Fandom

Ventura Daniel Wiki

רש"ר הירש

7,306דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

Rabbi Samson Raphael Hirsch.png
הרב שמשון רפאל הירש חיבר את אחד הפירושים הנפוצים בקרב יהדות גרמניה. הפירוש נחשב למקובל בקרב בני הקהילה עד כדי כך שנהגו לומר שכאשר לומדים תורה עם פירוש, הכוונה עם פירוש הרב שמשון רפאל הירש. זאת לעומת המקובל בשאר תפוצות ישראל שהכוונה ללימוד עם פירוש הייתה לפירוש רש"י. תרומה לכך הייתה העובדה שהוא נכתב בשפה הגרמנית. אך היה לפירוש יתרון נוסף, לעומת הפירוש האחר לתורה של הרב דוד צבי הופמן, שגם הוא היה בשפה הגרמנית, פירושו של הרב שמשון רפאל הירש נחשב לפירוש עממי אשר נלמד על כל שכבות הציבור.

הרב הירש (1808 - 1888) (המכונה בקיצור "רש"ר הירש"), היה מנהיגה החשוב של היהדות הניאו אורתודוקסית בגרמניה ואבי שיטת "תורה עם דרך ארץ".


תורה עם דרך ארץ עריכה

שיטת הרש"ר הירש היתה שאין להגביל את האדם ללימוד תורה בלבד אלא יש ללמוד ולעסוק גם במקצועות אחרים חוליים על טהרת הקודש. שיטה זו התקבלה מאוד ביהדות גרמניה ה"ייקית" - שכה נפצו בה ה"רב דוקטור"ים. הרש"ר הירש נאבק רבות נגד הרפורמות בדת שהחלו להנהיג בגרמניה (בעיקר בברלין). "תורה עם דרך ארץ" היא התמודדות אחת נגד הרפורמים.


פירושו של הרש"ר הירש לתורה עריכה

הרב מרדכי ברויאר במאמרו על הפירוש פורסם במחניים, גיליון 4 (ב') תשנ"ג וגם נמצא בקישור באתר דעת מציג את המיוחד שבפירוש. וכך הוא מתאר את סגולתו:"רש"ר הירש ביקש להבין את פשוטו של המקרא רק כדי לעמוד מתוך כך על משמעותו של המקרא. הפשט היה בעיניו טפל, ואילו המשמעות היתה עיקר. הוא לא ביקש לדעת רק מה כתוב כאן, אלא הוא שאל גם למה הוא כתוב, מה הוא מוסיף לנשמה, כיצד הוא מחנך את האישיות, במה הוא מחשל את האופי ומקרב את האדם אל בוראו. ואלו הם דברים שכל אדם הלומד תורה ומקיים מצוות זקוק להם ומרגיש בחסרונם. וזו היא אפוא הסיבה לכך, שפירוש רש"ר הירש היה פירוש עממי, שנתקבל בהערצה על ידי כל שכבות הציבור - גדולים וקטנים כאחד".

הוא מגדיר את כל פירוש בתור "יפה", כך הוא בעיני הלומד, ודעתו מתיישבת בו - מאליו הוא מכוון לאמיתה של התורה, כפי שהיא יוצאת לו מתוך האות המיוחדת לו בתורה. משום כך פירושי רש"ר הירש אינם ניתנים לא להוכחה ולא לסתירה; אי אפשר לומר עליהם שהם "נכונים" או "לא נכונים", אלא אפשר רק לומר שהם "יפים"; כי הם מבטאים אותה משמעות של התורה, המתאימה לשורש נשמתו של הלומד.

המתח הזה שבין הפירוש "הנכון", המשכנע את השכל, ובין המשמעות "היפה", המושכת את הלב, יודגם במקרא הבא:

"ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם וחם ויפת וחם הוא אבי כנען" (בראשית ט, יח)

פסוק זה פותח את פרשת שכרותו של נח. והואיל ורק שם, חם ויפת היו מעורבים באותו מעשה. לכאורה לא היה כל מקום להזכיר כאן את בנו של חם את כנען. משום כך אומר רש"י, שהמשפט "וחם הוא אבי כנען" איננו אלא הערה פרשנית למה שייאמר בהמשך שחם החוטא היה אביו של כנען שנתקלל.

רש"ר הירש, שביקש את משמעותו של המקרא מחפש את המשמעות של המשפט "וחם הוא אבי כנען". ובמקום הפירוש "הנכון", המכוון לפשוטו של המקרא, אמר פירוש "יפה", הנותן למקרא זה משמעות גדולה. וכך הוא כותב:" לדעתו, רומז לנו הכתוב: עתיד הכנעני להגיע לשיא ההשחתה המוסרית, עד שהארץ תקיאנו מתוכה, וישראל יבואו במקומו. אולם שורש ההשחתה של עמי כנען נעוץ באופיו של חם. שכן כיבוד ומורא של אב ואם הוא היסוד לכל התפתחות האדם. אם הבנים רואים בהוריהם שומרי משמרת של תפקיד אלוהי והם מכבדים את מהותם הרוחנית - כי אז תגדל האנושות כעץ רענן. כנגד זה אם בן מסוגל להתענג על מהותו הגשמית של אביו, כבר נכרת הגזע, ועתיד חדש לא יצמח על יסוד העבר. כל דור מתחיל את לימודיו מחדש, אין הצעירים לומדים מן העבר, אלא דורות מתחלפים עלי אדמות - והעתיד עודנו מהם והלאה. אכן חם שזלזל בכבוד אביו הוא "אבי" ההשחתה המוסרית של כנען."

והוא מסכם: "בפירוש זה כבר הגיע המתח שבין "נכון" ובין "יפה" לשיאו; ואפשר אפילו לומר, שהפירוש היפה איננו נכון. אולם לא תמיד היחס הוא כך; אלא בדרך כלל הפירוש היפה משתלב עם הפירוש הנכון ורק - מוסיף לו משמעות. ולא עוד, אלא יש שרש"ר הירש מתגלה כמי שמוכתר בשני הכתרים האלה כאחד: הוא גילה פירוש מבריק, המכוון לעומק פשוטו של המקרא; ואף על פי כן לא הסתפק בכך, אלא טרח להוסיף לו משמעות, שיש בה כדי להשיב את הנפש".

בפירוש עוסק הרש"ר גם כן פעמים רבות בדקדוק ובהבנת מילים כאשר הוא מחדש בתחום זה רבות, בהקישו מילים דומות והסקת משמעויות חדשות למילים ולשורשים שונים.

"תורה עם דרך ארץ" - שיטתו של רבי שמשון הירש - ליום פטירתועריכה

שיטתו הייתה אבן היסוד של החינוך היהודי המודרני במרכז אירופה במאה ה-19 וכן בבסיס החינוך הממלכתי דתי בשנים שקדמו להקמת המדינה. רבי שמשון הירש חיבר גם פירוש למקרא, שהיה ייחודי במינו וסיפק הסברים אקטואליים לציבור בימיו.

נביא את אחד מהם לפרשת וארא

"אלוקים" - הוא האל הנסתר, הפועל בעולם הנגלה (לפי בראשית א',א'). הוא שהניע את כל אשר אירע עד כה בהסתר. הייאוש, הלעג, העוני והיגון נבעו מהמצב ומהתנאים הטבעיים, אשר ה' הניחם להתפתח. תוצאה הם של שחיתות מצרים ועוצמתה, מחולשת ישראל וחוסר אוניו. אולם מעתה "אני ה'": המהווה חדשות; המגשים רצונו ביקום ללא תלות בתנאים הקיימים, יתרה מזו, בניגוד גמור להם. עם רגע זה יקום עולם חדש בחיק האנושות; עולם שאנו תלוי באותם התנאים אשר קבעו עד הנה את התופעות שבדברי ימי עולם.

פירוש רבי שמשון רפאל הירש לתורה מאת הרב מרדכי ברויאר

מהמבוא: משפירוש רבי שמשון רפאל הירש לתורה היה בזמנו ובתקופתו כעין פירוש רש"י ליהדות גרמניה. אנשים, נשים ובני נוער, שביקשו ללמוד פרשת השבוע, היו מדלגים על כל פירושי התורה - כולל גם פירוש רש"י - ולומדים תורה עם פירושו של רש"ר הירש. פירוש זה היה בעיניהם הפירוש המוסמך היחיד של התורה - בבחינת ה- ratnemmoC, כפי שכינוהו - ואילו שאר כל הפירושים לא היו שקולים כנגדו, ולאמיתו של דבר לא היו קיימים כלל. דבר זה היה מביא לפעמים לידי אבסורד גמור: היו אומרים פירוש בשם רש"ר הירש, אף על פי שאותו פירוש כבר נאמר על ידי הרמב"ן או אפילו על ידי רש"י. כי רק פירוש רש"ר הירש היה ידוע להם - או לפחות רק הוא לבדו היה בחזקת פירוש "אמיתי", שאיננו טעון בדיקה.

תודה לאביעד קורנברג על השיעור בנושא שניתן לבאי "כולל משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים

מהויקיפדיה העבריתעריכה

רש"ר הירש
Rabbi Samson Raphael Hirsch.png
תאריך לידה כ"ד בסיוון ה'תקס"ח
תאריך פטירה כ"ז בטבת ה'תרמ"ט
מקום פעילות גרמניה
השתייכות נאו-אורתודוקסיה
רבותיו הרב יצחק ברנייס, הרב יעקב עטלינגר
חיבוריו אגרות צפון, ספר חורב, פירוש לחמישה חומשי תורה, פירוש לספר תהילים, המצוות כסמלים, יסודות החינוך - שיחות פדגוגיות.

הרב שמשון בן רפאל הירש (רש"ר הירש, בגרמנית: Samson Raphael Hirsch; כ"ד בסיוון ה'תקס"ח, 20 ביוני 1808כ"ז בטבת ה'תרמ"ט, 31 בדצמבר 1888) היה מאבותיה של הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה במאה ה-19. במקביל לעמידתו בראשות המאבק ברפורמים ובפוזיטיבים-היסטוריים ולקריאתו לדתיים השמרניים לפרוש מכלל הציבור היהודי שזנח את שמירת המצוות, דגל בעצמו במודרניזציה ואקולטורציה מקיפות בגדרי שיטתו, "תורה עם דרך ארץ".

ביוגרפיה עריכה

נעוריו ותחילת דרכועריכה

נולד בהמבורג לרפאל הירש וגלה לבית הרץ, אותם תיאר כמשפחה "נאורה ודתית" (erleuchtet religiös). סבו הרב מנחם מנדל פרנקפורטר (1742-1823) היה ראב"ד אלטונה ומתלמידי הרב יהונתן אייבשיץ, שהתפרנס כסוחר. במכתביו הזהיר את ילדיו מספרי המשכילים, למעט נפתלי הרץ וייזל שאת שיטתו החינוכית חיקה בתלמוד תורה שהקים בעיר. בנו רפאל (ששינה את שם משפחתו להירש) היה דתי למדי אך מודרני; בין היתר היה מגולח למשעי, דבר שהיה עוד חריג. דודו של הילד היה משה מנדלסון-פרנקפורטר, מאחרוני משכילי גרמניה, שקרא לעצמו על שם משה מנדלסון. בילדותו למד הירש מפי סבו ואביו, אך הוריו שלחוהו לגימנסיה נוצרית בהנהלת יוהאן גוטפריד גורליט תבנית:גר, בה רכש שליטה בלטינית ובלימודים כלליים. הוא נעדר בסיס מוצק בתלמוד אבל חש אהבה עמוקה לתנ"ך. רק לאחר בר המצווה החל ללמוד גמרא באופן משמעותי.[1]

מורו לתלמוד, ואחת הדמויות שהשפיעו עליו מאוד לצד סבו, היה חכם יצחק ברנייס. הוא הגיע לכהן כרבה של המבורג ב-1821, לאחר ריב ההיכל נגד הרפורמים המקומיים, אחריו עקב הירש בעניין כילד. חכם ברנייס היה משכיל ובקיא בחוכמות חיצוניות, אבל שמרן ואדוק. בשנות נעוריו שילב הירש בין לימודיו בגימנסיה לבין לימודי מקצועות הקודש אצל הרב ברנייס. במקביל שימש עוזר בבית מסחר. בגיל עשרים נסע אל ישיבתו של רבי יעקב עטלינגר, מגדולי התורה של אותה תקופה, ולאחר שנתיים וחצי בלבד של לימודים קיבל ממנו היתר הוראה.

ב-1829 פנה לרכוש השכלה כללית באוניברסיטת בון, שם למד תאולוגיה. אחד מידידיו באוניברסיטה היה אברהם גייגר, לימים מחשובי מנהיגיה של היהדות הרפורמית ואויבו הגדול. הם למדו בחברותא במשך קיץ 1830,[2] ונותרו מיודדים עד שגייגר פרסם ביקורת נוקבת על "אגרות צפון" ב-1836.[3] שהותו שם הייתה קצרה למדי, והוא אף לא סיים את חובותיו האקדמיים.

אולדנבורג ואמדןעריכה

ב-1830, עם פרישת רבה של דוכסות אולדנבורג, נתמנה הרש"ר הירש בהמלצתו למחליפו והוא רק בן 22. ב-5 באוקטובר 1831 התחתן עם הנה (יוהאנה) יידל, בתו של בנקאי שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים.[4]

ביום הכיפורים ת"ר (18 בספטמבר 1839) הורה להשמיט את כל נדרי מ"טעמים שבהלכה"; שנה לאחר מכן הורה להשיבה, ונימק בפני הקהל כי אף ששינוי כזה מותר, עדיף שלא יעשה בידי רב בודד.[5] במהלך שהותו בעיר התפלמס בחריפות עם מנהיגים רפורמים, וכן עם שונאי תנ"ך נוכריים. ואולם מאבקו שם לא צלח; כשעזב ב-1841 מונה ברנרד וכסלר, רפורמי רדיקלי מתומכי שמואל הולדהיים, למחליפו.

במהלך שהותו בעיר חיבר את ספרו "חורב" על הסברת טעמי המצוות ומיונן לסוגיהן. הוא התקשה להוציאו לאור ועל כן הקדים ליצירה הגדולה המיועדת פרסום של חוברת בשם "אגרות צפון". את שתי היצירות כתב בגרמנית. את אגרות צפון פרסם תחת שם העט "בן עוזיאל".

ב-1841 מונה לרבם של שני המחוזות המערביים של ממלכת הנובר, אוריך ואוסנאבריק, ועבר להתגורר באמדן. שם המשיך בפעילותו הפולמוסית נגד הרפורמה תחת הסיסמה "האמת מתקיימת. השקר לא מתקיים", וכן הרבה לעסוק בחינוך ובגמילות חסדים.

ניקולשבורגעריכה

ב-1847 ירש את הרב שלמה קוועטש המנוח כרב הראשי למורביה, משרה שלא הייתה לה מקבילה באירופה מבחינת הסמכויות שניתנו לנושא בה. ממקום מושבו בניקלשבורג היה אחראי על חמישים ושתיים קהילות. על הרקע למינויו שם כותב מרדכי ברויאר:

Cquote2.svg החוגים החרדים הבינו שלא יצליחו להשיג מינוי רב כולל מן הסוג הישן ולכן הסכימו למינוי רשר"ה ... מאידך גיסא הסכימו המשכילים למינוי רשר"ה מתוך היותם בטוחים שבסופו של דבר קרובה שיטתו אליהם יותר מאשר אל החרדים Cquote1.svg

כהונתו הייתה רצופה פולמוסים עם שני המחנות. השמרנים, שזכרו את מנהג קודמיו לשאת קאפטן וכובע פרווה, ראו בעין רעה את סגנון הופעתו ואת התעקשותו על שימוש בגרמנית טהורה. כשהתיר לשים חופה בבית כנסת ולא מתחת לשמים, דבר שנחשב בעיניי רבים לחוקות הגויים, עורר את כעס החרדים. כך גם כשביכר את לימוד התנ"ך על התלמוד. הוא אמנם עמד על השארת סדר התפילה כפי שהוא, דבר שעדיין לא עורר דיון של ממש בסביבה המסורתית יחסית של מורביה, אך את ההתנגדות הגדולה ביותר עוררה תוכניתו להקים בניקולשבורג סמינר מודרני להכשרת רבנים על פי הדגם של הקולג'יו רביניקו בפדואה. המוסד המתוכנן נתפש כאיום חמור בידי החוגים המסורתיים, שחששו עוד קודם מהביקורת של הירש על מוסד הישיבה ומקריאותיו לרפורמה בסדרי החינוך המקובלים. הם הכשילו את היוזמה, שקריסתה הייתה מהגורמים העיקריים שגרמו לו להבין כי חזונו בלתי-ישים בחבל ושעליו לעזוב. במקביל לעימותיו עם השמרנים, הותקף מהאגף הליברלי על ידי אב"ד פרוסניץ, הרב צבי הירש פאסל. הלה התפלמס עם הירש בחריפות עוד עם פרסום "אגרות צפון", אותו תיאר כעבודה חובבנית שסופרה לא הבחין בין מנהגים פעוטי חשיבות ליסודות מרכזיים; פאסל, יוצא ישיבת פרשבורג, הרבה להלעיג על רמתו בתלמוד של הירש, בוגר הגימנסיה, גם אם העריך ותמך ברבות מיוזמותיו, בעיקר הסמינר הרבני. מיכאל מילר ציין כי הרב מפרוסניץ היה פעיל קולני עוד בימי הרב הראשי נחום טרייביטש, אך המאבק ביניהם היה התנגשות בין מסורת לבין מודרנה. אצל הירש, העימות נסוב על שני גישות שונות לגבי האופן הרצוי בו יש להתנהל לאחר אימוץ האחרונה.[6]

באותו הזמן עסק גם בפעילות פוליטית: הוא נבחר לפרלמנט של מוראביה והיה בין הנאבקים למען אמנציפציה, שהוענקה לבסוף רק ב-1867.

באוקטובר 1850, במכתב תשובה ששלח לשי"ר מפראג בנוגע לילד שלא נימול ושהוריו תבעו לרשמו כחבר הקהילה, הביע רשר"ה את עמדתו כי ראשית כל, אסור לבקש את הרשויות להתערב. הפתרון לסחף ההמון מהדת לא היה בניסיון לכפותה עליו כמימים ימימה אלא בהיפרדות: "כי מי יודע אם לא הגיע ימי ליבון, הגיעו ימי הצירוף לראות בין עובד ה' לאשר לא עבדו".[7]

פרנקפורטעריכה

Samson Raphael Hirsch.jpg

הרב הירש בשנת 1847

באותה שעה התרחשו אירועים הרי גורל בפרנקפורט דמיין. לאחר עשור בו הלכה וגברה יד הרפורמים בקהילה, גברה נחישות היסודות השמרניים להתנגד. הם היוו מיעוט גדול ומבוסס, כשליש מהציבור[דרוש מקור], שנהנה גם מתמיכת משפחת רוטשילד העשירה. החיכוך הפנימי, על רקע תהפוכות אביב העמים, הניע את הפרנסים ב-1849 לנסח חוקה חדשה לעדה. קבוצה של מסורתיים שאפה להקים מוסדות משלה ולמסד את מנייני התפילה הפרטיים שלהם (תופעה שהייתה נפוצה בגרמניה בקרב הרפורמים והאורתודוקסים גם יחד בקהילות שנשלטו על ידי הזרם הנגדי) לכדי בית-כנסת נפרד.

ב-28 בינואר 1850 הוגשה בקשה לסנאט של פרנקפורט כשהיא חתומה על ידי אחד-עשרה חברים המבקשים רישיון להתארגנות "קהל עדת ישורון". לפי ההיסטוריון מתיאס מורגנשטרן מספר זה של אחד-עשר חברים הפך ל"מיתוס מכונן" של הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה, והונצח על ידי תועמלנים והיסטוריונים מטעמה[8].

ב-18 ביוני 1850 הסכים הסנאט להעניק רישיון להקמת "קהל עדת ישורון". החברים הציעו את משרת הרב למיכאל זקש מברלין, והלה קיבל אותה ב-9 בנובמבר אך שינה לבסוף את דעתו. אנשי עדת ישורון פנו בבהילות למצוא מחליף ולבסוף עלה שמו של הירש, שנשכר על ידם לאחר משא ומתן מזורז ותפס את מקומו בעיר באוגוסט 1851. באותו הזמן היה מאוכזב מכישלונו לבסס בית מדרש לרבנים במורביה ומהמכשולים שהערימו על תוכניותיו ראשי הקהילה, והפתיע כשבחר לנטוש רבנות חשובה לטובת קהילה קטנה.

שהותו בפרנקפורט, כפי שציין מורגנשטרן, הייתה לפרק המכונן של פעילותו. המאורעות מהגעתו ועד לפולמוס הפרישה ב-1876 הפכו למה שההיסטוריון כינה "נרטיב פרנקפורט"; גרסתם כפי שהוצגה על ידי ממשיכי דרכו הייתה ליסוד חשוב של הנאו-אורתודוקסיה הגרמנית כולה. הרשר"ה תואר כמי שהציל את אחרוני שומרי המצוות בעיר באמצעות סינתזה מוצלחת בין ערכי ההשכלה והתרבות הגרמנית ליהדות המסורתית, וגיבש קהילה משגשגת.[9]

בפרנקפורט הוסיף חידושים עדכניים לדרכים הישנות. בית הכנסת נבנה בהדר רב, זימרה בו מקהלת גברים. בשחיטה הקפידו על היגיינה, ובעיקר, בבית הספר התיכון שולבו לימודי חול ולימודי קודש. בבית ספר זה, שאותו ניהל הוא בעצמו, אמור היה לגדול אותו יהודי אידאלי המשלב תורה עם דרך ארץ. קהילתו גדלה והצלחתה סייעה לביסוס קהילות דומות בערים גרמניות נוספות, ביניהן ברלין שרבה היה רבי עזריאל הילדסהיימר. בפרנקפורט הוא כתב את פרשנותו לחומש ואת תרגומו לגרמנית. כן כתב פרשנות לסידור התפילה ולתהילים.

הירש תמך לחלוטין ברעיונות ההשכלה המתונה, וראה עצמו כממשיך דרכו של משה מנדלסון, שהוא עמד על כך שהיה אורתודוקסי. הוא אף אימץ שינויים חיצוניים רבים בסדרי בית-הכנסת, כמו מקהלה וכובד ראש בתפילות. במקביל היה קיצוני לגבי כל סטייה מעיקרי הדת, ועל בסיס זה תקף את הרפורמים והקונסרבטיבים, שמייסדיהם בגרמניה נטו לזהירות והמעיטו בשינויים מעשיים. ממניע זהה פסל כל עיסוק במדעי היהדות, שפגעו לדעתו במעמד הבלתי-מעורער של כתבי הקודש והמסורת.

ב-1854, כשפתח זכריה פרנקל, אבי הקונסרבטיביות, את בית המדרש לרבנים בברסלאו שנראה בעיני רבים מהאורתודוקסים כמענה לצורכי השעה, דרש רשר"ה שיבהיר באיזו מתודה הוא עומד ללמד במקום. במהלך השנים הבאות גינה את המחקר של פרנקל בכתובים; ב-1859, כשפרסם את ספרו "דרכי המשנה" בו קבע כי הלכה למשה מסיני משמעותה מנהגים עתיקים שהתקבלו ככאלה, יצא נגדו הירש למערכה ציבורית ממושכת שהחלה מפרסום מאמר מאת הרב ההונגרי גוטליב פישר בכתב-העת "ישורון". הירש תבע מפרנקל להצהיר אם הוא מאמין בכך שהתורה מן השמים במלואה, גם בעל-פה, וכשהלה פרסם הודעה עמומה בתשובה הוא תקף אותו בפומבי והכריז עליו ככופר גמור. כשהרמן כהן הצעיר שיגר אליו מכתב בו תיאר את שמירת המצוות הקפדנית של מנהל מכון ברסלאו וכיצד היה, בעת שיעוריו, מעיר לגבי סוגיות מסוימות כי "ירא השמים חייב להחמיר בכך!", ניצל הרשר"ה את ההזדמנות להדגיש את עמדתו. הוא פרסם את האגרת ב"ישורון" וקבע כי כל אלה חסרי חשיבות אם אין בצדם אמונה נכונה.[10]

במקביל לכך, הוסיף הירש להטיף להזדהות מלאה עם הלאומיות והתרבות הגרמנית ולהשתלבות גמורה בחיים המודרניים, כל עוד אלה לא סתרו את חוקי הדת. הוא הדגים זאת באופן מעשי בדרכים רבות: בין היתר העריץ את פרידריך שילר ונשא דרשה חגיגית לילדי בית-הספר שלו לרגל יום הולדתו המאה של המשורר ב-1859. כפי שציין פרופ' יעקב יוסף פטוכובסקי:[11]

"שמשון רפאל הירש לא היה רב אורתודוקסי מהדור הישן. בניקלשבורג כונה לעתים קרובות "רפורמטור" בגלל שלא רק שהאמין בסינתזה בין התורה למודרנה, אלא גם יישם זאת על עצמו... ההדר בתפילות בית-הכנסת האורתודוקסי בפרנקפורט יכל להתחרות בכל מוסד רפורמי... אך החשיבות בסינתזה שיצר נחה בדיוק בכך שמבחינתו חוקי התורה היו בלתי-ניתנים לשינוי כחוקי הטבע. התורה, מבחינתו, כיסתה כל פרט עד לאחרון הדקדוקים במנהג. ברור שלא האמין כלל בהתפתחות של הדת, וברור באותה המידה שבשל כך, היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית – זו האחרונה דגלה במחקר ביקורתי של מה שראה ככתובים שנמסרו מפי הגבורה – היו חייבות להיות שיקוץ בעיניו."

ובמקביל לכך, כתבו עליו דוד אלינסון ויצחק שורש:[12]

"הירש, ממש כמו הרפורמים, יצר פילוסופיה של היהדות שהותאמה למעמד בורגני להוט להשתתף בתרבות הגרמנית... (שורש ציין ש-) כמותם, הוא הסיר כל דרישה לאוטונומיה משפטית ושימור הדין האזרחי היהודי. הוא התעקש על היות היהדות בעלת אופי דתי בלעדי, הפחית בחשיבות הימים בהם הייתה ליהודים עצמאות, ועיקר את הרעיון המשיחי מהקשריו הפוליטיים. ברציונליות ובהגליאניות שחלק עם הרפורמים, אותם תיעב, אף הוא הדגיש את תכנה המוסרי ושליחותה האוניברסלית של היהדות. ללא ספק, מגננתו הנמרצת על מקורה האלוהי של התורה הרתיחה את הרפורמים, אך אין להתעלם משטחי החפיפה הנרחבים שנכפו על ידי אותם הלחצים החיצוניים."

פולמוס הפרדת הקהילותעריכה

בפרנקפורט עמד הרב הירש בראש המערכה להפרדת הקהילה האורתודוקסית מהקהילה הכללית, שנטתה לרפורמיות. מכיוון שאלה היוו רוב, חוקי המדינה הגרמנית שראו את היהודים כקהילה אחת הטילו הגבלות מהותיות על האורתודוקסיה. הישגו הגדול היה ב-1876 כשהצליח להשיג מהממשלה את שינוי החוק. לאכזבתו קם לו יריב אורתודוקסי חשוב, הרב זליגמן בר (יצחק דב) במברגר, רבה של קהילת וירצבורג שחלק על דעתו, וסבר שאם הקהילה הרפורמית תיתן שירותים ראויים, אין סיבה לפרוש ממנה, ולהפך, יש חיוב הלכתי להישאר בה ולטפח את הכיוון האורתודוקסי. דעתו הובילה לכך שהרוב הגדול של האורתודוקסים סירב לפרוש מקהילת האם בעקבות הרב הירש. בהמשך, הוקמו ברחבי המדינה עוד כמה עדות פורשות קטנות כאלה. עד למלחמת העולם השנייה, התנהל בתוך הציבור האורתודוקסי – שמנה בין 15% ל-20% מיהודי גרמניה – ויכוח בין המיעוט הקטן שבחר בדרך הירש (Austrittorthodoxie, "אורתודוקסיה מתפלגת") לרוב שנותר בתוך הקהילות המאוחדות (Gemeindeorthodoxie, "אורתודוקסיה קהילתית").

הרב הירש נפטר בגיל שמונים והותיר אחריו תשעה ילדים. עדות אנקדוטלית לאישיותו המיוחדת היא דאגתו, גם על ערש דווי, לכך שיאכילו בפירורי לחם את הציפורים שבחלונו. אחת מבנותיו היא ציפורה (סופי) שהתחתנה עם הרב שלמה זלמן ברויאר. בת אחרת היא שרה הירש, מחברת הרומן יאקובינה, שפורסם בשנת 1879 בגרמנית תחת שם בדוי (פרידריך רוט), אשר זוהה בטעות עם הסופר היהודי-גרמני מאיר להמן; הרומן תורגם לעברית בידי בלומה ביינאשווייץ, וראה אור בשם בת רוחמה.

הגותועריכה

"אגרות צפון" ו"חורב"עריכה

ב"אגרות צפון" מתוארת חליפת מכתבים בין בנימין, הצעיר היהודי המתלבט, לבין חברו נפתלי, השומר אמונים למסורת. בנימין מקשה ונפתלי מתרץ. החוברת נחלה הצלחה כבירה. היינריך גרץ, לימים היסטוריון נודע, שהיה אז בחור צעיר, התרשם ממנה כל כך עד שהגיע לביתו של הרש"ר הירש ועשה במחיצתו שלוש שנים מחייו. בהמשך חייו, אף על פי שפנה להפוך לאחד ממבשרי היהדות הקונסרבטיבית ולאויבו המושבע, כינה גרץ את הרש"ר הירש "מורה בלתי נשכח" ו"ידיד אבהי".

אחת מהערותיו החדות היא לגבי משה מנדלסון. הוא כתב שזה השתדל להוכיח כי "אפשר להיות יהודי אדוק בדתו ובכל זאת להיות נחשב על ידי העולם כאפלטון אשכנזי, אך המילה 'בכל זאת' היא הקובעת". רצונו לומר, שמנדלסון לא ניסה לראות בדת קו מנחה לחוכמה ולמדע אלא ניגוד להם, אמנם ניגוד שלא מנע ממנו לשמור את הדת, אך בכל אופן ניגוד.

תרומתו העיקרית בנושא טעמי המצוות הוא סיווגן של המצוות לשישה חלקים המבוססים על שלושה עקרונות יסוד: אמת, צדק ואהבה.

הסיווג למצוות:

  1. התורות - עקרונות האמת והטוב כפי שנתגלו מפי הגבורה, שעלינו לקלוט אותם ברוח ובנפש למען יולידו את הכרת האמת והרצון לעשיית טוב.
  2. העדות - מעשים ודיבורים סמליים המייצגים את האמיתות היסודיות של עם ישראל (תורות) למען יהוו בסיס לחיי ישראל.
  3. המשפטים - מעשי צדק המכוננים את היחסים בין בני אדם.
  4. החוקים - מעשי צדק המכוננים את היחסים בין האדם וכל מה שכפוף לו: בעלי חיים, צמחים והאדמה; ואפילו גופו, רוחו, מחשבתו ודבריו.
  5. מצוות - מעשים בהם מתגשמות המטרות האלוהיות: חסד, צדקה, משפט, אהבה ורחמים; צדק כלפי הבורא.
  6. עבודה - טיהור וקידוש כוחותינו הפנימיים על ידי מעשה או דיבור סמלי, כדי שנכיר את ייעודינו ביתר בירור ונהיה מזומנים יותר לעשותו.

כך יוצא שהתורות מלמדות את אמיתות היסוד, והעדות והעבודה מחדירות אותן לרוח וללב. החוקים מכשירים את הוויתו הארצית של האדם לתפקידו ולבסוף המשפטים והמצוות מגשימות את הצדק והאהבה. רבים נוטים לראות את עיקר חידושו בפרשנותו הסמלית למצוות. כפי שהוצג לעיל נראה שזאת אמת חלקית. בחלקי ה"עדות" וה"עבודה" המעשים והדיבורים סמליים לגמרי, וה"משפטים", ה"חוקים" וה"מצוות" הינם מעשיים על פי רוב, אם כי לפעמים משולב בהן האלמנט הסמלי. פרשנותו למצוות סתרה את הגישה הרציונלית של הרמב"ם שעליו לא היסס למתוח ביקורת (אגרות צפון, איגרות י"ח ו-י"ט, וכן בכמה מקומות בפירושו לתורה).

יחסו לפרשנות אגדות חז"ל עריכה

ביחס לדברי חז"ל בחלקי האגדה שבתלמוד ובמדרש, נקט הרש"ר הירש גישה מבדלת בין דברי חז"ל ההלכתיים לאלו העוסקים בענייני אגדה:

גדר גדול גדרו חז"ל, וחומה נשגבה ובצורה הקימו בין דברי השמועה וההלכה. וכלל גדול מסרו לידינו: "אין למדין הלכה מן דברי האגדה, ואין משיבין מהם ועליהם". וכן בדין לעניות דעתי, דהא מלבד שכל דברי האגדה אינם מיוסדים על קבלה מסיני שעליה נכרת ברית הנעשה והנשמע, אלא רק סברת החכם המגיד הם, באומד דעתו. ואף שודאי מי שיש לו מוח בקדקדו, ולב אדם להבין ולהשכיל, בלב שמח ונפש חפצה יכוף ראשו לדעת כל חכם וחכם מחז"ל, אף שאינו מבאר הקבלה אלא מרוח בינתו הוציא מלין, אשר כל אחד ואחד מהם גדול ונשגב מכולנו יחדיו אשר כחגבים נדמינו בעינינו נגדם, מ"מ אינו מכלל חיוב הישראלי, וגם לא כמין וכופר יחשב מי שסברתו נוטה מסברת אחד מחכמינו ז"ל בענין מה השייך להאגדה, בפרט שגם בהרבה דברים גם דעתם שונה זו מזו ולא נאמר כלל "הלכה כדברי פלוני" באגדה כמו בשמעתתא
– איגרת[13]

יחסו לארץ ישראל ולגלותעריכה

הרש"ר הירש רואה בארץ ישראל צורך ואמצעי לקיום המצוות, אך לא כמטרה בפני עצמה. עם ישראל התגבש כעם עוד בטרם היות לו אדמה משלו:

במדבר קיבל את התורה ובכך היה לעם במדבר. בלא ארץ ובלא אחוזת אדמה - היה לגוף אשר נשמתו תורתו... התורה, מילוי הרצון האלהי - הם לו אחוזת אדמתו ומטרתו... כי אין לנו אלא לקדש את עצמנו לעשיית רצונו, כדי שנקבל מידי ה' כשפע של אמצעים גם את הברכה היקרה לכל בני אדם... לכן ניתנו לו לאחוזה ארץ וברכותיה, ניתנה לו מערכת מדינה, אך לא כמטרה ניתנו אלה...
אגרות צפון אגרת ח'

המדינה בימי ממלכות ישראל לא הייתה לעם ישראל אלא אמצעי לקיום יעוד רוחני שמתגשם במצוות התלויות בארץ, ולשם כך הוא נזקק למסגרות לאומיות כארץ וממלכה. אך לאחר שחטא עם ישראל וגלה לבין העמים, נשתנתה דרכו והוא מקיים את ייעודו במעשיהם של יחידים בין האומות:

אותה דחיקת הרגלים ואותה ההגבלה בדרך החיים אינן תנאי מהותי של הגלות, אלא חובה, עד כמה שאפשר, להתאזרח במדינה שקבלה אותנו לגור בה, לדרוש לשלום ענייננו אנו שלא במופרד מטובתה של המדינה. ואמנם ההתחברות הזאת אל המדינות שבכל מקום הרי היא אפשרית, בלא שתזיק לרוח היהדות; שכן אותם חיי המדינה העצמאיים של ישראל בימי קדם לא היו עצם ותכלית לעממות ישראל, אלא שימשו אמצעי לבצע בו את ייעודו הרוחני.

מעולם לא שימשו ארץ וקרקע קשר לאיחודו, אלא המשימה המשותפת של התורה היא שהטילה עליו את הקשר הזה ... עד אשר יבוא יום וה׳ יאחד את בני ישראל גם איחוד חיצוני בארץ והתורה תהיה להם שוב ליסוד מוסד של מדינתם, להיות להם לדוגמה ולמופת ולהתגלות ה׳ ותעודת האדם — עתיד, שנועד כתכלית וקץ לגלות, עתיד מקווה אך אין בכוחנו להגשימו למעשה בעצם ידינו

– אגרות צפון, אגרת טז

יחסו לרעיון הלאומי ובנין הארץעריכה

הרש"ר התנגד נחרצות לראשוני חיבת ציון ולרעיון החדש של הלאומיות היהודית כמטרה לגאולת העם, אף בצביונה הדתי. במכתב לרב צבי הירש קלישר מראשוני חובבי ציון, הוא מתנגד לכך במפורש, ואינו רואה בכך שום מצווה, והוא מסתמך על מסורת ישראל העתיקה:

להרב צבי הירש קלישר, אב"ד טהורן ... דעתי קצרה מהכיר את הטוב והאמת אשר יפרחו כפי דעתו הרמה מהשתדלותו בעניין ישוב א"י, ואת אשר לבבו למצוה וגם חובה גדולה יחשוב, לקט שכלי לא כן ידומה. ואני בעניי אשר אין לי עסק בנסתרות אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ"ע, אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה לפני אלוקינו ולהרים מכשול מקרבנו, ולצפות לגאולה בכל יום אם בקולו נשמע. ומעולם לא שמו על שכמנו דרך הגאולה על ידי חיזוק ותיקון אדמת קדש, כי אם על ידי חיזוק ותיקון לבבנו ומעשנו לתושיה.
– שו"ת שמש מרפא, אגרות ומכתבים י"ב

אחד מיסודות השקפתו הייתה ראיית היהודים כקבוצה דתית ותו לאו (konfession), והוא כתב כי כשם שלקתולים ולפרוטסטנטים יש אגודות דתיות משלהם, כך זכאים לכך היהודים. בימי המאבק ברפורמים, בתגובה לטענותיהם על זיקה אתנית בין יהודים בנוסף לקשר הדתי, כתב מיכאל סילבר,

הכין הירש טענה נגדית: היהדות היא קולקטיב דתי גרידא... מבחינתנו - אנו האורתודוקסים גרמנים בני דת משה, והם הרפורמים גרמנים בני דת אחרת.
עם זאת היה פטריוט נלהב בכל הנוגע למולדתו גרמניה, והעלה זאת לדרגת חובה דתית בספרו "חורב"[14]. בדרשתו בט' באב תרט"ו (1855) תקף רב רפורמי שטען כי המשך האבלות ביום הצום מהווה בגידה במולדת. הרש"ר אמר כי לו היו היהודים מייחלים לחידוש לאומי היה הלה צודק לחלוטין, אך הדבר היחיד שמתאבלים עליו הוא ריבונות התורה.[15]

מורשתועריכה

בערוב ימיו פעל למען איחוד עולמי בין החרדים, שהיווה בסיס לאגודת ישראל. ככלל, היו מנהיגיה הראשונים של אגודת ישראל, אישים כיצחק ברויאר והרב יעקב רוזנהיים, תלמידיו ותלמידי שיטתו. תרמה לכך התנגדותו לשלילת הגלות. תפיסתו נתנה בסיס להתנגדות לציונות. זאת אף שנקט בחייו כמה פעולות סיוע ליישוב היהודי בארץ ישראל.

בהוויה החרדית נדחקה דרכו הצידה, וכיום היא מתורצת כאמצעי שהיה נכון לשעתו בלבד כדי למנוע נטישה המונית. עוד סביב מלחמת העולם הראשונה החלו צעירים, דור שלישי ל"תורה עם דרך ארץ", להתרחק מרעיונותיו תחת השפעת מה שכונה אז "כת האוסטיודן". נכדו יצחק ברויאר ואחרים העריצו את יהודי מזרח אירופה, שנראו להם אותנטיים ושורשיים, בניגוד למה שתפשו כקיום המנוון ומלא-הסתירות של הוריהם. רגשות אלה באו לידי ביטוי בין היתר בהקמת 'אגודת ישראל' ב-1912, ובעיקר בפנייה של רבים בגרמניה לקבל חינוך בישיבות במזרח.[16] הבוגרים שיצאו משם, כמו הרב יחיאל מיכל שלזינגר, תוארו על ידי כריסטיאן קראפט כנציגי מגמת "הלאה מהירש!"[17] התגברות האנטישמיות ועליית הנאצים לשלטון ב-1933 נראו כאישור גורף לתחושות אלה. בעוד שרבים הגנו על הסינתזה ההירשיאנית וסירבו להסכין עם קביעת הנאצים שהם זרים לתרבות אירופה, אחרים אימצו במלואו את האתוס הלמדני והמסתגר של המזרח. ב-1934 חיבר שמעון שוואב הצעיר את "שיבה ליהדות" (Heimkehr ins Judentum), בו תיאר את "תורה עם דרך ארץ" כצורך השעה שנכפה על רשר"ה בתוקף הנסיבות; הייתה זו התנערות מפורשת ראשונה של חניך השיטה ממנה. שוואב, שהיה לאידאולוג חרדי ליטאי, המליץ לצנזר שני מכתבים בשו"ת 'שמש מרפא' בהם דן הירש באי-תקפותן של התפישות המדעיות של חז"ל מפני ש"הם שנויים במחלוקת וודאי לא יובנו, ופרסום רק היה מביא צרות."[18]


Samson Raphael Hirsch And Wife Grave Frankfurt.jpeg

מצבת קברו של הרב הירש ואשתו

לקריאה נוספת עריכה

אודותיו
  • שמחה כץ, הערך Hirsch, Samson (Ben) Raphael. אנציקלופדיה יודאיקה.
  • יעקב כ"ץ, הקרע שלא נתאחה, מרכז זלמן שזר, 1995.
  • יעקב כ"ץ, רבי שמשון רפאל הירש, המימין ומשמאיל. בתוך: מרדכי ברויאר (עורך): תורה עם דרך ארץ – התנועה, אישיה רעיונותיה. אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשמ"ז, 1987, עמ' 13 – 31.
  • מרדכי ברויאר, פרקים מתוך ביוגרפיה. בתוך: יונה עמנואל (עורך): הרב שמשון רפאל הירש - משנתו ושיטתו. עזרא, ארגון הנוער החרדי בארץ ישראל – קרן הלימוד, ירושלים תשכ"ב, עמ' 11 – 44.
  • מרדכי ברויאר, שיטת תורה עם דרך ארץ במשנתו של ר' שמשון רפאל הירש. המעין, כתב עת מוצא לאור על ידי מוסד יצחק ברייער של פועלי אגודת ישראל. חלק ראשון - כרך ט', גיליון א', תשרי תשכ"ט, עמ' 1-16; חלק שני – כרך ט', גיליון ב', טבת תשכ"ט, עמ' 10 – 29.
  • אדלשטיין איתמר, "עומד בשער- חייו משנתו וחידתו של הרש"ר הירש". הוצאה פרטית בסיוע מכון "מעליות" של ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים, 2014.
אודות כתביו
  • מרדכי ברויאר, פירוש רבי שמשון רפאל הירש לתורה, מחניים, גיליון 4 (ב') תשנ"ג. ובאתר דעת.
  • יחיאל יעקב וינברג, תורת החיים. בתוך: הרב שמשון רפאל הירש - משנתו ושיטתו. נערך על ידי מר יונה עמנואל, י"ל על ידי עזרא, ארגון הנוער החרדי בארץ ישראל – קרן הלימוד, ירושלים תשכ"ב, עמ' 185 – 199. הודפס שוב על ידי הוצאת פלדהיים תש"ע. כ"כ הובא בספרו "שרידי אש", חלק ד', וכן בספרו "לפרקים". כן הובא גם בסידור תפילות ישראל, הוצאת מוסד הרב קוק.
אודות שיטת תורה עם דרך ארץ
  • אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, חלק שני: חכמת ישראל והתפתחות התנועות המודרניות. הוצאת עם עובד ומכון שכטר למדעי היהדות, תל אביב תשס"ב2002, עמ' 108 - 119.
  • הרב שלמה וולבה, בעניין תורה עם דרך ארץ, המעיין, תשרי תשנ"ב. ובאתר דעת.
  • פרופ' מיכאל רוזנק, להיות "תמים עם ה'" - חינוך ל"תורה עם דרך ארץ" בדורנו. ניב המדרשיה, ט"ז-י"ז (תשמ"ג-מ"ד) עמ' 226-245. ובאתר דעת.
  • אפרים חמיאל, הדרך הממוצעת - ראשית צמיחת הדתיות המודרנית: הוצאת כרמל, 2011, עמ' 68-81, 157-177, 182-208, 269-303, 375-408, 449-465, 508-532.
  • אליעזר שטרן, אישים וכיוונים, פרקים בתולדות האידאל החינוכי של תורה עם דרך ארץ, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן תשמ"ז. פרקים א-ב.

קישורים חיצונייםעריכה

חיבוריו ומאמריו

הגותו ומשנתו

מאמרים עליו ועל תורתו

ביוגרפיה

רש"ר הירש, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת

הערות שולייםעריכה

  1. Roland Tasch, Samson Raphael Hirsch: Jüdische Erfahrungswelten im historischen Kontext, Walter de Gruyter, 2011. עמ' 37-40 (להלן: טאהש); Noah H. Rosenbloom, Tradition in an Age of Reform: The Religious Philosophy of Samson Raphael Hirsch, Jewish Publication Society of America, 1976. עמ' 53-55.
  2. Susannah Heschel, Abraham Geiger and the Jewish Jesus, University of Chicago Press, 1998. עמ' 28.
  3. Moshe Aberbach, Jewish Education and History:‎ Continuity, Crisis and Change, Routledge, 2009. עמ' 89.
  4. Meir Hildesheimer, Matthias Morgenstern, Rabbiner Samson Raphael Hirsch in der deutschsprachigen jüdischen Presse, LIT Verlag Münster, 2013. עמ' 264.
  5. מרדכי ברויאר, "פרקים בתולדות רשר"ה", עמ' 9.
  6. על הירש במורביה, ראו: Michael Miller, Rabbis and Revolution: The Jews of Moravia in the Age of Emancipation, Stanford University Press, 2010. עמ' 153-155, 302-304, 177-229.
  7. שו"ת שמש מרפא, עמ' ר'.
  8. Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem: , Page 136
  9. Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem: Isaac Breuer and the History of the Secession Dispute in Modern Jewish Orthodoxy, Brill 2002, עמ' 135-143 וכו'.‏Werner Eugen Mosse, Arnold Paucker, Reinhard Rürup (עורכים), Revolution and Evolution, 1848 in German-Jewish History, Mohr Siebeck, 1981. עמ' 271-272.
  10. דוד אלינסון, Between Tradition and Culture: The Dialectics of Jewish Religion and Identity in the Modern World, Scholar's Press, 1994. עמ' 17.
  11. Jakob Josef Petuchowski ,Studies in Modern Theology and Prayer, Jewish Publication Society, 1998. עמ' 229.
  12. דוד אלינסון, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press. עמ' 18-19.
  13. איגרת מועתקת מכתב ידו, ראו: מרדכי ברויאר, מאמר ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל על אגדות חז"ל, בתוך: המעיין, כרך ט"ז, גליון ב', ירושלים, טבת תשל"ו 1976, עמ' 4. משנתו זו של הרב הירש, נכתבה על ידו במהדורה הגרמנית של ספרו חורב, בהקדמה. ההקדמה לא מופיעה בתרגומו של משה זלמן אהרנזון, אבל כן מופיעה בתרגומו של יצחק פרידמן. הקטע המדובר מצוטט בעברית במאמרו של הרב שלמה וולבה, בן-ישיבה כרב, בתוך: המעיין, תשרי תשכ"ו, עמ' 15.
  14. חורב, חלק מצוות, פרק חובת המדינה והאזרח, באתר HebrewBooks
  15. חורב, חלק עדות, פרק תעניות, באתר HebrewBooks‏Alan Mittelman, Some German Jewish Orthodox Attitudes toward the Land of Israel and the Zionist Movement.‏ טאהש, עמ' 204-205. ציטוט: מיכאל סילבר, פעמי לב העבר"י בארץ הגר, יד בן-צבי.‏
  16. מרדכי ברויאר (היסטוריון), Jüdische Orthodoxie im Deutschen Reich 1871–1918.‏ Athenäum, 1986. עמ' 285-287.
  17. Christian Kraft, Aschkenas in Jerusalem, Vandenhoeck & Ruprecht, 2014. עמ' 157-162.
  18. מלך שפירא, Torah im Derekh Erez in the Shadow of Hitler (ראה שם עמ' 96, הער"ש 14). Torah u-Madda Journal,‏ 23 בדצמבר 2007.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית