mt — מבט על עמק החולה והר החרמון מהדרך מראש פינה לצפת - הבתים הנראים בתמונה אלו הם בתי המושבה ראש פינה - המקור:אוסף מטסון - מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית

נוסעים אשר ביקרו בעמק החולה במאה ה-19, בזמן שלטון התורכים, התעניינו בעיקר בנופים ובטבע, אך מתוך תיאורי מסעותיהם ניתן לדלות כמה פרטים על החיים בצפון עמק החולה בסוף ימי השלטון התורכי. על סמך ידיעות אלה מתברר כי לא היה כל יישוב של קבע בעמק החולה בראשית המאה ה-19.

החוקר זיצטו, שעבר בעמק החולה בשנת 1806, מזכיר רק בדואים משבט ערב אל-פדל וערב אל שעם. הוא מזכיר את הכפר זוק (סוק'

ריכרדסון (1816) מספר על מבני סוף ארעיים סמוך לג'חולה וכן על טחנה עם בית – מלאכה לסבון סמוך למקורו של נהר גדול (כנראה עינן). כמו כן הוא מזכיר מחנה נוסף אחר בקרבת גשר עג'ר וארבעה בתים בפסגת "פיל אל קטרי (תל אל קאדי) המשמשים מעון חורף לאנשים אשר מתגוררים בקיץ באוהלים. שמם של שבטי העוורנה כמאכלסים את צפון החולה, מופיע בכתביהם של כל הנוסעים שפקדו את האזור אחרי שנות ה- 30 של המאה הזאת. הם מתוארים כדרי סוכות גומא וכעוברים משלב של עיסוק במרעה לעיסוק בחקלאות. רכושם העיקרי הוא התאווים (ג'מוסים), אך בנוסף לכך מתברר כי עסקו בקליעת מחצלות ובגידולי שדה בהשקיה. העוורנה בחרו לגור בעיקר בנקודות הגבוהות. כמו תל מלאחה או תל רומאן או על גבעת שחומית בחלסה אתר עירית קריית שמונה

הערבים ברחו ![]

מתיישבי נחלים (שהיו במקום של קיבוץ הגושרים סיפר: (שלום הנוטר) פתאום התחילו שיירות שיירות של ערבים לעבור ממש על יד הישוב, עם חמורים וגמלים. הערבים מקטייה ולזזה (שני ישובים ערבים בסביבה) עזבו. ניסינו לרחרח מה קרה. יהודה היה איש הקשר עקב תפקידן כשומר שדו . תחילה השיבו לו הערבים" לתת לבהמות לרעות". שאלתי מה פתאום היום. הם פחדו לומר את האמת. האמת הוא הלכו כדי להתקיף אותנו מאוחר. ליהודה (השומר) השיבו: " הולכת להיות מלחמה, כדאי עכשיו לעזוב. כנכבוש תחזרו". האם זה היה אמיתי אני לא יודע. אבל אף אחד לא גרש אותם. ברחו עד האחרון שבהם. על כל ישוב שלנו היו חמישה כפרים שלהם" קטייה, לזזה, מנסורה חסאס ועןד. "כולם ברחו". האזור היה ריק, נשארו בתים ריקים עם בוסתנים. קטפנו משם פירות. כל האשור היה ללא נפש חיה.

אפילו את עצי ההסקה לקחו על הגב. את התרנגולות קשרו אחת לשניה ולקחו על הגב. ביניהם אשם בשפ פרג', הספק שלנו, שהיה מביא עצים למושב ועוד. הוא ניגש אלי בשקט ובקש סיגריה. הייתי עם חגורה מלאה רימונים וסטן. ככה קצרתי את היבולים. שאלתי : "פרג' למה אתם בורחים ? " והוא עונה לי ברמיזה – שמה בבית הגבעה של חסאס, יש חיילים עירקיים ואם הם יראו שהוא מדבר איתי, יהרגו אותו. הערבים לא יכולים להפציץ את היהודים, כי מפחדים שהפצצות תיפולנה עליהם ולכן יעצו להם לברוח. אז יוכלו להפציץ את היהודים באופן חופשי. ספרתי את זה לחברים ואכן לפחות חלק מהם היה מודאג. חיים (המוכתב) מספר : " אני אמרתי – קודם כל שילכו". פעם ראשונה שאני רואה פליטים לא-יהודים! הפחד של הערבים היה גם בגלל הטנדר של ההגנה (פתוח או משורין – על כך יש ויכוח).נהג בו מנו פרידמן שלקח איתו עוד בחור. הבחור נהרג על הגשר של החסאס. כלומר אנשי חסאס הרגו אותו. כתגמול, הרסו לאנשי חסאס את תחנת הקמח. שמו חומר נפץ ופוצצו את הטחנה. זה עשה עליהם רושם גדול. פחד.

היינו 20 בחורים ומסביבנו חמישה כפרים והעיירה חלסה ( היום קרית שמונה) – הם היו מאות. שלום נוי מצטט פסוק לתאור המצב: "ויהיה חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם". פחת אלוקים נפל עליהם. שבאים עכשיו יפה הנפש, מספרים שאנחנו גרשנו אותם, זה שקר וכזב. לפחות באזור שלנו. נכון היה מקרה "דיר יאסין" וזה השאיר רושם בכל הארץ.

סיפורה של תושבת נחלים[]

(לאחר 30 שנה בבטאון מושב נחלים) טובה כהנא כתבה על נטישת הערבים. החורף עבר. את מקומם של גשמי הברכה והרפש תפסו האביב וקרני השמש החמים. היה יום אחד באביב שנחרט בזיכרוני באופן מיוחד. עסקתי בעבודתי ומעבר לחלון רעשו הילדים. לפתע פתאום כולם השתתקו. הסתכלתי בהם וראיתי אותם עומדים דרוכים וצופים לעבר נקודה אחת. כשעליתי לעברם נדהמתי מהמחזה שהתגלה לעיני - שיירה גדולה של ערביי הסביבה. עדר גדול של בהמות מובל על ידי מבוגרים. קולות הצאן והבקר יחד עם בכי הטף הנישא בעריסות על ראשי האימהות..

משום מה הזכיר לי את יציאת מצרים על ידי אבותינו. הבדל אחד היה: השיירה הילכה בנחת, ללא עמוד אש וענן המלווה אותם. לפתע, כהלם חשמלי, עבר בי פשר צעדה זו של הערבים הבורחים מאדמתם. נזכרתי כי לפני זמן מה היו שמועות כי צבאות ערב זוממים התקפות מהאוויר ומהקרקע על כל הישובים היהודים בגליל העליון. הם תכננו את חסימת הכבישים לגליל והריגת כול היהודים. על מנת שהאוכלוסייה הערבית שלהם לא תפגע, היה צורך להעבירם למקום מבטחים, עד אשר הסתיים הטבח ביהודים.

קנאתי בעם הזה. ברשותו שטחים עצומים וביכולתן להעתיק אוכלוסיות ממקום יישוב אחד למשנהו לפי הצורך. במה קנו את המרחבים בעולם אשר מאפשר להם לא לחשוש מהשמדה ?

לאחר בריחת הערבים מסביבת נחלים, בגליל, חלה תמורה. התחבורה התחדשה לרוב חלקי הארץ. זאת, לאחר שהיינו מרותקים זמן ממושך למקום. שכן, היינו מוקפים באוכלוסייה עוינת. לולי המלחמה יכולנו להנות משקט ומשלווה. אך. הדאגה לגורל המדינה העסיקה אותנו. את השקט ששרר ביישוב, החרידו מפעם לפעם התפוצצויות. ראינו כיצד עף באוויר "בית חורי" היפה ( בתחום קרית שמונה של היום), על שני קומותיו. שם קיפח אחד מחברינו את חייו. בכפר הערבי הסמוך, שהיה נטוש מיושביו, עמדו עצי משמש מלאי פרות, מבלי קוטף.

בבוקר אביב אחד, עמדתי על הכביש. ללא פחד המתנתי למכונית שתוביל אותי לטבריה. חשבתי על גורל הכפרים העבריים בגליל. לו חס וחלילה הצליחה מזימת הערבים. זכרתי את מאות ואלפי הקהילות של היהודים. עבור היהודים האלה לא נמצא מחסה בטוח.