FANDOM


Barov iameaA

בערוב ימיה

1145833553037576929

שולה בביקור בפיזה בחדר ה"מיסתור" בימי המלחמה

Saul e miriam a venezia

מרים הקטנה בונציה עם שאול אחיה

Italy, A photograph Szulamit Miriam Kercner Wentura

Italy, A photograph Szulamit Miriam Kercner Wentura המקור [http://collections.yadvashem.org/photosarchive/en-us/5091826.html ארכיון יד ושם

Shulamit miriam kerzner

עם העלייה ארצה 1945

Kercner Wentura, Szulamit Miriam, with her two brothers, Shaul an

Kercner Wentura, Szulamit Miriam, with her two brothers, Shaul and Daniel, 1937 המקור

שער חוברת הזכרון

ז כ ר ו ן

לשולמית קרצנר

לבית ונטורה

א' אדר תרפ"ח - כ"ט ניסן תשנ"ב

22 בפברואר 1928 - 1 במאי 1992

סמל משפחת ונטורה

כפי שמצוי על מצבה משנת 1555 ב-BOLOGNIA -ITALIA

כ"ט ניסן תשנ"ד - שנתיים לפטירתהכותרת ספר הזיכרון

על מצבת קבורתה בציפורי חרטו בניה את הפסוק הבא: בדרך חכמה הרתיך הדרכתיך במעגלי ישר. (משלי ד',י"א )


תוכן החוברתעריכה

פתח דבר

בתום שנתיים לפטירת שולה האהובה, אנו מגישים בזה את החוברת שערכנו לזכרה. בחוברת נציג את המציאות שבה חייתה שולה ומשפחתה. אנו מניחים כי ימצאו בה עניין בנינו, בני בנינו, בני משפחתם וידידנו. וכן כל אלה המתעניינים בתיאור חייה של משפחה שמוצאה מאיטליה ועלתה לארץ ישראל בתום מלחמת העולם השניה.

חלקי החוברת הם:

מבוא  : שולה - אחותי, ימי הילדות והנעורים. (מאת אחיה:שאול בן תורה) - יבאו להלן

חלק א : סיפור המשפחה - משפחת ונטורה : ה"שורשים" מפוזרים בכל ארצות הים התיכון. יש למשפחה רקע מגוון כמו שניתן לצפות ממשפחה בעלת מסורת עתיקה. עברנו רבות בשנות המלחמה - למרות שהיינו אזרחים של מדינה נאורה וחמימה איטליה.
קבלת הפנים החמה בארץ ישראל פיצתה אותנו רבות והקמנו מחדש את ה"שבט". למדנו את כוחה של האחדות המשפחתית. זו הייתה המורשת החשובה של שולה.

חלק ב :המכתבים מאימא - המשקפים את המציאות אליה נקלעת אם המשפחה, באופן הבלתי צפוי, הרחק מבני משפחתה - במחנה ריכוז - גורל שכיח בימי השואה. נדמה שזו המחשה בכתובים של מחשבותיה של "אימא יהודיה", כפי שבאה לידי ביטוי במכתבים. כך חולפים לעינינו התמורות החולפות על האם אשר מאבדת בפתאומיות את הקשר עם בעלה וילדיה.

חלק ג  :לקראת שבת : ההרצאה על "השבת", מאפשרת מבט על ההווי של יהודי איטליה בתקופה של התגבשות הלאומנות האיטלקית והניסיון לגלות לדור הצעיר את הסגולות הייחודיות של המסורת היהודית. בהרצאה מוצגת זווית ראיה מיוחדת של השבת, על פיה יש לה גם תפקיד מיוחד בגיבוש המשפחה והעברת המסורת היהודית מדור לדור.

חלק ד :דברי זיכרון על שולה, מפי בני משפחתה, בארץ ובחו"ל וידידיה.


בסוף יובאו לוחות עם מבחר תמונות ולקט של צילומי מסמכים. השארנו עמודים ריקים בסוף החוברת על מנת שאפשר יהיה להוסיף השלמות בבוא העת.

אנו מקווים כי תוכן חוברת זו יעורר את הסקרנות הטבעית של הקורא אשר יכיר את המאורעות אשר עברו על עמנו ועל משפחתנו ויפיקו מכך את הלקחים לעתיד.


מבוא: שולה - אחותי, ימי הילדות והנעורים עריכה

אחותי שולמית, או מרים ונטורה כפי שהיה שמה המקורי, נולדה במילנו (איטליה) ב22- בפברואר 1928. אבינו, לואיג'י (יצחק מרדכי היו שמותיו העיקריים), בעל דוקטורט בכימיה וברוקחות, באותו זמן ניסה את מזלו בהפצת מוצר טכנולוגי חדיש, רדיו זעיר, אשר קלט שידורים בעזרת גביש וללא צורך בחשמל - מן טרנזיסטור של שנות ה30- . אינני יודע האם אבא שבע רצון מן העיסוק במכשירי פלא אלה(. אחותי ואני, מאוד אהבנו אותם ואת האריזות שלהם, מהם היינו בונים מגדלים, גשרים, חומות וכל העולה על הדעת.

לא הרבה אני זוכר מהימים ההם - הרי הייתי ילד קטן. בכל זאת, אני זוכר טיולי משפחה עם המכונית השחורה הגדולה - ה"פיאט-בלילה" שלנו לאזורי האגמים בצפון איטליה: אגמי קומו ואגם מג'ורה - אתרי נופש המוכרים ביפים עד היום.

באותם הימים המשפחה דאגה מאוד למרים הקטנה, בגלל פגיעה חמורה בברכה הימנית. בהמלצת הרופאים, הפגיעה טופלה בהצלחה רבה על ידי טיפול בקרניים אולטרה סגוליים ועל ידי קיבוע בגבס למשך תקופה ארוכה. בזכות רצונה העז להבריא ולתפקד כהלכה, הטיפול הצליח ומרים הקטנה גדלה כילדה, נאה פקחית וסימפטית, מושכת אליה תשומת לב ואהבה מכל בני המשפחה והידידים.

בשנת 1934 , אבא זכה במכרז למשרה ממשלתית בכירה, ככימאי ראשי במעבדה של נמל ונציה. נאלצנו להיפרד מהמכונית, מערמות האריזות של מכשירי הרדיו והתמקמנו בדירתנו החדשה בלידו, פרבר נופש ליד ונציה, המוכר בעולם בזכות חופיו הנהדרים והאירועים המושכים אליו תיירים מכל העולם.

אלה היו הימים היפים של המשפחה. מרים החלה את לימודיה בבית הספר ובלטה ביופייה: תלתליה, גזרתה והופעתה תמיד מסודרת ונאה. למשך תקופה קצרה היא לבשה בגאווה את תלבושת "האיטלקיות הקטנות", תלבושת חובה שהמשטר הפשיסטי הלביש את הילדות מגיל 7 באירועים חגיגיים ובכינוסי ילדים ונוער. ההורים שלנו לא התרשמו במיוחד מן התלבושות. הם ידעו היטב כי דרך המשטר הפשיסטי יכולה להרשים בסיסמותיה, תלבושתה ומצעיה. אך המחיר שלה בהגבלת הפרט וריכוז הסמכויות בידי איש אחד, לא יכולה להצליח למשך זמן רב.

זיכרונות רבים אני זוכר מאותם הימים. גרנו ב"לידו", האי הגדול לא רחוק ממרכז העיר, בו יש שדרות רחבות ותנועת מכוניות. זכורים לנו העצים הגבוהים, טיולי האופניים, המשחקים על שפת הים, בקורי הסבתא והדודים, הגונדולות והספינות הציבוריות שקשרו את האי לונציה העיר. יצאנו לטיולים למרכז העיר - זו הייתה חוויה לילדים. ביקור בעיר נתן לנו אפשרות להתבונן בכיכר הנאה של סן-מרקו להצטלם ליד היונים, המתקבצים לידך, בעת השלכת גרעינים לקראתם. לבקר בבית הכנסת המפואר, עם אריחי שיש צבעוניים, קישוטי זהב וכסף ושכיות חמדה רבות.

זכור לנו במיוחד הטיול שערכנו בטרם עזבנו את ונציה, אימא ערכה לנו סיור מקיף באוצרות העתיקים של העיר. בקרנו בארמונות מושלי העיר בעבר, בתעשיית הזכוכית במורנו והתבוננו בתהליך יצירת עבודות הרקמה - בורנו. רק לכנסיות לא נכנסנו, על אף יופיין. אימא הקפידה על החרם שנטלו לעצמם יהודי איטליה. זכר למאבקם העיקש שלהם נגד ניסיונות הכנסייה לנצר את היהודים בדרכי כפיה על ידי החלת חובת הביקור בכנסיות.

בשנת 1936 נולד אחינו הקטן, דניאל. הוא גרם לשמחה רבה בבית. הנשים שטפלו בתינוק חמוד זה השאירו לנו מורשת של שירי ילדים עממיים, בניב ונציאני, שהלחנים שלהן עוד נשמעים לפעמים בבתים שלנו לקראת לכת הילדים לישון. הייתה לנו מטלה נוספת: לפי המסורת היהודית לא הנחנו למטפלת להיות לבד עם דניאל. היה חייב מישהו ללוות אותה בטיולים שהיא עשתה איתו מחוץ לבית. אולי היה החשש הקדמון שמא הגוייה תטביל את היהודי הקטן והוא יאבד מתוך עמנו, שלא לדבר על דברים גרועים יותר. שולה ואני עמדנו במשימה בהנאה ובכבוד.


כילדים קטנים הקשבנו לשיחות שניהלו ה"גדולים", ההורים, הדודים והידידים, אשר דנו בכל אותם הנושאים אשר העסיקו את יהודי איטליה באותם הימים. מצד אחד, שמענו את הסיסמאות של המפלגה הפשיסטית, תלבושות נאמניה ודעות מנהיגיה. מצד שני, האזנו לרדיו מונטה-קרלו אשר תקף את המדיניות התוקפנית של ממשלת איטליה שיצא לכיבושים באפריקה: בלוב, באריתריאה ובאתיופיה ושלחה "מתנדבים" לעזרת הפלנגות של פרנקו שנלחמו בספרד הרפובליקנית. ובבית, מופיעים פליטים יהודים ממרכז אירופה שעברו את ונציה בדרכם לארץ ישראל. הם סיפרו על הגזרות בארצותיהן: גרמניה ואוסטריה ועל תקוותיהם לחיים מאושרים בארץ. כך למדנו גם מושגים ב"ציונות" כמו לימוד השירים החלוציים כמו: "בא מנוחה ליגע, נירו ניר..שירו שיר.." ואפילו " קדרו פני השמים" - השיר העצוב שחובר בארץ בימי המאורעות. הבית היה בית יהודי וציוני חם. שמירת הכשרות והשבת היו ערך חשוב בעיני ההורים וברצון הלכנו בדרכם. המגבלות המנדטוריות ואולי יותר מזה המחויבות כלפי המשפחה לא אפשרו לנו בזמנו להעלות לארץ ישראל. אף-על-פי שהרעיון הציוני היה תמיד מושרש וחזק בביתנו.

בשנת 1938 שוב ארזנו את המזוודות ועברנו לרומא, כאשר אבא קבל משרה בכירה במטבעה המלכותית. ימי רומא היו יפים אך קצרים. גרנו בבית הגדול של סבתא וזה היה נחמד. לסבתא, המורה הוותיקה היה תמיד מה להעניק לנו. אך כל זה הסתיים עם חקיקת חוקי הגזע ופיטורי אבא מהמשרה הממשלתית. אנחנו הילדים ידענו שהמצב לא טוב אך בתמורה מצאנו הנאה רבה ברוח הליכוד והעזרה ההדדית שיהודי איטליה אימצו באותם הימים. הילדים היהודים גורשו מבתי הספר של המדינה ועברו לבית הספר היהודי. היינו אחים לצרה - חוקי הגזע איחדו אותנו. היינו נבחנים בבחינות ממשלתיות כנבחנים חיצוניים. עשינו מאמץ כדי להצליח, להוכיח לגויים שהיהודים יעברו את הבחינות למרות שאינם לומדים בבתי הספר הרשמיים. ואכן הצלחנו והתגאינו בכך.

אבא החליט כי המשפחה תעבור לשוויץ. הגענו לז'נבה. הוא ציפה למצוא שם עבודה. עבורנו הייתה זו ארץ מלאת הפתעות: אנשים מדברים שפה זרה - צרפתית, לראשונה לא הבנו את הדיבורים של אלה הסובבים אותנו. בפנסיון, לראשונה טעמנו אוכל יהודי אשכנזי - אטריות עם סוכר ! הר המונט-בלן, הגבוה, הלבין ביופיו. מזרקת ענק באמצע האגם. נקי, שקט בכל מקום, שוקולד טעים. בקיצור - גן עדן. אבל אבא לא קבל רשיון עבודה וכך הוא המשיך לצרפת על מנת למצוא עבודה ואנו חזרנו לאיטליה.

הפרידה מאבא הייתה קשה. היינו בעיירת הנופש VIAREGGIO ושם נולד אחינו הקטן - עמנואל ז"ל. אבא לא היה נוכח בברית. רק כאשר חזר מצרפת מצא כי משפחתו גדלה. הלימודים היו חשובים להורינו וכך עברנו לLIVORNO-, היכן שהייתה קהילה יהודית ובית ספר. מרים הייתה אז בת 13 והיא עזרה רבות לגידול הילדים. למעשה היא גידלה את עמנואל כמעט באופן בלעדי. אימא ניהלה את המשפחה וגם הייתה חלשה אחרי הלידה.

בשנת 1941 חזרנו MILANO. כאן שולה חדשה את הקשר אל בני גילה. היא הצטרפה לתנועת נוער יהודית. ויחד עם בני הדודים שלנו בילתה את ימיה בהתלהבות האופיינית לה. אך אלו היו ימי הילדות האחרונים שלנו. תוך זמן קצר נקלענו לאירועי המלחמה ועל כך בפרק הבא.

ימי ילדותנו חלפו ואיתם הזיכרון של מרים הילדה והנערה המקסימה בחביבותה ובנכונות שלה לעזור לבני משפחתה.


עפולה, 15 בפברואר 1994 אחיך שאול

בזכות התמיכה - מאת בנך מוטיעריכה

חלפה כמעט שנה מאז שאמא נפרדה מאיתנו. קשה לקלוט את העובדה שבעצם היא לא איתנו. קיימת ההרגשה שהיא מלווה אותנו בכל שלב בחיים ובמעשים שאנחנו עושים. הרבה פעמים יוצא לי לחשוב האם מה שהיה קורה עכשיו היה משמח אותה, מרגיז אותה או מצחיק אותה. לא אחת אני מוצא את עצמי כמעט מרים טלפון ומספר לה על חוויה שעברה עלי. או, לפעמים אני מתייעץ איך לנהוג במקרה זה או אחר. גם כאשר אני נוכח בעובדה שלא אוכל לקבל תשובה, אני מנסה לחשוב, איך היא היתה מגיבה על הסיפור, או איזה עצה היתה נותנת לי, אם לגבי חינוך הילדים, אם לגבי התיחסות למצבים בחיים: ביחסים בין אישיים, בגישה לשאלות פוליטיות ועוד..

אני נזכר בימים הראשונים שלי בגן הילדים שלא רציתי להישאר לבד. היא השקיעה זמן רב, ישבה לידי והמתינה עד אשר הגיעה למסקנה שחבלי הקליטה שלי בגן תמו. כך לדוגמא, היא אפילו ציירה, בשקידה רבה, קטר של רכבת. נדמה לי שהציור שלה נשמר באיזה מקום. לא אחת כאשר בבית הספר היתה לי בעיה אמא הייתה זו שבאה לבית הספר לברר את העניניים ולגשר ביני לבין המורה או ביני לבין הילד הנוגע בדבר.

ההרגשה להיות "הבן של שולה" , זה משהו מיוחד ליוותה אותי הרבה זמן בכל מיני מקומות. אני זוכר את סבר הפנים של מכריה של אמא, אם בשדה אליהו או ביבנה - שהצגתי את עצמי כ"בן של שולה" או של מרים ונטורה. עיניהם היו נדלקות ומאירות פנים.

התמיכה של אמא בדברים שעשיתי באו לידי ביטוי ביתר שאת כאשר הגעתי לבית הספר התיכון. לא אחת הרגשתי שאני עומד בפני נשירה מן המערכת. העומס היה אדיר. אני לא בדיוק התלמיד השקדן. הנפילה נראתה לי כ"קרש הצלה". אמא עשתה אז ימים כלילות. הייתה יושבת איתי להכין את השיעורים, אפילו פנתה לחברים המכירים את המקצוע הנלמד וסייעה בידי למצוא חומר בספרים או מלים במילון.

הסיוע היה לפעמים מיוחד במינו: לעיתים, באחת בלילה, זכיתי למנת "ספגטי" טובה. העיקר לא להישבר. היא תמכה והצליחה להעביר לי את רגש האחריות לעשייה שלי. אני זוכר כי בשלב מסויים היה לי ויכוח עם המורה לתנ"ך. בעקבותיו החלטתי כי אני עוזב את בית הספר ויהי מה. אמא החתימה אותי על מסמך שבו אני לוקח את האחריות על עצמי. היא אמרה לי, לאחר שתחתום, תוכל לעשות מה שאתה רוצה. הפועל היוצא מזה היה, שהמשכתי ללמוד. כך הגעתי לסוף לימודי התיכוניים בית הספר "בסמ"ת" ויהי מה.

לא יגרע חלקו של אבא, ייבדל לחיים ארוכים. כאשר מסיבה כל שהיא עמדו להוציא אותי מבית הספר, אבא היה זה ששימש כ"נשק" אחרון. "פצצת אטום" על מנת להעביר את רוע הגזרה. אבא הגיע לבית הספר, דיבר עם המורים המתאימים ועם יתר בעלי התפקידים. בגישתו הנעימה הביא אותם למסקנה שלא יתכן להוציא אותי מבית הספר בגלל מעשה קונדס. ההרגשה שאבא עומד מאחריך היתה בהחלט הרגשה טובה.

אמא לא הייתה "מלאך". היא היתה אנושית. בן אדם עם כל הנובע מכך. אני זוכר גם מצבים שבהם היא הייתה מאבדת את העשתונות שלה. אז היו מדווחים על "צלחות מעופפות" בשכונה. וכאשר היא החליטה פעם להכות על השולחן, היא שברה זכוכית משוריינת בעובי 6 מ"מ.

ראינו גם את הרגישות, אשר הגיעה עד לדמעות. כאשר דברנו על בית הוריה, על הסיפורים מתקופת השואה, כאשר היא הובילה את שלושת אחיה, ביד בוטחת ממקום מחבוא אחד למקום מחבוא שני. איך עמדה על דעתה גם במקרים שהיו יכולים לסכן אותה. כך הצליחה "לנווט את הספינה" לחוף מבטחים, לאחר ששכלה את אחיה הקטן, עמנואל.

הרצון שלה לשמור על אחדות ואיחוד המשפחה הקרובה והרחוקה גרם לה לא לא אחת לוותר על רצונה ולנהוג באופן שתרם לתחושת הקרבה של הסובבים אותה אלו לאלו. לא אחת היתה יוזמת מפגשים של בני הדודים או של כלל המשפחה וטרחה הרבה להצלחתם. החיוכים שקרנו מכל פנים לעברה היו שכרה, גם אם נאלצה לפעמים לאחר מכן לנוח ימים אחדים.

התלאות והסבל אותם עברה, ביחוד בשנים האחרונות לחייה, יכלו לגרום לה להיות טיפוס מדוכא. אבל לא אמא תכנס לדכאונות. אין בהם תועלת - היא סברה. היא סיגלה לעצמה אופטימיות מדהימה שהניעו אותה לכל אורך חייה. גם כאשר התגלה אצלה ה"גידול" בפעם הראשונה, היא זו שדרשה מהרופאים לבדוק את הגידול ולנתחו. כמובן שהאופטימיות שלה לא הייתה התכחשות למציאות. היא ידעה את האמת על מצבה. יותר טוב מכל הסובבים אותה. אבל, היא לא איבדה את התקוה עד הרגע האחרון.

גם לאחר פרוץ המחלה בפעם השניה, לאחר שהתגלו ה"גרורות", לא רק שלא אבדה את התקוה, אלא החלה ללמוד במשנה מרץ נהיגה. ואכן, היא הצליחה להוציא רשיון נהיגה. וכך נסעה באוטו שלה לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל. היא רצתה להוכיח לעצמה ולכולם שהיא יכולה להתמודד עם מצבה ואף להצליח.

בזמן האחרון לחייה, כאשר אנחנו לא ידענו כמובן שסופה מתקרב, הייתי מדי פעם מגיע לדירה של הורי אצל חנה. אמא, הנתמכת על ידי ההליכון היתה קמה בשמחה להכין את המאכלים האהובים עלי וגם עליה. האושר הבריק מעיניה, כאשר היתה מפזרת את הפרמיג'נו על הספגטי, או הפטצוני. לפעמים חשבתי כי מצוות כיבוד האם במקרה שלי בא לידי ביטוי באכילת המאכלים האלה: מתן האפשרות לאמא להוכיח איזה אושר והנאה היא מסוגלת לגרום - אפילו במצבה.

בנסיעה האחרונה שלקחתי אם אמא לבית החולים רמב"ם, לקראת סידרת הקרנות - המי יודע איזו במספר - היא בקשה לעבור דרך חיפה כדי לקנות בשר לפסח. היא נכנסה על כסא גלגלים לאותו אטליז שהיתה רגילה להכנס גם כאשר הלכה בכוחות עצמה. היא קנתה כמות בשק שהספיקה להרבה אנשים. אך היא בעצמה לא זכתה לאכול ממנה זו. ימים אחדים לפני פסח היא אושפזה עם דלקת ראות, אשר החמירה את מצבה. שבועיים אחרי "ליל הסדר" היא נפרדה מאיתנו לנצח.

נכבד את זכרה היקר בהמשך דרכה ובהגשמת רצוניה.


בנך

מוטי



אמא - מאת בתך חנהעריכה


אמא היתה לי אם ואחות,
חלל שאותו לא ניתן לכסות.
רציתי לכתוב קצת מילות זכרון,
אל עדין לא עכלתי את גודל החסרון.

כשמירושלים בשתים אחר חצות הגענו,
רציתי להתקשר ולהגיד לה :"חזרנו!"
  אך הקטע שתמיד את כולנו הקפיץ,
  פתאום כל כך חסר, כי אין את מי להקיץ.

בכל זאת חשבתי מה היה לה חשוב,
ולפני בדמיון הופיע עץ קצת עצוב,
השורשים איתנים והענפים פורחים,
אך הגזע נגדע בדמי הימים.

לאמא - המשפחה היתה הצו,
טלפונים בלי סוף, ביקורים בכל מצב:
לשאול לדני, וכמובן גם לנו תמיד,
דאגה להווה וחשבה על העתיד.

החברות האיטלקיות והחברים הנוספים,
היו תמיד אנשים חשובים.
ימי הולדת, פורים וכל השמחה
הפכו גם אותם לחלק מהמשפחה.

לנו אמרה שנן וחזור,
על קשר לשמור ולהשתדל לעזור.
תמיד במבט אופטימי להביט,
ומהצרות והבעיות את העין להסיט.

אני מקוה אמא שלנו,
שכאן למטה איננו מאכזבים כולנו.
גדול החלל שהשארת לנו האם,
אך את הצו נשתדל לקיים.


אדר תשנ"ד
חנה


שולה שלנו מאת חתנה חנן כספי עריכה

בשני מלים אלה ניתן לתמצת את כל מילות ההספד עלייך. שולה שלנו - שכן כל מי שהכיר אותך, כל מי שנגע בך או שאת נגעת בו, חש אותה הרגשה שאת נותנת מעצמך אליו. ולכן לגבי כולנו, משפחתך, אוהביך, חבריך וכל אלה שבאו לחלוק לך כבוד, הרי את שולה שלנו.

והנה אנו עומדים כאן ממש כמו אברהם אבינו, שעליו נאמר: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכתה". היום מסתיימים 30 ימי אבל. לאחר ההספד והבכי נצטרך ללכת הלאה, לחזור לשגרה.

על חללי צה"ל נהוג לומר - כי במותם ציוו לנו את החיים. ואילו את שולה, במותך, פערת לנו תהום ופתחת לנו חלל שלא ניתן יהיה למלא אותו. את הציווי שלך - שולה - ציוות לנו את בחייך.

בדרכך שלך וכלפי כל אחד ואחד מאיתנו ציוות לנו דרך חיים. דרך חיים שהנחלת לכל הסובבים אותך, ובראש ובראשונה למשפחתך - דרך חיים של אהבה וכבוד, דרך חיים של אחדות ושלום.

הנחלת והשרשת בנו את החשיבות העצומה של הערך המשפחתי העליון הזה של אחדות ושלום. עשית זאת כמובן, בדרך הטובה ביותר והחזקה ביותר, הלא היא דרך הדוגמא האישית.

לכמות האהבה שהרעפת על כל אחד ואחד מאיתנו אין מדד ואין מדידה. הכבוד וההערכה שנתת לדעות, ולמעשים של כל אחד ואחד מאיתנו הם שהיוו עבורנו מורה דרך ומשען בעת הצורך.

כולם תמיד ידעו, בכל מקרה של ספק, בכל מקרה של בעיה למי לפנות ואצל מי ליישב את הדברים.

בעמדנו כאן על קברך, אנו מודיעים בזאת, המסר נקלט שולה, אנו נוסיף, כדרכך ובדרכך - לאהוב ולכבד איש את רעהו. לשמור מכל משמר על רצף האחדות והשלום שהנחלת לנו.

את טמונה פה בין הושעיה לבין ציפורי, כשנופם המרהיב של הרי הגליל מביטים בך. זכותו של רבן יהודה נשיאה, נכדו של כותב המשנה, מגן עליך.

במקום נפלא זה, נוחי בשלום על משכבך ותהי מנוחתך מנוחת שלום ושלווה. ינעמו לך רגבי אדמתך. אנו אוהביך נדאג שזכרך אכן יהיה ברוך.

ת.נ.צ.ב.ה

אמן

חתנך

ציפורי - ביום גילוי המצבה חנן כספי


מנערה לסבתא מאת אחיה דני עריכה

מהעלאת זכרונות העבר נוצר הרושם כי עולמה של שולה מסתיים בתום המלחמה והעליה לארץ ישראל. אכן, אלו היו השנים אשר השאירו בה רשמים החזקים. על מנת להשלים את סיפור חייה אציג אפיזודות אחדות מחייה לאחר בואה ארצה מנקודת הראות של האח הקטן שלה. בשנת 1946 הייתי ב"משק ילדים מוצא" ליד ירושלים. היה זה מוסד קטן של "עלית הנוער" אשר בו התחנכו ילדים בגילי שהגיעו מאירופה בשנות השואה. היה זה מוסד מעולה עם מדריכים מסורים, אשר המוטו החינוכי שלו היה להחזיר את שמחת החיים לילדים, ניצולי שואה, באמצעות תשומת לב אימהית, טיולים בחיק הטבע והרבה שירה בציבור: יסודות בריאים לילדים שחסרו ילדות הרגילה. בחירתה של שולה היתה מצוינת ולה אני חב את חוויות הילדות היפות. אך בזה לא תם תפקידה. בחופשות הנדירות שלה מבית הספר החקלאי במקוה ישראל היא דאגה לבוא ולבקר אותי. כל זאת, באמצעות "דמי הכיס" הסימליים שהיא קבלה. מאלה היא גם מימנה לי "דברים טובים" ודמי נסיעה בימי החופשה. בנוסף לכך גם היא מילאה תפקיד של "אב המשפחה". זכור לי כי פעם הוזעקה בדחיפות למוסד. הסתבר כי בשעת ריב בין הילדים פגעתי באחד מהם. המנהל הודיע לי במלוא "הטקט" שאני לא מתאים לארץ ישראל ועלי לשוב לאיטליה. זה היה עבורי "סוף העולם" - לחזור למקום ממנו ברחנו. שולה באה, התחננה, בכתה והבטיחה כי להבא אהיה ילד טוב. לא היה בכך די. העמדתי את שולה במבחן נוסף: בחג הפסח נסעתי לבקר את שאול שהיה בהכשרה בקיבוץ רמת יוחנן. כמקובל בקיבוצים על שלחן ה"סדר" היו מצות וגם לחם, לפי חופש הבחירה: מי שרצה אכל מצות ומי שלא רצה - אכל לחם. חזרתי למוסד אחרי החג וסיפרתי על החוויה המיוחדת. המנהל קרא לי, הסביר לי את חומרת הדבר ודרש כי אנתק כל מגע עם אחי. השתכנעתי וכתבתי לו מכתב ברוח זו. שולה כמובן לא יכלה להסכים לכך, נשארנו שלושה בני משפחה, איך יתכן כי שוב נתפצל. היא באה שוב למוסד, בכתה התחננה וקבעה כי שלושתנו חייבים לשמור על קשר. ואכן כך היה. המשכתי לבקר את שאול גם בקבוצת גבים וכמובן בביתו בעפולה ומצאנו את הדרך לשמור על הדו-קיום. כאשר שמעתי מה קרה במשפחות אחרות, הבנתי כמה זה היה חשוב לטפל בכך, בהחלטיות ומייד. לקראת הנישואין עם איציק היה עליה לשנות את שמה. זה היה קשה לבחורה אשר 18 שנה מחייה עם השם מרים. איך השתכנע לעשות כן היא סיפרה בביקורה בקדומים, אשר בשומרון. סיפור המעיד על יכולתה לפעול בתבונה וזאת מבלי לאבד את הכבוד העצמי. בקדומים היה גר הרב מאיר איתן ז"ל. בקרנו אותו ואז הסתבר כי בזכות החותן שלו, הרב משולם ראטה ז"ל היא זכתה להינשא לאיציק. כיצד הוא שכנע את "האיטלקיה הגאה" לשנות את שמה  ? הוא פשוט אמר לה, את יודעת שיש אנשים עם שני שמות, תוסיפי לך שם נוסף וכך תישארי עם השם האהוב שלך וכל מה שנשאר הוא לבחור שם יפה נוסף. כל כך פשוט נפתרה בעיה אשר יכלה למנוע ממנה את האושר. וכך עשתה ובחרה לעצמה את השם הנוסף - שולמית. פרצה מלחמת השחרור. שולה במקוה ישראל המצויה בחזית: ממערב - יפו הערבית, ממזרח - הכפר הערב אזור ובצפון כביש יפו - ירושלים, הנשלט על ידי הערבים. רק לדרום, לחולון, היתה הדרך פנויה. איציק, מפקד בהגנה היה יוצא למשימות. שולה לבד בבית, שומעת מרחוק את הדי ההפגזות. הייתי איתה מפעם לפעם. החרדה היתה רבה ושולה שוב נאלצה לדאוג לבעלה ולשאול שהיה בנגב הרחוק ולא נשמע ממנו דבר. היתה לה חוויה קשה. ידיד משפחה, דודו, אשר נהג מפעם לפעם לבקר אותה, ולספר צ'זבטים כמנהג הימים ההם הגיע פעם הביתה התישב ליד השולחן ופרץ בבכי. שולה נבהלה. הוא בא להודיע להם על נפילת אחיו של איציק - משה קרצנר במלחמה. הוא היה ביחידת מפרקי מוקשים ונהרג במילוי תפקידו בנחל שורק. יהי זכרו ברוך ! הסתיימה המלחמה, איציק ושולה עברו לכפר מל"ל. שם היתה מחלבה גדולה של תנובה, שאיציק מונה למכונאי שלה. היה לה קצת אי הבנות עם המושבניקים. בקיצור היא המליצה לי כי רצוי כי יהיה לי - כמה שפחות - מגע איתם. קורה מה שקורה ואני פוגש את רעייתי לעתיד, רבקה כהנא, בת מושבניק למופת. לשמחתי במקרה זה שולה לא צדקה. הפרק הבא הוא המעבר של שולה לקרית שמואל אל בית האמא של איציק, מרים קרצנר ז"ל. ההחלטה היתה קשה, שתי נשים בבית אחד, שתי תרבויות תחת קורת אותו גג, שני מטבחים - מזרח אירופאי ואיטלקי, מסורות דתיות שונות ובכל זאת הם הצליחו לעמוד בכך תקופה ארוכה. מי שמכיר את הנסיבות של מגורים משותפים של חותנת וכלה בבית אחד, וביחוד עם רקע כל כך שונה ידע להעריך את המאמץ של שתיהן. יהי זכרם ברוך. דני

נשמור על קשר - הגיסה רבקה ונטורה עריכה

כאשר חג הפסח קרב ובא, שולה עולה בזכרוני. תמיד היא הייתה מתענינת במה שקרה אצלנו. ביחוד אני זוכרת את השאלות המיוחדות לתקופה זו: איך העבודות לקראת הפסח ? מה כבר הספקת ? מה נשאר עוד לעשות ? ו"איך אנחנו עובדים כמו חמורים". בשמחה היא היתה מספרת לי ש"אצלנו יהיו 20 איש לליל הסדר והתפריט כולו מתוכנן". שולה ז"ל, זכרונך לברכה, אני חייבת לספר לך שגם השנה נשתדל להספיק הכל. הבית יהיה נקי. המטבח יפיץ ריחות של מאכלי הפסח. ואחרי החג, בכ"ט לחודש ניסן, נפגש כולנו ביום הזכרון, בבית הקברות של ציפורי. נהיה איתך כרצונך, כמו שאת אהבת תמיד. הלב יתרחב לראות את כולם, את ה"חברה" שלך עם הנכדים, גדלים ומתפתחים. הינך יכולה להיות שקטה ורגועה, הכל יהיה בסדר, ב"ה.

אנחנו משתדלים להיות בקשר עין ואוזן עם כולם. נשתדל שהקשר יהיה הדוק יותר. אנחנו יודעים שזה דבר חשוב לך ביותר. אני חושבת שצריך לזכור את המידה הטובה שהיתה לך: "אהבת חינם" שלה, תמיד הייתה מתקשרת ומתעניינת באימי ז"ל, כאשר הייתה מאושפזת בבית החולים עקב הסיבוך בלב, היתה מתעניינת כמעט כל יום, כאילו חשה שזה לא דבר פשוט, ולכן הרגישה כי המצב טעון דאגה. לא נשכח את עצותיך המועילות, שכדאי לנו ליישם אותם, לטובתנו, אז כמו שהינך רואה, השארת לנו צוואה טובה. העולם כמנהגו ממשיך להתנהל, עם בשורות רעות וטובות.

זה שנתיים מאז שנפרדנו ממך. הרבה דברים התרחשו בינתיים. למדנו שצריך להשלים עם דברים, להיות חזקים (כפי שנהגת לומר), לא להישבר ולהמשיך הלאה למען העתיד, למען דור ההמשך, לדעת להנות ולשמוח עם מה שיש, לקבל שכל אדם ממלא את תפקידיו בחיים ובסיום עליו למסור דין וחשבון: מה עשה, מה פעל, ואם לא יספיק, יבואו יורשיו וימשיכו. נראה לי שאת הספקת מעל ומעבר, ועל כך יהי זכרונך לברכה.


קדומים אדר תשנ"ד גיסתך - רבקה


גדולה גבורתך - דודה וליה עריכה

חודש נובמבר, שנת 1938 , תחנת הרכבת של נאפולי: "הנה, מרים, האחינית היפה שלי", ככה הציג אותה לפני הדוד שלה. אלדו, אז חתני, זמן קצר לפני נישואינו. ככה הכרתי אותה אישית: יפה, גבוהה, עיניה מתוקות, שובבות וצמות שערה ארוכות. היא מצאה חן בעיני. זה היה הדדי. הקשר בינינו הלך והתפתח עד לאהבה עמוקה.

בעצם הכרתי אותה גם לפני שנפגשנו. חתני היה נוהג לספר לי, על האחינית הראשונה במשפחה, הבת של אחותו היחידה. בצעירותו, במסגרת השרות הצבאי, היה רחוק מרומא ובא לבקר את משפחת ונטורה. הוא היה מצטרף אליהם לבילויים בחופש הגדול. גם מרים היתה מחבבת אותו. הם היו מעלים זכרונות מן הזמנים שהיה סוחב אותה בידיו, למרות שלא היתה קטנה, בגלל ה"רגל המשוגעת" שלה: ככה היא היתה מכנה אותה. הם היו מתרגשים, בוכים וצוחקים, כאילו היו ממש באותו גיל. אלדו היה מתרגש בקלות. היא היתה נהנית מזה. הקשר הראשוני בינינו נהפך בקלות לאהבה, שהלכה והתעצמה במשך כל ימי חייה.

אחרי הנשואים שלי התגוררנו ברומא. תקופה קצרה גם שולה והוריה גרו אצל הסבתא שלהם ברומא. פה היתה לי הזדמנות טובה להכיר אותה היטב. כאשר הייתי מבקרת בבית סבתא, המיוחדת במינה, נוצר בינינו קשר אישי במיוחד. מרים היתה עוזרת לסבתא לערוך את השולחן. כן נהגה לעשות מלאכות בית קלות. התפלאתי מאהבה ומהיראה הגדולה שהיא חשה כלפי הסבתא. למרבה הצער הם היו רק חודשים אחדים בביתה החם של הסבתא. בית שהיה גם חם גם עבורי לאחר שעזבתי את בית משפחתי בנאפולי.

אני זוכרת את היום שעזבו את רומא. הלכתי להיפרד מהם בתחנת הרכבת: בקרון שעמד לנסוע, כולנו התרגשנו מאוד, למרות שאפילו לא חלמנו על מה שהיה עתיד לקרות תוך זמן קצר כל כך.

נפגשנו שוב, בליבורנו. אבל כמה כולם השתנו ! נפגשנו שם כשנולד אחיה, עמנואל; בטקס הברית כבדו אותי להביא את התינוק למוהל. אני ואלדו באנו לליבורנו, עם בנינו הבכור, סרג'יו, שהיה אז בן ארבעים יום. מרים היתה בוגרת מעבר למצופה בגילה, דואגת לאמא ולאחיה בחוכמה ובהבנה.

הילדות כבר חלפה על פניה. מרים עזרה לאמא ולסבתא מתוך בגרות ומודעות. למרבה הצער, אביה היה רחוק ממנה. היא שמחה לפגוש את בנינו, סרג'יו, אחרי שנה בבית כפרי בפיאסטרה, אשר בהרי טוסקנה.

מרים היתה עוזרת לכולם. במיוחד לי, שהייתי בהריון של הילד השני (של בתי - אדריאנה). היא היתה תמיד מזכירה לי שלא להדליק את האור או את האש בשבת. היא הציעה לי לאמץ את מנהגיה, בעדינות ובכבוד. לצערי המפגשים הנעימים שלנו הופסקו על ידי מאורעות עצובים ונוראים.

נפגשנו אחרי ה"שבר הגדול" שפקד את משפחותינו ומות אביה וסבתא. הסבל והכאב שינו אותנו ! אבל כמה שמחנו להתחבק שוב בביקור הראשון באיטליה. שולה באה מארץ ישראל. שם חיה בקיבוץ, לאחר מכן נשאה וילדה את בנה הראשון. אירחתי אותה בבית הקטן שלי. בית מלא זכרונות ואהבה בינינו. שמחנו על הפגישה. נשארנו בחיים. בכינו על יקרנו שאבדו, דברנו ודברנו על כל הצרות שלנו עד לשעות המאוחרות של הלילה.


מרים הרבתה להזכיר את האמא שלה. היא לא השלימה עם העובדה שהיא נלקחה ממנה ככל כך מוקדם ובצורה כה אכזרית. היא בקשה ממני לעלות זכרונות מן ההיכרות הקצרה שהיתה בינינו, ולדייק אפילו בפרטים הכי קטנים; כל נקודת זכרון זעירה היתה בשבילה גילוי חדש של אישיות אמא. גילוי הממלאת אותה אהבת געגועים מתוקה.

מרים התרגשה כפליים כאשר דברה על המחלה ועל מותו של אחיה. היא אהבה אותו כמעט כמו אמא את בנה. לילות יפים, עצובים ובלתי נשכחים ! היא היתה שמחה מהבן שלה, מוטי, ילד חמוד מאוד, קטנצ'יק, הקשור לאימו.

מרים, בעצם שולה, זה השם שהיא אמצה אחרי הנישואים, חזרה לרומא לבקר את משפחתנו ואת הדודים האחרים עוד פעמים אחדות. תמיד שמחנו לארח אותה בבתינו. היא היתה יוצאת לקניות - של מכשירי חשמל במיוחד. בעלי, הדוד אלדו היה מלוה אותה ברצון ובחשק רב. ימים אלה היו מתמלאים ממתיקותה וחולפים במהירות. שולה היתה אורזת את החפצים שקנתה, בודקת ממלאת מזוודות וכך עוברות הדקות האחרונות בטרם הפרידה, עד הביקור הבא. היו אלה הזדמנויות יפות להכיר היטב את בני, סרג'יו ואדריאנה. (היום, סרג'יו גר ליד אמא במילאנו, לו ולרעיתו מטילדה יש שני בנים: עמנואל וסוזנה ; אדריאנה גרה בושיגטון, ארה"ב. לה ולבעלה הווארד יש בת ובנים - יהושע ).

עברו שנים, שיחות הטלפון החליפו את המכתבים. הקשר נמשך וסיפרנו אחת לשניה מה קורה ומה אנו חושבות. סוף, סוף הגיע תורנו לבקר בארץ ישראל. ראשונה הגיע אדריאנה. שולה קבלה אותה תוך תחושת אחריות על בת דודה המוזרה קצת, אך תמיד מתוקה. אחריה באנו אני והדוד אלדו, עם קבוצת יהודי רומא. בשדה התעופה היו כולם: שולה, אחיה, בעלה וילדיה. הפגישה היתה מאוד יפה ומרגשת, היינו יותר שלוים, הזמן כבר השכיח את הזכרונות העצובים. הסתכלנו על העתיד עם מבט אופטימי. אז שולה נסע אתנו לכמה טיולים. התמסרה אלינו באהבה. התארחנו בביתה. היא פינקה אותנו בכל מיני מעדנים. במשך השנים המשכנו לטוס ולבקר את שולה. היא גם באה לבקר אותנו. בביקורנו האחרון, לרגל נישואי בתה, חנה, שולה ממש מסרה את נפשה על מנת שהכל יהיה מושלם. בזכות כשרונותיה הרבים ההצלחה היתה רבה. נוכחותנו בחתונה היה מעין תחליף להורים. היא שמחה מאוד. אחר-כך באה ה"נפילה". חבל ! המחלה הקשה - שהיא סבלה בגבורה - שמה קץ לשלוה ולשמחה שבהם היא חיה עם צאצאיה הנהדרים. מרים סבלה את מחלתה בגבורה. היא רצתה להמשיך לחיות בשביל ילדיה ונכדיה. היא סיפרה לי על כך בשיחות הטלפוניות לתוך הלילה. היא עברה אישפוזים קשים וניתוחים כואבים.

המאמץ האחרון היה בעת ביקורה האחרון ברומא. היא ידעה שלא תחזור שוב. זה היה מאמץ רב. אני זוכר בביקורה כיצד התעכבה בבית מסחר גדול ליד בית הכנסת הגדול ברומא. היא חיפשה שם שוב ושוב מתנות עבור כל נכדיה, בנה, כלתה, בנותיה וחתניה - היא לא רצתה לשכוח אחד מהם. בעל החנות ניסה לבקש ממנה לצאת, בעת הסגירה, ללא הצלחה. היא החליטה כי היא נשארת עד שתקנה הכל מה שהיא תכננה. היא שבה הביתה כמעט בהתמוטטות. נזכרתי בכך כאשר דני בקר אצלי שנה לאחר מכן וערכנו קניות באותה חנות.

שולה יקרה, גדולה גבורתך !

אהבתי אותך מאוד, ולא אשכח אותך לעולם !

דודה וליה ZIA VELIA

שאול ודניאל היקרים !

מאוד התרגשתי בכותבי את מעט הדברים שידעתי לומר על אחותכם האהובה. אמרתי פחות מדי, אבל עם כל הבל, על גבורתה כאשה, בת, אחות, אמא וסבתא.



מחדשת ידידות של דורות קודמים - בן דודינו אלכס רופא עריכה

הפגישה הראשונה שלי בשולה - אז: מרים - היתה בסוף הקיץ של 1939 , בערך בימים שפרצה בהם המלחמה. אימא של שולה עם ארבעת ילדיה - הקטן שבהם, עמנואל, ממש תינוק ! - באה לויארג'יו, שהיתה בימים ההם עיר קיט אופנתית לחוף הים התיכון. משפחת ונטורה התאכסנה ימים אחדים בוילה שהייתה לנו שם. מן הימים ההם אני זוכר היטב את שאול, נער חסון, כבר אז גבוה, קצת מתחצף מפעם לפעם, ואילו את שולה אני זוכר קצת פחות. אני הייתי ילד בן שבע, כולי נתון למשחקים. שולה לעומת זאת הייתה מגוייסת לעזרת האימא שלה: טיפול בדניאל ובעמנואל, חיתולים ובקבוקים. בקיצור אימא קטנה, או שמא נאמר סגנית-אימא. לא בדיוק התכונות שיכלו לקרוץ לי בילדה זרה לי, וגדולה ממני ביותר מארבע שנים.

בנחלת גנים

לימים נתקרבנו יותר, ממש התיידדנו, למעלה משבע שנים אחרי-כן, בקיץ 1947 , והפעם דווקא בזכות תכונותיה האמהיות של שולה. היא גרה אז בביתנו, בנחלת-גנים על-יד רמת-גן. ( סוף רחוב רש"י - האזור המשקיף על פני הירקון - אשר בזמנו נראה בכול הדרו). שולה סיימה את מקוה-ישראל. חברי הגרעין שלה עזבו את בית-הספר לקראת התיישבות (אחר-כך עלו לגבים) וכך נשארה שולה לבד במקוה-ישראל, לקראת נישואיה עם איציק. בעיני אימא שלי לא נראה הדבר, שאישה צעירה תשהה במקום אחד יחד עם חתנה. היא נסעה ל"מקוה", והזמינה את שולה לבוא לגור בביתנו.

באותו קיץ שוחחנו הרבה. אני הייתי חולה בזיהום קשה שפגע במערכת העצבים; הייתי חלש וחרד מאוד, שמא לא אצליח להשתקם, הרופאים שטיפלו בי לא נתנו לאימא שום תקוות. אימא הייתה די מבוהלת ועצבנית. ובסופו של דבר לקחה אותי להתרפא באיטליה. אבל בינתיים הייתה שולה בבית ונסכה בו הרבה שקט וביטחון. לא הרבתה בדברי עידוד, אבל שפעה עידוד. הרבינו לשוחח; שמענו על קורותיה בזמן המלחמה ולאחריה, ושולה ידעה לספר ; היא ידעה גם להקשיב. לפעמים טיילנו. אני זוכר בטיול אחד שלנו הגענו עד שפת הירקון במקום שהיה בו מעגן סירות. (היום ממוקם שם חניון האוטובוסים ליד הקניון). הצעתי לה שבפעם הבאה שאיציק יבוא לבקר אצלה, תיקח אותו לשוט בסירה על פני הירקון. הרעיון מצא חן בעיניה.

נדמה לי שזה היה בסופו של אותו טיול. חזרנו הביתה ומצאנו זוג שבאה מ"מקוה". הם באו להודיע לשולה שאיציק חולה ולא יגיע לביקור. שולה לא היססה אף רגע ולמרות דברי ההרגעה שלהם עלתה מיד על אוטובוס ורצה ל"מקוה". זו לא הייתה מחלה רצינית, ברוך השם.

שולה הייתה שקטה וחייכנית, קשובה לזולת, אבל הצער, הכאב על האסון המשפחתי שעבר עליה מקרוב נתנו בה אותות. גרנו בבית שלושה חדרים, גג רעפים אדום וגינה ירוקה מסביב - ארבע מאות מ"ר. והיא העירה פעם אחת: בית נחמד, אני משערת שלו עלינו ארצה בעוד מועד, גם אבא שלנו היה קונה בית כזה שנגור בו. באותו קיץ של 1947 הגיעה גלויה מהדודים שלי, ממקום נופש באלפים Sappada, (הבורגנות האיטלקית כבר התחילה לחזור להרגליה מלפני מלחמת העולם השנייה). שולה העירה רק משפט אחד: גם אנחנו היינו פעם בנופש-קיץ בספאדה.

מאותו קיץ זכורה לי "תקרית" אחת, שאמנם אירעה בזמן שהיינו, אימא ואני באיטליה. אבל היא ספרה לי פעמים אחדות קצת ברוגזה וקצת בלגלוג. בזמן העדרנו גרו שולה ונעמי אחותי בבית; כמובן שהחברים, איציק ושמואל באו לבקר. ערב אחד ישבו ארבעתם על המרפסת ואכלו ארוחת ערב. בבית הקרוב ביותר, במרחק כשבעים מטר, גרה משפחת שילר, אנשים די מבוגרים שעלו לארץ ישראל מאוסטריה.

והגב' שילר נטלה על עצמה את התפקיד "להשגיח על הנוער". והנה תוך אכילת ארוחת-הערב הרגישו ידידינו שיש תכונה בבית ממול; גב' שילר כיוונה עליהם משקפת, כדי לבדוק מי ומי משתתף באורגיה הזאת. כזאת הייתה האוירה באותם הימים, ולא רק בחוגים הדתיים.

הברחת "האוצר"

בנסיעה לאיטליה, בקיץ 1947 פגשנו את הדודים: את משפחת דיינה במילאנו ואת משפחת טיראצ'ינה ברומא. אצל שניהם התארחנו. הדוד פירנאנדו טיראצ'ינה הפקיד בידי אימא את כלי הכסף של משפחת ונטורה, כדי שנביאם ארצה. וכלי הכסף הללו היוו מין פרשה טראגי-קומית, שאני זכרתי מאז כאות וכמופת של מהומות בטיסה מארץ לארץ. הגענו למשרד T.W.A ברומא בשעת לילה מאוחרת, שקלו את המזוודות ומצאו עודף מטען. הפקיד דרש תוספת תשלום. אימא חיפשה איזה מוצא. אמרתי לאימא: "בואי נשלם בעד משקל היתר; מה זה כבר יכול להיות לעומת עלות כול הנסיעה"! אימא הסכימה ושאלה כמה עלינו לשלם ? הפקיד נקב בסכום בדולרים. אימא שאלה מהי התמורה בלירטות איטלקיות. והפקיד השיב שאין מקבלים בחברת התעופה האמריקאית כסף איטלקי. דולרים לא היו לנו. מה יהיה ? אימא שאלה את הפקיד האם יש איזה נוסע בעל מטען חסר. והפקיד היה ג'נטלמן או ספורטמן, נקרא לזה כפי שנקרא, והראה לה נוסע כזה, בעל שם יהודי מובהק. אימא התנפלה עליו בנאום נרגש שאי אפשר לעמוד בפניו:" שמע-נא, אתה מוכרח לעזור לי, אני לוקחת מטען של היתומים הללו, שאיבדו את הוריהם במלחמה, וזה מה שנשאר להם". האיש לא התנגד. רק ביקש לראות מה יש במזוודה, אשר תיסע על שמו לארץ ישראל. סוף סוף, הבריטים היו אז בארץ והוא לא רצה ללכת לבית-סוהר בגלל הברחת נשק.

והנה הגענו לנמל התעופה בלוד (היום בן-גוריון) בערב יום כיפור תש"ח (ספטמבר 1947) ובשדה התעופה אין נפש יהודית אחת, רק בריטים וערבים. כלי הכסף של המשפחה היו מוצפנים היטב בתוך הלבנים של אימא, חזיות, מחוכים וכדומה. באנו למוכס ערבי, וכאן התחיל סיפור בנוסח "קפה = אוכל לתרנגולים" אשר סופר אחר-כך על נמל חיפה בזמן הצנע. המוכס שואל את אימא: "מה יש פה" ואימא עונה בתקיפות:"בגדים שלי". המוכס פותח, ממשש את כלי הכסף, פותח את "קורסט" של אימא ושולף משם מצקת מוזהבת מהודרת. ואחריה עוד כלי ועוד כלי.. אימא לא איבדה את העשתונות והתחילה לצעוק: "איזה חוצפה ! עם הידים המלוכלכות שלו למשש בתוך הלבנים האישיים של גברת !". למשמע הצעקות נזעקו ובאו הממונים על המוכס, אנגלים כמובן. בסך הכול הם היו די נבוכים. באיזה שהוא שלב נצטוויתי להגיד להם שהכלים אינם זהב, אלא מוזהבים. גמגמתי להם דבר-מה באנגלית הרצוצה שלי. הם הקשיבו, ערכו בדיקה והשיבו את כול הכלים לתוך המזוודה. הפעם אני מניח, בלי לעטוף אותם בחזיות של הגברת. סגרנו את המזוודות, נכנסנו לטקסי ונסענו לנחלת גנים. שולה ונעמי חיכו לנו בכליון עינים. הם הכינו לנו "סעודה-מפסקת" כדת וכדין. כך "הברחנו" את שארית כלי הכסף של משפחת ונטורה.

מפגשים

נחזור אחורה שנתיים, כאשר שולה, שאול ודניאל הגיעו ארצה. אנו היינו במתיחות רבה לקראת בואם. מיד בחול המועד פסח, יצאנו יוסף, אחי, אני ועוד חבר מרמת גן בטיול אופנים לקבוצת יבנה. שמענו ששם נמצאים שאול ודניאל. הפגישה הייתה מוזרה; אחרי כול השנים היינו זרים אלה לאלה, והרי גם כילדים כמעט ולא נפגשנו ! ומה עבר עלינו בינתיים, ומה עבר עליהם ? דניאל לא רצה לדבר אתנו, הוא הכריז שהוא צריך ללמוד עברית. עם שאול שוחחנו קצת, אבל קשה היה לשבור את חומת הזרות. הכול היה מאופק מאוד.


"קטע" אחר הייתה הפגישה של אימא עם שולה. כידוע, עם בואה ארצה החליטה שולה שהיא תהיה חלוצה. עוד באוניה היא הצטרפה לקבוצת איטלקית אשר קראו לעצמם הכשרת "הנגב" שנשלחו לשפת הכנרת - לקבוצת דגניה. אימא ויוסף אחי נסעו לבקר אותה. הם עלו על "רכבת-העמק" המפורסמת, ירדו בעיירה הערבית של אותם הימים - צמח - צעדו לאורך הכנרת והגיעו לקבוצת דגניה א'. כאן נכונה לאימא הפתעה: שולה עומדת להתחתן ! היא מצאה עוד באוניה חלוץ, המוכן גם להקים משפחה. במילים ברורות היא אמרה לאימא: " דודה, זוהי החלטה שלי, ואין לך להתערב בדבר. אני אמנם בת שבע-עשרה, אבל כבר בגרתי, כבר ניהלתי את המשפחה בתנאים קשים מאוד: יש בי שיקול דעת לקבל החלטה נכונה; זהו ! "כן, מרים" עונה הדודה - "אבל למה למהר, מתון-מתון, לחשוב ולבדוק". מקץ שבועות אחדים בא משולה מכתב, שבו כתבה, שעברו עליה ימים קשים, ולא מעט סבלה, אך החליטה להיפרד. עוד קצת, ושולה עצמה באה והתארחה בביתנו. אני מניח שזה היה בימים שהיא עזבה את דגניה ובאה ל"מקוה" - לקבוצת עלית-הנוער, שלה הייתה צריכה להשתייך לפי גילה.

בחתונה של שולה ואיציק לא היינו. והרי היא נערכה בחיפה, ביום שבו הכריזו הבריטים עוצר. מן השנים שלאחר-מכן אני זוכר קטעים קצרים, זה אחר זה, כמין סרט נע; ראינוע בלי מלים: ביקורים קצרים, בימי השבוע, שלא היה בהם זמן לשיחות של ממש. הנה פדיון הבן של מוטי ב"מקוה" - נדמה לי שגם דניאל קארפי הגיע אליו. ועוד ביקור אחד ב"מקוה", שבו נתנה לי שולה פירות או גידולי שדה, שאביא לאימא. היא ארזה אותם בפק"ל של אחיו של איציק שנהרג וביקשה שלא אחזיר להם את התרמיל... וקצת ביקורים אצל שולה בכפר מל"ל, בביתן קטן של שני חדרים. ואחרי כן קרית שמואל על יד חיפה. נפגשים - בחתונות, בריתות, חגיגות בר מצוה. כשאתה חושב על כך אתה מצטער: על הזמן שחלף, על האנשים שחלפו, ועל הריחוק במקום שהיה בינינו, ששלל מאתנו הרבה שעות של התרועעות.

האבחנה והעיתוי

אי-שם בשנת 1977 גמלה בליבי החלטה בת אחי, ירדנה, תלמד באולפנית. מוסד לימודי-תורני מסוג חדש שהוקם אז ומצאתי אותו מתאים לה. משפחתה היססה ולכן את הבדיקה היסודית נטלתי על עצמי לעשות מירושלים, שאם לא-כן לא היה נעשה כלל. בחרנו באולפנית בקרית מוצקין: נסעתי לקחת את ירדנה ובאנו לבית של שולה בקרית שמואל ללון שם, לפני שנתייצב למחרת במשרדי האולפנית. אני מודה שהייתי מותש; קצת מהטלטול במכונית מירושלים לרמת גן ומשם לקרית שמואל והרבה מן האחריות, שכן מדובר היה במסגרת חינוכית חדשה, אשר טרם הוכיחה את עצמה. ועם זאת נראתה מתאימה לילדה הצעירה.

לשולה לא חסרו אורחים גם באותו לילה. אם אני לא טועה, היה שם דר' פרנקו לוצאטו: אותו רופא רב מעללים מפיסא, ברזיל, נצרת ומה עוד. גם אחותי נעמי מחיפה, הגיעה וסיפרה. כיצד תשמור על הקשר עם האחיינית שלה שתהיה בקרית מוצקין. אני הקשבתי, אבל הייתי הרוג. כמה פעמים באותו ערב הרגשתי עליי את מבטה של שולה המבינה מה עובר עלי ודואגת, איך אצא מזה. בשעה הנכונה, היא הציע לי מיטה בחדר "הגעשעפט", אם איננו, טועה, וישנתי שנת ישרים. למחרת הלכנו,יחד עם שולה, למשרדי האולפניה, והכול הסתדר למישרין - לא מעט בשל "החוש" המיוחד של שולה, לאתר מצוקה במועדה ולמצוא את הפתרון במינון ובעיתוי הנכון.

כן, הדאגה האמיתית לזולת. אי שם בשנות הששים הראשונות הופיעה שולה בביתנו ואתה איזו נערה בלתי מוכרת: בת דודה שלה ממשפחת טיראצ'ינה ברומא, סטטיסטיקאית לפי מקצועה, שרצתה לנסות את מזלה בארץ. הבחורה נראתה מדוכאת ולא היה זה מפליא שעוררה את דאגתה האמהית של שולה. הדאגה הדביקה גם אותי. ובו במקום החלטתי להעז ולטלפן למר סטטיסטיקה, פרופ' רוברטו בקי, שאותו הכרתי רק מהכרות ראייה. בקי לא ביטל את זמנו בסיפורים, ואולי שמה של אוניברסיטת רומא, שבה למד, עשה את שלו. הוא הפנה אותי לאחד מתלמידיו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. למחרת התקבלה הצעירה, אדריאנה שמה, לעבודה. לימים נישאה לאיזה בחור שחצן מארצות- הברית וירדה מן הארץ. (היום, היא נשואה לבעל אחר, אם לשני ילדים ועובדת במחלקה הסטטיסטית של הממשלה הפדרלית בושיגטון- ארה"ב). על כל פנים בזכותה של שולה (וקצת גם בסיועי) היא זכתה לראשונה לעבוד במקצועה. ארץ ישראל העמידה אותה על הרגלים. ובאשר לשאר, כבר נאמר:" היהודים שירצו תהיה להם מדינה". ואלה שלא ירצו...

"טרס-בולבה"

נחזור לימים יותר רחוקים, ומה שאספר עכשיו יהיה רק מפי השמועה. אבא של שולה, לואיג'י מרדכי, התוודע לאבא שלי, צבי, באוניברסיטת פיסא. ( כך צריך לכתוב, לפי המבטא המקומי, וכך כתבו יהודי פיסא את שם עירם בשערי הספרים שהדפיסו ובתוך הכתובות שלהם). אבי היה סטודנט מבסרביה שבא ללמוד משפטים באיטליה בשנת תרפ"ד (1924). הוא למד בפיסא, שם הכיר את אימי מטילדה גאליקי, שם השתקע ונפטר מקץ ארבע עשרה שנה, בשנת תרצ"ח (1938). לואיג'י ונטורה למד כימיה באוניברסיטת פיסא יחד בת דודתי, אלדה גאליקי. אבל ביניהם לא היה קשר של ממש. היו משקעים מן העבר, מימים שבתחילת המאה, בין המשפחות גאליקי וונטורה, ולא כדאי להעלות אותם עתה. אולם בין צבי רויפר לבין לואיג'י ונטורה נוצרה ידידות של ממש. והיתה סיבה טובה לכך: אבא שלי אהב את ג'יג'י (זה היה הכינוי שלו); הוא ראה בו את היהודי השלם, בן איטליה. אבי בא ממזרח אירופה ובאיטליה פגש בעיקר יהודים מתבוללים. והנה פתאום מצא יהודי משכיל, בעל הכרה יהודית, שומר מצוות, מוכן להיות שונה מן הסביבה, ולא איכפת לו על כך. אבא שלי העריך זאת (אף-על-פי שהוא עצמו חדל להקפיד במצוות,) ולפי כך התקרב אליו. מן הידידות הזאת נשארו ביטויים מוחשיים. לימים כשגמרו את הדוקטוראט נתנו זה לזה עותקים מעבודות הדוקטור.

ועוד גם זאת, אבא נתן לג'יג'י שי "מוזר" - את הספר טרס בולבה מאת גוגול. הספר מפאר קוזק פראי שהרים את נס המרד נגד הפולנים במאה השבע עשרה. אלא שהקוזק הזה גם היה אנטישמי לא-קטן וערך פרעות קשות ביהודי אוקריאנה. מה פשר התשורה הזאת ? הרקע נתון כנראה באידאולוגיה של אבא, שנעשה לימים מנאמניו של ז'בוטינסקי, ואחר-כך נציב בית"ר באיטליה ואחראי על בית הספר הימי בציוויטאווקיה. אבא רוצה לומר ליהודי הגאה, כי נצטרך גם לכוח כדי להגשים את העצמאות היהודית. אפשר רק לשער את הכוונה, הרי הדברים קרו לפני כמעט שבעים שנה.

מכול מקום, הידידות בין המשפחות של שתי האחיות - סילביה ואנג'ליקה מבית בסאנו שבליוורנו - התחדשה בזכות אבותינו באוניברסיטת פיסא בשנת 1925. בזכותה של שולה נמשכה ידידותנו גם בארץ כאשר גרנו בנחלת-גנים על-יד רמת-גן, ואחר כך, כאשר עברנו, אימא שלי ואני לירושלים.


ירושלים ה' באדר תשנ"ד אלכסנדר רופא


ליל סדר אחד

לפני שנים אחדות עברתי תקופה קשה. אבא שלי היה חולה באיטליה. והנה, מתקשרת שולה יום אחד ושואלת מה נשמע ? מצב רוח לא היה לי. אך תוך כדי שיחה, סיפרתי לה מה מתרחש אצלי. בקיצור בסופה של השיחה, שולה מציעה לי לבוא ל"לליל הסדר" בבית שלה.

חששתי להשיב בחיוב, ידעתי כי לשולה משפחה גדולה. לא רציתי להטריח אותה. מה עוד שאני יודעת מה זה להכין "ליל סדר" אצל משפחה מסורתית. ובכול זאת שולה התעקשה. היא הבינה את מצבי המיוחד והחליטה כי טוב יהיה להוציא אותי מהבית ומן הדאגות לאבא החולה שלי. קבלנו את ההזמנה, והיינו בליל הסדר בבית משפחת קרצנר בקרית שמואל. לא אוכל לשכוח איזה סדר יפה היה עם אוירה חמה ואוהבת, המון שמחה וחום - ראיתי משפחה מאושרת. כך אזכור את שולה תמיד, לא רק בתור בת דודה, אלא גם בתור חברה טובה. אצלה תמיד הייתה הדלת פתוחה, אשר ידעה מתי חשוב להזמין חברים, אפילו הדבר קשה.

לאחר שחלתה הייתי מבקרת אותה בבית החולים. גרתי קרוב ועקבתי אחרי מאבקה במחלה וראיתי את הסבל. ולמרות זאת, היא אף פעם לא התלוננה. היה לה את הכוח ואת האמונה.

נזכור אותך, מזמן עליתנו ארצה, ממקוה ישראל, מחיפה ומהימים האחרונים ביחד בבית החולים.

	אזכור אותך תמיד


חיפה - הכרמל - פברואר 1994 מרים לזר לבית פאצ'יפיצ'י

המאמינה והאמיצה

זכרונות רבים ישנם מהשנים שעברנו יחד במילאנו אשר באיטליה. גרנו זה ליד זה ולמעשה חיינו כמשפחה אחת: התפללנו, טיילנו, למדנו, שחקנו וסעדנו ביחד. מרים היתה כמו בת אצל אמא שלנו וכאחות בשבילנו. בתור ילדה, היא היתה בעלת אופי חזק במיוחד; התכונה הזאת, שלותה אותה כל חייה, נתן לה תמיד כוח להתקדם ולהתגבר על המכשולים, הן בצעירותה, בימים הקשים של הכיבוש הגרמני והן בסוף ימיה, כאשר התגלתה המחלה, אשר שמה קץ לחייה.

כאשר קראתי את המכתבים של דודה נינה ממחנה הריכוז, נוצר אצלי קשר בין האירועים מהימים ההם לבין מה שעבר על שולה בימי חייה. על הימים ההם, שולה ספרה לי, ערב אחד, בפעם האחרונה כאשר שולה בקרה אצלנו בקנדה: על הבריחה מהבית, על הריצות מדירה לדירה וגם על הימים שהיינו ביחד במילאנו בזמן המלחמה וכמובן על הסבל שבא אחר-כך עד ששולה הגיעה לארץ-ישראל.

שולה חשבה על העליה לארץ ישראל כבר בצעירותה. אני זוכר איך שוחחנו על כך במחנה הנוער בהרי האלפים, במסגרת השיעורים והטיולים עם הרב אקרט ובני הרב קסוטו. בילויים משותפים היו לנו גם במרכז הקהילתי ובבית הכנסת במילאנו. מוזר, אבל אני נזכר עכשו כי רק לשולה היה כסף בכיס. ו, זה יהיה נס. הבה ניקוה תמיד בהגנתו של ה'א'ל יתברך, שמעולם לא חסר לנו, עד עתה.

מהתקופה ההיא זכורה לי גם הבר-מצוה של שאול. הכל היה מזמן, אך היום זה זכור לי כאילו זה היה לפני זמן קצר. היתה זו תקופה שמחה לעומת הצרות שבאו בתקופות לאחר מכן.

אחרי המלחמה, חזרנו משוויץ לאיטליה. עד אז לא ידענו מה קרה למשפחת ונטורה: לא על פוסולי, לא על הדוד ג'יג'י ולא על העליה לארץ ישראל. רק אז נוכחנו לדעת כי שואה נוראה פקדה את הקהילה היהודית באיטליה. נעלמו אנשים רבים ולנו במילאנו נותר לבנות מחדש את מוסדות הקהילה היהודית: בית הכנסת, בית הספר. אישית, התחלתי בלימודים בפקולטה לרפואה וטרינרית ולאחר מכן בחיפוש עבודה ובהמשך היגרתי לקנדה. היה צריך להתחיל הכל מחדש. כפרידה מאיטליה לא אשכח כיצד הלכתי עם אבא לבית הקברות של פיזה על מנת להביא לקבורה יהודית את דוד ג'יג'י ז"ל.

בשנת 1960 אני ושרה באנו מקנדה לביקור בישראל. במיוחד אני זוכר את הביקורים במצדה, בכפר נחום ובסדום. מפגשים מיוחדים עם שולה היו לנו בטבריה ובחיפה. זכורות לי השבתות בנתיב האמוראים והתפילות עם איציק בבית הכנסת הגדול בקריה. אצל שולה היתה לי הרגשה של בית, מה עוד שדברנו כל הזמן איטלקית. היה לי נדמה כאילו תמיד חיינו ולא נפרדנו. בקרית שמואל חשתי כמו בדירות השכנות שלנו במילאנו. חוויות משותפות היו לנו גם בשבתות שבילינו ביחד בירושלים.

ואז, איציק ושולה החליטו לבוא לבקר אותנו בקנדה. הם טיילו בארצות הברית. מסתבר שגם כאשר היו מבקרים במקומות חדשים ועוברים חוויות, תמיד היה עולה איזה זכרון משפחתי: על הילדים, על הנכדים ולפעמים על תקופות קודמות יותר. על קרובי המשפחה היא היתה מדבר כמו על דבר אישי שאין רשות לנגוע בו.

לפעמים בחיפה, היא היתה שמה את ידיה על כתפי שאול ודניאל ושואלת אותי: " חשבת פעם שנפגש כולנו בארץ, אחרי כל מה שעבר עלינו במילאנו ? מה היו אומרות האמהות שלנו על כך ? "

לא יאמן, איך למרות המחלה שלא נתנה לה מנוחה, היה לה מרץ לפעול ולקדם כל דבר חדש שהיה חשוב בעיניה ! כשדברתי על האפשרות לפתוח בחיפה סניף של המעבדה הרפואית, התחילה מיד לתכנן ביקורים אצל רופאים בחיפה. היא יצרה קשר עם חברים של איציק. התעניינה במכשירים רפואיים. זה בדיוק, בזמן שהמחלה התחילה לפגוע בכושר ההליכה שלה.


מאז ומתמיד נמנעתי מלנהוג בכבישי הארץ: בין ה"טיסים" הישראליים הנוסעים 100 קמ"ש ויותר. מה עוד שאיני מכיר את הכבישים ואת הישובים. קשה היה לחשוב איך אפשר לנהוג בארץ. אך שולה החליטה ללמוד נהיגה והתחילה לנסוע. זה היה מעשה אמיץ מצידה: לשלוט על אוטו, להשתלב בתנועה ולנסוע לאן שהיא רצתה בכל עת ללא תלות בזולת. זה הביא אותי להחלטה לקחת את ההגה גם בביקורי בארץ.

שולה היתה דומה באופיה לדוד ג'יג'י: קשורה למשפחה, חזקה, בלי פחדים, בעלת אמונה איתנה, אוהבת ישראל נצחית. קו מנחה נוסף באישיות שלה היה הבטחון העצמי: זאת אומרת לחשוב ולעשות בלי שידידים או אויבים ישערו מה באמת היכולת וכושר הביצוע שלה. בשביל זה צריך המון אמונה ואומץ. נדמה לי ששניהם הולכים ונעלמים מן העולם.


טורונטו, קנדה - מרץ 1994 ברוך דיינה


אופטימית ומעודדת

פטירתה של הבת דודה-שולה או אחותנו שולה, כפי שהיא רצתה שנקרא לה - השאירה חלל ריק ועצום בקרב משפחתנו. וזאת מפני שבמשך השנים הצלחנו להיות בקשר תמידי ובקרבה, למרות שאנחנו גרים בקנדה ושולה בישראל. תחילה היה ביטוי לכך במכתבים. למרות שלא היינו "סופרים-מקצועיים" הצלחנו להעביר את החוויות האישיות בכתב מהאחד לשני. לאחר מכן, התרגלנו לשיחות הטלפון ויכולנו לשמור היטב על הקשר השוטף. שולה היתה מרכז הפעולה של אירועי משפחותינו, זאת ללא קשר היכן היה האירוע. אנחנו הגענו אליה או היא הצליחה להגיע אלינו - המרחק לא היוו מגבלה.

ביתם של שולה ז"ל ואיציק יבל"א, ברחוב נתיב האמוראים 22, היה תמיד פתוח לכולם ובכל שעה. שולה הצליחה לשמר בו את האוירה המיוחדת של בית משפחה ובית משפחתנו, אשר היו גרים זה ליד זה בויה-מורוסיני (מילאנו). בביתה יכולתי למצוא תמונות רבות של המשפחה. היו לה גם מכתבים יקרים ומרגשים. היינו מעינים בכל החומר היקר הזה, כאשר היינו מסבים ליד השולחן לשתות קפה"אספרסו" (העשוי מתערובת מיוחדת איטלקית שאף אחד לא יודע היכן נקנתה) או לאכול pastasiutta עם הרוטב שרק שולה ואמא שלי ידעו לעשות). כך היינו מיד משוחחים ומתרכזים בעניני המשפחה. שולה ידעה להעביר את הזכרונות הכי יפים ומרגשים של העבר, להווה ולמציאות של החיים המודרניים.

אני מכיר את שולה רק משנות החמישים. אולי מפני שהיתה קצת יותר מבוגרת ממני. אני הייתי ה"יואלצ'יק" של המשפחה. מתקופה קודמת לשנות החמישים, אני זוכר את האהבה הגדולה ואת הערכה שהוריי חשו כלפיה. כאשר היינו מדברים על שולה, היינו מתארים את האומץ הגדול, את כוח הרצון שלה, הזריזות, הזכרון היוצא מהכלל ואת האהבה העצומה שהפגינה כלפי אחיה בימים הקשים והנוראים.

בשנת 1953 נסעתי בפעם הראשונה לארץ ישראל. שולה חכתה לי בנמל חיפה, על מנת להביא אותי "הביתה". הייתי אז בקבוצת יבנה במסגרת מחנה עבודה. בימי החופשה המעטים הייתי שב אליה "הביתה" והיא היתה מטפלת בכביסה שלי ומשביעה את רעבוני במעדנים.

(זה מזכיר לי משהו מהימים ההם היו ימי "הצנע". מנות בשר נתן היה לקנות רק ב"שוק השחור". והנה שולה החליטה יום אחד להפתיע את יואל בסטיק בקר עסיסי. אך מה קורה ופתאום גם אני מזדמן הביתה. היא רומזת לי שכאשר הבשר העסיסי יוצג על השולחן אומר לה שאני כבר אכלתי. מה לעשות, מטעמים כאלה לא אכלתי מעולם, דוגמתם רק ראיתי - במימד טבעי - שנה לאחר מכן בבית של אמא של יואל במילאנו בקיצור, סוף הסיפור, לא עמדתי בסיכום והבשר העסיסי התחלק בין שנינו - דני ונטורה)

שנים אחדות לאחר מכן שאלתי את שולה: מדוע בזמן בקורי הראשון בארץ היה ביתך פתוח לפני, אך את המזוודה שלי השארת תמיד מחוץ לדלת ? "בני" היא ענתה לי עם החיוך המתוק האופייני לה "אולי לא ידעת, אבל בחפציך תמיד התחבאו הרבה כינים!".

החויות של ביקורי הראשון בארץ פתחו בשבילי דף חדש בקשרים שלי עם שולה. מאז התחלנו להכיר היטב אחד את השני.

שולה היתה הראשונה שפגשה את הורי אשתי רחל, אשר הכרתי בקנדה, בבואה לביקור מישראל. דרכה הצלחתי להכיר קצת יותר טוב את ההרגלים ואת המנטליות של משפחתי החדשה. אני זוכר את השבת שבילינו ביחד ברמת-גן לרגל הבר-מצוה של בננו הבכור, זאב. שולה כל כך שמחה שכולנו נפגשים במקום אחד ! השיחות המרתוניות בבית ההוא על הגבעה, הן בשבילי זכרון של חוויה נפלאה ובלתי נשכחת.

בשנים האחרונות הדרדר מצב בריאותה של שולה. אבל רוחה היתה תמיד גבוהה. היה לה כוח רצון להתגבר על הקשיים זוכים להערכותינו העמוקה.

על הגבורה הזאת, ברגעים הקשים, אנחנו מוצאים גם במכתבים של הדודה נינה ממחנה הריכוז בפוסולי. שאבנו גאוה ממעשיו של הדוד ג'יג'י, אשר בהיותו פצוע מההפצצה האוירית, ליד פיזה, עזר לפצועים אחרים, באומץ לב ובמסירות נפש.

ראינו את שולה בפעם האחרונה בארץ. היה זה בקיץ לפני חמש שנים. היא לא הפסיקה לנוע ולפעול למרות הכאבים. ידיה היו על המותניים בהיכון שמא תצטרך לעשות מסז' לעצמה בגב או בכתפיים. הנכדים היו מושכים אותה בבגדיה כל הזמן. היא ידעו כי היא תיקח אותם בידם או תעזור להם לשחק או להתגלגל על הרצפה ועל המיטה. מיידי פעם היא היתה מפסיקה את המשחק כדי לבלוע איזה תרופה. לאחר מכן היא היתה ממשיכה ביתר שאת וביתר עוז.

אותו ערב, בגינת ביתה, דברנו עד שעה מאוחרת - על הכל ועל כולם - משיעורי הנהיגה הקשים שלקחה מיידי יום ביומו עד לתוכניות הבניה העתידיות של הדירה החדשה בבית של חנה בהושעיה. מצב רוחה היה, כרגיל, אופטימי ומעודד. בחצות הלילה קמנו, צעדנו בנחת לעבר שער החצר; שולה נאנחה אנחה עמוקה ולחשה לי: "יואלצי'ק, Joellino, הערב אני כבר לא מחזיקה מעמד, אין לי כוח אפילו ללוות אותך עד הכביש". עם הדמעות בעינים התחבקנו בפעם האחרונה.


אוטבה, קנדה - מרץ 1994 יואל דיינה

מקבלת הפנים

את שולה הכרתי, מאז ומתמיד. היא אותי עוד מלפני כן. איך זה יתכן ? פשוט מאוד: בימי חופשת הקיץ, אבי ז"ל, ברונו ונטורה, שהיה בן דוד של לואיג'י ונטורה, החליט לחזר אחרי בת דודה אחרת, בת אחותו של לואיג'י ונטורה. האחות, סבתא ג'וליה, תלח"א, אסרה על כך. היא לא הרשתה לבת שלה, רינה, אמא שלי תלח"א, להכיר את בני הדודים מפירנצה. שמא חס וחלילה, תיווצר איזה פרשת אהבים בין בני הדודים. מה קרה איני יודע, אך בשנת 1941, האמא שלי, רינה, ג'נג'ית מפולפלת, בת עשרים, נשאה לברונו, בחור שקט ורציני, שהיה בן בית אצל משפחות קאסוטו ואצל משפחת הרטום.

בעצומה של המלחמה נפרדנו ממשפחת ונטורה: האם נלקחה ברכבת המוות לאושוויץ והאב נהרג במהלך הפצצה אוירית. כך נלקחו לעולם שני ראשי המשפחה וכל כובד ניהול המשפחה נפל על כתפיה העדינות והחזקות של נערה בעלת חיוך ויופי מיוחד במינו - שולה ! האחים ונטורה התפזרו בין קרובי המשפחה. עמנואל הצעיר התאכסן יחד עם שולה, אחותו, בביתנו שבפירנצה. עמנואל ואני חלקנו את החדר עד שחלה במחלה קשה ונפטר. עוד מכה נחתה על המשפחה. אני זוכר שהגיעו אנשי "חברא-קדישא" עם הכובעים השחורים המחודדים ופנים מכוסים, חוץ משני חורים במקום העינים. הוא נפטר ממחלה מדבקת והם חששו מכך. מי יודע מה עבר בראשה ובליבה של שולה אחותו, נערה צעירה וחסרת אונים שגורלו של האח הצעיר ואהוב הופקד בידיה.

אני הייתי אז כבן שלוש. איני זוכר את המקרה אלא מתוך סיפורי הורי. אבל אני זוכר היטב את קופסת החיסון שהצילה את חיי, אותה שמרתי במשך שנים רבות לאחר מכן.

השנים חלפו, שולה עלתה ארצה והקימה משפחה. בשנת 1962 נפגשנו שוב בארץ ישראל. המפגש זכור לי היטב. הגעתי ארצה על סיפון האוניה, "תאודור הרצל". האניה הגיעה לנמל חיפה. עד היום אני מתפעל כיצד היא הצליחה לזהות אותי מבין ההמון.

באותו ביקור בארץ, התארחתי בביתה ששה חודשים. הרגשתי שם כבן בית לכל דבר, כמו אחד מילדיה, עם כל האהבה ותשומת הלב שהיא הקדישה לי. בנשימה אחת אני זוכר את ביתה ב-"נתיב האמוראים" כמו רחוב "וולפיירי" - בית הורי בפירנצה.

בכל פעם שעליתי על האוטובוס בעיר התחתית בחיפה, עברתי את נחל הקישון בדרך לקרית שמואל, פעימות ליבי התגברו בשמחה ובהמתנה לראות את החיוך המתוך של שולה ואת קבלת הפנים החמה. שולה שתמיד ידעה לומר שהכל בסדר, לנחם, להרגיע, לייעץ. היתה לה אופטימיות מדבקת. אני חייב להודות ששתי עובדות היה לי קשה לקבל: ששולה חולה וששולה איננה. לא פעם אני תופס את עצמי עומד לחייג ולשוחח איתה בטלפון, כמו תמיד, להנות מחום דבריה, מעצותיה הנבונות, מחכמתה וטוב ליבה.

רעננה - מרץ 1994 דניאל ונטורה

עוד קצת על שולה

הכרתי אותה בשנת 1981. הגעתי לביקור כרעיתו הטריה של דניאל. פגשתי אישה חמה ולבבית. מיד הרגשתי שהתקבלתי לא רק כקרובת משפחה רחוקה, עקב נישואי, אלא כבת בית, לכל דבר. שולה היתה בשבילי ובשביל ילדי דודה אהובה. אישה חכמה, נעימת הליכות, אישה שנעים להיות בחברתה, נעים לשוחח איתה. תמיד אפשר למצוא אצלה אוזן קשבת לכל בעיה. תמיד היתה ברשותה עצה טובה ומלה חמה ומנחמת. קשה היה לנו להשלים עם מחלתה. אך עוד יותר קשה לקבל את העובדה שהיא איננה כבר איתנו.

									אילנה

היא לא פחדה

אבי, פרננדו טיראצ'ינה, היה אחי אמא של שולה. היא היתה מבוגרת ממני בשבע שנים. לכן, בילדותי, היא היתה בשבילי כאילו אחות גדולה. שולה ומשפחתה היו יותר דתיים מאיתנו, ולכן הם היו בעינינו כעין משפחה למופת.

בזמן המלחמה משפחת ונטורה סבלה יותר מאתנו: אביה של שולה פוטר מעבודתו בממשלת איטליה בשנת 1938. אבי, אשר עבר בחברה פרטית, המשיך בעבודתו ונפגענו פחות מאירועי הזמן. למרבה הצער, הם איבדו אחדים מבני משפחתם בשנות השואה. אחרי המלחמה, המערכת המשפטית מינתה את אבי ואת הדודה אידה דיינה לאפוטרופסים של שולה, שאול ודני. בתפקידו זה, אבי ז"ל פעל לפי מיטב יכולתו על מנת להשיג תגמולים כספיים לבסוס ביתם בארץ ישראל.

משפחת ונטורה היו ציונים אמיתיים. שולה עלתה ארצה, עם אחיה, בשנת 1945. רק בשנת 1952 ראינו אותה שוב. היה זה כאשר חזרה לביקור ראשון עם בנה, מוטי. אשר היה אז בן שנתיים. באותה תקופה החיים בארץ היו קשים במיוחד. מדינת ישראל קלטה בימים האלה את העליה ההמונית. כלכלתה לא היתה מפותחת. שולה הצטיירה בעיני כאשה חזקה ומוכשרת, בדיוק כפי שבילדותי משפחתה היו בעינינו - משפחה יהודית לדוגמא.

בפעם האחרונה ראיתי אותה באיטליה כשנה לפני פטירתה. היא לא פחדה משום דבר. היא רק חשבה על גורל צאצאיה.

רומא - מרץ 1994 ג'יקומו טיראצ'ינה


שול

שולה תחסר לי עריכה

את מרים ראיתי לראשונה כאשר הייתי בת שבע. היה זה ברומא, כאשר הבת-דודה האמיצה החליטה, יחד עם אחיה, להעלות ארצה. היא זכורה לי כגבוהה ומלאה בטחון עצמי.

כאשר היא שבה לביקור ברומא, היא כבר היתה אמא. עמה הגיע בנה מוטי. כאשר שולה היתה יוצאת מהבית, הבן שלה הסכים רק לשחק איתי. כך יכולתי לאפשר לה להנות מהחופשה שלה ברומא.

בשנת 1962 הזדמן לי להכיר אותה היטב. בקרתי בארץ עם שני הילדים הקטנים. לה היו כבר שלושה ילדים. למרות שהיה זה ערב פסח, היא הפצירה בנו להתארח בביתה בקרית שמואל. היא אמרה לי שהייתי הבת-דודה הראשונה שלה. בתור שכזאת, היא שמחה מאוד שנולדתי. בעלי לשעבר, רנטו, רצה אז לקנות דירה בארץ. היא עזרה לנו בכך. כאשר חיפשנו דירה, יכולנו להשאיר את הילדים אצלה. היא שמרה על ילדה בת שנה. בסוף קנינו דירה על הר הכרמל. כך יכולנו לבוא במשך כמה שנים, בקיץ, לבקר את בני משפחתנו בישראל.

ראיתי אותה בפעם האחרונה באוגוסט 1991. התארחתי אז בבית של בתה בישוב הושעיה. היה זה ביקור קצר. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאזכה לרות אותה. מרים היתה לבבית מאוד; לא מזמן היא הוציא רשיון נהיגה. היא החליטה להסיע אותי פה ושם, כתיירת. "אני מקוה לחזור לביתי בקרית שמואל" היא אמרה, אך בטון לא משכנע. מרים היתה אמא חכמה וסבתא חביבה חשתי זאת במכתבים ממנה ובשיחות הטלפון עימה. בשבילי מרים היתה "המדינה כולה". נראה לי שכאשר אבוא לביקור בארץ, מרים תחסר לי מאוד.


רומא - מרץ 1994 פאולה טיראצ'ינה


סוף דבר עריכה

(מחוברת הזכרון)

הגעתי לסיומה של החוברת. רציתי להגיע לכך בימי חייה של אחותי היקרה. הדבר לא עלה בידי. עברו שנתיים והחלטתי כי הגיע הזמן לעלות את המסכת המשפחתית על הכתב. אני מקוה כי צאצאנו וידידנו יוכלו להפיק מהאמור בחוברת את היפה ואת המועיל.

שאלתי אותה בימיה האחרונים: ממה נובעת האופטימיות שלך בימים של כאב ומחלה. התשובה היתה חדה וחלקה:

הבאתי אתכם ארצה,

בניתם משפחות,

יש לנו ילדים ונכדים,

יש בריתות, ברי-מצוה, חתונות וחוזר חלילה.

נתתי הכל באהבה ומה שאקבל אומר על כך: תודה רבה !

זו מסקנה לכל אחד מאתנו: אנו נעשה מה שנוכל. נקבל רק מה שירצו להעניק לנו. אין מקום לציפיות מוגזמות. תודה על מה שנקבל.

יהי רצון כי חוברת זו תהיה עדות לרוחה האמיצה והראלית של שולה.

אחיך

דני

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית