פרק קודם: 6. מלחמת העצמאות בנחלים
הצעה ראשונה:וילהלמה הגלילית - היום בית לחם הגלילית
תוך כדי מלחמה פינו את הנשים ואת הילדים לחיפה. בישוב נשארו רק הגברים. אמרו לנו, שהנשים אחרי המלחמה לא כל כך התלהבו לחזור לנחלים. וכך חזני עם המרכז החקלאי סיכמו על החלפת מקום ההתיישבות. בהתחלה דיברו על ולדהיים – היום בית לחם הגלילית. בינתיים נתפס המקום – הקדימו אותנו האחרים. כך עברו לשפלת יהודה – אל הכפר הטמפלרי – וילהלמה. העברה היתה מסודרת. התושבים עברו כולם מהגליל ליהודה. כל מה שהיה בנחלים ניטש. הבקר שהיה לנו בנחלים יצא למרעה בשדות הערבים, קבל קרציות ומת מקדחת. וכך החלו מחדש את בניית הבית בשפלת יהודה.
שלום נוי מספר כי הוא הציע לחזני להישאר בגליל, אם יצליחו לגייס קבוצת חלוצים חדשה. היתה קבוצה כזאת שחיכתה להתיישבות. היה היתה ב"ביריה". אבל חזני אמר שלום איו ברירה עוזבים.
סוף סוף:עזרת המוסדות[]
המוסד שעמד לעזרת המתיישבים "כופר הישוב"
האנשים קבלו את העברה באופן טבעי. המשפחות עזבו קודם, הגברים באו אחר כך. פרנסה לא היתה. מזכיר חוץ היה ממורמר. כסף לא היה ואמר אם יתנו כסף נשאר. התקיימה ישיבת מזכירות. חיים היה שומר באותו ערב, נכנס לישיבה ואמרתי שזה לא יתכן שמזכיר החוץ לא ייסע לבקש עזרה. אמרתי שאני אסע. נסעתי למחרת לכפר הרוא"ה לפויכטונגר. בשבת פגשתי אנשים. אמרתי להם פסח מתקרב לאנשים בנחלים אין מה לאכול. הביאו אותי לחיבת ציון, ללוטבק, שהיה חבר ב"כופר הישוב". מ"כופר הישוב" קבלו כל הישובים תקציבים למימון ההגנה שלהם : לבניית מקלטים, עמדות ותקציב הגנה. לנו לא רצו לתת. אמרו שאנחנו עומדים לעזוב. זה היה לפני פינוי המשפחות. לוטבק שלח אותי לתל אביב, לסוכנות, נסעתי לשם ביום ראשון, קבלתי שיק. לא רציתי לעבור דרך הבנק, פחדתי שייקחו את הכסף, נסעתי ליפה ל"משביר" , קניתי אספקה והבאתי הביתה.
ראיתי שהצלחתי, קבלתי אומץ. חזני לא היה בעד שיתנו לנו ישוב אחר. לא היה בטוח שאנו מסוגלים להקים ישוב חדש. מנהל הסוכנות- חורין – אמר האנשים האלה סבלו כך כך הרבה, עכשיו לא יתחילו לבנות ישוב חדש, אין לכך כסף. זה המושב היחידי שלא עזב אף אחד והדבר היה מחייב את הסוכנות.
לוילהלמה[]
וילהלמה = היום עטרות הבחירה האחרונה
מכיוון שויהלמה השתחררה, אמרו שנעבור לשם. עד שהגענו נכנסו כבר אחרים . (פליטים מעטרות ליד ירושלים ומבארות יצחק בנגב – שני ישובים שננטשו במלחמת השחרור). הגענו עם אוטו שכור, עם כל הציוד שנותר לנו. פרקנו את הציוד החקלאי. בני עטרות כבר השתלטו שם. הותיקים עוד לא היו, רק את הצעירים שלחו לשם קצת חוצפנים. למחרת גנבו לנו את הכל לא נשאר לנו דבר. בליהלמה היינו צריכים להתחלק עם עוזבי שני הישובים. כל בית אכלס 2 או 3 או 4 משפחות לפי גודלו. המטבח והשירותים המשותפים. בינתיים גבר הויכוח אנשי עטרות טענו שהם "מפא"י" ולכן המקום מגיע להם. ( כך זה אכן קרה- צחוק הגורל אבל לפני שנים דברו על פינוי עטרות בשל הצורך במרחב שליטה אווירית שקט – הערה שלי ד.ו.).
הפרק הבא:8. לנחלים בשפלת החוף