Fandom

Ventura Daniel Wiki

קל"ז: נכסי לך ואחריך לפלוני וכ"ו

7,345דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

דף קודם קל"ו: הכותב נכסיו לבניו

הערך טעון עריכה יסודית

איתיביה (הקשה לו) רבי יוחנן לריש לקיש: נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון (ראובן נתן לשמעון, שמעון נתן ללוי - אם ימותו אחד אחרי השני הסדר ייתקיים אבל אם שמעון יימות לםפני ראובן - לוי לא ייקבל דבר - הירושה עוברת ליורשי ראובן - היות ולוי לא זכה בהם מעולם.):

דעת רבי יוחנן:קנין הפירות הוא כקנין הגוף - לאחרים אין לא זה ולא זה - השני הסתלק והאחרון לא זכה כלל - זה עובר ליורשיו.

לפי השיעור: התנאי אינו כולל מה יקרה אם הרכוש עובר מהראשון לשלישי. אם היה לו רק "פירות" - הרכוש עובר. אחריך נותן לו גם את הגוף בתנאים ואת ההתחייבויות. דתניא: נכסים לך. במשמעות המשפטית ההלכתית "אחריך" : רבי אומר לוקח מהאחרים שכן לא בסדר שמכר את הנכסים רבי שמעון אמר "רק אם נשאר .

דרבי אדרבא לא קשיא" : לכתחילה אין למכור אך בדיעבד זה בסדר.

אמר רבי יוחנן :ההלכה כמו רבי שמעון בן גמליה: הראשון (שכיב מרע) לא מוכר - נתן בממה והשני מוציא מיידי הלקוחות.

אתרוג - נתן לו לצאת ידי חובה. אם לא יצא ידי חובה למה נתן לו ?הבעיה היא רק אם אכלו או מכרו לאחר שנעשתה המצווה. הקנייה היא סופית - זה גול עצמי. המבחן הוא האם יכול לאכול. אם קנה בשוק זה כמו פרח. התנאי הוא שאת המתנה יש להחזיר. זה תנאי כפול: אם זה לא יוצא לפועל .

דעת רביעריכה

לדעת רבי, קניין פירות אינו כקניין הגוף, ומי שאמר, "נכסי נתונים לראובן ואחר מותו לשמעון", כוונתו שיזכה ראובן בפירות עד מותו, ואחר מותו של ראובן יזכה שמעון בגוף ובפירות, ולכן את הפירות שגדלו ביד הראשון, הוא רשאי למכור למי שירצה, אבל את גוף הקרקע אין לו למכור, ואם מכר, אחר מותו, השני מוציא אותה מיד הלוקח. [ואם מת שמעון בחיי ראובן, כשמת ראובן, שמעון אינו זוכה בנכסים, אלא חוזרים לנותן או ליורשיו, שגוף הקרקע שלהם].(לפי אתר בקיצור)

ואם איתא (יש ממש בדבריך, שקניין פירות אינו כקניין הגוף, אם כן יחזרו הנכסים ) ליורשי נותן מיבעי ליה (צריך היה לומר) ! אמר ליה, כבר תרגמה רב הושעיא בבבל: "אחריך" שאני. וכן רמי רבה בר רב הונא קמיה דרב. ואמר: "אחריך" שאני. - והתניא: יחזרו ליורשי נותן ! ( דף קלז,א גמרא ) תנאי היא (ולא גרסינן 'אלא אחריך נמי תנאי היא', דמשמע דתירוצא דתרצינן לעיל לריש לקיש 'אחריך שאני' - לאו תירוצא הוא, דהא ודאי לריש לקיש מתרצינן 'אחריך שאני', כדמתרצי רב ורבי הושעיא לעיל, דהשתא קיימי כולהו ברייתות כריש לקיש, בין למאן דאמר 'יחזרו ליורשי נותן' בין למאן דאמר 'יחזרו ליורשי ראשון' - כולהו סבירא להו דקנין פירות דעלמא לאו כקנין הגוף דמי; דאפילו הך דקתני 'יחזרו ליורשי ראשון' - היינו משום דאחריך שאני; אלא לרבי יוחנן הוא דמתרצינן הכי 'תנאי היא', כלומר: איכא תנאי דפליגי בקנין פירות דראשון אי כקנין הגוף דמי או לא, ואנא [רבי יוחנן] סבירא לי כמאן דאמר כקנין הגוף דמי(דתניא: '"נכסי לך ואחריך לפלוני" - וירד ראשון ומכר ואכל - השני מוציא מיד הלקוחות ) אחר שימות הראשון, דקנין פירות דראשון לאו כקנין הגוף דמי, ו'אחריך' שאני לא אמרינן אליבא דרבי( - דברי רבי;


ולדעת רבן שמעון בן גמליאל [שהלכה כמותו], עריכה

מי שאמר, "נכסי נתונים לראובן ואחר מותו לשמעון", אין לשני אלא מה ששייר ראשון, ולכן אם מכר הראשון את כל הנכסים לאחרים, כשמת,אין לשמעון כלום, [ולא רק למכור לדבר המותר יש לו רשות, אלא אף לדבר אסור, כגון אם היו עבדים ושחרר אותם, ועבר בכך באיסור "לעולם בהם תעבודו", וכן אם עשה מהנכסים תכריכי המת, ונעשו בכך איסורי הנאה, שאין לו הנאה מהם עוד, הכל קיים, כי לגמרי הם ברשותו כל ימי חייו], אלא שלכתחילה אין לראובן לעשות זאת, מאחר שדעת הנותן היתה שיזכה שמעון אחריו, וכשמוכר את הנכסים הוא מבטל את רצון הנותן. לדעת רבי יוחנן, טעמו של רבן שמעון בן גמליאל הוא משום שקניין פירות כקניין הגוף, ולכן זכה ראובן בנכסים קניין גמור עד יום מותו, ומה שמכר מכור, [ואם מת שמעון קודם ראובן, יורשי ראובן זוכים בהם]. ולדעת ריש לקיש, טעמו של רבן שמעון בן גמליאל כי ["אחריך שאני", כלומר] כשהנותן אומר לראובן "אחריך לשמעון", כוונתו שעד שיזכה שמעון בנכסים, יהיו של ראובן לגמרי, לגופם ולפירותיהם, ולכן מה שמכר מכור, [ואם מת שמעון קודם ראובן, יורשי ראובן זוכים בהם].(לפי עלון "בקיצור")

וכך מצאנו כתוב בגמרא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לשני אלא מה ששייר ראשון )ואם לא שייר כלום - לא יטול השני כלום, דקנין פירות דראשון כקנין הגוף דמי לרבי יוחנן; ולריש לקיש טעמא משום ד'אחריך' שאני )

(דרבי סבירא ליה לאו כקנין הגוף דמי; והך ברייתא דקתני 'יחזרו ליורשי נותן' - רבי היא; ורבי שמעון [בן גמליאל] סבירא ליה כקנין הגוף דמי; והך דקתני 'יחזרו ליורשי ראשון' - רבי שמעון היא, ואנא [רבי יוחנן] סבירא לי כרבי שמעון; והיינו דפסיק רבי יוחנן כרבי שמעון; ומיהו לריש לקיש לאו בקנין פירות כקנין הגוף דמי פליגי, אלא לכולי עלמא לאו כקנין הגוף דמי, ובהא פליגי: רבי סבר 'אחריך' נמי קנין פירות בעלמא הוא דאית ליה לראשון, והלכך שני מוציא מיד הלקוחות, והיכא דמת שני - יחזרו ליורשי נותן, דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ורבן שמעון בן גמליאל סבר בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, והכא 'אחריך' שאני, וגוף ופירות אקני לראשון, הלכך אין לשני אלא מה ששייר ראשון, והיכא דמת שני - יחזרו ליורשי ראשון; וכן עיקר: דהשתא לא תקשי הלכתא אהלכתא: דהא פסקינן הלכתא כריש לקיש בפרק 'החולץ' דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ובהא ד'אחריך לפלוני' קיימא לן כרבן שמעון דאין לשני אלא מה ששייר ראשון, כדפסקינן הלכתא לקמן, ולא פליג ריש לקיש על ההוא פסק דפסיק רבי יוחנן לקמן; ומדאביי [להלן] נמי איכא למשמע דהכי קיימא לן, דאמר אביי 'איזהו רשע ערום כו'; ולקמן נמי בההיא אתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי אזל איהו אקנייה לבנו קטן כרבן שמעון כו' עד אפילו רבן שמעון לא קאמר כו' - דמהתם נמי שמעינן דהלכתא כרבן שמעון; והלכך בעינן לפרושי דרבן שמעון סבירא ליה כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, והכא היינו טעמא ד'אחריך' שאני, ולא תקשי הלכתא אהלכתא ).

ורמינהי: '"נכסי לך ואחריך לפלוני" - יורד ראשון ומוכר ואוכל (אורחא דמילתא נקט: שמכר והוציא המעות בהוצאה) - דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד ( קסלקא דעתא השתא: פירות יכול לאכול ולמכור, אבל לא הגוף, ואם מכר - השני מוציא מיד הלקוחות ) ; - קשיא דרבי אדרבי ודרשב"ג אדרשב"ג!?

דרבי אדרבי לא קשיא: הא (קמייתא דקאמר רבי 'השני מוציא' ) לגופא [1], הא [2] לפירא; דרשב"ג אדרשב"ג לא קשיא: הא לכתחלה, הא דיעבד [3].

אמר אביי: איזהו רשע עריכה

אמר אביי, איזהו רשע ערום, זה המשיא עצה למכור בנכסים כרבן שמעון בן גמליאל, [שאמר בדין הנ"ל אין לשני אלא מה ששייר ראשון], ונקרא רשע ערום על שגורם לעבור על דברי הנותן, [שרצה שיזכה השני אחר הראשון], והרי הוא חוטא ולא לו. ומכל מקום רק המשיא עצה זו למקבל נקרא רשע, אבל המקבל העושה כן, אינו נקרא רשע, אלא שאין ראוי לעשות כן.


וכך מובא בגמרא אמר אביי: איזהו רשע (גורם לעבור על דברי הנותן) ערום (דאהנו מעשיו, והרי הוא חוטא ולא לו [ומיהו המוכר עצמו, דהיינו ראשון - לא מקרי 'רשע' ואף על גב דלכתחלה אסור לעשות כן, דלא חמיר איסוריה, שהרי השליטו הנותן בגוף ופירות לעשות בהן כרצונו) ? זה המשיא עצה (לראשון) למכור בנכסים כרבן שמעון בן גמליאל) דהא קיימא לן כרבי שמעון דאין לשני אלא מה ששייר ראשון; ולא נעשה נחת רוחו של מת שאמר 'אחריך לפלוני', דהוה ניחא ליה אם ישתייר; ומיהו לא אקפיד קפידא גמורה שלא יוכל הראשון למכרן אם ירצה).

אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ומודה [4] שאם נתנן [5] במתנת שכיב מרע [6] - לא עשה כלום [7]; מאי טעמא? אמר אביי: מתנת שכיב מרע לא קנה אלא לאחר מיתה, וכבר קדמו 'אחריך'.


מתי זוכים במתנת שכיב מרע עריכה

מתחילה אמר אביי, שהנותן מתנה לחבירו, ואומר שיזכה בה מהיום ולאחר מיתה, או שכיב מרע שנתן מתנה, שהמקבל זוכה בה לאחר מותו, כוונת הנותן, שיזכה בה המקבל עם גמר מיתתו. ולכן, מי שאמר, "נכסי נתונים לראובן ואחריו לשמעון", [שכוונת הנותן שיזכה בהם השני, משעה שהראשון אינו צריך להם, כלומר עם גמר מיתת הראשון, אולם אין לשני אלא מה ששייר ראשון, כדעת רבן שמעון בן גמליאל], והלך ראובן, ונתן את הנכסים ללוי במתנת שכיב מרע, מאחר שכוונת הנותן הראשון, שיזכה שמעון בנכסים עם גמר מיתת ראובן, וכמו כן כוונת ראובן שיזכה בהם לוי עם גמר מיתתו, נמצא שבשעת גמר מיתת ראובן, יש לשמעון וללוי לזכות בנכסים, ולכן חולקים אותםבשווה.

אולם לבסוף הודה אביי לדברי רבא, שהנותן מתנה לחבירו, ואומר שיזכה בה מהיום ולאחר מיתה, או שכיב מרע שנתן מתנה, שהמקבל זוכה בה לאחר מותו, כוונת הנותן שיזכה בה המקבל רק אחר גמר מיתתו. ולכן, מי שאמר, "נכסי נתונים לראובן ואחריו לשמעון", [שכוונת הנותן שיזכה בהם השני, משעה שהראשון אינו צריך להם, כלומר עם גמר מיתת הראשון, אולם אין לשני אלא מה ששייר ראשון, כדעת רבן שמעון בן גמליאל], והלך ראובן, ונתן את הנכסים ללוי במתנת שכיב מרע, מאחר שכוונת הנותן הראשון, שיזכה שמעון בנכסים עם גמר מיתת ראובן, וכוונת ראובן שיזכה בהם לוי רק אחר גמר מיתתו, נמצא שבשעה שהיה ללוי לזכות בנכסים מכח מתנת ראובן, כבר היו הנכסים בחזקת שמעון, ולכן שמעון נוטל את כל הנכסיםא. (לפי בקיצור)

והגמרא כתבה [8].

ומי אמר אביי הכי [9]? והא איתמר: מתנת שכיב מרע - מאימתי קנה? אביי אמר: עם גמר מיתה [10], ורבא אמר: לאחר גמר מיתה!

הדר ביה אביי מההיא [11].

ממאי דמההיא הדר ביה? דלמא מהא הדר ביה?

לא סלקא דעתך [12], דתנן [גיטין פ"ז מ,ג, דף עב,א]: '"זה גיטך אם מַתִּי [13]", "זה גיטך מחולי זה [14]", "זה גיטך לאחר מיתה" - לא אמר כלום.

[האם כאן מכירה הגמרא – אביי ורבא – בשלבים המות, והמתנה חלה בשלב קודם לשלב הירושה? מהיכי תיתי?]

אמר רבי זירא אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל - ואפילו היו בהן עבדים והוציאן לחירות [15].

[16] פשיטא [17]!?

מהו דתימא אמר ליה 'למיעבד איסורא [18] לא יהבינן לך' - קא משמע לן.

אמר רב יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואפילו עשאן תכריכין למת [19].

פשיטא!?

מהו דתימא לשוינהו איסורי הנאה לא יהבי לך [20] - קא משמע לן.

אתרוג זה נתון לךעריכה

אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני לדברי רב נחמן בר רב חסדא, דעת רבי, שקניין פירות שיש לראשון באתרוג, אינו כקניין הגוף, ולכן אינו יוצא בו ידי חובת נטילת אתרוג, שאין יוצאים ידי חובה אלא באתרוג הקנוי לנוטל לגמרי, שנאמר "ולקחתם לכם", ללמד שצריך לקחת ארבעה מינים השייכים לנוטל. ודעת רבן שמעון בן גמליאל, שקניין פירות שיש לראשון באתרוג, כקניין הגוף הוא, ולכן יוצא בו ידי חובת נטילת אתרוג. ולדברי רב נחמן בר רב יצחק, נטילת האתרוג לצאת בו, נחשבת כאכילת פירות האתרוג, ולא כאכילת גופו, [שהרי אין לו פירות אחרים], ורק אכילתו ממש נחשבת כאכילת גופו, ולכן, לדברי הכל, הראשון יוצא באתרוג ידי חובת נטילה, כנוטל את אתרוגו, שהרי לדברי הכל הפירות שייכים לראשון, וכמו כן הראשון רשאי למוכרו לאחרים לצאת בו ידי חובת נטילה, שאינו מוכר בכך אלא את פירותיו. ורק אם הראשון בא לאוכלו ממש או למוכרו לאכילה, נחלקו רבי ורבן שמעון בן גמליאל אם יכול לעשות זאת.(לפי בקיצור)

דרש רב נחמן בר רב חסדא: "אתרוג זה נתון לך [21] במתנה, ואחריך [22] לפלוני [23]": נטלו ראשון ויצא בו [24]- באנו למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל [25].

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: עד כאן לא פליגי רבי ורבן שמעון בן גמליאל התם [26], אלא דמר [27] סבר קנין פירות [28] כקנין הגוף דמי [29], ומר [30] סבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי [31]; אלא הכא ( דף קלז,ב גמרא )אי מיפק לא נפיק ביה [32] - למאי יהביה ניהליה [33]? אלא מיפק - דכולי עלמא לא פליגי דנפיק ביה; מכרה או אכלה באנו למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל [34].


אתרוג תפוסת הבית עריכה

האחים שירשו מאביהם אתרוג, [או שקנו אתרוג במעות הירושה], כל זמן שלא חלקו את הירושה, שותפים הם באתרוג, ולכן אין אחד יוצא ידי בו חובתו, אלא אם כן אחיו אינם מקפידים עליו, ויכול לאוכלו בלא רשותם, שאז הוא נחשב כשלו בלא שותפים. ולכן, אם ירשו הרבה אתרוגים, או שיש בעיר הרבה אתרוגים, או שכבר יצאו ידי חובתם ואינם צריכים לאתרוג זה, וודאי אינם מקפידים עליו אם יאכלנו, ויוצא בו ידי חובתו. אבל אם הם צריכים לאתרוג הזה, אינו יוצא בו ידי חובתו עד שיקנו לו חלקם בו בפירוש.(לפי בקיצור)

אמר רבה בר רב הונא: האחין שקנו אתרוג [35] בתפוסת הבית [36]; נטלו אחד מהן [37] ויצא בו [38]: אם יכול לאוכלו - יצא [39], ואם לאו - לא יצא [40];

[41] ודוקא דאיכא אתרוג לכל חד וחד [42], אבל פריש או רמון – לא [43].


מתנה על מנת להחזיר שלא הוחזרה עריכה

מחמת אונס גנבה או פשיעה פירש רשב"ם, שאם לא הוחזרה המתנה, משום שכלתה באונס או שנגנבה, אין המקבל חייב לשלם לנותן, שאינו לא כשואל החייב באונס, ולא כשומר שכר החייב בגניבה. אבל אם כלתה מחמת פשיעת המקבל, חייב לשלם.(לפי בקיצור)

אמר רבא: "אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי", נטלו ויצא בו: החזירו – יצא [44]; לא החזירו [45] - לא יצא [46]; קא משמע לן דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה.

ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי; כל אימת דהות אזלא למיגזריה - הוה קפיד עילוה; אקניתיה ניהליה כל שני חייו [47]; אזל איהו אקנייה ניהליה לבנו קטן [48].

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: משום דאתו ממולאי [49] - אמריתו מילי מוליאתא [50]: אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר [51] אלא לאחֵר [52], אבל לעצמו [53] - לא [54].


נכסי לך כל ימי חייך עריכה

האומר לחבירו, "נכסי נתונים לך כל ימי חייך", הרי הוא כאומר, "ואחריך יחזרו לי או ליורשי". ואף על פי שהדבר דומה לאומר "נכסי לך ואחריך לפלוני", שלדעת רבן שמעון בן גמליאל, קניין פירות שיש לראשון כקניין הגוף הוא, ומה שמכר מכור, ואין לשני אלא מה ששייר ראשון, [אלא שלכתחילה אין לו למכור כנגד דעת הנותן], מכל מקום כשכוונת הנותן שאחר מות הראשון יחזרו הנכסים אליו ולא לאחרים, מודה רבן שמעון בן גמליאל שלא זכה המקבל בגוף הנכסים אלא בפירותיהם בלבד, ולאחר מותו חוזרים הנכסים לנותן או ליורשיו, אף על פי שמכרם המקבל לאחרים (לפי בקיצור)

אמר רבא אמר רב נחמן: "שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי [55]"; הקדישו והחזירו - הרי זה מוקדש ומוחזר [56] [57].

אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי אהדריה [58]?

אמר ליה: ומאי חסריה?

אלא אמר רב אשי: חזינן: אי אמר ליה "על מנת שתחזירהו" - הא אהדריה; אי אמר ליה "על מנת שתחזירהו לי" - מידי דחזי ליה קאמר ליה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב נכסיו [59] לאחֵר, ואמר הלה "אי אפשי בהן" – קנה, ואפילו עומד וצווח [60]; ורבי יוחנן אמר: לא קנה.

אמר רבי אבא בר ממל: ולא פליגי:

קל"ז עמוד ב'עריכה

תבנית:ביאור:תוכן לגמרא בבא בתרא תבנית:ביאור:עמוד א תבנית:ביאור:באדיבות גמרא נוחה

תנאי היא [61], דתניא: '"נכסי לך ואחריך לפלוני" - וירד ראשון ומכר ואכל - השני מוציא מיד הלקוחות [62] - דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לשני אלא מה ששייר ראשון [63]

[64].

ורמינהי: '"נכסי לך ואחריך לפלוני" - יורד ראשון ומוכר ואוכל [65] - דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד [66]; - קשיא דרבי אדרבי ודרשב"ג אדרשב"ג!?

דרבי אדרבי לא קשיא: הא [67] לגופא [68], הא [69] לפירא; דרשב"ג אדרשב"ג לא קשיא: הא לכתחלה, הא דיעבד [70].

אמר אביי: איזהו רשע [71] ערום [72]? זה המשיא עצה [73] למכור בנכסים כרבן שמעון בן גמליאל [74].

אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ומודה [75] שאם נתנן [76] במתנת שכיב מרע [77] - לא עשה כלום [78]; מאי טעמא? אמר אביי: מתנת שכיב מרע לא קנה אלא לאחר מיתה, וכבר קדמו 'אחריך'.

[79].

ומי אמר אביי הכי [80]? והא איתמר: מתנת שכיב מרע - מאימתי קנה? אביי אמר: עם גמר מיתה [81], ורבא אמר: לאחר גמר מיתה!

הדר ביה אביי מההיא [82].

ממאי דמההיא הדר ביה? דלמא מהא הדר ביה?

לא סלקא דעתך [83], דתנן [גיטין פ"ז מ,ג, דף עב,א]: '"זה גיטך אם מַתִּי [84]", "זה גיטך מחולי זה [85]", "זה גיטך לאחר מיתה" - לא אמר כלום.

[האם כאן מכירה הגמרא – אביי ורבא – בשלבים המות, והמתנה חלה בשלב קודם לשלב הירושה? מהיכי תיתי?]

אמר רבי זירא אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל - ואפילו היו בהן עבדים והוציאן לחירות [86].

[87] פשיטא [88]!?

מהו דתימא אמר ליה 'למיעבד איסורא [89] לא יהבינן לך' - קא משמע לן.

אמר רב יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואפילו עשאן תכריכין למת [90].

פשיטא!?

מהו דתימא לשוינהו איסורי הנאה לא יהבי לך [91] - קא משמע לן.

דרש רב נחמן בר רב חסדא: "אתרוג זה נתון לך [92] במתנה, ואחריך [93] לפלוני [94]": נטלו ראשון ויצא בו [95]- באנו למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל [96].

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: עד כאן לא פליגי רבי ורבן שמעון בן גמליאל התם [97], אלא דמר [98] סבר קנין פירות [99] כקנין הגוף דמי [100], ומר [101] סבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי [102]; אלא הכא

תבנית:ביאור:עמוד ב

|- אי מיפק לא נפיק ביה [103] - למאי יהביה ניהליה [104]? אלא מיפק - דכולי עלמא לא פליגי דנפיק ביה; מכרה או אכלה באנו למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל [105].


אמר רבה בר רב הונא: האחין שקנו אתרוג [106] בתפוסת הבית [107]; נטלו אחד מהן [108] ויצא בו [109]: אם יכול לאוכלו - יצא [110], ואם לאו - לא יצא [111];

[112] ודוקא דאיכא אתרוג לכל חד וחד [113], אבל פריש או רמון – לא [114].

אמר רבא: "אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי", נטלו ויצא בו: החזירו – יצא [115]; לא החזירו [116] - לא יצא [117]; קא משמע לן דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה.

ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי; כל אימת דהות אזלא למיגזריה - הוה קפיד עילוה; אקניתיה ניהליה כל שני חייו [118]; אזל איהו אקנייה ניהליה לבנו קטן [119].

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: משום דאתו ממולאי [120] - אמריתו מילי מוליאתא [121]: אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר [122] אלא לאחֵר [123], אבל לעצמו [124] - לא [125].

אמר רבא אמר רב נחמן: "שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי [126]"; הקדישו והחזירו - הרי זה מוקדש ומוחזר [127] [128].

אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי אהדריה [129]?

אמר ליה: ומאי חסריה?

אלא אמר רב אשי: חזינן: אי אמר ליה "על מנת שתחזירהו" - הא אהדריה; אי אמר ליה "על מנת שתחזירהו לי" - מידי דחזי ליה קאמר ליה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב נכסיו [130] לאחֵר, ואמר הלה "אי אפשי בהן" – קנה, ואפילו עומד וצווח [131]; ורבי יוחנן אמר: לא קנה.

אמר רבי אבא בר ממל: ולא פליגי:

הערות שולייםעריכה

  1. הני מילי היכא דמכר הגוף: שאין לו לראשון אלא פירות
  2. והך ברייתא דקאמר 'יורד ראשון ומוכר' -
  3. הא לכתחלה קאמר רבי שמעון 'אין לו למכור' לכתחלה הגוף, אלא אכילת הפירות, כדי שיתקיים דעתו של נותן, דהא גלי דעתיה דניחא ליה שישתייר קצת לשני אם יתרצה הראשון לשייר אחריו כלום; והכי קתני: יורד ראשון ומוכר ואוכל - מסתמא דברי רבי, שהרי אינו יכול למכור כי אם פירות; רשב"ג אומר אין לו לראשון לירד ולמכור מסתמא, שהרי הכל מכור, ולא נתקיימה דעת הנותן, אלא: אכילת פירות הוא דאית ליה לכתחלה, או למכרן; אבל גופא - דיעבד אִין, לכתחלה לא; והא קמייתא דיעבד אֵין לשני אלא מה ששייר ראשון
  4. רבי שמעון אף על גב דאמר 'אין לשני אלא מה ששייר ראשון'
  5. אותו ראשון
  6. כגון דאמר 'מהיום ולאחר מיתה'
  7. והשני מוציא; אי נמי כשהיה שכיב מרע נתנה, דשתי מתנות הללו שוות, כדאמרן לעיל [קלה,ב]: איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע? כו'
  8. ה"ג בהלכות גדולות ובפירוש רבינו חננאל: מאי טעמא? אמר אביי: מתנת שכיב מרע אימת הויא? לאחר מיתה, וכבר קדמו 'אחריך': האי שני דקאמר עליה הנותן 'אחריך לפלוני' קדם לזה שנתנו לו הראשון: דמשעה שהתחיל האי ראשון לטרוף - קנה השני, ד'אחריך' - עם גמר מיתה משמע: דמשעה דאין הראשון צריך לנכסים הללו - זיכהו הנותן לזה השני אחריו מיד; אבל האי מקבל מתנה מראשון - לא קנה עד לאחר גמר מיתה, דסתם אדם הנותן ממונו לאחר מיתתו - אין רוצה להוציא ממונו מכחו עד שתגמר מיתתו; אבל לעיל: דנותן סליק נפשיה מהני נכסים, שהרי נתנו לראשון - חפץ הוא שיזכה השני עם גמר מיתתו של ראשון
  9. דמתנת שכיב מרע לאחר גמר מיתה
  10. אלמא בהדי הדדי קנו, ולאשמועינן אתא דחולקין בשוה
  11. ד'עם גמר מיתה'
  12. דמההיא דלאחר מיתה הדר ביה, דהא ודאי סתם שכיב מרע הנותן לאחרים ממון שלו - אין בדעתו להוציאו מרשותו עד לאחר גמר מיתתו, דאשכחן נמי כהאי גוונא גבי אשתו, כשהוא מגרשה ומתירה לאחרים - דלא גמר להוציאה מכחו עד לאחר גמר מיתתו
  13. כלומר: אם אמות אז יהא גט
  14. לאחר גמר חולי, דהיינו לאחר מיתה
  15. כלומר: ורבן שמעון קאמר דמה שמכר ראשון הכל הוי מכור, ואפילו עבדים והוציאם לחירות
  16. וקפריך:
  17. דכיון דאקני גוף לראשון - מצי למעבד ביה כל מה דבעי
  18. דהמשחרר עבדו - עובר בעשה ד'לעולם בהם תעבודו' (ויקרא כה)
  19. תכריכי המת אסורין בהנאה; ובפרק 'נגמר הדין' (סנהדרין דף מז:) נפקא לן מקראי
  20. אלא על מנת ליהנות בהן בני אדם, דניחא ליה לאיניש דליהנו אינשי מממוניה ולא ילך לאיבוד
  21. כל ימיך
  22. אחר מיתתו(Note: נראה נוח יותר היה לפרש אחרת: 'אחריך' – אחרי שיצאת ידי חובתך באתרוג זה – לפלוני – באותו יום ראשון של חג, שגם הוא יוכל לצאת בו, והוי כמתנה על מנת להחזיר – כן 'מתנה על מנת להעביר'!. שהרי אם אחרי מותו, אם אינו מת בחג הסוכות באותה שנה – אין צורך באתרוג עד לשנה הבאה, ולפחות בדרך כלל – האתרוג ייהיה אז אתרוג היבש, והוא פסול [ש"ע סימן תרמ"ח]. אמנם בשער הציון אות ח כתב בשם בכורי יעקב: "ובעיני ראיתי אתרוג שכבר עבר עליו יותר משנה תמימה מעת שנתלש מן האילן שנשמר משליטת אויר על ידי הסגר בכלי של מתכות והיה מונח במקום קר ולח קצת ועי"ז נשאר לו נויו ולחותו ..." )
  23. לצאת בו וגם לאכלו אם ירצה, דהא לא קאמר 'ואחריו לפלוני'
  24. כלומר: נטלו לצאת בו ובירך עליו
  25. דלרבי לא יצא ראשון, דהא לית ליה בגויה אלא קנין פירות: שהרי אינו יכול למכרו, ולא קרינא ביה 'לכם' ולרבי שמעון ראשון יצא, דהא אי בעי הוה אכיל ליה או מזבין ליה, דהא 'אחריך' קאמר: מה שישתייר אחריך
  26. בפירות דראשון, דודאי פירות אית ליה
  27. דרבי שמעון
  28. שיש לו לראשון
  29. אפילו לריש לקיש, ד'אחריך' שאני
  30. ורבי
  31. ואם מכר את הגוף - לא עשה ולא כלום; אבל בפירות - הכל מודים דאית ליה;

    "ולקחתם לכם" עריכה

    בעניין ארבעה מינים נאמר "ולקחתם לכם", ללמד, שצריכים להיות של הנוטל, ואינו יוצא ידי חובה בשל אחרים, ולא די שיהיה מקצת שלו, אלא כולו שלו, ולכן אינו יוצא באתרוג [או שאר מינים] שהוא שותף בהם עם אחרים. ומה שנהגו שכל הקהל מברך על אתרוג אחד, אין זה כמברכים על אתרוג השותפים, אלא דעת כולם להקנות את חלקם לנוטל בשעה שנוטל עד אחר הברכה, [וכמתנה על מנת להחזיר]. וכל זה ביום טוב ראשון, שבו נאמר "ולקחתם לכם", אבל בשאר ימים אדם יוצא ידי חובתו גם באתרוג של חבירו (לפי בקיצור)

    הלכך גבי אתרוג נמי: יציאת ידי חובתו ליטלו - היינו פירותיו, דאפילו לרבי יצא
    
  32. ראשון לרבי
  33. שהרי אין בו פירות אחרות, והגוף אינו יכול למכור ולאכול, ולא ניתן לראשון אלא לקיים בו מצות נטילה, ו'לכם' קרינן ביה, דאין לשני כח בו כל זמן שראוי לזה הראשון לצאת בו, דהא 'אחריך' קאמר; ולא דמי לאתרוג השותפין שאין יוצא בו, כדלקמן, דהתם כולהו מיהא הוו שותפין ביחד; אבל הכא - אינו משועבד לשני כלל כל ימי חיי הראשון
  34. דלרבי צריך לשלם דמי אתרוג לשני, ולרבן שמעון אין לשני אלא מה ששייר ראשון; ולאשמועינן אתא דכי היכי דפליגי בקרקעות - פליגי באתרוג: דלרבי יורד הראשון ומוכרו לצאת בו, דלפירי יהביה ניהליה, והיינו פירותיו, ולרבן שמעון אין לו לכתחלה אלא 'אכילת פירות' דהיינו לצאת בו, ואם מכר – מכור; ומשום דסלקא דעתא אמינא מכור דאפילו רבי מודה דלגופו יהביה לראשון, דהא ליכא פירות - קא משמע לן דליטלו ולצאת בו היינו 'פירות' שנתן לראשון, והגוף נתן לשני
  35. ירשו מאביהן או לקחו במעות ירושת אביהן
  36. כל זמן שלא חלקו
  37. אחד מן האחין בלא דעת חבירו
  38. רואין אם אין האחין מקפידין זה על זה, ויכול לאכלו בלא רשותם, כגון שיש אתרוגים הרבה בתפוסת הבית, או שימצאו הרבה אתרוגים בעיר, או שכבר יצאו ואין צריכין לו עוד
  39. דקרינא ביה 'לכם', שהרי כולו שלו הוא
  40. דכתיב (ויקרא כג) 'ולקחתם לכם' – משלכם: שיהא כולו שלו ולא שמקצתו שלו; דאף על גב דדרשינן בשחיטת חולין בפרק 'ראשית הגז' (דף קלה קלו.) 'בגדיכם' 'עריסותיכם' 'תרומותיכם' - לרבות טלית של שותפין ועיסת השותפין ותבואת השותפין שחייבין בציצית ובחלה ובתרומה - הוא הדין נמי אי הוה כתיב הכא 'פרי עץ הדרכם' - אפילו של שותפות; אבל כיון דכתיב 'לכם' - צריך שיהא כולו שלו; והאי דלא כתיב 'ולקחת לך' היינו למדרש מיניה שתהא לקיחה לכל אחד ואחד, כדדרשינן במסכת סוכה (דף מא:) ובתורת כהנים; ומנהג שלנו שנהגו לברך כל הקהל באתרוג אחד - דעתנו מסכמת לתת כל אחד במתנה את חלקו לחבירו, כדאמרינן גבי רבן גמליאל ורבי יהושע במסכת סוכה (שם), ואף על גב דלא פריש - כמאן דפריש דמי, דלא גרע ממתנה על מנת להחזיר, דלהכי מיהא דעת כל הקהל שוה: שינתן לכל אחד עד שיברך עליו ואחר כך יחזיר; והני מילי ביו"ט ראשון, אבל ביו"ט שני אמרינן: מתוך שיוצא בשאול - יוצא בגזול
  41. ומה שכתוב בספרים
  42. גירסת הרשב"ם: 'ודוקא אתרוג אבל פריש ורמון לא'
  43. אריכות פירוש של שוטים הוא, ואינו מן הגמרא; כן נראה בעיני, וכשר
  44. איגלאי מילתא למפרע דהויא מתנה מעיקרא, שהרי קיים עתה תנאי: שהמתנה היתה תלויה בתנאי ונתקיים
  45. אלא מכרו או אכלו
  46. דאיגלאי מילתא דלא הויא מתנה; ואע"ג דלגבי גיטין קיימא לן כרבי מאיר דבעי תנאי כפול, כדאמר בפרק 'מי שאחזו' (גיטין דף עה:): אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע כו' - הני מילי לענין גיטין וקדושין הוא דבעינן תנאי כפול לכתחלה לרווחא דמילתא, דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן; מיהא לגבי דיני ממונות - לא בעינן תנאי כפול אלא גלויי דעתא בעלמא, וכיון דאמר 'על מנת שתחזירהו לי', ואף על גב דלא כפליה למימר 'ואם לא תחזירהו לא תהא מתנה' - אפילו הכי לא הוי מתנה אלא אם כן נתקיים התנאי: דהא אפילו היכא דלא פירש כלום ואיכא למיתלי באומדן דעתא - אזלינן בתר אומדן דעתא [בפירקין לעיל גבי דינים הרבה, כגון הכותב נכסיו לאשתו (דף קלא:), ולקמן בפרק 'מי שמת' (דף קמח:) גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, וגבי מי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו, דאמר בפרק 'מי שמת' (לקמן דף קמו:) דלא הויא מתנה
  47. דרב ביבי, ואחריו יחזור לה וליורשיה
  48. כרבן שמעון, דאמר 'אין לשני אלא מה ששייר ראשון'; ואף על גב דרבן שמעון לכתחלה אסר - הני מילי כשאמר לו נותן 'אחריך לפלוני', דבעינן שישתייר לאותו פלוני אחריו קצת, אבל הך איתתא - כיון דיהבה ליה לגמרי כל ימי חייו ולא פירשה לו לתת אחריו לאדם אחר אלא לעצמו - לקורת רוחו של רב ביבי נתכוונה, ואפילו ליתנו לכתחלה לכל מי שירצה, והאי דאקני לבנו קטן - היינו כדי שלא תוכל האשה לחזור ולקנות ממנו; אי נמי לפי שסמוך על שלחנו ויאכל רב ביבי הפירות תחת מזונות בנו; ונראה בעיני דלא גרס 'לבנו קטן' אלא 'לבנו' גרידא, וכן כתב בפירושי רבנו חננאל, ואגב שיטפא דכתב הכי בגמרא בשאר מקומות - כתבו נמי אף בכאן
  49. 'ממולאי' כדאמר בראש השנה (דף יח ע"ש): רבא ואביי - מדבית עלי קאתו, ועל שם מקומן נקראו 'בני עלי ממולאי', כדאמר בבראשית רבה בתחלת פרשה נ"ט: ואברהם זקן עטרת תפארת שיבה וגו'; רבי מאיר אזל לממלא, ראה אותם שחורי ראש, אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה 'וכל מרבית ביתך ימותו אנשים'? אמרו: רבי! התפלל עלינו! אמר להם: לכו וטיפלו לצדקה ואתם זוכין לזקנה כו'; והכי נמי אמר בראש השנה (שם): אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה: בזבח ומנחה הוא דאין מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמ"ח
  50. דברים כרותים שאין בהם ממש, לשון 'ימל קצירו' (איוב יח); אי נמי כגון מוליא במוליא – ב'חזקת הבתים' (לעיל דף נד.): גבשושיות, כלומר: דברים בעלי מומין; ועל שם מקומם מגדפם, כדכתיב: בתי אכזיב לאכזב ועקרון תעקר (מיכה א)
  51. דמה שמכר ראשון הוי מכור
  52. אלא כשאמר "נכסי לך ואחריך לאחר"
  53. אבל כשאמר "ואחריך לעצמי" כי הך איתתא, דלא אקניתיה לך אלא לימי חייך, ורוצה היא שאחריך יחזור לה
  54. אפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה דלא אקנייה לך אלא פירות, ומאי דאקנית לברך לא אהני מידי, אלא לפירות כל ימי חייך
  55. אחר הזמן
  56. כלומר: הרי זה מוקדש, שהרי מוחזר הוא ונתקיים התנאי: דאיגלאי מילתא דהויא מתנה למפרע; ונראה בעיני דאם מת בתוך הזמן - דפטור מלשלם, דלא הוה שואל להתחייב באונסין, ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה, אלא מקבל מתנה הוא, ולא נתחייב אלא בפשיעה
  57. נראה בעיני דמקמי הא עובדא דרב ביבי גרס לה, דדמיא להך דאמר רבא "אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי" "שור זה נתון לך במתנה עד זמן פלוני לעשות בו מלאכתך"
  58. "על מנת שתחזירהו לי" קאמר ליה: שיהא חזרתו לעצמו, אבל כיון שהקדישו - אין זו כי אם חזרה להקדש
  59. ולא גרס 'כל'
  60. "איני חפץ במתנה זו"!; וטעמא מפרש לקמיה
  61. ולא גרסינן 'אלא אחריך נמי תנאי היא', דמשמע דתירוצא דתרצינן לעיל לריש לקיש 'אחריך שאני' - לאו תירוצא הוא, דהא ודאי לריש לקיש מתרצינן 'אחריך שאני', כדמתרצי רב ורבי הושעיא לעיל, דהשתא קיימי כולהו ברייתות כריש לקיש, בין למאן דאמר 'יחזרו ליורשי נותן' בין למאן דאמר 'יחזרו ליורשי ראשון' - כולהו סבירא להו דקנין פירות דעלמא לאו כקנין הגוף דמי; דאפילו הך דקתני 'יחזרו ליורשי ראשון' - היינו משום דאחריך שאני; אלא לרבי יוחנן הוא דמתרצינן הכי 'תנאי היא', כלומר: איכא תנאי דפליגי בקנין פירות דראשון אי כקנין הגוף דמי או לא, ואנא [רבי יוחנן] סבירא לי כמאן דאמר כקנין הגוף דמי
  62. אחר שימות הראשון, דקנין פירות דראשון לאו כקנין הגוף דמי, ו'אחריך' שאני לא אמרינן אליבא דרבי
  63. ואם לא שייר כלום - לא יטול השני כלום, דקנין פירות דראשון כקנין הגוף דמי לרבי יוחנן; ולריש לקיש טעמא משום ד'אחריך' שאני
  64. דרבי סבירא ליה לאו כקנין הגוף דמי; והך ברייתא דקתני 'יחזרו ליורשי נותן' - רבי היא; ורבי שמעון [בן גמליאל] סבירא ליה כקנין הגוף דמי; והך דקתני 'יחזרו ליורשי ראשון' - רבי שמעון היא, ואנא [רבי יוחנן] סבירא לי כרבי שמעון; והיינו דפסיק רבי יוחנן כרבי שמעון; ומיהו לריש לקיש לאו בקנין פירות כקנין הגוף דמי פליגי, אלא לכולי עלמא לאו כקנין הגוף דמי, ובהא פליגי: רבי סבר 'אחריך' נמי קנין פירות בעלמא הוא דאית ליה לראשון, והלכך שני מוציא מיד הלקוחות, והיכא דמת שני - יחזרו ליורשי נותן, דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ורבן שמעון בן גמליאל סבר בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, והכא 'אחריך' שאני, וגוף ופירות אקני לראשון, הלכך אין לשני אלא מה ששייר ראשון, והיכא דמת שני - יחזרו ליורשי ראשון; וכן עיקר: דהשתא לא תקשי הלכתא אהלכתא: דהא פסקינן הלכתא כריש לקיש בפרק 'החולץ' דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ובהא ד'אחריך לפלוני' קיימא לן כרבן שמעון דאין לשני אלא מה ששייר ראשון, כדפסקינן הלכתא לקמן, ולא פליג ריש לקיש על ההוא פסק דפסיק רבי יוחנן לקמן; ומדאביי [להלן] נמי איכא למשמע דהכי קיימא לן, דאמר אביי 'איזהו רשע ערום כו'; ולקמן נמי בההיא אתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי אזל איהו אקנייה לבנו קטן כרבן שמעון כו' עד אפילו רבן שמעון לא קאמר כו' - דמהתם נמי שמעינן דהלכתא כרבן שמעון; והלכך בעינן לפרושי דרבן שמעון סבירא ליה כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, והכא היינו טעמא ד'אחריך' שאני, ולא תקשי הלכתא אהלכתא
  65. אורחא דמילתא נקט: שמכר והוציא המעות בהוצאה
  66. קסלקא דעתא השתא: פירות יכול לאכול ולמכור, אבל לא הגוף, ואם מכר - השני מוציא מיד הלקוחות
  67. קמייתא דקאמר רבי 'השני מוציא'
  68. הני מילי היכא דמכר הגוף: שאין לו לראשון אלא פירות
  69. והך ברייתא דקאמר 'יורד ראשון ומוכר' -
  70. הא לכתחלה קאמר רבי שמעון 'אין לו למכור' לכתחלה הגוף, אלא אכילת הפירות, כדי שיתקיים דעתו של נותן, דהא גלי דעתיה דניחא ליה שישתייר קצת לשני אם יתרצה הראשון לשייר אחריו כלום; והכי קתני: יורד ראשון ומוכר ואוכל - מסתמא דברי רבי, שהרי אינו יכול למכור כי אם פירות; רשב"ג אומר אין לו לראשון לירד ולמכור מסתמא, שהרי הכל מכור, ולא נתקיימה דעת הנותן, אלא: אכילת פירות הוא דאית ליה לכתחלה, או למכרן; אבל גופא - דיעבד אִין, לכתחלה לא; והא קמייתא דיעבד אֵין לשני אלא מה ששייר ראשון
  71. גורם לעבור על דברי הנותן
  72. דאהנו מעשיו, והרי הוא חוטא ולא לו [ומיהו המוכר עצמו, דהיינו ראשון - לא מקרי 'רשע' ואף על גב דלכתחלה אסור לעשות כן, דלא חמיר איסוריה, שהרי השליטו הנותן בגוף ופירות לעשות בהן כרצונו
  73. לראשון
  74. דהא קיימא לן כרבי שמעון דאין לשני אלא מה ששייר ראשון; ולא נעשה נחת רוחו של מת שאמר 'אחריך לפלוני', דהוה ניחא ליה אם ישתייר; ומיהו לא אקפיד קפידא גמורה שלא יוכל הראשון למכרן אם ירצה
  75. רבי שמעון אף על גב דאמר 'אין לשני אלא מה ששייר ראשון'
  76. אותו ראשון
  77. כגון דאמר 'מהיום ולאחר מיתה'
  78. והשני מוציא; אי נמי כשהיה שכיב מרע נתנה, דשתי מתנות הללו שוות, כדאמרן לעיל [קלה,ב]: איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע? כו'
  79. ה"ג בהלכות גדולות ובפירוש רבינו חננאל: מאי טעמא? אמר אביי: מתנת שכיב מרע אימת הויא? לאחר מיתה, וכבר קדמו 'אחריך': האי שני דקאמר עליה הנותן 'אחריך לפלוני' קדם לזה שנתנו לו הראשון: דמשעה שהתחיל האי ראשון לטרוף - קנה השני, ד'אחריך' - עם גמר מיתה משמע: דמשעה דאין הראשון צריך לנכסים הללו - זיכהו הנותן לזה השני אחריו מיד; אבל האי מקבל מתנה מראשון - לא קנה עד לאחר גמר מיתה, דסתם אדם הנותן ממונו לאחר מיתתו - אין רוצה להוציא ממונו מכחו עד שתגמר מיתתו; אבל לעיל: דנותן סליק נפשיה מהני נכסים, שהרי נתנו לראשון - חפץ הוא שיזכה השני עם גמר מיתתו של ראשון
  80. דמתנת שכיב מרע לאחר גמר מיתה
  81. אלמא בהדי הדדי קנו, ולאשמועינן אתא דחולקין בשוה
  82. ד'עם גמר מיתה'
  83. דמההיא דלאחר מיתה הדר ביה, דהא ודאי סתם שכיב מרע הנותן לאחרים ממון שלו - אין בדעתו להוציאו מרשותו עד לאחר גמר מיתתו, דאשכחן נמי כהאי גוונא גבי אשתו, כשהוא מגרשה ומתירה לאחרים - דלא גמר להוציאה מכחו עד לאחר גמר מיתתו
  84. כלומר: אם אמות אז יהא גט
  85. לאחר גמר חולי, דהיינו לאחר מיתה
  86. כלומר: ורבן שמעון קאמר דמה שמכר ראשון הכל הוי מכור, ואפילו עבדים והוציאם לחירות
  87. וקפריך:
  88. דכיון דאקני גוף לראשון - מצי למעבד ביה כל מה דבעי
  89. דהמשחרר עבדו - עובר בעשה ד'לעולם בהם תעבודו' (ויקרא כה)
  90. תכריכי המת אסורין בהנאה; ובפרק 'נגמר הדין' (סנהדרין דף מז:) נפקא לן מקראי
  91. אלא על מנת ליהנות בהן בני אדם, דניחא ליה לאיניש דליהנו אינשי מממוניה ולא ילך לאיבוד
  92. כל ימיך
  93. אחר מיתתו(Note: נראה נוח יותר היה לפרש אחרת: 'אחריך' – אחרי שיצאת ידי חובתך באתרוג זה – לפלוני – באותו יום ראשון של חג, שגם הוא יוכל לצאת בו, והוי כמתנה על מנת להחזיר – כן 'מתנה על מנת להעביר'!. שהרי אם אחרי מותו, אם אינו מת בחג הסוכות באותה שנה – אין צורך באתרוג עד לשנה הבאה, ולפחות בדרך כלל – האתרוג ייהיה אז אתרוג היבש, והוא פסול [ש"ע סימן תרמ"ח]. אמנם בשער הציון אות ח כתב בשם בכורי יעקב: "ובעיני ראיתי אתרוג שכבר עבר עליו יותר משנה תמימה מעת שנתלש מן האילן שנשמר משליטת אויר על ידי הסגר בכלי של מתכות והיה מונח במקום קר ולח קצת ועי"ז נשאר לו נויו ולחותו ..." )
  94. לצאת בו וגם לאכלו אם ירצה, דהא לא קאמר 'ואחריו לפלוני'
  95. כלומר: נטלו לצאת בו ובירך עליו
  96. דלרבי לא יצא ראשון, דהא לית ליה בגויה אלא קנין פירות: שהרי אינו יכול למכרו, ולא קרינא ביה 'לכם' ולרבי שמעון ראשון יצא, דהא אי בעי הוה אכיל ליה או מזבין ליה, דהא 'אחריך' קאמר: מה שישתייר אחריך
  97. בפירות דראשון, דודאי פירות אית ליה
  98. דרבי שמעון
  99. שיש לו לראשון
  100. אפילו לריש לקיש, ד'אחריך' שאני
  101. ורבי
  102. ואם מכר את הגוף - לא עשה ולא כלום; אבל בפירות - הכל מודים דאית ליה; הלכך גבי אתרוג נמי: יציאת ידי חובתו ליטלו - היינו פירותיו, דאפילו לרבי יצא
  103. ראשון לרבי
  104. שהרי אין בו פירות אחרות, והגוף אינו יכול למכור ולאכול, ולא ניתן לראשון אלא לקיים בו מצות נטילה, ו'לכם' קרינן ביה, דאין לשני כח בו כל זמן שראוי לזה הראשון לצאת בו, דהא 'אחריך' קאמר; ולא דמי לאתרוג השותפין שאין יוצא בו, כדלקמן, דהתם כולהו מיהא הוו שותפין ביחד; אבל הכא - אינו משועבד לשני כלל כל ימי חיי הראשון
  105. דלרבי צריך לשלם דמי אתרוג לשני, ולרבן שמעון אין לשני אלא מה ששייר ראשון; ולאשמועינן אתא דכי היכי דפליגי בקרקעות - פליגי באתרוג: דלרבי יורד הראשון ומוכרו לצאת בו, דלפירי יהביה ניהליה, והיינו פירותיו, ולרבן שמעון אין לו לכתחלה אלא 'אכילת פירות' דהיינו לצאת בו, ואם מכר – מכור; ומשום דסלקא דעתא אמינא מכור דאפילו רבי מודה דלגופו יהביה לראשון, דהא ליכא פירות - קא משמע לן דליטלו ולצאת בו היינו 'פירות' שנתן לראשון, והגוף נתן לשני
  106. ירשו מאביהן או לקחו במעות ירושת אביהן
  107. כל זמן שלא חלקו
  108. אחד מן האחין בלא דעת חבירו
  109. רואין אם אין האחין מקפידין זה על זה, ויכול לאכלו בלא רשותם, כגון שיש אתרוגים הרבה בתפוסת הבית, או שימצאו הרבה אתרוגים בעיר, או שכבר יצאו ואין צריכין לו עוד
  110. דקרינא ביה 'לכם', שהרי כולו שלו הוא
  111. דכתיב (ויקרא כג) 'ולקחתם לכם' – משלכם: שיהא כולו שלו ולא שמקצתו שלו; דאף על גב דדרשינן בשחיטת חולין בפרק 'ראשית הגז' (דף קלה קלו.) 'בגדיכם' 'עריסותיכם' 'תרומותיכם' - לרבות טלית של שותפין ועיסת השותפין ותבואת השותפין שחייבין בציצית ובחלה ובתרומה - הוא הדין נמי אי הוה כתיב הכא 'פרי עץ הדרכם' - אפילו של שותפות; אבל כיון דכתיב 'לכם' - צריך שיהא כולו שלו; והאי דלא כתיב 'ולקחת לך' היינו למדרש מיניה שתהא לקיחה לכל אחד ואחד, כדדרשינן במסכת סוכה (דף מא:) ובתורת כהנים; ומנהג שלנו שנהגו לברך כל הקהל באתרוג אחד - דעתנו מסכמת לתת כל אחד במתנה את חלקו לחבירו, כדאמרינן גבי רבן גמליאל ורבי יהושע במסכת סוכה (שם), ואף על גב דלא פריש - כמאן דפריש דמי, דלא גרע ממתנה על מנת להחזיר, דלהכי מיהא דעת כל הקהל שוה: שינתן לכל אחד עד שיברך עליו ואחר כך יחזיר; והני מילי ביו"ט ראשון, אבל ביו"ט שני אמרינן: מתוך שיוצא בשאול - יוצא בגזול
  112. ומה שכתוב בספרים
  113. גירסת הרשב"ם: 'ודוקא אתרוג אבל פריש ורמון לא'
  114. אריכות פירוש של שוטים הוא, ואינו מן הגמרא; כן נראה בעיני, וכשר
  115. איגלאי מילתא למפרע דהויא מתנה מעיקרא, שהרי קיים עתה תנאי: שהמתנה היתה תלויה בתנאי ונתקיים
  116. אלא מכרו או אכלו
  117. דאיגלאי מילתא דלא הויא מתנה; ואע"ג דלגבי גיטין קיימא לן כרבי מאיר דבעי תנאי כפול, כדאמר בפרק 'מי שאחזו' (גיטין דף עה:): אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע כו' - הני מילי לענין גיטין וקדושין הוא דבעינן תנאי כפול לכתחלה לרווחא דמילתא, דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן; מיהא לגבי דיני ממונות - לא בעינן תנאי כפול אלא גלויי דעתא בעלמא, וכיון דאמר 'על מנת שתחזירהו לי', ואף על גב דלא כפליה למימר 'ואם לא תחזירהו לא תהא מתנה' - אפילו הכי לא הוי מתנה אלא אם כן נתקיים התנאי: דהא אפילו היכא דלא פירש כלום ואיכא למיתלי באומדן דעתא - אזלינן בתר אומדן דעתא [בפירקין לעיל גבי דינים הרבה, כגון הכותב נכסיו לאשתו (דף קלא:), ולקמן בפרק 'מי שמת' (דף קמח:) גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, וגבי מי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו, דאמר בפרק 'מי שמת' (לקמן דף קמו:) דלא הויא מתנה
  118. דרב ביבי, ואחריו יחזור לה וליורשיה
  119. כרבן שמעון, דאמר 'אין לשני אלא מה ששייר ראשון'; ואף על גב דרבן שמעון לכתחלה אסר - הני מילי כשאמר לו נותן 'אחריך לפלוני', דבעינן שישתייר לאותו פלוני אחריו קצת, אבל הך איתתא - כיון דיהבה ליה לגמרי כל ימי חייו ולא פירשה לו לתת אחריו לאדם אחר אלא לעצמו - לקורת רוחו של רב ביבי נתכוונה, ואפילו ליתנו לכתחלה לכל מי שירצה, והאי דאקני לבנו קטן - היינו כדי שלא תוכל האשה לחזור ולקנות ממנו; אי נמי לפי שסמוך על שלחנו ויאכל רב ביבי הפירות תחת מזונות בנו; ונראה בעיני דלא גרס 'לבנו קטן' אלא 'לבנו' גרידא, וכן כתב בפירושי רבנו חננאל, ואגב שיטפא דכתב הכי בגמרא בשאר מקומות - כתבו נמי אף בכאן
  120. 'ממולאי' כדאמר בראש השנה (דף יח ע"ש): רבא ואביי - מדבית עלי קאתו, ועל שם מקומן נקראו 'בני עלי ממולאי', כדאמר בבראשית רבה בתחלת פרשה נ"ט: ואברהם זקן עטרת תפארת שיבה וגו'; רבי מאיר אזל לממלא, ראה אותם שחורי ראש, אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה 'וכל מרבית ביתך ימותו אנשים'? אמרו: רבי! התפלל עלינו! אמר להם: לכו וטיפלו לצדקה ואתם זוכין לזקנה כו'; והכי נמי אמר בראש השנה (שם): אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה: בזבח ומנחה הוא דאין מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמ"ח
  121. דברים כרותים שאין בהם ממש, לשון 'ימל קצירו' (איוב יח); אי נמי כגון מוליא במוליא – ב'חזקת הבתים' (לעיל דף נד.): גבשושיות, כלומר: דברים בעלי מומין; ועל שם מקומם מגדפם, כדכתיב: בתי אכזיב לאכזב ועקרון תעקר (מיכה א)
  122. דמה שמכר ראשון הוי מכור
  123. אלא כשאמר "נכסי לך ואחריך לאחר"
  124. אבל כשאמר "ואחריך לעצמי" כי הך איתתא, דלא אקניתיה לך אלא לימי חייך, ורוצה היא שאחריך יחזור לה
  125. אפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה דלא אקנייה לך אלא פירות, ומאי דאקנית לברך לא אהני מידי, אלא לפירות כל ימי חייך
  126. אחר הזמן
  127. כלומר: הרי זה מוקדש, שהרי מוחזר הוא ונתקיים התנאי: דאיגלאי מילתא דהויא מתנה למפרע; ונראה בעיני דאם מת בתוך הזמן - דפטור מלשלם, דלא הוה שואל להתחייב באונסין, ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה, אלא מקבל מתנה הוא, ולא נתחייב אלא בפשיעה
  128. נראה בעיני דמקמי הא עובדא דרב ביבי גרס לה, דדמיא להך דאמר רבא "אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי" "שור זה נתון לך במתנה עד זמן פלוני לעשות בו מלאכתך"
  129. "על מנת שתחזירהו לי" קאמר ליה: שיהא חזרתו לעצמו, אבל כיון שהקדישו - אין זו כי אם חזרה להקדש
  130. ולא גרס 'כל'
  131. "איני חפץ במתנה זו"!; וטעמא מפרש לקמיה

הדף הבא: דף קל"ח: הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה "אי אפשי בהם"

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית