Fandom

Ventura Daniel Wiki

שבויי היישוב במלחמת העולם השנייה

7,308דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ערך זה נכתב במקורו בויקיפדיה העברית על-ידי דניאל ונטורה

12703 10152124857260256 365400290 n.jpg
Prison jews in germany.jpg

בול לזכרם

ב-29 באפריל 1941, בעיר הנמל קלאמטה בדרום יוון, נפלו בשבי הגרמני 1,383 חיילים יהודים, יחד עם כ-7,600 חיילים לא יהודים, ששירתו בצבא הבריטי, במלחמת העולם השנייה. הנופלים בשבי הגיעו ליוון רק חודשיים קודם לכן במסגרת חיל המשלוח הבריטי שנועד לסייע ליוונים בהגנת ארצם מפני פלישת הצבא האיטלקי תוך כדי מלחמת איטליה-יוון. במהלך הלחימה גם הצבא הגרמני פלש ליוון והשלים את כיבושה ולקחה בשבי את חיילי בעלות הברית שנכנעו, בינהם השבויים היהודים . שבויים יהודיים נוספים, מעט במספר, נפלו בידי הגרמנים במדבר המערבי ולאחר שכשלו בפעולות קומנדו שבוצעו ביוון ובכרתים.

השובים הגרמנים נהגו בשבויים היהודים לפי כללי "ארגון הצלב האדום הבינלאומי" . הארגון וממשלת בריטניה הפעילו בהצלחה את השפעתם ומנעו הפלייה בינם לבין האחרים. יחד עם זאת, היו גילויים של יחס מפלה בין קצינים וחיילים בריטיים כלפי חבריהם למערכה - השבויים היהודיים מארץ ישראל. השבויים היהודים התארגנו במחנות השבויים, הצליחו לשמור על לכידות ואפילו שמרו על אופי חיים ישראלי-יהודי, בעיקר חגיגת מועדי ישראל.

מפגשעריכה

עדויותיהם של שבויים-117:25

עדויותיהם של שבויים-1

No-credit 30.jpg

נמלטו מהזוועה, אך לא מהשכחה. תמונות מבוימות של חיילים שצולמו ע"י הגרמנים עבור הצלב האדום, 1943

צבי הראת עתב ב"ישראל היום" מיום 2 בינואר 2015 שבויים בזיכרון - רק מעטים שמעו על 1,500 אסירי חיל החפרים - אנשי היישוב היהודי שהתנדבו לצבא הבריטי ונפלו בשבי הגרמני בקרבות ביוון • כעת, משפחותיהם של פדויי השבי מבקשות לספר את סיפוריהם: מעשי הגבורה, ההישרדות בתנאים בלתי אנושיים, הצלקות הנפשיות - והיחס המזלזל מהיישוב

בין השאר כתב:

  • בן 101, כשהוא חובש כובע של חייל בצבא הבריטי ונעזר בבנו ובמטפלו האישי, התקרב בן ציון סולומין לקדמת הבמה כדי להדליק נר של חנוכה ולברך את באי הכנס באתר "יד לשריון" בלטרון. הכנס, שנערך בשבוע שעבר, הוקדש למשפחות פדויי השבי של חיל החפרים במלחמת העולם השנייה. בקול סדוק ובעזרת בנו הצליח סולומין לקרוא מן הכתב את הברכה שחיבר לערב המרגש. "לכבוד כושר העמידה, השרידות, הלהט הציוני והמסירות לשירות ביטחוני", אמר ותימצת בקצרה את סיפורו.
  • האירוע המכונן ששינה את חייהם של חפרים רבים התרחש בבוקרו של 29 באפריל 1941: על חוף קאלאמטה בדרום חצי האי פולופונס (בדרום יוון) נשבו יותר מ־1,500 חפרים. הם נשבו יחד עם קרוב ל־12,000 חיילים בריטים. הפקודה של המפקדים הבריטים להיכנע ניתנה רק לאחר שהיה ברור שלא תהיינה אפשרויות חילוץ. ואולם, בלילה שלפני הכניעה התנהלו קרבות מול הצנחנים הגרמנים שגבו קורבנות מקרב החפרים. בעת הנפילה בשבי נמצאו קרוב ל־100 פצועים שנפגעו בעת הקרבות, חלקם נפצעו מהפצצות מן האוויר. בין הפצועים היה סולומין, שחטף כדור בזרועו.

השבויים הוחזקו בשבי הגרמני ארבע שנים, ורבים מהם הועברו למחנות עבודה. 200 חפרים נהרגו במהלך המלחמה, ובהם כאלה שסבלו גלגולי שבי שונים, ואלו מהם ששרדו נשאו צלקות נפשיות עד יום מותם.

הנפילה בשביעריכה

250px-Wait foe evocation.jpg

ממתינים לפינוי מיוון - 1941

השבויים נכנעו לצבא הגרמני ליד העיר "קלאמטה" בחוף ימה של חצי האי פלופונסוס שביוון. היה זה בהתאם להוראות הפיקוד הבריטי העליון ב[[מזרח התיכון, ששכן בקהיר אשר הורה לכל יחידות חיל המשלוח הבריטי להכנע . ההחלטה התקבלה לאחר שלושה ימים של הפצצות כבדות ממטוסים גרמנים על החיילים הנסוגים, אשר התרכזו על שפת הים, ללא כל מחסה מההפצצה האוירית - הבלתי פוסקת. הגרמנים הציבו למפקד הבריטי ביוון אוליטמטום : שאם לא תהיה כניעה הם יעשו בנסוגים "טבח שההיסטוריה תזכור לחובת הבריגדיר". המפקד הבריטי במקום נכנע. הגרמנים ידעו כי בין היחידות הנכנעות יש יחידות עבריות מארץ ישראל. במשך שתי יממות נערך מפקד לחיילים הנכנעים. על הגרמנים היה לפקוד ולרשום כעשרת אלפים שבויים.

מעמד הכניעה מתואר כמשפיל ומדכא ובא לאחר ימים של נסיגה ורעב. הרב אריה בינה מספר: "בתחילת שביינו ישנו תחת כיפת השמים ואף המזון היה דל. את בעיית השיכון פתרנו על ידי ארגזים. אשר למזון, קנינו מהיוונים שהביאו אותו לפתח המחנה. [1] חבר הביא חלבה ובצל וזו היית התוספת נכבדה לסעודה. היה עימנו יהודי מתל אביב בשם פרסקי ( אביו של שמעון פרס) שהצליח ברכישת לחם מהיוונים."

בשביעריכה

בעת בדיקת החפצים החרימו הגרמנים את התפילין של הרב בטענה שרק לו יש את ה"חפץ" הזה ולא ייתכן כי הוא אביזר דת יהודי. למזלו הם לא מצאו את זוג תפילין נוסף שהיה בידי חייל אחר ואלה שרתו את היהודים עד תום השהייה במחנה השבויים.

בחקירה הראשונית גילו הגרמנים עניין מיוחד בחיילים היהודים יוצאי גרמניה, אשר בתחילה חשבו להתיחס אליהם כ"בוגדים". אך בסופו של דבר הם צורפו לשאר השבויים. [2]

הנפילה בשבי חלה בחג השבועות. ירחמיאל אליאש מחיל הקשר המלכותי שנפל בשבי מספר כי יצחק בן אהרון, אחד הקצינים שנפל בשבי ראה את מצב רוחם של החיילים והחליט כי צריך לעודדם. הוא נטל את מגילת רות וקרא בה באוזני כולם. [3]

בריחה מהשבי ביווןעריכה

סיפור מיוחד על הבריחה מהשבי היה לירחמיאל אליאש [4]. הוא החליט להימלט. וכך החל ללמוד מילים שימושיות ביוונית כדי שיוכל לעבור את יוון. הוא הכין תוכנית לפיה יקפוץ מקרון המשא של הרכבת, שאמורה להובילו למחנה השבויים, יחצה את צפון יוון, יגיע לטורקיה ומשם לארץ ישראל. ואכן כך היה.

הקפיצה מהקרון הייתה מסוכנת שכן היה לכל קרון שומר גרמני צמוד. לשבויים נאמר כי הקופץ מהרכבת יירה וכל שבוי עשירי יוצא להורג. ירחמיאל קפץ מהרכבת, נפצע קשה אך לא פגעו בחבריו.

רועה צאן יווני אסף אותו לביתו. לימד אותו את מלאכת רעיית הצאן, השפה והמנהגים היוונים. וכך בתור יווני, רועה צאן, הגיע עד הגבול של יוון - טורקיה. בקושטא קבל אותו הקונסול הבריטי ובארץ ישראל התפלאו לראות אותו בחיים.

קבוצה מיוחדת מבין השבויים היהודים היו פועלי נמל תל אביב שהובאו מארץ ישראל] לסייע ליוונים במלחמתם בגרמנים. אחדים ניצלו את מעברם בסלוניקי וברחו על מנת להטמע בין יהודי המקום. כאשר שהובלו יהודי סלוניקי לאושוויץ חלק מהם הזדהו כשבויים בורחים וצורפו לשאר השבויים היהודיים מהארץ. עם זאת, חלק קטן מהבורחים נתפסו על ידי הגסטפו שלא התחשב בהיותם חיילים בריטיים והושמדו באושוויץ יחד עם יתר יהודי המקום.

במחנה בגרמניהעריכה

New1.gif

מראה מחנה השבויים

Jews soldier in prison germany 001.jpg

תמונה קבוצתית של החיילים בשבי הגרמני

New2.jpg

במחנה השבויים

במחנה השבויים בשלזיה הועסקו השבויים, בין השאר, בעבודה במכרות וגם בבית חרושת לנייר (ליד בורטן). מנהלי העבודה היו גרמנים תושבי המקום (פאלקס-דוטשה). יחד עימם במחנות היו גם יהודים מתושבי המקום, אך נאסר עליהם כל מגע עם השבויים. תושבי המקום שמעו על מה שהתרחש ליהדות פולין. השבויים גם ראו את מחנה הריכוז אושוויץ אך לא ידעו בדיוק על היקף ההשמדה המבוצעת בו.

סדר היום במחנה השבויים היה כדלקמן: 6:00 - קִימה, 7:00 - מִפקד ויציאה לעבודה. כל שבוי היה מחויב לעבוד. השאר, "בעלי דרגות אחרות" : קורפורלים [5] והסרג'נטים [6] לא היו מחויבים לעבוד. הקצינים היו במחנה שבויים אחר ונהנו מתנאים מיוחדים. בשעה 17:00 - שוב מפקד ובשעה 21:00 - כיבוי אורות. במחנה נשארו חיילים אחדים שדאגו לנקיון. הניקיון היה למופת. בערבים היו השבויים פנויים וארגנו שיעורים בעברית ולמדו שפות נוספות. הייתה ספריה גדולה, קולנוע ואפילו ערכו עיתון פנימי ומסיבות. גם בשבתות ובחגים ואפילו ביום כיפור אולצו השבויים לצאת לעבודה. פעם בשבוע, בכל יום ראשון, קיבלו השבויים חופש ויכלו לבלות את הזמן במשחקים ובספורט.

כאשר הגיעו חבילות מזון מהצלב האדום, יחד עם מכתבים מהמשפחות מארץ ישראל, היה זה יום חגיגי. המזון שיפר את תזונה של השבויים אך בעיקר סייע לשיפור היחס של השומרים הגרמנים אליהם. חלק מהמזון ניתן לשומרים הגרמנים של המחנה, אשר משפחותיהם מחוץ למחנה, סבלו מרעב, בתמורה, שופר יחסם לשבויים . היו מקרים שהשבויים הבריטים ניסו להפלות בין היהודים לבין האחרים בחלוקת חבילות הצלב האדום. בסיכומו של דבר, הרב אריה בינה מציין, כי " היחסים החברתיים ביננו היו נאותים ואף יחס הגרמנים במחנה היה הוגן".

בכל חצי שנה הייתה באה "ועדה רפואית" מורכבת מרופאים גרמנים, אנגלים ומהצלב האדום לבדוק את אלה שהיו מועמדים לחילופים, עם שבויים גרמניים שהיו בידי בעלות הברית. למועמד נחשב מי שקבל תעודה מהרופא האנגלי שבמחנה. החילופים היו מתבצעים בשבדיה.

במחנה היה בית כנסת אשר נוהל על ידי כומר מניו זילנד. הוא דאג כי יהיו בבית הכנסת סידורים, טליתות, תפילין, משניות וגמרות. ספר תורה לא היה בבית הכנסת. בראש השנה וביום כיפור השתתפו חיילים רבים בתפילות. לחג הפסח התקבלו מצות מהארץ. יין היה צריך לעשות מצימוקים.

מפעם לפעם הטילו הגרמנים סנקציות על השבויים. הסתבר כי היה זה בדרך כלל בתגובה על שמועות כי הבריטים פגעו בשבויים גרמניים שהיו במחנות שבויים במזרח התיכון.

יוסף אלמוגי, לימים ראש עירית חיפה, שלא היה קצין, היה עם השבויים ומילא תפקיד מרכזי בארגון השבויים היהודים מארץ-ישראל.


סיפורו של חיילעריכה

תמונה.jpg

תמונה קבוצתית של חיילים בשבי הגרמני, בניהם ניסים גמליאל מס' אישי 13554, מס' שבוי 4470

החייל ניסים גמליאל (מ.א. 13554, מס' שבוי 4470) יהודי מעוליי תימן, עלה לארץ ישראל בשנת 1935. בשל מצוקתו הכלכלית הגיע למחנה צרפנד (לימים מחנה צריפין) שם בתאריך 2.12.1940 התגייס לצבא האנגלי כחייל ארצישראלי. עם יתר חיילי הקומפני המגוייסים הם הגיעו ליוון ובתאריך 29.4.1945 נפלו בשבי הגרמני בעיר קלמטה שבפלופונס. הגרמנים העבירו את השבויים מדרום יוון לצפונה, דרך מחנות מעבר שונים : קלמטה, קורינט וסלוניקי. בסלוניקי הקהילה היהודית עזרה לשבויים באספקת מזון‏‏[7] . בסלוניקי השבויים הועלו על רכבות משא ודרך יוגוסלביה ואוסטריה הגיעו למחנה היעד: סטאלג VIIIB בעיר לאמסדורף שבשלזיה בפולין [8]. במחנה סטאלאג החלו השבויים לראשונה לקבל באמצעות הצלב האדום דואר וחבילות בהם אף קיבלו ספרי A WARTIME LOG , בספר זה תיעד החייל נסים גמליאל בכתב רש"י, את סיפור חייו בהיותו שבוי בכלא הגרמני שבסטלג.

הקציניםעריכה

היו שלושה קצינים מארץ ישראל שנפלו בשבי. אלו הועברו למחנה שבויים מיוחד לקצינים בריטיים. ביניהם היה גם יצחק בן אהרון, לימים המזכיר הכללי של ההסתדרות ושני קצינים יהודים נוספים: סרן נתן גרשוני וסגן שמעון הכהן[9].

תגובת היישובעריכה

הידיעות על הנפילה בשבי גרמו זעזוע בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל. בייחוד גבר החשש ליהודים יוצאי גרמניה, שרק שנים אחדות קודם ברחו מגרמניה, לעתים מחשש לגורלם. כאשר הגיעו הידיעות הראשונות על גורלם במחנה השבויים והתקבלה רשימת השבויים והמכתבים שהועברו באמצעות הצלב האדום, נרגעו הרוחות.

השחרורעריכה

עם התקדמות הצבא הרוסי, העבירו הגרמנים את השבויים לפנים גרמניה. בדרך ברחו כ-300 שבויים שנעו ברחבי גרמניה קבוצות קבוצות. הקבוצה המרוכזת שוחררה על ידי הצבא האמריקאי, לאחר ארבע שנים בשבי. האמריקאיים הטיסו את השבויים לצרפת למנוחה, משם הועברו לאנגליה לשם נופש ושיקום בחוות חקלאיות ליד ניוקאסל. השבויים יצאו מדי פעם לבלות בלונדון. לאחר חודש וחצי באנגליה, הועברו השבויים המשוחררים באוניות למצרים ומשם למחנה צריפין. השבויים המשיכו את שרותם בצבא הבריטי בתפקידי שמירה עד שהגיע יום השחרור. בכך הסתיימה פרשת השבויים היהודים בגרמניה.

פורום משפחות שבויי חיל החפרים עריכה

הפרק הועתק ועובד מתוך ערך מהויקיפדיה העברית עקב חשיבות תוכנו
בשנת 2013 הוקם בישראל "פורום משפחות פדויי השבי – לוחמי חיל החפרים" על ידי צאצאיהם של השבויים והחפרים. זוהי התארגנות התנדבותית שמטרתה לקדם את הנצחתם ולהנחיל את סיפורם של החפרים והשבויים לדורות הבאים. הפורום, בהובלתה של טליה קליינר-דייגי, מוביל פעילויות רבות בארץ ובחו"ל וביניהם הקמת "יער פדויי השבי" ביער עמינדב, ירושלים שהשבויים עצמם תרמו להקמתו באוקטובר 1944 אך הקמתו התאפשרה ביוזמת הפורום בשנת ה70 לשיחרורם של החפרים מהשבי.

הערות שוליים עריכה

  1. מסופר על מקרה בו חייל גרמני נטל את המזון מהיווני בכח ומסרו לשבויים בטענה: הם באו לעזור לכם ואתם מפקיעים מחירים
  2. זה לא מנע מחלק מהם לאבד עצמם לדעת מחשש לגורלם בגרמניה - הם עזבו את גרמניה לארץ ישראל החל ממוןעד עלית היטלר לשלטון - 1933 - וחלקם היו מבוקשים על-ידי השלטונות
  3. ראו קנוהל, עמוד 444
  4. אחיו של יחיאל אליאש האחראי על הפלוגות הדתיות של ההגנה - מובא בספרו "זאב נרדף"
  5. בצה"ל - רב טוראי
  6. בצה"ל - סמל
  7. ‏ היה זה בטרם הושמדה קהילה זו על-ידי הגרמנים‏
  8. אשר סופחה לגרמניה
  9. על-פי ספרו של יוסף אלמוגי "בראש מורם" על השבי.

לקריאה נוספת עריכה

  • דב קנוהל, עורך ראשי, בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, הרב אריה בינה, סיפור מהשבי, ועוד רשימות בנושא איגוד החיילים המשוחררים בישראל ומורשת, הוצאת ספרים בע"מ, תל אביב. עמוד 433
  • יוסף אלמוגי, בראש מורם, הוצאת משרד הביטחון, 1989

קישורים חיצונייםעריכה

התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייהעריכה

Jews Brigade in palestine A 1943.jpg

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית