Fandom

Ventura Daniel Wiki

רציפות היישוב היהודי בירושלים

7,311דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

Vetechezena enenu.jpg

תפילת היהודים בצפיה לשוב לירושלים

רציפות היישוב היהודי בירושלים נשמרה כמעט מאז חורבן בית שני. היא התבססה על האפשרות לשיבת ציון, קיבוץ גלויות ובנינו מחדש של בית המקדש. רק לאחר מלחמת ששת הימים כאשר הריבונות על ירושלים השלמה עברה לידי מדינת ישראל - מדינת העם היהודי - חודש היישוב היהודי, גם בעיר העתיקה במסגרת ירושלים שבין החומות.

התקווה לבניית בית המקדשעריכה

לאחר חרבן בית שני , בשנת 71 לספירה נשארו בירושלים "עוד איזה בתים וחלק אחד בחומה , ואותם הרס אדריאנוס אחרי מרד בר כוכבא[1].

מסופר על רבי עקיבא, שצפה בחורבות ירושלים וסבר אחרת מחבריו. בעוד חבריו הצטערו ובכו בראותם את חורבנה של ירושלים ושממות מקדש ה' - הרי רבי עקיבא ראה בחורבן את התחלת קיום ייעודי הגאולה וכך מסופר במסכת מכות:" פעם אחת היו עולין לירושלים (רבן גמליאל, ר' אלעזר בן עזריה, ר' יהושע, ר' עקיבא), כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו ו"הזר הקרב יומת" [2] ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להן לכך אני מצחק דכתיב :"ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו"[3], וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב :"לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו'" בזכריה כתיב:" עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" [4], עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו.[5].

התקווה לחידוש הישוב היהודי בירושלים לא פסקה מעולם.

יוליאנוס הקיסרעריכה

Robinson Arch2.jpg

מיקום הכתובת - התמונה המקורית היא מהויקישיתוף, צילם :Eman

Hacetovet.jpg

הכתובת

היהודים לא הורשו להיות בירושלים לאחר מרד בר כוכבא. לפי אוסביוס מקיסריה נגזר עונש מוות על היהודים שיבואו לתחומה [1].

אדריאנוס קיסר הרס את שרידי העיר ובנה במקומה עיר אלילית ושינה את שמה ל"אליה קפיטולינה" [6] . ההרס בוצע לפי המסורת בתשעה באב וכך נכתב בתלמוד:"טורנוסרופוס הרשע (שר הצבא של אדריאנוס) חרש את שרידי בית המקדש וסביבתו" ‏‏[7] כך התקיימה הנבואה של מיכה הנביא שכתב: ציון שדה תחרש[8], דהיינו נחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה. לפי מנהג רומא - התקיימו חגיגות חריש בשטח שיועד לבניית העיר החדשה.

יפ אוסביום מקיסריה, במרוצת השנים, היהודים הורשו, אחת, לשנה, לבוא ולבכות על חורבן הבית [1]. .

ההתיישבות היהודית בירושלים חודשה במאה ה-4. יוליאנוס הקיסר הציע לבנות מחדש את בית המקדש 362 בשנת ד"א אכ"ב (362-363) - 293 אחרי חורבן הבית. היה זה הנסיון הרציני ביותר לבניית בית המקדש מחדש. מדיניותו של יוליאנוס הקיסר כלפי היהודים לא הייתה חלק ממדיניותו הדתית הכוללת. יוסף גייגר [9] סבר כי"השקפתו על היהדות ותוכניתו להקים את בית המקדש הייתה פועל יוצא של השקפה כוללנית ושלימה על הבעיות הדתיות והמדיניות של הקיסרות". הוא ראה את "מורשת היהדות" - מחד-גיסא ו"התרבות היוונית" - מאידך גיסא, היו "היכין והבועז" של הדת הנוצרי. כמו כן, הוא יחס חשיבות לחידוש הקרבת הקורבנות בבית המקדש.

קיימות שתי אגרות המעידות על על החלטת הקיסר, בהן נאמר: [10]

  • "על היהודים לחזור למקומם, לבנות את בית המקדש ולהחזיר את תוקף מנהגי אבותיהם (משמע עבודת הקרבנות)"
  • היא מופנית אל "חבר היהודים" ובה הוא מודיע על הקלת נטל המס עליהם, מבקש להתפלל בעד שלום מלכותו לאל עליון... כדי שיוכל לבנות את בית המקדש בעיר הקודש ירושלים בה ישובו לישב יהודים"

המקורות היהודים מאותה תקופה, כמעט ולא מזכירים אירוע זה ולכן קשה לעמוד על יחס היהודים לבשורת הקיסר. מכל מקום, הקיסר מינה את אחד מעוזריו לביצוע התוכנית. לפי מקור נוצרי התקינו כלים מכסף כדי לעבד את האבנים, על מנת לשמור על האיסור להשתמש בברזל בבניה [11]. המקורות הנוצרים גם מוסרים על המוני יהודים שבאו לסייע.

סיומו של דבר, כאשר החלה הבנייה פרצה שריפה "כדורי אש" יצאו מבסיס הבניין, פועלים נשרפו והבנייה הופסקה. התיאורים הנוצרים על אירועי היום מפורטים ומצביעים על שמחה לאיד. יוסף גייגר מציין כי באותם הימים עלה באש מקדש אפולו המפואר באנטיוכיה, כך שייתכן ןהיו שני האירועים הצתה מכוונת מצד הנוצרים, אשר שללו את הקמת בית המקדש.

היו שנלהבו לכך. ביטוי לכך יש אולי בכתובת בכתובת עברית שנמצאה חקוקה על אבני הכותל המערבי, מתחת ל"קשת רובינסון" מאותה תקופה ובה נחרט "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא (תִפְרַחְנָה" [12]

הקיסרית אודוקיה (אשתו של הקיסר הביזנטי תאודוסיוס) (401-460) עלתה לרגל לירושלים בשנת 438 ונשארה בה עד יום מותה. היה לה יחס חיובי לישוב היהודי בעיר מאז ביקורה הראשון. היה זה למורת רוחם של הנזירים הקיצוניים דוגמת בר-צובא מנציבין. היהודים נענו בחיוב לבקשה לבטל את איסור הכניסה לעיר. בעקבות זה פנו מנהיגי היהודים בגליל באגרת לקהילות ישראל במזרח לעלות לירושלים. וכן, בחג של שנת 438 חודש מנהג העלייה לרגל והמוני יהודים הגיעו לעיר. באגרת שנשלחה יש הדים ל"אתחלתא דגאולה": "לעם הגדול והעצום של היהודים מאת הכהנים והראשיים שבגליל, שלום. דעו שהגיע קץ גלות עמנו ובא יום קיבוץ שבטינו, כי הנה מלכי הרומאים ציוו, שעירנו ירושלים תושב לנו. מהרו לבוא לירושלים לחג הסוכות, כי מלכותינו עתידה לקום בירושלים"[13]

הפרסיםעריכה

במאה ה-7, צבאו של כוסרו פרוויז מלך פרס הגיעו לתחום השלטון הביזנטי בסוריה ובארץ-ישראל. בקרב יהודי א"י וסוריה קמה תסיסה ונוצרה הזדמנות לכיבוש ירושלים וחידוש ישובה על ידי היהודים . מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון) בספרו ‏‏[14] כתב כיבאותו זמן הפרסים החלו להתקומם נגד השלטון הביזנטי. אליהם הצטרפו היהודים ובראשם בִּנְיָמִין אִיּשׁ טְבֶרְיָה "גיבור-חיל ורב-אוצרות מעיר טבריה...והוא נשוא-פנים ... לבו עשוי לבלי חת יחזה עתידות עמו לקום לתחיה על משואותיו ולהילחם בעד תחיתו.". הוא פנה אל יהודי התפוצות ובקש כי ישלחו לארץ את הצעירים המוכשרים למלחמה. ירושלים נכבשה אך היושב היהודי בה לא החזיק מעמד והוא מסיים "ונפוצו בני-ישראל אחרי ימי-המלחמה רבים איש לעברו."

לפי עדות אוטיכיוס (Eutychius), בישוף בית גוברין, רוב הלוחמים היהודים, שנלוו על הכובשים הפרסים, היו מאנשי טבריה, הר הגליל, נצרת וסביבתה. אל יהודי הגליל הצטרפו גם יהודי סביבת ירושלים, ואולי גם יהודי דרום הארץ. יהודי א"י, עמדו בצדם של הפרסים, לפני שערי ירושלים.[[יוסף ברסלבי] כתב :" עשרות אלפי הלוחמים עמדו לפני חומות עיר הקודש, שהייתה אסורה עליהם בישיבה כחמש מאות שנים רצופות. וכך הסתערו על מעוז הנצרות, שנואת נפשם" [15] מקור אחר משנה את שמו של הכובש הפרסי ל"כורש" - המסמל רבות לעם היהודי ומונה את מספר החיילים היהודים אשר עזרו לידו ב-24 אלף בתקווה שיוכלו לשבת בעיר[1].

צבי ברס [16] מביא פירוט נוסף של ההתרחשויות. היהודים אכן השתתפו במצור על העיר ובכיבושה וכן פגעו בנוצרים והרסו כנסיות. בנימין איש טבריה מתרץ את הפגיעה בכך ש"הם שונאי אמונתי". גם המקורות הנוצריים מעידים על השנאה ההדדית. היהודים הספיקו לבצע פעולות שיכלו לסמל את חידוש הישוב היהודי בירושלים: הקרבת קורבן, הקמת סוכה בהר הבית, תפילה בשערי הר-הבית ועוד. אך לאחר שנים אחדות, הפרסים שבקשו להשקיט את הרוחות בעיר, גרשו ממנה את היהודים.

בשנת 627 הקיסר הביזנטי הרקליוס השתלט על ארץ ישראל וסוריה. הוא פגש את בנימין בטבריה, שהייתה מרכז הישוב היהודי בארץ. היהודים הצליחו להשיג הסכם הגנה אך הדבר לא עזר לחידוש הישוב היהודי בירושלים, שכן כאשר הקיסר הגיע אליה הושפע מתושבי העיר הנוצרים לא להרשות את שובם והם נצטוו להישאר במרחק 3 מילים מהעיר.

המוסלמיםעריכה

אחרי המוסלמי בקרב הירמוך, בשנת 636 , בחודש נובמבר , הגיע מצביא צבא אל שערי ירושלים. לאחר מצור של ששה חודשים הנוצרים הסכימו להכנע לח'ליף "עומר בן אל-ח'טאב" . תנאי הכניעה נכללו ב"חוזה עומר" בינו לבין ה"פטריארך" של העיר . cתנאי הכניעה aנכללו ב"חוזה עומר" בינו לבין ה"פטריארך" הובטחו שלומם של הנוצרים ושלמות כנסיותיהם , ונאסרה ישיבת יהודים בירושלים לאמור: "שום יהודי לא יגור עמם בירושלים" ‏‏[17] .לפי הדעה המקובלת, לא קוים למעש האיסור על ישיבת היהודים בירושלים או הוסר תוך שלש שנים, כאשר השלימו המוסלמים את כיבוש ארץ ישראל ‏‏[18].

הכובש המוסלמי ביקר בקבר דוד, לאחר שהפטריארך הציג לו את המקום בתור "הר-הבית", ומצא אותו מלא אשפתות "אשר מילאו הנוצרים בשנאתם ליהודים" [1]. אלי שילר [19] מביא את המסורת לפיה היו אלו היהודים שהראו למוסלמים את מקום המקדש לשעבר. "הד לכך במסורת המספרת על יהודי (מומר) כעב אל-אחבר, שהורה לעומר את מקום אבן השתיה."

לאחר שהח'ליף עומר הקים על הר הבית אתמסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע, היהודים שרתו בהר הבית ותפקידם היה "לטאטא בכל יום". מוג'יר א-דין מספר על "שמשים יהודים שהיו פטורים ממס גולגולת, שלתחילה היה מספרם עשרה ואחר כך עלה לעשרים, לנקיון המסגד וטיהורו. כן היו שם קבוצת שמשים יהודים העושים את הזכוכית והמנורות והגביעים והמנורות הגדולים ודברים אחרים ומספקים קש לפתילי המנורות"... וניתנה להם הזכות להתפלל במקום ולהקים בית תפילה ומדרש משלהם, אפשר על-יסוד קדומים שגילו" [20].

קהילה יהודית קטנה הוקמה בעיר ומשכנה היה דרומית להר הבית, שם גם הוקם בית כנסת. ‏‏[21].

קיימת דעה כי החליף סלימאן (אבן עבד אל מלכ), 715-717), בנה בית כנסת על הר-הבית, בו התפללו יהודים, אך נהרס לארח מכן על-ידי אחד החליפים.

קיימת דעה כי החליף סלימאן (אבן עבד אל מלכ), 715-717), בנה בית כנסת על הר-הבית, בו התפללו יהודים, אך נהרס לארח מכן על-ידי אחד החליפים.


בשנת 1071 נכבשה הארץ על-ידי הסלג'וקים, אשר שמו קץ למרכז היהודי בירושלים. מרבית יהודי ירושלים, נפוצו לכל עבר. "הישיבה הראשית", מרכז הגאונות הארצישראלית, עברה לעיר החוף צור, שנשארה בידי השליטים הפאטמיים במצרים.

הצלבניםעריכה

בטרם הגיעו הצלבנים לירושלים הייתה בה קהילה יהודית עם פחות תושבים מאשר ברמלה, אשר הייתה "עיר ואם בישראל", עד הופעת הצלבנים בארץ. אולם חשיבות הקהילה הירושלמית נקבעה הן על-ידי המסורת של עלייה לרגל מן הארץ ומחוצה לארץ והן על-ידי קיומה של "ישיבת גאון יעקב" או "ישיבת ארץ הצבי", אשר החלה לפעול בה בתקופה המוסלמית.

ראש הישיבה הוכתר בתואר גאון, תואר אשר העיד על מעמדו בתור הנציג הרישמי בפני השלטונות בתקופת החליפות [22] לבית עבאס (750-1258). בכתב מינויו הורשה הגאון למנות חזנים, דיינים ושופטים לעדת היהודים הרבניים (לא-הקראים).

[23].

הכיבוש הסלג'וק של ארץ ישראל בשנת 1071 הביאה לכך שקהילת רמלה נחרבה ואף קהילת ירושלים סבלה וגאון הישיבה עם ישיבתו עבר לדמשק.וכך כבר "דור אחד לפני הופעת הצלבנים בארץ ישראל נלקחה מן הישוב היהודי המדולדל אף הנהגתו הרוחנית והפוליטית המסורתית" [24].

קהילת ירושלים השתכנה תחילה, עם הכיבוש המוסלמי, לרגלי מסגד אל-אקצא, אולי בקרבת הארמון לבית אומיה [24] שהתגלו בחפירות ליד הכותל המערבי. הרובע נעזב במרוצת השנים אך לא מו הנמנע כי בית כנסת נשאר שם, אולי בפינה הצפונית-מערבית של הר-הבית - "רחוב יוהשפט" הצלבני - היום בקרבת שער האריות והויה דולורוזה[24] . בהמשך הזמן נוצר עוד רובע יהודי בירושלים ליד מערת צדקיהו, ליד שער שכם, אשר בתקופה הצלבנית נקרא "רובע היהודים" (Juiverie) [25].

בשנת 1099 הגיעו משתתפי "מסע הצלב הראשון" לקרבת ירושלים . היהודים הופקדו להגן על הקטע שבין שער שכם, שער הפרחים ומגדל החסידות (בורג' אל-לקלק) [26]. בהתקפה חזיתית הצליחו הצלבנים לעבור את הפיר-המלאכותי, שעמד בפניהם, וחדרו לעיר. ביום כ"ג תמוז ד"א התנ"ט (25 ביולי) העיר נכבשה ותושביה המוסלמים והיהודים נהרגו ביום השבת כ"ד תמוז. הצלבנים ציינו את עמידת הגבורה של היהודים, אך הדבר לא מנע את מר גורלם.

וכך מתואר מפי כרוניקאי צלבני [27] :" שיכורים מניצחונם, ערכו הצלבנים טבח נורא בתושבי העיר, שכמוהו לא ידעה ירושלים מעודה. גדודי הלוחמים שעטו ברחובות כאחוזי תזזית, דקרו ושחטו בדם קר כל מי שנקרה בדרכם, עד כי סוסי הצלבנים התבוססו בנחלים של דם עד ברכיהם. אורגיית הרצח, האונס והביזה הייתה כה נוראית, עד כי כרוניקאי צלבני מתאר:

"אי-אפשר היה לחזות במספר העצום של הנשחטים מבלי לחוש אימה ולהתחלחל; בכל מקום היו מושלכים חלקי גופות של בני אדם; האדמה הייתה מכוסה בדמם הניגר של ההרוגים. אבל נורא עוד יותר היה להביט במנצחים עצמם, מתבוססים בדם ונוטפי דם מכף רגל ועד ראש, מראה נורא שעורר אימה בקרב כל מי שפגש בהם".

כהמשך לפרעות תתנ"ו, היה גורלם המר של בני הקהילה היהודית. הם התכנסו כולם בצפיפות רבה בבית הכנסת הגדול ונשרפו על ידי הצלבנים בהיותם בחיים. כך באה לקיצה הקהילה הענקית של ירושלים, שישבה ברובע היהודי של התקופה, האזור שנקרא שנים לאחר מכן בשם "הרובע המוסלמי".

הטבח ביהודי ירושלים נמשך שלושה ימים. בסופו, אחדים מהם נלקחו בשבי ונפדו כל-ידי אחיהם באשקלון. עד שנת 1110 הושמדו היהודים והמוסלמים בכל הערים שנכבשו. הצלבנים לא הסכימו לקבל כניעה. רק הישוב היהודי באשקלון, בצור ובגליל המשיך להתקיים.

התחיקה המפורשת אסרה על היהודים והמוסלמים לשבת בעיר. היא הוקלה בשנת 1120 כאשר המוסלמים הורשו להביא מזון לעיר [28] . הנוסע היהודי בנימין מטודלה בשנת 1174 כתב על יהודי העיר:

אחד המקומות החשובים שהוא ביקר בהן היא ירושלים. הוא הגיע לעיר לאחר שהצלבנים רצחו את כל התושבים היהודים ועתה היא נכבשה מחדש על-ידי המוסלמים. על יהודי העיר אנו מותאים את התאורים הבאים [29]

  • על התעסוקה של היהודים - "ויש שם בית צביעות שקונים אותו היהודים בכל שנה מן המלך. שלא יעשה שום אדם צביעה בירושלים, כי אם היהודים לבדם.
  • על קהילה - מאתים יהודים דרים תחת מגדל דוד בפאת המדינה.
  • על מקומות מקודשים - ולפי אותו מקום כותל מערבי והוא אחד מן הכתלים שהיו קודש הקדשים וקוראים אותו שער הרחמים ולשם באים כל היהודים להתפלל לפני הכותל בעזרה [30]

אוצר ישראל מוסיף כי לקהילה רב חסיד ופרוש מאבלי ירושלים בשם ר' אברהם אלקושטנמיטי.

התקופה הערבית השנייה עריכה

בשנת 1187 צלאח א-דין כבש את ירושלים הוא נתן ליהודים זכויות רחבות [1] והישוב היהודי בעיר חודש.

רבי יהודה אלחריזי (1164-1294) כתב בחיבורו "תחכמוני": "מיום לכדוה ישמעלים שכנוה ישראלים...ויער אלוקים את רוח מלך הישמעלים בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמישים ליצירה (1189) ונחה עליו רוח עצה וגבורה...ויתנה ה' בידו. ויצו להעכיר קול בכל עיר, אל כל רב וצעיר, לאמר: דברו אל לב ירושלים, לבוא אליה, כל הרוצה מזרע אפרים, אשר יבוא מאשור וממצרים והנדחים בקצה השמים" [31]

פראוור מציין בספרו כי אלחריזי כתב את דבריו בסגנונו של עזרא הסופר המביא את דברי כורש מלך פרס בראשית ימי בית שני, באומרו "ויער אלוקים את רוח מלך ישמעאל" על משקל "העיר ה' את רוח כורש מלך פרס"" ויצו להעיבר קול בכל עיר" שם,[32] . הכוונה היא לראות בכיבוש בערבי ככיבוש המונחה על-ידי ההשגחה העליונה, בה המצביא המוסלמי קורא לכל היהודים מעירק (אשור) עד מצרים לעלות לארץ ישראל. ובכך להמחיש כי החוק הצלבני אשר אסר ישיבת היהודים בעיר פג תוקפו.

צעדו של צלאח א-דין לא תרמה רבות לחידוש הישוב היהודי, שכן העיר עברה משליט לשליט עד שנת 1260. כל שינוי שלטון לוו בשוד והאוכלוסיה סבלה רבות, כולל אילוץ לעזוב את בתי המגורים. הנותרים נהגו לברוח אל הכפרים הרחוקים ו"עיר הקודש נשארה שוממה מאין יושב" [1].

העלייה מצרפת ומאנגליהעריכה

עם זאת, דור אחד לאחר שחרור העיר, בקר בעיר אלחריזי, בשנת 1216, וכתב על קבוצות עולים שהגיעו לעיר מצרפת, על ציבור יהודי מאשקלון וכן על קהילה של "מערביים" והקהילה היהודית בעיר מונה בזמנו חמישה רבנים .

בשנת ד"א תתקע"א (1211) הגיעו לירושלים יותר משלש מאות רבנים מצרפת ומאנגליה. בינהם ר' שמואל בן שמשון ור' יונתן כבן מלוניל הוא "הכהן הגדול, רבינו יונתן הכהן". הם הורשו להקים בתי כנסיות ובתי מדרשות. כן נעשה להם נס, השנים היו שנות בצורת והנה ירד גשם "ונתקדש שם שמים על-ידם" [33].

העליה מצרפת ומאנגליה הם עדות לתגובה של מאמצי מסעי-הצלב לגיים כוחות באירופה לשחרור ארץ הקודש. הם עוררו אל גלי העליה של יהודי צרפת ואנגליה. העולים היהודים זכו לכתב חתום מ"מלך ירושלים" John of Brienne (1210-1212) חמיו של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (1194-1250) [34] .

בעקבות עלייה זו הגיעו עליות נוספות מאירופה לארץ ישראל. ברם, הישוב היהודי בעיר לא החזיק מעמד, לדעת פראוור, מסיבות כלכליות. אולי גם הריסת ביצורי העיר, תרמה להחלשת הרגשת הבטחון בעיר. בשנת 1244 נכבשה ירושלים על-ידי הממלוכים ממצרים. הם גרשו ממנה את הנוצרים ואת היהודים, אשר ברחו לשכם.

בשנת 1248 היה מסע הצלב השביעי בראשות לואי התשיעי, מלך צרפת. אליו נילווה ר' יעקב ה"שליח מצוה" ששלח רבנו יחיאל מפריז לאסוף נדבות להחזקת הישיבות בצרפת. ר' יעקב הגיע לירושלים , ומלבד תרומת כסף שקבל מיהודי העיר, הביא עימו לצרפת את תוצאות חקירותיו ויקראם בשם "סימני קברים" [35]

בשנת 1260 הצבא של האימפריה המונגולית בראשות הולגו חאן הגיע לארץ ישראל. לפי מקור אחד הוא החריב את ירושלים עד היסוד, תושביה ברחו אל ערים רחוקות והכפרים הרחוקים "ועיר הקודש נשארה שממה מאין יושב" [1]. מקורות אחרים טוענים שהוא כלל לא הגיע לירושלים. לאחר "קרב עין ג'אלוּת" (3 בספטמבר 1260) בסמוך לעין חרוד של ימינו, בו בלמו כוחות ה"ממלוכים" את התפשטות "האימפריה המונגולית" מערבה והחלה שליטתם בארץ ישראל.

הממלוכיםעריכה

ירושלים הייתה תחת שלטון הממלוכים ירושלים , החל משנת 1260 ועד שנת 1516 . כשלוש מאות שנה. יחסם אל היהודים היה טוב והדבר גרם לעלייה מוגברת לארץ ולהתעוררות התקווה לגאולה שלמה.

הרמב"ן בירושליםעריכה

Ezrat nashim.jpg

אחד העמודים העתיקים בית הכנסת הרמב"ן

בשנת 1267 הר' משה בן נחמן ג'רונדי בקר בעיר ויסד מחדש את את הישוב היהודי בה. הוא הגיע לעיר בגיל 72. בבואו הוא מצא בה רק שתי משפחות שעסקו במלאכת הצביעה. היהודים המועטים שיישבו בכפרים אשר בסביבות העיר, היו מתאספים בשבתות ובחגים בבית האחים להתפלל בציבור.

הרמב"ן תיכנן את החייאת ירושלים לפני בואו, מתוך מודעות למצב הקודר בארץ ישראל. זמן קצר לפני שיצא לדרכו, הוא מסר דרשה על קדושת הארץ ועל חשיבות הצדקה. יתכן שהוא התכוון להכין את קהילתו למאמצי תמיכה להקמת מוסדות דת בארץ ישראל[36]

על המצב בארץ ובירושלים הוא כתב לבנו :"ומה אגיד לך בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרֵב יותר מחברו, [37]...

הוא מזכיר את שרידי באגרות ששלח. וכך הוא כתב:" ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה". לונץ כתב בסוף המאה ה-19 כך ... ועד היום רואים בו את העמודים והכיפה שהרמב"ן מזכיר במכתבו.[38] בית הכנסת עבר למקומו החדש בעיר העתיקה רק בשנת 1270, אחרי מותו של הרמב"ן.


הוא החל לשקם את הקהילה. לפי אחת הסברות הוא בנה תחילה את בית כנסת מחוץ לעיר, בהר ציון, החזיר את ספרי התורה משכם והקים ישיבה בעיר אליה הגיעו תלמידים מהארץ ומהארצות השכנות.


קיימת סברה כי הישוב היהודי היה באותו זמן בהר ציון

התיישבות האחריםעריכה

בראשית המאה ה-14 כתב רבי יצחק צרפתי[39] שהתיישב בארץ "על יתרון מלכות ישמעאל". הוא קורא ליהודים לעלות לארץ ולעזוב "ארץ העמים, ארץ ציה וצלמות ולבוא לירושלים ארץ החיים אדמת קודש...ועתה אל תתעצלו ואל תתרשלו שובה ישראל, קומה למנוחותיך... ושורש יעקב יציף ויפרח ובאו האובדים בארץ אשכנז והנדחים בארץ צרפת להשתחוות בהר הקודש בירושלים". מספרם של היהודים בעיר גדל , נבנו עוד בתי כנסת והם התיישבו ברחוב מיוחד ‏‏[40] , ראשיתו של הרובע.

אשתורי הפרחי (1280-1355) הגיע לירושלים בשנת 1317 [41]. היה ממגורשי צרפת, היה בה כשנתיים ובה החל לחבר את ספרו כפתור ופרח מכיל התדיינות במצוות התלויות בארץ, תיאור הארץ, אנשיה, צמחיה, גבולותיה ומטבעותיה. הוא מזכיר לשבח את העד הירושלמית ומציין כי ברו אליה רבים מהסביבה. בראש העדה היה ר' ברוך ועימו רבנים נוספים.

בשנת 1333 עלה לירושלים ר' יצחק ב"ר יוסף חילו מהעיר לארידה שבארגון, ספרד. הוא שלח מכתב לאביו בשבח העיר.

בסוף המאה ה-14 עלה לשלטון באימפריה הממלוכית הסולטן הממלוכי הראשון בשושלת הבורג'ית ברקוק (1389-1390-1389-1390). הוא שלח מושל חדש לירושלים, שיסד סדרים חדשים והקל מאוד במיסים על הנוצרים ועל היהודים. בנו פארג' היה עויין לנוצרים עד שנשארו בעיר רק שני הגמונים צרפתיים וארמנים אחדים. לעומת זאת, הוא נטה חסד ליהודים. הרב אליהו מפרארה בקר בעיר בשנת 1437 והוא כתב לבני-משפחתו באיטליה:"שהיהודים בירושלים חיים בשלווה, עוסקים בכל ענפי המלאכה, כולל חציבת אבנים. הנשים עוסקות באריגה. ומצבם החומרי והמוסרי טוב". ראשי הקהל דרשו ממנו ללמד אותם והוא מספר כי לימד שלוש פעמים ביום גמרא עם תוספות ומפסקי הרמב"ם. בתמורה "ויקצו לו שכר הגון" ‏‏[42].

רבי עובדיה מברטנורהעריכה

Scovadya-mibartenura003.jpg

מצבת קבורתו בנחל קדרון

באמצע המאה ה-14 עלה לשלטון אל-מלכ אל-אשרף סייף א-דין ברסבאי. ר' עובדיה מברטנורה סיפר באגרתו כי הוא קבע מס קבוע על הקהילה, ארבע מאות דוקט, מבלי להתחשב בשינויים בגודלה של הקהילה - וכל חברי הקהילה היו ערבים זה בזה לביצוע התשלום הכולל. הדבר גרם למחלוקת בקהילה. אחד מחברי הקהילה, אשר הטילו עליו מס-כבד המיר את דתו. אימו שבקשה נקם, הקדישה את ביתה, שהיה בשכנות לבית כנסת למסגד. המוסלמים דרשו להרחיק את היהודים ואת בית הכנסת מסביבת המסגד, כמקובל. בטרם נחרץ הדין, התנפלו על היהודים והרסו את בית הכנסת ואת רכושם. ברטנורה מציין כי "לולי ה' שנתן אותם לרחמים, לפני המלך והשרים, כמעט אבדה תקוותם לבנות את הבית מלתחילה". הוא גם מבקר את זקני הקהילה שהטילו מיסים כבדים על החדשים שבאו לעיר ועל העשירים, כך שהם ברלו מהעיר והנטל נפל על דלת העם. התוצאה הייתה שנאלצו למכור ספרי תורה "שעלו למספר שלוש מאות" וכן שלחו שליחים לגולה לאסוף כספים לבניית השכונה מחדש.

בשנת 1487 היהודים ישבו בהר ציון היה להם בתי תפילה רבים וברטנורה מציין כי הם, כמו המוסלמים "שומרי מצוה ויראי חטא". בגלל אמונתם ניתן היה לחיות עימם. בינתיים השלטונות הקלו את המס על היהודים ובמקום מס-כולל נקבע מס על בעלי היכולת. בעיר היו 70 משפחות מתוך אוכלוסיה של 4,000 נפש.

רבי עובדיה מברטנורא הגיע לירושלים בשנת 1488 . בירושלים הוא הקים ישיבה, בה למדו מגורשי ספרד שהגיעו לעיר. התמיכה לקיומה בה מיהודי עשיר ממצרים - ר' יצחק בן נתן שולאל הנגיד. הקים בעיר מחדש את חברה קדישא ואף עסק אישית בקבורה.

ברטנורה תאר כך את המצב בעיר:"ומן היהודים לא נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם... והם מקרבים עתה כל הבא לשבת בארץ ומכבדים ומנשאים אותם... כי הזקנים עיניהם פקוחות ויחלו... שימותו הגרים הבאים לארץ למען יירשום כי אומרים שהם גזברים על ההקדש וממון הנכרים שאין להם יורשים נכסיהם להקדש." הוא שם לב לתופעה כי :"אלמנות רבות, זקנות וגלמודות... שבע נשים כנגד איש אחד." אך יחד עם זאת התפעל ממנה:"ירושלים עם כל חרבותיה ושוממותיה יש בה ארבעה שווקים ארוכים, יפים מאוד, לא ראיתי כמוהם."

רבי עובדיה מברטנורא (ברטינורו - שם העיר ממנה בא שמו) נקבר בהר הזיתים ומקום קבורתו ידוע על היום.

אחרי גירוש ספרדעריכה

גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 הביא לתמורה גדולה בעדה היהודית בירושלים. רבים מהם הגיעו לעיר הקודש. בשנת 1495 נימנו בעיר 200 משפחות. בראש הקהילה היה ר' עובדיה מברטנורה והנגיד ר' יצחק שולל. הם תיקנו תקנות אשר הסירו את התקלות שהיו בקהילה בעבר. בשנת 1522 תייר איטלקי מנה 300משפחות בעיר, בינהם 15 משפחות של אשכנזים. בין הספרדים היו מסתערבים - ילידי ארץ ישראל שהערבית היא שפתם העיקרית . כולם התפללו בבת כנסת אחד והיו להם 60 ספרי תורה. מנהג התפילה היה כמנהג ספרד ‏‏[43]. במרוצת השנים המגורשים שהגיעו מספרד לעיר לא מצאו פרנסה וחלקם נטשו אותה.

בשנת 1517 החל שלטון האימפריה העות'מאנית על העיר. המימשל גילה גישה חיובית כלפי היהודים ככלל ויהדות ספרד בפרט. המיסים המיוחדים עליהם בוטלו והיהודים נדרשו לשלם מיסים כמו שאר נתיני האימפריה.

בשנת 1523 שלמה מולכו הגיע לירושלים ועורר התלהבות. רבי לוי בן חביב (1480 - 1541), המכונה גם בשם הרלב"ח או מהרלב"ח, קבל את התנהגות יהודי העיר וטען כי אם היה בעיר, כאשר הגיע מולכו, היה מונע מהציבור להאמין בו. בשנת 1526 הייתה מגיפה בעיר ויהודי העיר עברו לגור בכפרי הסביבה ולא נשאר בה אפילו מניין. הרלב"ח ניסה לשכנע אותם לשוב לעיר, אך הצליח להשיב את העניים בלבד. הוא הגיע למסקנה שלא ניתן לחדש את הישוב בעיר ועזב לדמשק. סיכומו היה :"ובעוונותינו נתקיים בנו והארץ תעזב מהם".

בשנת 1553 חזר לעיר רבי דוד בן שלמה אבן זמרא - הרדב"ז - (1479-1573) ‏‏[44], אשר היה בה כבר בשנת 1517. הוא הסכים להיות ל"מורה הוראה" בלי שכר בתנאי שאם יגרם לו הפסד בשל הרבנות הוא יזכה לפיצוי מכספי הנדבות. כאשר דן את אחד התושבים, הוא התלונן בפני השלטונות, אשר קנסו את הרדב"ז על כך ששפט ללא רשותם. אחריו הגיע לעיר ר' מנחם די לוגזאנו, יליד קושטא. לאור המצב הכלכלי של כוללי העיר יצא למסע איסוף נדבות ברחבי האימפריה העות'מאנית.

בשנת 1577, בימי הרב בצלאל אשכנזי ממצרים, הגיעה קבוצה גדולה של יהודים מצפת. הם ברחו מפאת הפרעות של הדרוזים . בינהם היה ראש המקובלים הרב חיים ויטאל (1543-1620). הוא נאלץ לברוח מירושלים למצרים כאשר מושל העיר, אשר הכיר בו כ"איש מופת" , דרש ממנו לגלות את מקור מי-הגיחון, שסתם חזקיהו. המלך, עקב מעשיהו, נקם ביהודים וסגר את בית הכנסת היחידי שהיה [45].

בשנת 1600 הגיע לירושלים ר' אברהם יצחקי למשפחת לניאדו מארם צובה. הוא היה הראשון שזכה בתור ריש מתא - דהיינו:"ראש העיר". ימיו הוא ימים טובים לקהילה היהודית. הגיעו לירושלים יהודים מחו"ח שקנו בתים וחצרות. בינהם היו עשירים, אשר היו מוכנים להלוות כסף, בשעת דחק, עד אשר יגיעו כספי תרומות מחו"ל. בשנת 1610 פרצה שוב מגיפה בעיר ורוב תושביה ברחו לכפרים.

התיישבות האשכנזיםעריכה

המאה ה-17 עמדה בסימן הגידול באוכלוסיה האשכנזית בעיר. אחד מבני הדור כתב:"נתיישבה עיר ה' מבני עמינו יותר ממה שהיתה מיום גלות ישראל מעל אדמתו ורבים קנו בתים ושדות ובנו חרבות"[46]. מספר האשכנזים גדל מיום ליום עד אשר עלה בידם לבנות הית כנסת משלהם.

בשנת 1662 מונה לראש העדה רבי ישעיה הורוויץ הקדוש (1558-1630), "השל"ה". בתקופתו גדלה העיר במהירות בשל עלייה מסיבית של יהודים מכל התפוצות. באחד מאיגרותיו כתב : "כי תהילה לאל נעשה צר המקום בירושלים". תקופה זו של התעוררות יהודית בירושלים הייתה קצרה. מושל חדש שבא לעיר מחמד בן פרוך הגיע לעיר ביום השבת כ"ו טבת שפ"ה (1625) עם שלוש מאות אנשי חייל. הוא החליט לדרוש מיסים נוספים מתושבי העיר. אסר את הרבנים וגדול העדה ודרש תשלום גבוה תמורת שחרורם. לא עלה בידם לעמוד בתשלום והם ברחו לצפת. יהודי קושטא ניסו לבטל את החוב שהגיע לידי 75,000 גרוש. עליו אמרו :"בימיו נתגבש כל הרע והמגוּנה שבשלטון התוּ‏‏רכי: עריצוּ‏ת השליטים הגבוֹ‏הים, חַ‏מדנוּ‏ת הפקידים, תוהו-ובוהו באדמיסטרציה, חוּלשת השלטון המרכזי, הפקרתו הגמורה של האזרח ולא כל שכן העוֹ‏‏לה הבא ממדינה זרה". ואכן המושל החדש נצטווה לעזוב את העיר.

הדוחק והמחסור בעיר היה רב ובשנת 1644 נשלח ר' גד לפרס לאסוף נדבות. בנוסף לכספים הוא הביא עימו בשורות מ"בני משה" מעבר לסמבטיון. בשנת 1646 נשלח שליח לאירופה עם הבשורה החדשה לאותה מטרה. גם שבתי צבי הגיע לירושלים . הוא נשלח כשד"ר למצרים, אך הכסף שאסף נשאר ברשותו. עליו אמרו ליצני הדור : "יצא שליח - חזר משיח". בשנת 1679, נבחר הרב ר' משה ב"ר יונתן גאלאנטי. הוא קבל על עצמו לצאת לחו"ל. הוא הצליח להעמיד את העדה "על בסיס נבון וקיים". רבנים נהרו לעיר ומספרם הגיע ל-87. המסחר בין ירושלים לבין צפת גדל ועסקים של האשכנזים הצליחו.

בשנת תש"א (1701) הגיע מפולין לירושלים ר' יהודה החסיד, אשר עלה לירושלים עם קבוצה של 300 עולים בהנהגתו. הוא רכש חצר הסמוכה לבית הכנסת הרמב"ן העתיק והחל בבניית בית כנסת לקהילה האשכנזית בעיר הוא בית הכנסת החורבה. החסיד נפטר לאחר 3 ימים. חלק מהקבוצה חזר לאירופה, חלק המירו דתם והשאר מכרו את חפציהם והמשיכו לדור בעוני. הם לוו כסף מהמוסלמים, אשר נשו בהם ומנעו את המשך בניית בית הכנסת. לכן הוא כונה בשם "החורבה". מאז תשעים שנה לא יכלו האשכנזים לגור בירושלים אלה אם יתחפשו לספרדים [47].

אסונות נוספים פקדו את תושבי ירושלים. מוסלמי אחד הרג את חברו לאחר ששתה יין שקנה מיהודי. התוצאה היתה שכל מוכרי הייו הושמו במאסר. הפחה צפה מארמונו כי היהודים צופים על פני הר הבית, הוא ציווה לגרש אותם מבתים אלה.

בשנת 1745 מונה הרב ניסים חיים משה מזרחי לרב הכולל. הוא שכנע את הגביר יעקב פיריירא לספק את צרכי העיר ובנה על שמו בית מדרש סשם "בית יעקב". הוא נקרא לראשונה בתואר הראשון לציון, אשר ניתן לראש הרבנים [48]. הרב הכולל אחריו היה אשכנזי, ר' יצחק הכוהן ממשפחת רפפורט. היה יליד ירושלים וחזר אליה לאחר שהיה רב באיזמיר 40 שנה.

התגשמות הרציפותעריכה

Map jerusalem 1900.jpg

מפת ירושלים בסוף המאה ה-19

המאה ה-19 הביאה את הישוב היהודי בירושלים לידי ביסוסו וכך התגשם תחילת חזונו של רבי עקיבא לבניה מחדש של ירושלים. עם זאת, השלמתו, עם הקמת בית המקדש נשאר עוד חזון.

בתחילת המאה מנתה הקהילה היהודית 1,000 נפש, בסופה כבר כבר 28,218 נפש - 68% מתושבי העיר העתיקה והחדשה. בשנת 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה הגיע מספר יהודי העיר ל-45,000, כאשר הרוב נשמר בעיר. שנות המלחמה היו שנות משבר ליהודי העיר: חלקם נטשו אותה וחלקם מתו ממחלות ומרעב. מספרם במפקד שנעשה על-ידי ממלת המנדט הבריטי בשנת 1922 היה 33,971 נפש - 54% מהתושבים. ערב מלחמת העצמאות, שנת 1945 95,000 נפש - 62% [49].

שינוי המגמה החל לאחר כיבוש המצרי של ירושלים בשנת 1840. בעקבות הקפיטולציות שהונהגו נחקקו תקנות בדבר שוויון לנתינים לא מוסלמים והענקת מעמד מיוחד לקונסולים. מעמדם הבטחוני של היהודים הובטח. בעקבות התנאים באירופה: מחד, רדיפות ופרעות ביהודים ומאידך, המגמות הלאומיות, גברו גלי העלייה לארץ ישראל. חידוש ההתיישבות היהודית בארץ תרם לביסוס הכלכלי ומצבם של היהודים בכלל השתפר. הכיבוש הבריטי בשנת 1918 הביא לכך שירושלים תזכה למעמד המכובד של בירת המדינה. בנ נבנו מוסדות השלטון. עם התנטעה הציונית הקימה בעיר את המוסדות הלאומיים ושכונות חדשות כמו בית הכרם ורחביה.

ירושלים הוכרזה כבירת מדינת ישראל ב-5 בדצמבר 1949. בכ"ח אייר תשכ"ז (7 ביוני 1967)) שוחררה ההעיר העתיקה - "ירושלים שבין החומות". עוד באותו החודש החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על ירושלים המורחבת. לקראת יום השנה למלחמת ששת הימים, ביום י"ד באייר תשכ"ח – 1968, קבעה הכנסת את התאריך כ"ח באייר כיום ירושלים – יום שנועד לציין את איחודה מחדש של העיר ואת הקשר ההיסטורי המיוחד של עם ישראל לירושלים לאורך כל הדורות. [50]

הערות שוליים עריכה

  1. 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 אוצר ישראל ערך ירושלים
  2. ספר במדבר א, נ"א
  3. מיכה ג', יב
  4. זכריה ח, ד
  5. כ"ד, א"-ב
  6. כך גם שינה את שם הפרובינציה (המחוז) שכבש מ"יהודה" ל"פלשתינה"
  7. ‏תלמוד בבלי, מסכת תענית, כ"ט, א'‏
  8. מיכה ג,יב
  9. במאמרו התפשטות הנצרות בארץ ישראל - מראשיתה עד ימי יוליאנוס (בתוך) המחברים: צבי ברס, שמואל ספראי, יורם צפריר ומנחם שטרן, ארץ ישראל - מחורבן בית שני עד הכיבוש המוסלמי, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ב
  10. המקור: שם, עמ' 213
  11. ספר דברים, כ"ז, ה'
  12. ישעיהו ס"ו, י"ד
  13. מצוטט בביגרפיה של בר-צובא (שונא היהודים) במאמרו של ירון דן ארץ ישראל במאות החמישים והשישית (בתוך) המחברים: צבי ברס, שמואל ספראי, יורם צפריר ומנחם שטרן, שם
  14. דברי חזון
  15. יוסף ברסלבי ,מלחמה והתגוננות של יהודי א"י עד מסעי הצלב
  16. במאמרו הכיבוש הפרסי ושלהי השלטון הביזנטי, (בתוך) המחברים: צבי ברס, שמואל ספראי, יורם צפריר ומנחם שטרן, שם
  17. ‏שמואל ברקוביץ, מלחמת המקומות הקדושים. מכון ירושלים לחקר ישראל- הר-ארצי הוצאה לאור, 2000. ירושלים,עמ' 10 בהערה הוא מוסיף כי גויטיין בספרו הישוב היהודי בא"י מסתייג ממיימנות נוסח זה וטוען שלא היה כלל איסור על התיישבות היהודים בעיר‏
  18. ‏שם‏
  19. הר הבית ואתריו, הוצאת אריאל ירושלים, 1989 עמ' 14
  20. שם
  21. ‏ ""בית המנורות" :ממרד בר כוכבא לא הורשו יהודים לגור בעיר עד לתק’ המוסלמית המוקדמת שאז קיבלו 70 משפחות מטבריה, היתר לשבת ליד החומות .בבית זה נמצאו חריטות רבות של מנורות(שאינן נמצאות בשטח) ,דבר שהוביל למחשבה שזהו ביכנ"ס,כמו"כ נמצאו חריצי מזוזות אם אכן זהו בית כנסת,הריהו הקדום ביותר הנמצא בי-ם עד היום. אהרון הורביץ ירושלים בימי בית שני
  22. בתקופות מסויימות ברחבי החליפות ולא רק בארץ ישראל
  23. יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה קולוניאלית - מוסד ביאליק ירושלים תשל"ו עמ' 262
  24. 24.0 24.1 24.2 שם,עמ '264
  25. לאחר טבח היהודים יושבו בו על-ידי מלכי הצלבנים תושבים סורים-נוצרים
  26. המגדל הצפון-מזרחי של העיר העתיקה
  27. מובא בדף הקשר של ישיבת הר עציון
  28. שם, עמ' 276
  29. במהדורה המכוונת] , עמ' 138 ,כ"ג - כ"ד במקור
  30. הוא מציין שני מקומות תפילה: הכותל המערבי ולפני שער הרחמים - שניהן מקומות שהיו מקובלים לתפילה
  31. א.יערי, מסעי ארץ ישראל, עמ' 67-68
  32. עמ' 295
  33. מובא בספרו של פראוור עמד 302 מםי מקור קדום
  34. אוצר ישראל לפי כרמולי Intineraires
  35. אוצר ישראל לפי כתיב יד בפאריס וכן Intineraires לכרמולי
  36. .איך שיקם הרמב" את ירושלים] - אתר Aish
  37. ירושלים יותר חרבה מן הכל
  38. הרב חיים דוב שעוועל, כתבי רבינו משה בן נחמן , הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"ג
  39. קונטרס גזרות תתנ"ו מוצטט במדריך ירושלים של זאב וילנאי עמ' 13
  40. ‏אוצר ישראל לפי מדריך תיירות בשפה הגרמנית‏
  41. לפי מקור אחר:1313
  42. ‏אוצר ישראל ירושלים עמ' 204‏
  43. ‏לפי "שבחי ירושלים" פרק אלה מסעי‏
  44. ‏על שמו הישוב כרם בן זימרה בגליל‏
  45. אוצר ישראל לפי "מי השילוח" עמ' קס"ב
  46. אוצר ישראל לפי פתיחה ל ס' חרבות ירושלים
  47. אוצר ישראל לפי "מעשה הארץ" דף מ"ח
  48. אוצר ישראל לפי הספר "אדמת קודש", ההקדמה
  49. המקור:זאב וילנאי, מדריך ירושלים
  50. יום ירושלים קיבל תוקף חוקי בשנת תשנ"ח – 1998, באמצעות "חוק יום שחרור ירושלים" ובו נקבע כ"ח באייר כחג לאומי.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית