תענית עשרה בטבת

עשרה בטבת

עשרה בטבת

סרטון לטקס עשרה בטבת חורב תש"ע

סרטון לטקס עשרה בטבת חורב תש"ע

גירוש היהודים מירושלים על-ידי חיילי נבוכדנצר ציור משנת 1493 Wolgemut, Wilhelm Pleydenwurff Michel המקור ויקישיתוף

צום עשרה בטבת הוא ה"צום העשירי". החל בי' בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים בשנת ג"א של"ח (3,338) לבריאת העולם. המצור החל בשנה התשעית לצדקיה ועל כך יודע הנביא יחזקאל, כאשר שנתיים לפני חורבן בית ראשון כבר ניבא הוא ניבא על בוא המצור בשנת תשע לצדקיהו המלך ספר יחזקאל :"וַיְהִי- דְבַר-יְה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם (כְּתָוב ) [כְּתָב-לְךָ] אֶת-שֵׁם הַיּוֹם אֶת-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-יְרוּשָׁלַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה (כ"ד,א'ב'). בשנת י"א למלכותו נחרב הבית וחורבן הבית היה בשנת ג"א של"ח. (המצור סה"כ שנה ושבעה חודשים - מעשרה בטבת עד תשעה באב) .

תלמוד ירושלמי במסכת תענית מונה בין הצומות : "... צום העשירי - זה י' בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלם. " ראו מטה על הדיון בין רבי שמעון לבין רבי עקיבא מהו נאירוע שבגינו נקבע "צום העשירי".

זכריה הנביא מנבא לשבים מבבל, אחרי חורבן הבית הראשון:"וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת, אֵלַי לֵאמֹר. כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ"(ח',י"ח). ועל יסוד כך קבע הרמב"ם: "כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ, עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ; וְלֹא עוֹד, אֵלָא שְׁהֶם עֲתִידִים לִהְיוֹת יָמִים טוֹבִים וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמָר (ראו לעיל) (זכריה ח,יט)".(רמב"ם הלכות תעניות פרק ה',י"ט)

ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה: " יום העשירי בטבת נקבע על ידינו , ליום השנה לקהילות ישראל - אנשים נשים וטף - שניספו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.

לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה - לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה.

ולכל יהודי באשר בוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר "

שלוש ביזות לפני החורבן

שלוש ביזות לפני החורבן הוא נושא שיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו, רבה של צפת בעלון לשבת "מעייני-ישועה". בשנים שלפני חורבן ירושלים, בימי הבית הראשון, נבזזה העיר שלוש פעמים, ונלקחו ממנה כל עושרה, חוזקה ותוקפה. בתחילה זה היה פרעה נכה שהורג את המלך יאשיהו, מוריד מכיסא הממלכה את בנו יהואחז, משנה את שם אחיו ליהויקים וממליך אותו על ישראל. כל זאת תוך כדי שהוא בוזז את עושרה של ירושלים. "וְהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב נָתַן יְהוֹיָקִים לְפַרְעֹה, אַךְ הֶעֱרִיךְ אֶת הָאָרֶץ לָתֵת אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי פַרְעֹה אִישׁ כְּעֶרְכּוֹ, נָגַשׂ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב אֶת עַם הָאָרֶץ לָתֵת לְפַרְעֹה נְכֹה" .

תוך כדי מלכות יהויקים יורדת שִמשה של מצרים ועולה שִמשה של בבל. "בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצַר עָלֶיהָ: וַיִּתֵּן אֲדֹנָי בְּיָדוֹ אֶת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וּמִקְצָת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים וַיְבִיאֵם אֶרֶץ שִׁנְעָר בֵּית אֱלֹהָיו וְאֶת הַכֵּלִים הֵבִיא בֵּית אוֹצַר אֱלֹהָיו" .

לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ - יהויקים מורד בנבוכדנצר אחרי שלוש שנות עבדות, בניגוד לעצת ירמיהו, ונענש על-ידי נבוכדנצר. אחריו עולה בנו יהויכין, שמספיק למלוך רק שלושה חודשים. אחריהם עולה צבא בבל, מוריד אותו מכיסאו, מגלה אותו לבבל ומשליך אותו לבית כלא בבבל לשנים ארוכות.
יחד עם יהויכין גולים כל אילי הארץ. "אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים, וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף, הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה". ביניהם גולים יחזקאל הנביא ומרדכי היהודי וכל תלמידי החכמים שבה. בארץ נשארים רק החלשים מבחינה תורנית ומבחינה צבאית.
"וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ: וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת כָּל כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ". בית המקדש לא הוחרב, רק בוזזים את ירושלים בפעם השלישית והיא נשארת חלשה ומדולדלת.

בואה שהגשימה את עצמה- אחרי גלות יהויכין מולך צדקיהו מטעם מלך בבל. גם הוא נוהג בטיפשות ומורד במלך בבל בעצת נביאי השקר. כתוצאה מכך עולה נבוכדנצר במטרה להחריב את ירושלים. ירמיהו הנביא בוכה ואומר : "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". אבל הם באו והחריבו.
הגמרא במסכת סנהדרין מספרת כי אחרי כל הביזות שהיו בירושלים מפחד נבוכדנצר לעלות על ירושלים להחריבה. מי ששכנע אותו לעשות כן היו עמון ומואב, שסיפרו לו על נבואת ירמיהו וישעיהו על כך שירושלים עתידה להיחרב בידו. למרות כל זאת פחד נבוכדנצר שאלוקים יעניש אותו על כך שהוא מחריב את ביתו ומצא כל מיני סיבות למה לא לבוא להחריב את ירושלים. לכל תירוץ שהוא מוצא – מצאו עמון ומואב תשובה. עד שאמרו לו: האלוקים עזב את בית המקדש והוא רחוק ביותר. גם הצדיקים כבר לא נמצאים בעיר ואין סיכוי שהרשעים יחזרו בתשובה.

חומות של פלדה - בסופו של דבר שולח נבוכדנצר את צבאו להחריב את ירושלים. זה לא היה כל כך קל. גם אחרי שלוש הפעמים שבהן נבזזה העיר – היא חזקה. המצור על ירושלים ארך שלוש שנים לצבא החזק ביותר בעולם, משנת תשע למלכות צדקיה עד שנת אחת-עשרה למלכותו (מלכים ב, כה א).
בשלוש שנות המצור הללו ניסה צבאו של נבוכדנצר לפרוץ את החומות ב-300 אילי מלחמה חזקים במיוחד, עשויים מברזל שיכול לשבור ברזל (סוג של פלדה). כולם נשברו אל מול חוזק החומות של שער אחד משערי ירושלים. צבא נבוכדנצר רצה לחזור לבבל, הם הבינו שזה חוזק משמים ופחדו שיקרה להם מה שקרה לצבא סנחריב שמת כולו בלילה אחד. יצאה בת קול ואמרה להם: הגיע זמן בית המקדש להיחרב!
לצבא נבוכדנצר נשאר איל ברזל אחד, ואתו הם ניסו לפרוץ את שערי ירושלים והצליחו. גבה לבו של נבוזארדן בקרבו, יצאה בת קול ואמרה לו: "עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת" – עם הרוג הרגת. היכל שרוף שרפת. קמח טחון טחנת. קשה לנו להעריך כמה ירושלים הייתה חזקה לפני שלוש הפעמים שבהן היא נבזזה. אבל אחרי התיאור הזה נוכל להבין למה אומר ירמיהו כי יושבי העולם כולו לא האמינו שאפשר להחריב את העיר ירושלים. כמה היה חוזקה קודם כל הביזות הללו וכמה אחריו. ואת כל זה הפסדנו

• ראו הלכות עשרה בטבת

דבר הרב הראשי

הרב שלמה משה עמאר הראשון לציון, הרב הראשי לישראל פירסם בשנת תשס"ט את ההודעה כי יום העשרה בטבת, נקבע ליום תענית ציבור עפ"י חז"ל, וכנזכר בגמרא ובראשונים ובשלחן ערוך. וזאת, לאחר השואה הנוראה, קבעה הרבנות הראשית לישראל, שיום עשרה בטבת, יהיה "יום הקדיש הכללי", לזכרם של הקדושים שנספו בשואה ויום מותם לא נודע.

הרבנות תיקנה כי ידליקו נר לעילוי נשמתם בליל עשרה בטבת, יילמדו משניות לעילוי נשמתם, וכמובן יאמרו קדיש . ואחרי קריאת התורה, יאמרו תפלת אזכרה שנתקנה לזכר חללי השואה.

והוא מסכם: וכל איש בישראל יראה חובה לעצמו לקיים הנהגה חשובה זו. ונוסיף תפלה לא-ל נורא עלילה, לשמור את עמו ואת נחלתו, והיה המחנה הנשאר לפליטה.

על התעניות

אזכרה מצוק אשר קראני רבי יוסף טוב עלם אזכרה מצוק אשר קראני, בשלוש מכות בחדש הזה הכני גדעני, הניאני, הכאני, אך עתה הלאני. דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית, הלא שלשתן קבעתי תענית ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית, על גבי חרשו חורשים, האריכו מענית. זועמתי בתשעה בו בכלמה וחפר, חשך מעלי מעיל הוד וצפר טרוף טורף בו הנותם אמרי שפר, הוא עזרא הסופר. יום עשירי מוה בן בוזי החוזה, כתב לך בספר המחזה לזכרון לעם נמס ונבזה, את עצם היום הזה. מנין סדר חדשים בעשרה בו העיר, נהי וילל במו פיו אפעיר בסדר פרעניות בתוך לבבי יבעיר, בבא אלי הפליט לאמר הכתה העיר. על אלה על פני אבל זריתי, פצתי על ארבעתן לו חץ בלבי מריתי צרות ע לאלה בל לי כריתי, צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. קראתי שמך מתנחם על רעתי, ראה עניי ושמע קול פגיעתי שמע תחינתי חיש נא ישועתי, אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי. ירח טבת מאד לקיתי בו, ונשתנו עלי סדר נתינו סררתי פשעתי יגלה לי טובו, האומר לים עד פה תבוא.

סליחות לעשרה בטבת

בעשרה בטבת חלים כל דיני תענית ציבור: איסור אכילה ושתיה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, קריאת התורה, הוספת תפילת "עננו" בשמונה עשרה ועוד.

בשולחן ערוך מובא הרקע לקיום הצומות : "מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו. ותכלית התענית היא, כדי לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה" אם נזכור את מעשינו הרעים, ומעשי אבותינו- דבר שגרם להם ולנו אותם הצרות. ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותם הימים לפשפש במעשיו. כי אין העיקר התענית. כמו שנאמר באנשי נינוה ואין התענית אלא הכנה לתשובה. לכן אותם אנשים שכשמתענים הולכים לִטַּיֵּיל, ומבלים את היום בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר. (מתוך ספר ש"ע המקוצר סי' ק"ב)

יש גם שו"תים בנושא:

1. בשו"ת "קול מבשר", נכתב כי החזן בבית הכנסת של הר ציון, רשאי ליתאזר ב"חבל" שהסירו מאחד מהעצים עליו ניתו קרבות השואה והובא לאחר השואה למדינת ישראל, בעת התפילה והאזכרה של נשמות ההרוגים הקדושים .
2. "הגש"ז אויערבך" נשאל האם ראוי לשמור עשרה בטבת בתור יום זכרון (יא"צ) לאביו ולאימו שנספו בשואה. תשובתו הייתה שהדבר נכון מאוד וגם כדאי לבנו לשמור על היא"צ.

הלכות הצום

הלכה יומית - מפסקי מרן הרב עובדיה יוסף שליטא

ביום עשירי לחודש טבת, סמך מ לך בבל על ירושלים כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל (פרק כד) ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי (הוא חודש טבת):"בעשור לחודש לאמר, בן אדם כתב לך את שם היום הזה את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים.

ולפיכך אנו מתענים ביום עשירי בטבת, כדי להכניע לבבינו לשוב בתשובה שלימה, ולהתחנן לפני אלוקינו שירחם עלינו וישוב לגאלינו גאולת עולמים. וכמו שכתב רבינ הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים שאירעו בהם צרות לישראל, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינ והרעים, ומעשה אבותינו שהיה כ מע שינעתה, עד שגרם להם ולנו או תן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב ל היטיב, שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם.

הכול חייבים להתענות ביום עשירי בטבת, ופורץ גדר ישכנו נחש, אבל קטנים, דהיינו בשעדיין לא מלאו לו שלש עשרה שני ם ויום אחד , ובת שלא מלאו לה שתים עשרה שנים ויום אחד, פטורים לגמרי מן התענית, ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות, ואפיל אם יש ב הם דע ת להתאב ל על חרבן ירוש לים, כל שלא הגיעו ל מצוו ת הרי הם פט ורים מתעניות אלו . ואפילו אם רוצים ל החמיר על עצמם ולהתענות יש למחות בידם שלא יעשו כן.

מעוברות (נשים בהרי ון) ומניקות, פטורות מל התענות ביום עשירי בטבת. ואינן רשאות להחמיר על עצמן ולהתענות. ולעניין זה נקראת מעוברת כל שהוכר עוברה, כלומר שחלפו כבר שלשה חדשים מתחילת הריונה. ואם היא סובלת ממחושים והקאות פטורה מן התענית מתחילת הריונה, ובפרט אם חלפו כבר ארבעים יום מתחילת הריונה.

ומינקת שאמרו שפטורה מתעניות אלו, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שאפילו אם פסקה להניק את בנה, כל שהיא תוך עשרים וארבע חודש ללידתה, ומרגישה חולשה יתרה הרי היא פטורה מלהתענות. אבל אם היא אינה מרגישה חולשה יתירה וסחרחורת וכדומה, נכון להחמיר שתתענה גם היא. וכן פסק הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א ראש ישיבת "כסא רחמים". ויש מיקלים לכל אשה שהיא בתוך עשרים וארבע חודש מלידתה שלא תתענה, מפני שדרך כלל היא עסוקה בעניני הבית, ונחלשת מאד מחמת התענית.

ההלכה מוקדשת לעילוי נשמת רינה בן שמעון - בת ר'זלה "ולרפואת נכדה אופיר בן שמעון" הוקדש ע"י ילדיה ומשפחתם

מקורו של הצום

עשרה בטבת יום צום, בו החל המצור על ירושלים על ידי צבא נבוכדנאצר מלך בבל. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. וכך מתואר מהלך האירועים בספר מלכים:"וַיְהִי- בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב.וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר ..."

והמשך חל בתשעה באב :"בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא-הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה ...וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה" (ב',כ"ה, א'-ג').

על חשיבותו של הצום דרש רבי " הרי הוא אומר כה אמר ה' צום הרביעי וצום השביעי וצום העשירי וגו'. צום הרביעי, זה שבעה עשר בתמוז שבו הבקעה העיר... צום החמישי, זו תשעה באב יום שנשרף בו בית המקדש… צום השביעי, זה שלשה בתשרי - יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם שהרגוֹ ישמעאל בן נתניה, ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים לפני המקום כחורבן בית המקדש… צום העשירי, זה עשרה בטבת יום שבו סמך מלך בבל את ידו על ירושלם, שנאמר 'ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי' וגו' 'בן אדם כתב לך' וגו'."

התאריכים הקשורים לתענית עשירי בטבת ג' של"ז ג' של"ז ג' של"ח ג' של"ח ג' של"ט ג' של"ט שנה תשיעית לצדקיהו מניסן - שנה עשירית לצדקיהו מניסן - השנה האחת-עשרה לצדקיהו השנה האחת-עשרה לצדקיהו אין מלך ביהודה אין מלך ביהודה עשירי טבת תחילת המצור טבת - נבואות הנחמה ט' תמוז - הובקעה העיר "צום רביעי" ט' באב - חורבן הבית "צום החמישי" ג' תשרי - הריגת גדליה "צום השביעי" ה' טבת - הגיע השמועה לגולה על החורבן "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (מלכים ב', כ"ה,א') "עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים, בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיהו, ל"ב,ט"ו) "בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ... וַתִּבָּקַע הָעִיר(מלכים, כ"ה,ג'-ד') "בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ...וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה'" (שם,ח') "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי...וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ, וַיָּמֹת" (שם,כ"ה) "בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ--לְגָלוּתֵנוּ; בָּא-אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר, הֻכְּתָה הָעִיר"(יחזקאל,ל"ג,כ"א)

לפי שיעורו של הרב יאיר הס מישיבת קדומים

״אזכרה מצוק אשר קראני״

מסודר על פי א"ב, בבית האחרון חתום שם המחבר יוסף. כל בית מסתיים בפסוק מתנ"ך

אֶזְכְּרָה מָצוֹק אֲשֶׁר קְרָאַנִי,

בְּשָׁלֹשׁ מַכּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה הִכַּנִי

גִּדְּעַנִי, הֱנִיאַנִי, הִכְאַנִי, אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי: (איוב,ט"ז,ז')

דִּעֲכַנִי בִּשְׁמוֹנָה בוֹ שְׂמָאלִית וִימָנִית,

הֲלֹא שְׁלָשְׁתָּן קָבַעְתִּי תַעֲנִית

וּמֶלֶךְ יָוָן אִנְּסַנִי לִכְתֹּב דָּת יְוָנִית,

עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים, הֶאֱרִיכוּ מַעֲנִית: (תהלים קכ"ט,ג')

זֹעַמְתִּי בְּתִשְׁעָה בוֹ בַכְּלִמָּה וָחֵפֶר,

חָשַׂךְ מֵעָלַי מְעִיל הוֹד וָצֶפֶר

טָרֹף טֹרַף בּוֹ הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר, הוּא עֶזְרָא הַסּוֹפֵר.

יוֹם עֲשִׂירִי צֻוָּה בֶּן בּוּזִי הַחוֹזֶה,

כְּתָב לְךָ בְּסֵפֶר הַמַּחֲזֶה

לְזִכָּרוֹן לְעַם נָמֵס וְנִבְזֶה, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

מִנְיַן סֵדֶר חֳדָשִׁים בַּעֲשָׂרָה בוֹ הֵעִיר,

נְהִי וִילֵל בְּמוֹ פִי אַפְעִיר

סֵדֶר פֻּרְעָנֻיּוֹת בְּתוֹךְ לְבָבִי יַבְעִיר, בְּבֹא אֵלַי הַפָּלִיט לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר.

עַל אֵלֶּה עַל פָּנַי אָבָק זֵרִיתִי,

פַּצְתִּי עַל אַרְבַּעְתָּן לוּ חֵץ בְּלִבִּי יָרִיתִי

צָרוֹת עַל אֵלֶּה קֶבֶר לִי כָּרִיתִי, צַדִּיק הוּא יְיָ כִּי פִיהוּ מָרִיתִי.

קָרָאתִי שִׁמְךָ מִתְנַחֵם עַל רָעָתִי,

רְאֵה עָנְיִי וּשְׁמַע קוֹל פְּגִיעָתִי

שְׁמַע תְּחִנָּתִי חִישׁ נָא יְשׁוּעָתִי, אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי.

יֶרַח טֵבֵת מְאֹד לָקִיתִי בוֹ,

וְנִשְׁתַּנּוּ עָלַי סֵדֶר נתינו

סָרַרְתִּי פָּשַׁעְתִּי יְגַלֶּה לִי טוּבוֹ, הָאוֹמֵר לַיָּם עַד פֹּה תָבֹא:

המקור: ויקיטקסט

הצומות בחודש טבת

הצומות בחודש טבת

הרב מוטי אלון בשיחתו על הצומות בחודש טבת עסק בסליחה "אזכרה מצוק אשר קראני". אמנם מדובר בה על שלוש צומות, אך כנראה הנושא הוא ארבע צומות, כדלקמן:

1. ח' בטבת - תרגום התורה ליוונית, אירוע שגרם לפי כמה מקורות להחשכת העולם במשך שלשה ימים.
2. ט' בטבת -- מות עזרא הסופר.
3. י' בטבת -- סמך מלך בבל מצור על חומת ירושלים
4. ה' בטבת -- השמועה על חורבן ירושלים הגיעה לבבל (בשנה שלאחר החורבן).

על מקור הסליחה נכתב באתר פיוט
במחרוזת האחרונה נמצאת החתימה 'יוסף', אבל חלקו החוקרים לגבי מקוריותה של מחרוזת זו ולגבי זהותו של המחבר.
לאחרונה מצאה פרופ' שולמית אליצור הוכחה שמחברה של הסליחה הוא ר' יוסף בר יצחק אבן אביתור - מראשוני פייטני ספרד, במאה העשירית. באחת העתקות הפיוט בגניזה הקהירית מיוחס הפיוט במפורש לר' יוסף אבן אביתור. גם הביטוי המקראי 'במו פי' המשולב בפיוט הוא כמעט ייחודי לר' יוסף אבן אביתור
כיצד הגיע הפיוט גם למצרים וגם לאשכנז? הפיוט נכתב על ידי ר' יוסף אבן אביתור בספרד, משם הגיע לצרפת, ומשם, במסגרת 'נדידת הפיוטים' במאות הי"ב והי"ג, נדד למזרח אירופה, ונתקבל במנהג פולין (ולא במנהג אשכנז המערבי, מנהג ריינוס). פיוטים מספרד המוסלמית נדדו תדיר גם למצרים ולשאר ארצות האסלם. אבל מפני שידוע לנו שר' יוסף אבן אביתור היגר בעצמו למצרים, מתקבל על הדעת שבמקרה זה הוא עצמו הביא עימו למצרים את פיוטיו שחיבר בספרד. המקור: אזכרה מצוק באתר שתופיוט

דחיית מועד הגלות

במדרש תנחומא לפרשת תזריע נאמר כי בזכות הצום נקבע לעם ישראל מועד נח יותר לגלות: "ואמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי: ... ועוד טובה גדולה עשה עם ישראל. כיצד ? שבעשרה בטבת היו ראויין ישראל לגלות מירושלים. שכן הוא אומר: בן אדם כתב לך את שם היום (הזה ב) [את] בעצם היום הזה וגו' (יחז' כד ב).

מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר: אם יוצאין עכשיו בצינה, הם מתים. מה עשה ? המתין להם והגלה אותם בקיץ הוא שהנביא אומר: אסוף אסיפם נאם ה' . ואין אסוף אסיפם אלא גלות, שנאמר: אסף אאסף יעקב כלך . והמתין להם עד הקיץ, ואחר כן הגלה אותם. וזה שנאמר: וישקוד ה' על הרעה . הוי אומר: אף זה טובה.

יוזמת העם

מדוע נקבע יום צום וזיכרון דווקא בעקבות תחילת המצור על ירושלים? איזה מין זעזוע עבר עם ישראל שדווקא בעקבות התחלת המצור נקבע צום ?

ד"ר יוסף (ג'פרי) וולף, מהמחלקה לתלמוד של אוניברסיטת בר-אילן במאמרו למשמעותו של צום עשרה בטבת מנסה להשיב על קושיה זו. הכותב שם לב להדגשת המילה "היום" שלוש פעמים. להדגיש את עָצמת משמעות האירוע שפקד בו ביום את ירושלים. מתבקשת השאלה: כלום ידע יחזקאל שנבוכדנאצר פולש לארץ ישראל ופניו לכיבוש ירושלים ? למה נראה שהופתע ? וולף משיב שאת התשובה יש למצוא בהרגשתם של בני יהודה שיש חסינות מוחלטת לירושלים ולבית המקדש. הדברים מוצאים ביטוי חד-משמעי בנאומו המפורסם של ירמיהו הנביא: הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר:.. שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'... אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה ... הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל .

ירמיהו מתריס ומתריע נגד האמונה שכנראה רווחה בעם שבית המקדש וירושלים חסינים לגמרי בפני מתקפת מלך בבל, בגין עצם קיומם. [11] ה' - טענו - לא יחריב את ביתו ולא יכניע את ארצו ולא יגלה את עמו, והתנהגותם הדתית והמוסרית אינה רלוונטית בהקשר זה. והרמב"ם מוסיף בהקשר זה:"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויק' כו:מ) 'והתודו את עונם ואת עון אבֹתם במעלם אשר מעלו בי ואשר הלכו עמי בקרי'" .

האם החורבן היה הכרחי

הרב יעקב מידן העלה הרצאה בנושא באתר 929 האם היה החורבן הכרחי?

ירמיהו, ט"ו, א' - אחת עשרה שנות מלכותו של אחרון מלכי יהודה, צדקיהו, אינן עשויות בהיסטוריה ובנבואה מעור אחד. ירמיהו הוא הנביא העיקרי המלווה את צדקיהו, והוא שופטו של צדקיהו בעיניים נבואיות. לכאורה, נגזר החורבן בגלל חטאות מנשה, וצדקיהו מולך בזמן שאול, כשכתובת החורבן כבר כתובה על הקיר. העיון שנציע בא להעצים את בחירתו החופשית של צדקיהו, ולקבוע בדרך שונה, מה כבר נגזר לפני שמלך צדקיהו, ומה עשוי היה להימנע אילו בחר צדקיהו בדרך שונה.

הפניות נוספות
מלכים ב, כא; מלכים ב, כג; ירמיהו, יד; ירמיהו, כא; ירמיהו, כד; ירמיהו, כה; ירמיהו, לז; ירמיהו, לח; איכה, ד;

יום הקדיש הכללי

הרבנות הראשית קבעה את היום כיום הקדיש הכללי לנספים בשואה אשר מועד פטירתם אינו ידוע.

ביום הקדיש הכללי, עוסקים גם בהיבטים האמוניים של השואה ונתמקד בעדויות העוסקות בגבורה ועמידה של יהודים בקיום ערכי היהדות בשואה. שמירת הזיכרון והמשכיות קיומו של העם היהודי טבוע בתוך עמנו. יש בידינו עדויות רבות שהנרצחים ביקשו שיכרו אותם ויאמרו עליהם קדיש – מחד, ושהעם לא יעבור בשתיקה על מעשי הרצח של העם הגרמני – מאידך.

הנה דוגמה אחת לצוואה של יהודי שנרצח בשואה. נמצא בידינו מכתב אישי ששלח חסיד לרבו. אריה בן לאה שלח מכתב לרבו הרב ישראל שפירא, האדמו"ר מבלוזוב לפני הירצחו ע"י הגרמנים וכך הוא כותב: המקור:אתר קטיף נט

ב"ה 13.1.1943

רבי ישראל שפירא שליט"א, האהוב והיקר!

זה עתה הקיפו הרוצחים את בית החרושת למברשות בו מרוכזים כשמונה מאות יהודים. הרוצחים עומדים לרצוח אותנו, רק שעדיין לא יודעים אם לרוצחנו במקום, או לשלוח אותנו לשריפה (לטרבלינקה, או לבלזיץ).

מבקש אני ממך, רבינו היקר, כשתבוא לארץ ישראל, תקים באיזשהו מקום בארצנו הקדושה אבן מצבה קטנה, עליה תציין את שמי ושם זוגתי, למען לא ישכחו שמותינו, או תכתוב ספר תורה על שמנו. אני שולח לכת"ר 50 דולר עם שליח, ואני ממהר, מפני שהרוצחים מצווים עלינו להתפשט.

אמסור לאבותיך הקדושים פ"ש ממך ואבקש השתדלות בעדך לאריכות ימים ושנים.

עבדו ארי' בן לאה

נ.ב. בני אחותי אצל ואשילבסקי ליד וירצ'יג. אנא, השתדל להוציאם משם ולמסור את הילדים לידיים יהודיות, יהא מי שיהא, ובלבד שיישארו יהודים. אשתי שבע בת חי' נרצחה אתמול. הנ"ל.

מועצה אזורית שומרון הנהיגה כי ביום זה עולין ציונו של כלב בן יפונה זי"ע, שלא נודע יום פטירתו, ולהתפלל עבור כל נשמות ישראל הקדושים שלא נודע יום פטירתם ושמסרו נפשם על קדושת השם העם והארץ. מקום מנוחתם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה בתמנת חרס, סמוך לאריאל.

השואה, למה ?

המקור: עלון לשבת "מעייני-הישועה" - לשבת פרשת ויגש תשע"ג

התפילח בהר הזיתים

ההכרזה על יום תפילה בעשירי בטבת הייתה בהר הזיתים ליד קבר זכריה. בו הוכרז על יום תפילה להצלת יהודי אירופה.
ביום כ"ז כסלו תשי"א הוכרז על ידי הרבנות הראשית בראשות הרבנים עוזיאל והרצוג זצ"ל עשרה בטבת כיום הזיכרון להרוגי השואה שיום פטירתם לא נודע. וכך הוא נוסח של ההחלטה: יום העשירי בטבת נקבע על ידינו , ליום השנה לקהילות ישראל - אנשים נשים וטף - שניספו בהמוניהם באכזריות אוימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.

לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה - לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה.ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר שריד ופליט; וגואלם הוא בית ישראל כולו. ועל כל אחד להדליק בליל זה אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור.

את השורש של הקביעה יום הקדיש הכללי אולי ניתן לראות באירוע שהתרחש בחודש טבת בשנת תש"ג. באותו יום יצאו מאות מיהודי ירושלים בראשות הרבנים הראשים הרצוג ועוזיאל לעבר קבר זכריה אשר בהר הזיתים כדי להתפלל ולזעוק להצלת אחיהם הנתונים בציפורני המוות. הנה הדיווח בעיתון "דבר" מתאריך 07/01/1943: "דבוקים בסלעים, מרימים כפיהם לשמים, משתטחים על קברי קדמונים עמדה אתמול עדת יהודי ירושלים במרומי הר הזיתים ושפכה נפשה בתפילה להצלת אחיה הנתונים בכף הטורפים. מראה המקום היה הממש סמל. בתוך ים הקברים הפזורים מכל עבר על רחבי הר הזיתים, עמדו המכונסים, כאילו בין אלפי הקברים של הנרצחים והנשחטים ברחבי הגולה ושיוועו להצלה. עמדו לפני קבר הנביא מלפני אלפי שנים שנשקף מתוך סלעי ההרים, אדיר ומוצק, כמסמל את נצח האומה, והתפללו לעצירת השחיטה כנושאי נצחיותה של אומה זו. .... גם לאחר שנסתיימו התפילות והקהל החל להתפזר ולחזור העירה עוד המשיכו רבים להתפלל..., לא יכלו לנתק את עצמם מקבר הנביא".

המקור: אתר הר הזיתים--

"זכר לאסון הנורא"

שמואל כ"ץ במוסף לשבת של מקור ראשון סקר זכר לאסון הנורא - דרך לא קצרה עשתה הרבנות הראשית עד שהחליטה על הדרך הראויה להנצחת השואה בלוח השנה. על ההתלבטויות האם לתקן יום זיכרון חדש, התחרות עם 'יד ושם' ומפעל ה'יזכור' שכשל. בין השאר הביא לכך מקורות מאותה תקופה: לאחר שני טקסים אלו(טקסי זכרון בקבר רחל ובקבר רבי שמעון בר-יוחאי), שהיה להם הד רב בציבור הרחב, יכלה ועדת ההנצחה לפנות אל הציבור בהצעה לרשום את יקיריהם שנספו בשואה בספרי הזיכרון שהיא עתידה להכין. הוועדה צירפה טופס ובו ניתן הסבר מפורט על מטרת מפעל 'יזכור'. מהעיון בו מתבררים מספר פרטים חשובים:

1. בתקנות שתיקנו הרבנים הראשיים וחברי הרבנות הראשית על דעת גדולי התורה בארץ, יכולים קרובי הנספים שלא ידוע יום מותם ומקום קבורתם לצאת ידי החובה המוטלת עליהם בשמירת זכרם.
2. שמות הקדושים ייכתבו על גיליונות קלף על ידי סופרי סת"ם, והם יחוברו לספרי זיכרון שיישמרו ב'חורבת רבי יהודה החסיד' עד שייבנה היכל המיוחד לשמירתם.
3. בהיכל זה יימצאו משמרות קבע של תלמידי חכמים שיהגו יום־יום בזכרם של הקדושים, ויעסקו בתפילה, בלימוד משניות, באמירת קדיש ובהזכרת שמות הקדושים מתוך העתקות מיוחדות של ספרי הזיכרון.

כאן לראשונה ניתן ההסבר, ולפיו ספרי הזיכרון יסודם במנהג עתיק יומין בישראל. בימי הביניים נהגו הקהילות באשכנז, לאחר שחיטות המוניות והרג רב, לרשום בספר מיוחד את אלו שנהרגו על קידוש השם, ובימי מועד, בשעת הזכרת נשמות, היה רב הקהילה קורא מספר זה את שמות הקדושים. הוועדה צירפה שני טופסי הרשמה – אחד יישלח אליה חזרה, והשני יישאר למשמרת בידי המשפחה.

בכ"ו בסיון (25 ביוני 1946) שלחה הוועדה לכל רבני המושבות בארץ קונטרס מעשי בדבר מפעל 'יזכור'. היא צירפה אליו מכתב, ובו ביקשה מהם להצטרף לוועד המפעל על ידי ניהול נושא זה בסביבתם כנציגי הוועדה המרכזית, ובאופן דחוף להקים במקומם סניף שינוהל על־ידי ועד מצומצם.

למה כשל מפעל יזכור

שמואל כ"ץ הוסיף וכתב:
מפעל "יזכור" לא האריך ימים. את הסיבות לכך ניתן ללמוד משני מכתבים. הראשון נשלח על ידי נציגי הוועדה, הרב מ' אוסטרובסקי וש"ש ריבלין, בט' בחשון תש"ז (3.11.46) אל נשיא הוועד הלאומי, יצחק בן־צבי, וממנו עולה שרק כעת עומדת הוועדה להתחיל ברישום קדושי הגולה בספרי הזיכרון. הם שלחו לו חוברת על מהות מפעל 'יזכור' ותעודתו, והציעו לו לרשום את קרוביו, ידידיו ומכריו בספר הזיכרון. הם ביקשו ממנו לתרום למעלה מיכולתו, ובכך לאפשר לפליטים ומעפילים מחוסרי כול ולסתם מחוסרי אמצעים להירשם ללא תשלום, ובכך גם לממן את ההוצאות המרובות הכרוכות בהגשמת שאר המטרות של מפעל זה.

בתשובתו, מט"ז בחשון (10.11), סירב בן־צבי בתוקף לתת את ידו למפעל של הרבנות הראשית בנימוק שהוועד הלאומי קבע בשעתו לייסד את 'יד ושם', והוא מצוי במשא ומתן עם הקרנות הלאומיות כדי לממן זאת, מתוך תקווה שהדבר יצא אל הפועל בקרוב. לכן, אין מקום למפעל מיוחד של הרבנות הראשית.

המכתב השני נשלח על ידי ראשי הוועדה בכ"ט בסיון (17.6) אל הראשון־לציון, הרב ב"צ מ"ח עוזיאל, וממנו עולה שהוועדה הצליחה להפיץ אלפי טפסים לרישום שמות הקדושים בספרי הזיכרון, אך פעולה זו נפסקה בשל מחסור בתקציב. בנוסף לכך, אספת הנבחרים החליטה להקים 'יד ושם לגולה', כאשר בהקמתו אמורה להשתתף גם הרבנות הראשית. הם שאלו את הרב עוזיאל: א. האם יש טעם להמשיך בקיומו של מוסד 'יזכור'? ב. האם הרבנות הראשית תשתף פעולה עם 'יד ושם'?

ולסיכום

נציגי ה'סינגוג קאונסיל אוף אמריקה' (ארגון הגג של ה־OU – איגוד בתי הכנסת האורתודוקסיים בארה“ב) פנו לרבנות הראשית בה‘ בשבט תש“ח (16.1.48), והתלוננו על שהיא לא השיבה להצעתם לקבוע אזכרה לחללי השואה במוצאי י‘ בטבת. מאחר שהדרישה בארה“ב לקבוע מיד יום זיכרון אחיד היא חזקה, הם פונים שוב ומבקשים להודיע להם את ההחלטה בנידון. הרבנים הראשיים זימנו דיון מיוחד בעניין זה. בישיבת מועצת הרבנות הראשית בכ“ו באדר א‘ (7.3) התקבלה ההצעה לקבוע את ז‘ באדר ב‘ (18.3) ליום אזכרה לקדושי השואה.

מנכ“ל הארגון הנ“ל הודיע לרב הרצוג בי“ח באלול תש“ח (22.9) שארגונו הציע במושבו האחרון לקבוע את י‘ בטבת כיום ההנצחה לחללי השואה, וכהצעה חליפית את ט‘ באב. במכתב תשובה מז‘ בתשרי תש“ט (10.10) הודיע הרב שמועצת הרבנות הראשית תדון בכך מיד לאחר החגים. הרב הרצוג סבר שמותר וחובה לקבוע יום צום מיוחד לדורות, אך בשל רצונו להימנע ממחלוקת הוא הציע להצמיד את היום, המסמל את החורבן האחרון, ליום צום הנהוג ממילא – י‘ בטבת, המסמל את תחילת החורבן הראשון.

ואכן, בי“ב בכסלו תש“ט (14.12) קיבלה המועצה החלטה סופית לקבל את הצעתו. בכך הקדימה הרבנות הראשית את הכנסת, שקבעה את ‘יום השואה ומרד הגטאות‘ רק בו‘ בניסן תשי“א (12.4.51

תרגום השבעים

ערך מורחב :תרגום השבעים

עשרה בטבת שייך לשלושה ימי אבילות רצופים על מאורעות קשים לעם ישראל. בח' בטבת תורגמה התורה ליוונית - "תרגום השבעים" ובט' בטבת נפטרו עזרא הסופר ונחמיה . לדעת המפרש למגילת תענית (דפוס וילנא): בט' טבת נולד "אותו האיש". ומובא בהגהות והערות לטור ס' תק"פ, הוצאת מכון ירושלים "ולפי זה מובן מדוע יראו רבותינו ז"ל לכתוב במפורש שגזרו תענית על יום

במסכת סופרים כתוב: "מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה ביוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.

וכך כתוב ב"מסכת מגילה" : דתניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים , ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה. והסכימו כולן לדעת אחת.

דחיית שבת

לפי הלוח שלנו עשרה בטבת לא יכול לחול בשבת. אפילו אם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחות הצום ליום אחר, מפני שנאמר בו "בעצם היום הזה" כמו ביום הכיפורים. רבי יהונתן אייבשיץ מצוטט כאומר:"ומזה מופת כי צרה גדולה הייתה, וכל ההתחלות קשות, ומכיון שהותרה הרצועה מלמעלה לצור על העיר, כבר אחר כך הייתה הדרך כבושה לפני אוייבי עמו לעשות כאשר זממו בעוונות הרבים.

כאשר חל עשרה בטבת ביום שישי מתענים באותו יום, למרות שבאופן כללי אין צמים בערב שכן לא נטהגים שהצום יסתיים לאחר כניסת השבת. בניגוד לצומות של יחיד, צום עשרה בטבת דוחה גם את השמחה של שבעת ימי המשתה של החתן, על-פי הכתוב: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" .

שימושי: הלכות עשרה בטבת שחל בערב שבת

המקור: לפי הרב ברוך אפרתי- אתר סרוגים למרות שבדרך כלל אין צמים בתענית ציבור ביום שישי, תענית 'עשרה בטבת' שונה משאר הצומות כי הנביא יחזקאל התבטא לגביו במילים "בעצם היום הזה" ומכאן לומדים חז"ל שצמים את הצום אפילו בערב שבת. מתי מתפללים מנחה? האם אומרים אבינו מלכנו? מתי מדליקים נרות? 15:20 16.12.10

הקדמה: למרות שבדרך כלל אין צמים בתענית ציבור ביום שישי, תענית 'עשרה בטבת' שונה משאר הצומות כי הנביא יחזקאל התבטא לגביו במילים "בעצם היום הזה" ומכאן לומדים חז"ל שצמים את הצום אפילו בערב שבת.

בשולחן ערוך כתב שגם בכל יום שישי נוהגים 'אנשי מעשה' לצום, ויש בזה ערך כפול- גם דרכי תשובה, וגם נכנס בתיאבון לסעודת שבת. צער על כאב האומה אינו צער אישי ולכן הוא אפשרי אם הוא גולש לשבת, וגם בקשות מצערות על כלל ישראל אנו מבקשים בשבת עצמה, כגון תפילת הגשמים בפתיחת הארון.

הלכות תענית בערב שבת

1. הצום מתחיל בעלות השחר, ומסתיים בצאת הכוכבים, ובפועל זה אומר ששוברים את הצום בקידוש של הערב, לכן מומלץ (בריאותית) לעשות קידוש דווקא על מיץ ענבים ולא על יין חזק.
2. בתפילה- בשחרית הש"ץ אומר 'עננו', והיחידים אומרים 'עננו' במנחה ב 'שומע תפילה'. לאחר חזרת הש"ץ בבוקר אומרים 'אבינו מלכנו' וסליחות, מוציאים ס"ת וקוראים 'ויחל'. גם במנחה קוראים 'ויחל'. מפטירים 'דרשו ד". בשחרית ובמנחה אומרים תפילת אזכרה לחללי השואה, כתקנת הרבנות הראשית לישראל.
3. יש להתפלל מנחה מוקדם יותר מאשר בכל שבת בגלל קריאת התורה וברכת הכהנים. הכוהנים נושאים כפיים במנחה. במנחה אין אומרים תחנון ו'אבינו מלכנו'. גם מי שרגיל להניח תפילין במנחה של תעניות, הפעם יניח רק בבוקר.
4. אם מתפללים מנחה גדולה (לפני פלג המנחה), הכוהנים לא נושאים כפיהם. לכן עדיף שלא להתפלל מנחה גדולה ביום שישי (על אף שזה היה נוח יותר מבחינת שבת).
5. הפטורים מהצום- ילדים לפני גיל 13 וילדות לפני גיל 12 , חולה גם אם אינו מסוכן (-כאבי ראש, הקאות וכדומה), יולדת עד חודש לאחר לידה. אישה בהריון. אישה מניקה, גם אם הפסיקה להניק, שנתיים מהלידה. אך ראוי למניקה שהפסיקה להניק להשתדל לצום אם היא יכולה. מותר לצחצח שיניים בצום, וחובה להתקלח לכבוד שבת.
6. אישה שהצום קשה לה, יכולה מיד בצאת הכוכבים לקדש לעצמה (-וצריכה לאכול מעט מזונות או לשתות רביעית מיץ ענבים כדי שיהיה קידוש במקום סעודה), וכשישוב בעלה מבית הכנסת, יקדש.
7. האישה מדליקה נרות שבת כרגיל, כשהגברים כבר בבית הכנסת לפני כן, שכן התפילה מוקדמת. אפשרות אחרית היא שהאישה תדליק נרות לפני כן ותבוא גם היא למנחה (ובמקרה זה תתנה בהדלקה שאינה מקבלת שבת, כדי שתוכל להתפלל מנחה). ראוי להדליק נר נשמה לעילוי נשמת הנרצחים בשואה, לצד נרות השבת או בערב לפני כן.
8. אין לדרוש בין בין קבלת שבת לערבית, על מנת שלא להאריך את הצום.

חמש סיבות לצום

לפי מסורות והקינות לעשרה בטבת מזהים סיבות נוספות לצום, מלבד תחילת המצור על ירושלים. . חלקם התרחשו בימים הקרובים לי' בטבת, אך נקשרו בצום זה.

1. מיתת עזרא הסופר - נאמר בשולחן ערוך "לא נודע איזה היא הצרה שאירע בו". בפירושו כותב הט"ז "תימה גדולה הא איתא בסליחות של י' בטבת דבט' בו מת עזרא הסופר וצ"ע רב". גם במפרשים אחרים לשו"ע, למשל ה"מגן אברהם" וה"באר היטב" מזכירים את הסליחות האלה. בסליחה "אזכרה מצוק" כתוב : "זעמתי בתשעה בו בכלמה וחפר, חשך מעלי מעיל הוד וצפר. טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר, הוא עזרא הסופר."
2. הריגת ר' יהוסף הלוי - איתא ב"ספר הקבלה" של הראב"ד מסופר על הנגיד ר' יהוסף הלוי וזה לשונו: "ומכל מידות טובות שהיו באביו [ר' שמואל הנגיד] לא חסר לו אלא שלא היה ענותן כאביו מפני שגדל בעושר ולא נשא עול בנעוריו ונבה לבו עד להשחית ויקנאו אותו סרני פלשתים עד שנהרג ביום שבת בט' בטבת שנת ד' אלפים תתכ"ד [צ"ל: ד'תתכ"ז] [1066]"
3. לקיחת אסתר לארמון המלך' - במגילת אסתר כתוב: ""ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו". ב"מדרש רבה" מוצאים אנו שאסתר נלקחה בעל כרחה לארמון המלך, וצריכים לזכור שבאותה שעה היתה אסתר אשת איש - נשואה למרדכי. במדרש "שוחר טוב" רואים אנו שאסתר בכתה להקדוש ברוך הוא: "מה שרה אמנו ע"י שנשבית לילה אחת לקה הוא [פרעה] וכל ביתו... ואני נתונה בחיקו של אותו רשע כל השנים הללו למה אין אתה עושה לי נסים למה עזבתני".
4. מיתת שמעון הקלפוס - ה"שליח פיטר - הפרק האחרון של כת"י הולדריכוס מדבר על איש בשם "שמעון הקלפסי" והתחבולה שבה השתמש להוציא את ה"פריצים" מירושלים. [הביטוי "פריצים" המופיע בספרות זו מתייחס לכת יהודית-נוצרית אשר חיה בתחילת ימיה של הנצרות.] בענין פטירת שמעון כתוב בכת"י: "וימות שמעון ויתאבלו בני ישראל את שמעון וקבעו יום מיתתו להתענות בכל שנה ושנה והוא ט' ימים בירח טבת"."
5. יום שנולד בו ישו הנוצרי - מחבר "ספר העיבור" הוא הרב אברהם בר חייא שחי במאה ה-11 בספרד, ואשר כותב: "והוא [ישו] נולד לדבריהם בשנת ג' אלפים תשס"א לבריאת עולם בעשרים וחמשה ימים מחדש דייגבר [דצמבר], והוא יום שבת יום תשעה בטבת".

איזה אירוע חל ב"הצום החמישי"

האם "הצום החמישי" הוא מועד בו "הוכתה העיר - יום השריפה" - סדר החודשים לפי רבי שמעון או "זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר " - לפי סדר החודשים לפי רבי עקיבא

מתוך מסכת ראש השנה י"ח ב

תניא אמר רבי שמעון ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ואני אין דורש כמותו

1. צום הרביעי זה ט' בתמוז שבו הובקעה העיר שנאמר (ירמיהו נב) "בחודש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ ותבקע העיר" ואמאי קרי ליה רביעי רביעי לחדשים
2. צום החמישי זה תשעה באב שבו נשרף בית אלהינו ואמאי קרי ליה חמישי חמישי לחדשים
3. צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו ואמאי קרי ליה שביעי שביעי לחדשים
4. צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים שנאמר (יחזקאל כד) ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם ואמאי קרי ליה עשירי עשירי לחדשים והלא היה ראוי זה לכתוב ראשון ולמה נכתב כאן כדי להסדיר חדשים כתיקנן

ואני איני אומר כן אלא צום העשירי זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר שנאמר (יחזקאל לג) ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר ועשו יום שמועה כיום שריפה ונראין דברי מדבריו שאני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון והוא אומר על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון אלא שהוא מונה לסדר חדשים ואני מונה לסדר פורעניות

זכרון לבית המקדש

דגם בית המקדש השני על גג ישיבת אש התורה מול הר הבית והכותל המערבי

באוגוסט 2009 הוצב על גג הבנין של ישיבת אש התורה דגם של בית המקדש השני. הדגם עשוי חלקים מעוצבים של "אבן שיש" מחברון ו"אבן ירושלמית לבנה" וחלקים העשויים מעץ מקומי. משקלו של הדגם הוא 1,200 ק"ג והוא הועלה לגג הבניין בעזרת מנוף. הדגם נחשב לאחד הגדולים שנעשו. גודלו 3 מטר על 1.40 מטר והוא בנוי בקנה מידה של 1:60. באמצעות אביזרים ניתן להרים את היכל בית המקדש ולצפות במרכיבים שהיו בו:ארון הברית, מנורת התמיד, מזבח הזהב ושולחן הפנים - אף הם שוחזרו בדייקנות.

יצרן הדגם הוא מיכאל אוסניס, יוצא ברית המועצות הגר בקדומים והתמחה בבניית דגמים של המשכן, בית המקדש ואביזרי קדושה.

מטרת המטה העולמי החדש של "אש התורה" היא להקים מרכז מבקרים לנושאי בית המקדש.