הרב אליהו בירנבוים כתב באתר שבי ישראל]
ב-3 באוגוסט 1492 יצא כריסטופר קולומבוס מנמל פלוס בספרד במסע לגילוי הדרך הימית המערבית להודו. על ספינת הדגל שלו "סנטה מריה" ושתי הקרוולות האחרות היו כ-90 ספנים, ובהם גם לואיס דה טורס, יהודי אנוס שצורף למשלחת כדי לשוחח בארמית ובעברית עם צאצאי עשרת השבטים האבודים, למקרה שייפגשו עמם המקור
"עיניך יונים – מה יונה משגרת רגליות וחוזרת לשובכה כך ישראל. הה"ד (הושע י"א): 'וכיונה מארץ אשור' – אלו עשרת השבטים. אלו ואלו – 'והושבתים על בתיהם נאום ה'". (שיר השירים רבה ד)
גורלם של עשרת השבטים שגלו מארץ ישראל ואפשרות חזרתם, מהווה נושא מרתק וכמעט אגדי אשר הטריד את מנוחתם של רבים וטובים לאורך הדורות. מתקופת נביאי ישראל ודברי הבטחתם דרך המחלוקת בגמרא האם ישובו שבטי ישראל, מהרמב"ם עד אלדד הדני, מדברי מנשה בן ישראל ודרך ספריו ומסעותיו של הרב יעקב ספיר, מדברי הרדב"ז עד הגאון ווילנא והרב אליהו אביחיל בימנו, כולם ראו בערגה ובצפייה את חזרתם של צאצאי עשרת השבטים לחיק עם ישראל. רבים גם פעלו בלהט להשבתם שכן חזרתם לארץ ישראל נתפסה גם כסימן שתבשר ותקדים את בוא המשיח.
נדמה שכמעט ואין תפוצה של נידחי ישראל בעולם היהודי אשר לא נאמר עליה כי הם מצאצאי עשרת השבטים שאבדו מעם ישראל. מהפתנים באפגניסטן, הקשמירים בפקיסטן, "בני ישראל" בהודו, הלמבה בדרום אפריקה, שבט האבאיודיה באוגנדה, דרך כת המקויה ביפן וצאצאי יהודי קאיפנג. מהיהודים הקווקזים ו"בני מנשה" בהודו, האתיופים – ביתא ישראל בחבש, וגם קהילות שונות בסמרקנד ואזור מרכז אסיה המזוהים במחקר כמתאימים למיקום עשרת השבטים ועד השבטים האינדיאנים בערבות ארה"ב ולעוד רבים אחרים, לכולם יש מסורות ברמות שונות על היותם צאצאים של עשרת השבטים בנידודיהם.
לצערי, העולם היהודי בכלל והעולם הרבני בפרט נעתקו והתרחקו מהעיסוק בנושא נכבד זה אשר עמד במשך הדורות על שולחן מלאכים ורוזנים. העיסוק בנושאים דחופים אחרים, הרחיק אותנו מהדאגה לשבטי ישראל ומהניסיון לחקור ולהתחקות אחר שורשם ההיסטורי והיהודי לאורך הדורות. אני מבקש להחזיר בסוגיה זו "עטרה ליושנה" ולשמור על הרצף ההיסטורי בין עם ישראל לבין שבטיו ובעיקר ליצור בסיס לקיום האחריות שלנו כלפי הנדחים והאובדים בעם ישראל. הערבות ההדדית בעם ישראל היא לא רק למי שנמצא בתוך "המשפחה" אלא גם עבור מי שהיה חלק מעמנו ומסיבות היסטוריות נעקר מתוך המשפחה.
חלק ממאמר זה והבאים אחריו בנושא "בני מנשה" ראו אור לראשונה בחוברת צוהר, קיץ תשס"ז.