Fandom

Ventura Daniel Wiki

תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה

7,311דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

הןעתק מהויקיפדיה העברית ביום 15 נובמבר 2009 תגובת_היישוב_היהודי_בארץ_ישראל_לשואה קישור לויקיפדיה


ידיעות ראשונות על השואהעריכה

השימוש במונח "שואה" לגבי מצבם של היהודים תחת השלטון הנאצי החל כבר בישיבת מרכז מפא"י בדצמבר 1938 בעקבות ליל הבדולח. ברם, בעת ההיא הכוונה הייתה לתאר מצב חריף של רדיפות.

ידיעות ראשונות על המצב בפולין הגיעו כבר בשלהי שנת 1939, ובראשית שנת 1940 יצאה לאור בירושלים חוברת בשם "שואת יהודי פולין". אחד מעורכיה, אפולינרי הרטגלס, אשר היה ממנהיגי התנועה הציונית בפולין, כתב בה כדברים האלו: "אם לא יתרחש איזה נס כי אז ישאר על אדמתה של מדינת פולין רק בית עלמין יהודי גדול".

בפברואר 1941, בעקבות הפוגרומים ברומניה כתב העסקן והפובליציסט אידוב כהן בעיתון "העובד הציוני" כי יהדות אירופה עומדת בסכנת השמדה.

איגרתו של שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב אשר פורסמה בראשית 1942 הסבה את תשומת הלב להשמדה במזרח אירופה אך התקבלה בספקנות בשל החשש מתעמולה סובייטית.

במרץ 1942 התפרסם בארץ ישראל דיווחו של ברנד יעקבסון נציג הג'וינט בהונגריה כי חיילים הונגרים שחזרו מהחזית דיווחו על השמדת 250,000 יהודים באוקראינה.

באפריל 1942 פורסמו בעיתונות פרטים על רצח 90,000 יהודים במינסק. על ידיעה בפורסמה בעיתון הצבא האדום "הכוכב האדום", על קבורה של יהודים בחיים, הגיבה העיתונות העברית בארץ ישראל בזהירות רבה.

ב-30 ביוני 1942 הודיע דובר הקונגרס היהודי העולמי בארצות הברית כי לפחות 1,000,000 יהודים נרצחו בידי הנאצים. הודעה זו פורסמה בעיתון "דבר" באותו יום.

חרף הידיעות השונות על השמדת היהודים בשואה, הבנה והפנמה של משמעות הידיעות הגיעה באיחור רב. וכפי שניסח זאת דוד בן-גוריון בדברים שנשא במרכז מפא"י: "ודאי שישנה כאן אינפורמציה על כל אלו, אבל הדבר הזה איננו עובדה מרכזית בחויה של היישוב".

הידיעה הממשית הראשונה המתארת את הפתרון הסופי הגיעה לידיעת ראשי היישוב היהודי באמצעות חיים ברלס, נציג הסוכנות היהודית בז'נבה באוגוסט 1942. תעשיין גרמני בשם אדוארד שולטה העביר דיווח על ועידת ואנזה והשימוש בחומצה פרוסית ציקלון B להשמדה - דיווח שאושר כאמין על ידי תת-שר החוץ האמריקאי סמנר וולס. הדיווח התקבל בספקנות גדולה על ידי התנועה הציונית.

למעשה המפנה הגיע רק לאחר ה-14 בנובמבר 1942, כאשר הגיעה לארץ ישראל קבוצה בת 69 אנשים, בעלי נתינות ארץ ישראלית, שרוכזו מ-13 ערים בפולין והוחלפו בנתינים גרמניים שהוחזקו בידי הבריטים. אמנם, אנשי קבוצה זו לא הביאו לראשונה עדויות מהימנות על ההשמדה, אולם הייתה זו הפעם הראשונה שבה יכלה הסוכנות היהודית לקבל מידע מאירופה הכבושה מבלי לסכן את המקורות ודרכי התקשורת. לאחר שעוכלו הידיעות פירסמה הנהלת הסוכנות היהודית, ב-22 בנובמבר 1942, הודעה לפיה נתקבלו ידיעות "ממקורות מהימנים ומוסמכים" שהנאצים החלו במסע השמדה שיטתי של יהודי פולין, וב-30 בנובמבר וב-1 בדצמבר נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ, והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות. אחד מחברי הקבוצה, יעקב קורץ החליט להעלות את עדותו על הכתב, ובשנת 1944 יצא לאור בהוצאת עם עובד ספרו "ספר עדות, רשימותיו של יהודי מוצל מן הגיהנום הנאצי בפולין", שבו העלה בפרטי פרטים את חוויותיו כעד ראייה לשואה ולהשמדה.

תגובות ביישוב על השואהעריכה

חרף מאמציו, במהלך השואה היישוב היהודי בארץ ישראל היה בעיקר חסר אונים. בתמציתו, סיפורו של היישוב הוא של חוסר ישע, מבוכה והלם: בסופו של דבר הצילו אלפי יהודים, שהיו אחוז זעום בלבד ממיליוני היהודים שנשארו באירופה הכבושה. רק חלק קטן מבין הניצולים ניצלו בזכות מאמצי ההצלה של הממסד והתנועה הציונית. ניתן לומר, כי הנתק הנפשי בין הממסד הציוני באותה תקופה בארץ לבין היהודים בחו"ל היה עמוק ביותר.

בשבועון מפא"י נכתב: "אנחנו (היישוב היהודי) רשאים, כמובן, לקבל עתה פרס בעד ידיעתנו בהיסטוריה, בעד הפירוש הנכון שפירשנו את ההיסטוריה היהודית". דעה מעודנת מעט הביע משה שרת: "אין כוונתם של הציונים לנצל את הטרגדיה האיומה של יהדות אירופה, אבל אין ביכולתם להימנע מהדגשת העובדה שהמאורעות הצדיקו לחלוטין את העמדה הציונית על פתרונה של הבעיה היהודית".

אחדים ממנהיגי הסוכנות היהודית סברו כי שאין זה מתפקידה הכספי של הסוכנות היהודית להציל את יהודי אירופה. ציטוט חלקי מדבריהם ולעתים אף מגמתי עשוי להביא למסקנות לא מדויקות בדבר יחסם של המנהיגים הציונים להצלה. למשל, דוד בן-גוריון עצמו נשא דברים באוגוסט 1943 במרכז מפא"י בו התריע מפני הטלת האחריות להצלה על הסוכנות היהודית כ"עירבוב מושגים" - "משגה שעושים לה ולעזרה ליהודי אירופה הנאצית". הוא אף הרחיב ואמר שייתכן שלפעמים חשוב יותר להציל ילד אחד מזאגרב, לדוגמה, אבל תפקידה של הסוכנות להציל יהודים באמצעות העלאתם לארץ ישראל. "לזאת היא חייבת לדאוג לזאת תפקידה אבל תפקידי העזרה להציל עוד יהודי אחד זה עניין חשוב מאוד לזאת חייבת להיות אורגניזציה אחרת וכספים אחרים". במקרים רבים הציטוט מדברי בן-גוריון מתייחס לילד מזאגרב בלבד.

ואכן בספטמבר 1943 הופיע בן-גוריון בפני אנשי עסקים והפציר בהם "שאיש מאתנו לא ינוח ולא ישקוט כל זמן שלא תהיה לו הרגשה שעשה משהו בשביל הצלה זו" וקבע כי הצלת היהודים קודמת להצלת היישוב והציונות אשר ללא עם יהודי אין להם ערך.

המורכבות של תפיסתו של בן-גוריון ווההפרדה שערך בין פעולות עלייה, שהן תפקידה וחובתה של הסוכנות היהודית, ובין פעולות הצלה שהן תפקיד היהודי כולו, הזינה ומזינה את הפולמוס הציבורי בנוגע לתגובת היישוב היהודי לשואה.

לבן-גוריון יוחסה גם התבטאות מעוררת מחלוקת נוספת: "אם אדע שאפשר להציל את כל ילדי גרמניה על ידי העברתם לאנגליה ורק מחציתם על ידי העברתם לארץ ישראל, אני אבחר בדבר השני, כי לפנינו לא רק חשבון הילדים האלה, אלא חשבון היסטורי של עם ישראל". יש לציין ששנתיים קודם לכן יוחסה לבן-גוריון אמרה הפוכה, וסביר להניח שידע שהשאלה היפותטית לחלוטין ואין בידו להציל אפילו ילד אחד, לא בארץ ישראל ולא באנגליה.

תגובה נוספת הייתה התארגנות בשם "אל דומי"‏‏[1] שארגן רבי בנימין באוקטובר 1942 ובה אנשי רוח ובהם ש"י עגנון ומרטין בובר ופעילים חברתיים מכל המפלגות, שביקשה להעלות את המודעות ביישוב לנעשה באירופה. דב שטוק (סדן), שהיה חבר הקבוצה ועורך משנה ב"דבר", החליט החל מדצמבר 1942 להעביר את הידיעות על יהדות אירופה ממקומן בעמוד 4 לדף השער של העיתון.

ביקורת על היישוב היהודי בארץ ישראל נוכח השואה עריכה

העיתונאי וההיסטוריון תום שגב מציג בספרו, "המיליון השביעי - הישראלים והשואה", דעה קיצונית על מה שאפשר לפרש כ"ניצול יהודי" של השואה. הדעה המרכזית שמוצגת בספר ואף נכתבת מפורשת היא ש"השואה, בסופו של דבר, היוותה נימוק מרכזי להצדקת הקמתה של מדינת ישראל ולהצדקת המלחמות על קיומה". מול פרשנותו של שגב יש להזהיר מפני ניתוח בדיעבד של מציאות היסטורית. פובליציסטים חרדים כדוגמת שיינפלד ואחרים האשימו את התנועה הציונית בשיתוף פעולה עם הנאצים ובהתעלמות מכוונת מגורל יהודי אירופה. רוב הטענות המופיעות בספר "שרופי הכבשנים מאשימים" אינן עולות בקנה אחד עם התיעוד הדוקומנטרי המלא, זאת, לטענת שיינפלד עקב השוני שבין עמדתה הרשמית של מדינת ישראל לבין האמור בחוברת ובספרים רבים אחרים. החוברת וכן ספרו של הרב מיכאל דב וייסמנדל (מן המצר. ירושלים 1960) נאסרו להפצה על ידי הצנזורה.[דרוש מקור]

גם בסיפורה הטרגי של הסנט לואיס נטענו טענות כלפי היישוב: ארגון הג'וינט ביקש מהסוכנות היהודית להקצות לנוסעי האונייה כמה מאות רישיונות מתוך המכסה השוטפת, אך הסוכנות סירבה. יותר מכל, השואה שנתחוללה אז באירופה הציתה את המאבק האידאולוגי בין שתי תפישות שונות לחלוטין: האם תפקיד הציונות הוא פיתוח הארץ ודאגה קודם כל אל בני היישוב, או דווקא דאגה לכלל היהדות. כמעט כל ראשי הסוכנות הסכימו כי את המעטים את אשר להציל יש לבחור על-פי צורכי המפעל הציוני.

עד היום ישנם רבים הטוענים כי הממסד הציוני התנהג באנוכיות מסוימת בכך שגם כשרצה להעלות יהודים ארצה, העדיף את "המתאימים" להוויה הציונית ולבניית הבניין הלאומי בארץ ישראל.

ביקורת זו מתעלמת מן העובדה כי את הספר הלבן המגביל את העלייה פירסמו הבריטים בלחץ ערבי ולא התנועה הציונית, אשר בררה את מקבלי רישיונות העלייה לפי שיקול דעתה. גם אם היו ניתנים רישיונות ללא-ציונים כדוגמת נוסעי האוניה סנט לואיס לא היה זה משנה את הכמות הכוללת של ניצולים שעלו לארץ ישראל.

יחד עם זאת, אכן היו ליקויים בשיקול דעת על רקע מפלגתי בשיקולי הצלה וחלוקת רישיונות עלייה. עד שנת 1944 לא מולאה המכסה המותרת על פי הספר הלבן של 75,000 רישיונות עלייה ואף על פי כן היו מקרים של אי מתן רישיונות עלייה ללא-ציונים או במיצוי המפתח המפלגתי של העלייה. וכפי שניסח זאת המנהיג הציוני וההיסטוריון בן ציון דינור: "אנו שוכחים שגם בדורות הבאים יביטו ויספרו וגם ירשמו כל דבר ומעשה שאנו עושים יום יום בימים האלה ... וחושש אני מאוד, שמשפטם של הדורות הקרובים ביותר אלינו, שמשפטם של בנינו עלינו יהיה חמור ביותר".

פעולות שעשה היישובעריכה

  • גיוס יהודים לצבא הבריטי: היישוב היהודי השתתף במאמץ המלחמתי עם גיוסם של יחידים או קבוצות לצבא הבריטי. קבוצה אחת הייתה הבריגדה היהודית, החי"ל (חטיבה יהודית לוחמת), שפעלה ככוח יהודי נפרד ועצמאי בצבא הבריטי. חיילי הבריגדה לחמו במסגרת הצבא הבריטי בצפון איטליה, אך נאסר עליהם להיכנס לגרמניה, מחשש שהם יפנו לפעולות נקם במקום להתרכז במשימותיהם הצבאיות. למרות זאת הם סייעו לניצולי השואה במחנות העקורים באירופה בעידודם ובארגון עלייתם לארץ ישראל.
  • שיתוף פעולה עם גורמי ביון בריטיים ואמריקאיים שונים (ובמידה פחותה גם עם שאר בעלות הברית). שיתוף פעולה זה הביא להעברה של כספים לשליחי היישוב במדינות שונות באירופה שנוצלו לניסיונות הצלת יהודים.
Senesh.jpg

חנה סנש

  • צנחני היישוב: לקראת סוף המלחמה הופעלו צנחני היישוב מאחורי קווי האויב בריגול לטובת צבאות בעלות-הברית (הדוגמה המפורסמת היא הצנחנית חנה סנש). שלושים ושלושה איש הוצנחו, כחמישה הצליחו להסתנן למדינות היעד המקוריות. אך יותר מכל, שליחותם הולידה מיתוס. סמל לערבות היישוב ליהדות אירופה. המבצע, מעבר למשמעותו הצבאית המועטה, שיקף גם את התחושה כי בקרוב המלחמה תיגמר, והיישוב יצטרך להוכיח כי הוא לא הפקיר את אחיו היהודים. חלק מן הצנחנים פעלו ביערות וסייעו לפרטיזנים, אך חלק אחר מצא את עצמו שגריר מטעם הציונות. לא פעם נאלצו לסייע לציונים המקומיים בפוליטיקה היהודית כנגד הקומוניסטים, במאבק על דעת הקהל היהודית. אך לא כל התגובות לצניחה היו נלהבות. אגון רוט, מנהיגם של מורדים יהודים בסלובקיה, הגיב ללוחמים הארץ-ישראליים בזו הלשון: "בעצם, למה באתם? חשבתם שכאן זה משחק ילדים? רציתם להיות גיבורים? באתם הנה לשחק בחיילים, לא חשבתם על האחריות שאתם מטילים עלינו? עד עכשיו נשאנו באחריות רק על חיינו וכעת גם אתם מכבידים על מצפוננו". קרוב למחצית הצנחנים נפלו בשבי, ושבעה מהם הוצאו להורג.
  • ועד ההצלה: הוועד הוקם כזרוע של הסוכנות היהודית וטיפל בעלייה לארץ ישראל, באיתור יתומים או ילדים שנמסרו למשפחות נוצריות והחזרתם למשפחתם, בהעברת מידע לעולם על המתרחש באירופה, במשלוח בגדים ליהודים שהמתינו במחנות העקורים ובהברחת פליטים יהודים לגבול בטוח במסגרת תנועת הבריחה. אחת הדילמות הקשות ביותר שבהן הוועד נתקל הייתה השאלה את מי יש להציל, כפי שנכתב באחד התזכירים של הוועד: "האם לתת עזרה לכל מי שזקוקים לה, מבלי להבדיל בין טיב האנשים? האין לתת לפעולה זו אופי ציוני-לאומי והשתדל להציל בראש ובראשונה את אלה שיכולים להביא תועלת לארץ ישראל וליהדות? הצלה פילנתרופית גרידא, דוגמת ההצלה של היהדות הגרמנית שבוצעה ללא כל אבחנה - יכולה, מנקודת ראות ציונית, לגרום רק נזק. ... לו היו לנו האמצעים להציל את כולם אין כל ספק שהיינו צריכים להשלים עם מצב הדברים, אולם - לדאבוננו - אין לנו אמצעים מספיקים להציל אפילו את האלמנטים הטובים. לכן, באין ברירה, עלינו לוותר על הצלת האלמנט המזיק".
  • תוכנית טרנסניסטרייה - היישוב ניסה להעלות ארצה או לפחות להעביר את יהודי טרנסניסטרייה (שנשלטה אז על ידי רומניה) לתוך רומניה הישנה וזאת באמצעות תשלום כופר לשלטונות. ניסיונות אלו שנערכו בשנים 1942-1943 נכשלו.
  • תוכניות הילדים - היישוב ניסה לחלץ ילדים מאירופה (במיוחד מהבלקנים) במספר תוכניות שונות החל מסוף 1942, תוכניות אלו למרות הסכמתם לכאורה של הבריטים לקליטת הילדים בארץ (ושל מדינות אחרות לקליטת חלק אחר מהם) נכשלו בעיקרן וילדים מעטים חולצו.

שליחים לארצות נייטרליות עריכה

  • ליסבון: נוכח סירובה של ממשלת ספרד לאפשר פעילות ארגונים יהודים הייתה ליסבון המפתח הנייטרלי המערבי לאירופה ובה פעלו מראשית המלחמה נציגי הג'וינט הקונגרס היהודי העולמי והיצ'ם. ביוני 1943 יצא וילפריד ישראל לליסבון מטעם הסוכנות היהודית מבריטניה ונהרג בהתרסקות מטוס. מחליפו, פריץ ליכטנשטיין, הגיע באוקטובר 1943 אך לפי עדותו תיפקד יותר כשליח עלייה לגבי פליטים יהודים שכבר הגיעו לחצי האי האיברי ולא כשליח הצלה. ברם לצד העלאת 1,090 פליטים לארץ ישראל ניסה לבחון אפשרויות לפעולות הצלה אך לא היו לכך סמכות או תקציבים. כאשר הגיעו אליו פעילי Armee Juif ("הצבא היהודי"), ארגון מחתרת יהודי בדרום צרפת, וביקשו לפעול מטעם הסוכנות בהברחת יהודים מצרפת הכבושה לספרד, סירב לכך ליכטנשטיין בנימוק שהם "חומר מסוכן בשביל ארץ ישראל מועמדים לארגון צבאי לאומי". את פעילות הסוכנות היהודית בליסבון במהלך המלחמה סיכם אליהו דובקין "אני מכה על חטא, איחרנו בפינה זו".
  • קושטא: מיקומה של העיר בגשר בין אירופה לאסיה במדינה נייטרלית הפך אותה למשמעותית מבחינת אפשרויות הצלה. ועד שנת 1941 הייתה נתיב עליה לישראל לפליטי פולין בברית המועצות. לאחר הפסקת עלייה זו הופסקה במידה ניכרת פעילות נציגות הסוכנות היהודית במקום ורק לאחר המפנה בנובמבר 1942 החלו שליחויות הצלה למקום. השליחים הבולטים היו וניה פומרנץ מ"הקיבוץ המאוחד", חיים ברלס ממחלקת העלייה של הסוכנות ומנחם בדר מ"השומר הצעיר". בסך הכול פעלו בעיר 14 שליחים מטעם פלגים פוליטיים שונים, מחלקות שונות בסוכנות היהודית, המוסד לעליה ב', ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י והתאחדויות עולים, תוך חיכוכים בלתי פוסקים על רקע דאגה לחוג מסוים בעם היהודי. דוד בן-גוריון אמר על התנהלות זו: "אין אנחנו מסוגלים עוד לפעול כעם אחד והרי אין כאן עיניינם פוליטיים שנויים במחלוקת אלא שאלת ההצלה" [2]. שליחי הסוכנות היהודית יצאו לאיסטנבול ולז'נבה בנסיון להציל יהודים מאירופה הכבושה. ברלס, שוב ואחרים הצליחו בעבודת נמלים להציל עשרות יהודים ולהעביר חבילות מזון ותמיכה כספית למספרים גדולים יותר.

פעילות ועד ציוני מקומי בהונגריה עריכה

בהונגריה פעל "ועד העזרה וההצלה" של תנועת העבודה הציונית, שבראשו עמדו ישראל קסטנר, שמואל שפרינגמן ויואל ברנד. קסטנר יצר קשרים עם הגרמנים, ומ–1944 היה בקשר עם אדולף אייכמן. הוועד הציע לגרמנים לקבל סחורות ו–10,000 משאיות ממדינות נייטרליות תמורת הצלת יהודים. ברנד יצא לקושטא שבטורקיה הנייטרלית לפעול לקידום הרעיון, אך נאסר בידי הבריטים כנתין של מדינת אויב. קסטנר ביקר בגרמניה ובשווייץ, נפגש עם נציגי הג'וינט והסוכנות היהודית, ונענה להצעת הגרמנים להרכיב רשימת מיוחסים של כ-1,700 יהודים מהונגריה ומטרנסילבניה אשר הועברו למחנה ברגן-בלזן ומשם לשווייץ. יש טוענים כי המשא ומתן עם הגרמנים תרם להצלת 180 אלף יהודים מבודפשט. מאידך קיימת טענה כי במבחן התוצאה קשר השתיקה סביב ההשמדה הקל על ההשמדה המהירה של קרוב לחצי מיליון מיהודי הונגריה תוך שלושה חודשים. (עוד על המחלוקת בעניין פעולתו של קסטנר ראו בערך ישראל קסטנר).

התארגנויות חרדיות עריכה

אגודת ישראל והחרדים: התארגנויות קטנות יותר אך יעילות הוקמו על ידי קבוצות של יהודים חרדים שפעלו לבדם או בשיתוף עם אגודת ישראל. החרדים ובראשם חיים ישראל אייז לקחו חלק חשוב בפעולות ההצלה להבדיל משליחי הסוכנות היהודית לא היו מחויבים להבנות עם נציגי המנדט הבריטי לגבי העברות כספיות למדינות הציר וכך חופש הפעולה שלהם היה גדול יותר. הם יצרו תשתית של מערכת מסועפת של העברת מזון ותעודות מזויפות לתוככי השטחים שבשליטת הרייך השלישי רק בשלב מתקדם החל ועד ההצלה להשתמש בפלטפורמה שהקימו למענו אנשי אגודת ישראל. מחזיקי הפספורטים הועברו למחנה ויטל וחלקם שרד את המלחמה.

בקושטא פעל יוסף גריפל, ד"ר למשפטים חסיד ויז'ניץ, אשר בשיתוף פעולה עם ועדת ההצלה של הרבנים האודתודוקסיים בארצות הברית והוועד לפליטי מלחמה פיתח מנגנון הצלה עצמאי והביא לגידול במספרם של חברי אגודת ישראל אשר קיבלו רישיונות עליה. הרב מיכאל דב וייסמנדל היה פעיל הצלה בולט בסלובקיה כחלק מקבוצת העבודה לצידה של גיזי פליישמן, יו"ר ויצ"ו בסלובקיה. לצד הצלחות מקומיות בסלובקיה של עיכוב גירוש תמורת שוחד ניסו חברי הקבוצה להביא למימושה של "תוכנית אירופה" - עיכוב ההשמדה כולה תמורת שוחד של מיליונים. הארגונים היהודים הגדולים - הג'וינט, הסוכנות היהודית ואחרים עימם עמדו במגע - לא נענו לאתגר זה. לאחר המלחמה פרסם הרב וייסמנדל את ספרו "מן המצר" בו הוא מתח ביקורת נוקבת על עמדתה של התנועה הציונית בתקופת השואה.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • טוביה פרילינג, חץ בערפל - בן-גוריון, הנהגת היישוב ונסיונות הצלה בשואה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, 1998
  • תום שגב, המיליון השביעי - הישראלים והשואה, הוצאת דומינו, הדפסה שלישית 1992
  • ארכיון מפלגת העבודה 38 / 23
  • ארכיון מפלגת העבודה 43 / 23
  • יואב גלבר, מולדת חדשה
  • חיים חרמש, מבצע אמסטרדם, הוצאת מערכות, 1971
  • אצ"ם, 1851 25 / S
  • אפולינארי הרטגלס, הערות בדבר עזרה והצלה, אצ"מ, 1232 26 / S
  • יהודה באואר וישראל גוטמן, נסיונות ופעולות הצלה בתקופת השואה, הוצאת יד ושם, 1976
  • דינה פורת, הנהגה במלכוד היישוב נוכח השואה 1942-1945, הוצאת עם עובד, ת"א 1986
  • דינה פורת ומרדכי נאור (עורכים), העיתונות היהודית בא"י נוכח השואה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2002.
  • אצ"ם S26-1507 O- הצעת הצלה מטעם רבני ברטיסלבה 1942-1943
  • אברהם פוקס קראתי ואין עונה, ירושלים 1985
  • מיכאל דוב וייסמנדל מן המצר, ניו-יורק 1966
  • זרובבל גלעד מגן בסתר - מפעולות המחתרת הארץ ישראלית במלחמת העולם השנייה, ירושלים, 1949
  • ש.ב. בן צבי, הציונות הפוסט אוגנדית במשבר השואה
  • משה שיינפלד, שרופי הכבשנים מאשימים
  • חוה (וגמן) אשכולי אלם : מפא"י לנוכח השואה 1939-1942 , ירושלים 1994
  • דינה פורת, "'שותפיו של עמלק' - האשמות החרדים בארץ בשנות השמונים כלפי הציונות בתקופת השואה", הציונות י"ט (תשנ"ה) עמ' 295 - 325
  • חוה (וגמן) אשכולי בין הצלה לגאולה- הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח השואה, יד ושם ירושלים 2004
  • חיים שלם אגודת ישראל בארץ ישראל לנוכח השואה 1942-1945, עבודות דוקטור , אוניברסיטת בר-אילן רמת גן 2004
  • יוסף פונד, תנועה בחרבות מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה, ירושלים: מס, תשס"ח.
  • דינה פורת (עורכת), שואה ממרחק תבוא-אישים ביישוב הארץ-ישראלי ויחסם לנאצים ולשואה, 1944-1933. יד בן-צבי, 2009.

קישורים חיצונייםעריכה

תבנית:פורטל

הערות שולייםעריכה

  1. ‏נחקרה על ידי דינה פורת
  2. דברי בן-גוריון בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ביום 5.3.1944

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית