הפרק הקודם: 2. לארץ ישראל
בית הרופא מהבתים הראשונים במנחמיה - המקור:הויקיפדיה
חיים ספר בראיון לביטאון נחלים : הגענו למנחמיה לעבוד בה. שם התברר שאין בתים, איו אפוא לגור. קבלנו אהלים מעודפי ציוד צבאי. אהלים כפולים, פרקנו את השכבות ועשינו מכל אהל שני אהלים. ברוח החורץ הראשונה, האהל התפרק באמצע הלילה. בחוסר ברירה, החברים התפזרו בלולים וברפתות עזובים, אפוא שהיה אפשר, מכל מקום הי גג ככה גרנו כשלוש שנים בחצרות האיכרים. קנינו צריפים, גם כן כפולים. עשינו מכל אחד שניים. עשינו בתוכם מחיצות טיח וגרנו בהם שנתיים.
המגורים
חיים ממשיך בתיאורו: לא היה חשוב לנו כל כך החיים שלנו, כי היה מדובר בחצי שנה עד שנתארגן ונצא להתיישבות, אולם שפרצה המלחמה, ההתיישבות כמעט נפסקה. נשארנו שם בלית ברירה ובחיים ארעיים במשך שלוש וחצי שנים. היינו 22 חברים מתוכם 8 משפחות. בתחילה היו שתי בתים ובהם שוכנו הנשים והילדים, בלי הגברים. זה היה סוף הקיץ. כיוון שבמנחמיה אין הרבה גשם, הגברים פשוט גרו בחוץ, בחצר. שמו מיטות ברזל וישנו. במשך הזמן היו כמה ילדים גידרנו שטח בחוטי ברזל ועשינו גן ילדים – גן ממש. גדר מחוטי ברזל, כדי שהילדים לא יתפזרו. הכל היה זמני, לא מסודר.
העבודה
עבדנו ביישובי העמק – דגניה, בית הזרע. במנחמיה כמעט לא הייתה עבודה. החקלאים הפסיקו לעשות חקלאות. עבדנו במחצבת הגבס ( קיימת עד היום ד.ו.) . עבדנו בתחנת החשמל בנהריים ( ואיך רעייתו טובה ז"ל אמרה: "מרחוק ראינו מה זה "חשמל" ו"פריזידר"- ד.ו.). החיים היו ממש בלתי נסבלים. היות ובכל הארץ היה המצב קשה בגלל המלחמה. עברנו את זה. אי אפשר לתאר את התנאים. חדר האוכל היה בבית אריזה, בלי חלונות, דלתות ורצפה. שם בישלו, הרוח כיבתה את הפרימוסים. הרבה פעמים לא היה אוכל.
הרפתקאות
פעם יצאנו לחרוש אצל איכר אחד, בשטח שהיה לו מעבר לירדן. היה צריך לנסוע לשם שעה וחצי. בכדי להספיק משהו היה צריך לצאת בשלוש לפנות בוקר. חזרנו בחושך. אז אמרו 6 זיתים = ביצה. יצאנו לעבוד וקבלתי 12 זיתים ופרוסת לחם שבקושי אפשר היה לנגוס בה. את הלחם אפינו בעצמנו וזה היה כאילו "לחם" ו"כאילו" 2 ביצים. לא השענו בזה כי כל הזמן הייתה תקוה שזה זמני. אבל ה"זמני" הזה נמשך כמעט ארבע שנים .
העתיד
בנובמבר 1942 נולדה בת שניה למשפחה ושמה נחמה. היה בזה ביטוי להרגשה הכללית שמתרחשת שואה באירופה וקרובי המשפחה מצויים בצרה גדולה. ( הפרטים המלאים אומתו רק אחרי המלחמה (ד.ו ). המשכנו לקוות שיגיע גם הזמן לעלות להתיישבות שכן על סמך כונה זו הגענו למנחמיה: להתארגן ולצאת, אבל ההתיישבות נפסקה. ישבו ובכינו, ישבנו וחיכינו. המצב רוח היה בלתי נסבל. אם אני רוצה להבין איך יכולנו לעבור את זה, אני מתרץ זאת, שבכל הארץ היו תנאים קשים. היינו כבר עם ילדים, לא יכולנו לזוז.
