Fandom

Ventura Daniel Wiki

Ada Bolotin Algranati

7,312דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

Ada Bolotin Algranati


אתחיל בתיאור יום אחד בחייה של ילדה החיה במנזר. הרדיפות הראשונות בפירנצה היו אם אני לא טועה, באוקטובר 1943. הייתי בביתי, אחי כבר נמלט לכפר קטן הסמוך לפירנצה, ואימי עבדה עדיין. אימי לא רצתה להכיר בכך שמשהו חמור עומד לקרות, היא לא רצתה להאמין. הייתי לבדי בבית. אבי היה בצרפת. לא היה לנו טלפון. למטה מחוץ לדלת עמד בעלה של עקרת הבית שלנו לשעבר, רועד בכל גופו, וללא כוח אפילו לצלצל בפעמון הוא אמר לי "עדה, לכי, עדה המשאית הגיעה הנה". מייד הבנתי שמדובר בגרמנים המחפשים את היהודים. נכנסתי לחנות בכדי להתקשר לאימי, חזרתי הביתה, לקחתי במהירות כמה דברים והלכתי לחברים קתוליים של אבי, שבאותה תקופה עדיין עבדו ב"בנק אמריקה" ושם חיכיתי לאימי. הם התייעצו ביניהם והחליטו יחד לשלוח אותי למנזר. הם הכירו מנזר שבו הייתה ילדה שאביה עבד באותו בנק. ישנתי אצלם בלילה, וכך למחרת הגעתי למנזר, מלווה על ידי אימי, לאחר שכבר שוחחו עם אם המנזר. היה זה יום ראשון אחר הצהרים, אני זוכרת שהכניסה למנזר הייתה עבורי קשה, ומאוד מוזרה. ילדה יהודיה שחונכה וגדלה בבית יהודי, על אף שלא היינו מאוד דתיים, להיכנס למנזר ולראות את אנשי הכמורה והנזירות. עם כניסתנו למנזר, אם הבית, שהייתה אישה מאוד אנטליגנטית, וגם מאוד אדיבה, אמרה לי מייד שכמובן לא אצטרך לספר לאף אחד את עובדת היותי יהודיה, ואף אחד לא אמור לשים לב ליהדותי. היא אמרה לי שאהיה עם שאר הבנות, היתומות המסכנות של סנטה זיטה, כך קראו למנזר ואז היא שאלה את אימי, אם הייתי מוכנה להמיר את דתי לקתוליות, והאם היא תסכים. כמובן שלאימי באותו רגע לא הייתה כל ברירה והיא אמרה "טוב, אם עדה תשתכנע, זה בסדר מבחינתי". וכך נכנסתי למנזר. הלילה הראשון היה נורא מבחינתי, מאוד קשה. להיות יחד עם שאר הבנות שהסתכלו עלי כעל איזו מין חיה נדירה. הן לא ידעו שהייתי יהודיה אך ידעו שאני שונה. הבנות במנזר היו באופן כללי בנות של אב לא ידוע, ואמהות נחותות או זונות. אם המנזר הסבירה לי שבשבוע הראשון הם ירשו לי לא ללכת לכנסייה, ובזמן הזה ינחו אותי בנוגע לכללים ולדברים שאני אמורה לעשות במנזר ושהחל מיום ראשון שלאחר מכן אהיה כמו כל שאר הבנות. אינני יודעת אם אני זוכרת את התרשמותי הראשונה, אך אני זוכרת שבכיתי המון באותו ערב. לראות את החדרים הענקיים האלו עם 12 מיטות לבנות, לראות את הבנות מתפללות, להרגיש בודדה, רחוקה, ומאוד שונה. הייתי בת 14. די מהר הסתגלתי, ועשיתי את כל מה שעשו שאר הבנות, החל מהתפילות (להתחיל את הבוקר עם תפילה) וכולי. אם המנזר קראה לי ואמרה לי שאקבל שיעורים מהאב פאולו רוסיני, שהיה כומר צעיר אינני יודעת אם אכן הוא היה יפה תואר באמת אך כל הבנות היו מאוהבות בו. אני לא ידעתי על כך, וגם לא הבנתי זאת בזמנו. הכומר היה מגיע לקראת חמש אחר הצהרים, ומלמד אותי. בתחילה הוא הסביר לי מה עלי לעשות, כיצד לכרוע ברך, כיצד לעשות את סמל הצלב ולאחר מכן החל ללמד אותי על חוקי הדת הקאתולית (קתשיזם) בניסיון לשכנע אותי. בפעם הראשונה שניכנסתי לכנסיה היה יום א' בשבוע, זה לא היה פשוט. נזירה, קטנטנה, שכבר לא הייתה צעירה, והיחידה שידעה על יהדותי, האחרות חשדו ביהדותי, אך אינני יודעת זאת בוודאות. כשנכנסתי לכנסייה היא אמרה לי להיות צמודה אליה ולעשות כל מה שהיא עושה. כרעתי ברך, סימנתי את הצלב והרגשתי כמעט כמו כל שאר הבנות הנזירות. לאט, לאט התחברתי עם שאר הבנות, והיו לי חברות שבהתחלה הסתכלו עלי בחשדנות רבה. היו לי חברות שאיתן יכולתי לדבר, הן בטחו בי ולי כמובן היה סוד גדול שלא יכולתי לחלוק איתן. זה גרם לי לסבל רב והרגשתי בוגדת. היום שלי החל בסביבות השעה חמש לפנות בוקר, אינני זוכרת במדויק, היה עדיין חושך. בחדר היו 12 או 18 מיטות לבנות, ואז הייתה נכנסת נזירה שאמרה "יבורך ישו הקדוש" התיישבנו ועשינו את סמל הצלב והיינו אמורות לענות "שיהיה מבורך לעד". לאחר מכן היינו קמות, מתרחצות מעט אני לא זוכרת שממש היינו מתקלחות או עושות אמבטיה. לאורך כל תשעת החודשים שהייתי שם במנזר. רחצנו רק את הידיים, את הפנים ואז היינו הולכות לכנסייה להתפלל. מובן שלמדתי את כל התפילות באופן מושלם, התפללתי בעודי כורעת ברך. אחר כך היינו הולכות לאכול ארוחת בוקר שכללה קפה, עם הרבה מים ומעט קפה וחלב, צלוחית עם ריבה וחצי פרוסת לחם. היו אלו זמנים של מלחמה והיה חוסר מזון. לאחר מכן כאשר כבר הייתי חלק מקבוצת הבנות והכומר ואם המנזר היו בטוחים שאמיר את דתי לקתוליות הייתי צריכה לעשות את כל עבודות השגרתיות במנזר כמו כולן, ואף יותר כיוון שהאחרות הלכו לבית הספר ואני נשארתי במנזר. לדוגמה היו עבודות שנקראו "השירותים". עבודתי כללה ניקוי שני חדרים עם נסורת. הנזירות קראו לנסורת "החטאים" כי ככל שאת מוציאה אותה כך ישנה עוד, כמו החטאים.

בבוקר הייתי צריכה לנקות את שני החדרים הגדולים האלו, ולאחר מכן הילדים היו מגיעים מבית הספר. אני הייתי אחראית על הילדים שלמדו בגן הילדים, כך שמהשעה שמונה עד לאחת בצהרים בערך הייתי צריכה להישאר ולשחק עם אותם ילדים. הם היו חמישים ילדים בחדר קטן. בשעה שתיים עשרה הייתי מכינה להם את ארוחת הצהרים. כל אחד מהם היה מגיע עם סל קטן, שבתוכו לפעמים היה תפוח עץ או תפוח אדמה. כשהיה הייתי מקלפת להם אותו ואוכלת את השאריות. אחר הצהרים שוב עבדתי עם הילדים שנשארו שם עד לשעה ארבע או חמש, ולאחר מכן היינו מתפללים. אחר כך הייתי הולכת לשיעור שלי עם האב פאולו רוסיני. הייתי הולכת לכנסייה והוא היה מנסה לשכנע אותי להמיר את דתי לנצרות. הוא ניסה בכל מיני דרכים, כפי שיכל. הוא היה מראה לי דוגמאות מכתבי הקודש, התנ"ך, והברית החדשה שבהם היו נבואות ועדויות שלדעתו אומתו לאחר מכן בברית החדשה. אני לא ידעתי מה להשיב. כמעט וכבר התייאשתי כיוון שהאב הזה שהיה מגיע בכל יום היה אומר לי "את רואה עדה אין תקווה, המשיח כבר הגיע, את רואה מה כתוב בתנך, המלך דויד, וכל הנבואות התגשמו" ואז הוא היה מראה לי את ספר התנ"ך שרק לאחר מכן גיליתי ששוכתב במקצת. כשלא ידעתי יותר מה להשיב לו, בא לעזרתי הרב נתן קסוטו שדרך כמה נשים שהתחבאו במנזר, שלח לי את התשובות לכל אותן שאלות מטרידות. אני זוכרת שנעלתי את עצמי בשירותים, המקום היחיד שבו יכולתי לנוח, להיות קצת לבדי, לחשוב מעט ולומר "עדה, את עדה, את יהודייה, ואל תשכחי את זה, יום אחד כל זה יגמר…" ואז שם, באותם שירותים שאהבתי כל כך, קראתי, שיננתי ולמדתי בעל פה את כל התשובות שנתן קסוטו שלח לי. לאחר מכן כמובן, קרעתי את הדפים, וזרקתי אותם לאסלה. נתתי את כל התשובות למורה שלי והרגשתי מחוזקת ומעודדת. הוא לא ידע מהיכן קיבלתי את כל ההארות האלו, אולי לא ידע לעולם, אולי לא חשד אפילו , אני לא יודעת. הוא קיבל את עזרתם של כל הכמרים במנזר. לפעמים, מסכן בכדי לשכנע אותי הוא היה אומר לי שהוא עשה מין "פיורטי" (פרחים), לדוגמא הוא סירב לאכול את הלחם ששלחו לו מהבית והוא נתן את התרומה הזו לאלוהיו, באומרו תפילת בקשה לאלוהים שעדה תמיר את דתה, על מנת לקבל את ברכת האלוהים ושיראה לו את הדרך הנכונה ביותר לשכנע את עדה להמיר את דתה לקתוליות. הוא היה מוכן לוותר על לחמו, על השמן שקיבל ועל דברים רבים. יום אחד הוא אפילו הביא לי צלב עם מחרוזת תכלת קטן במתנה, בתחינה שאומר לפחות פעם אחת את מערכת התפילות (רוזריו), עם כל הלב. אולי אז האל, ישו יעניק לי השראה וידריך אותי בדרך הנכונה והאמיתית. ערב אחד היתה הפצצה נוראית בפירנצה. בדרך כלל הבנות היו הולכות למקלט בכנסייה הסמוכה, סנטה קרוצ'ה. אני מעולם לא הלכתי איתם, סיפרתי שאני פוחדת ממקלטים. למען האמת פחדתי שיראו אותי איתם ויזהו אותי. אני הייתי נשארת לבד במנזר, ריק, רק עם הנשים הזקנות ומשותקות ועם חלק מהנזירות. הייתי הולכת לגינה, לבדי והייתי מסתכלת על המטוסים. חיכיתי לראות את ההפצצות, הייתי מסתירה את ראשי וכשהם היו טסים הלאה הייתי מודה לאלוהים. באותו ערב, לעומת זאת, בערב שהאב רוסיני נתן לי את הצלב, הייתה אזעקה, והחלו ההפצצות ולאף אחד לא היה זמן לרוץ למקלט. כולנו התאספנו בפרוזדור, והוצאתי את הצלב. האב רוסיני היה אתנו יחד עם כל הנזירות. כשכולם החלו להתפלל גם אני התפללתי בכל הרצינות על מנת להראות לאב רוסיני שאני עושה למענו את כל מה שיכולתי, ושאהיה מוכנה, אם מישהו יאיר את דרכי להמיר את דתי לקתוליות, ואף הבטחתי לו שאם אשתכנע אהפוך אפילו לנזירה. אמרתי את סדרת התפילות מאוד ברצינות, את כל האווה מריה ופדרה נוסטרו". נזירה אחת אמרה בזמן ההפצצות, ובזמן שכל הבנות המפוחדות צעקו או צחקו "תסתכלו על עדה, היא ועוד איך מתפללת בכל אמונתה"! ניסיתי גם את זה ואמרתי לאב רוסיני "אני מצטערת אך לא הייתה לי הארה, אולי בפעם אחרת. כבר ריחמתי עליו. שירות נוסף שהייתי עושה היה לרחוץ את הסירים. זה היה כמעט, בהתנדבות. מי שהתנדבה לרחוץ את הסירים הענקיים הללו הייתה מקבלת מנת מרק מהנזירה סולידאה, כך קראו למבשלת. אני תמיד הייתי רעבה כמו נמר ולעיתים קרובות הייתי הולכת לרחוץ את הסירים הגדולים, הענקיים, כמעט ויכולתי להיכנס לתוכם פנימה. הייתי מקבלת את מנת המרק שלטעמי היה "סופר דלוקס" זה היה כמובן המרק של המנזר. ובימי ראשון היינו אוכלים פסטה, לא בדיוק, כי הרוטב היה מאוד דליל ומימי ועד לימי שישי או שבת היינו אוכלים את השאריות במרק. זו הייתה תקופה קשה, היינו תמיד רעבים. בערב לאחר הארוחה הייתה לי מטלה נוספת, המטלה היומית האחרונה וגם הנעימה ביותר, הייתי צריכה להביא את בקבוקי המים החמים לפנסיונרים. המטלה הנעימה ביותר כיוון שבאחד החדרים שכנו המשפחות קאמפאניאנו וקסוטו למשך תקופה ממשוכת. הם היו יהודים שהסתתרו, ושעימם יכולתי לשוחח בערבים, לשאול שאלות ולהקשיב. התשלום שהיה על אימי לשלם היה אם אינני טועה 400 לירטות לחודש שהיה סכום גבוה עבורנו. על מנת לעזור, מלבד ללמד את הילדים, עשיתי נעלים. היו נשים שהיו נותנות לנזירות צמר בכדי שיעשו סוודרים ונעליים לתינוקות. הן היו משלמות כמה לירטות עבור כל זוג נעלים. אני ניסיתי לעבוד כמה שיכולתי אך לא היה לי זמן רב. בימי ראשון אי אפשר היה לעבוד תמורת כסף, הייתי מסתגרת בשירותים, בדרך כלל בשירותים הגדולים, ולפעמים בשירותים הקטנים, והייתי סורגת. לאט לאט כמעט ויכולתי לשלם את כל הסכום בעצמי. הקשרים שלי עם שאר הבנות יכולים לעניין. הכרתי שם עולם שלא הכרתי קודם. באתי ממשפחה בורגנית, יהודית, איטלקית שנחתה מהיום למחר לאווירה ולמקום שבו הבנות באו ממשפחות מאוד מאד פשוטות. לכל אחת היה עבר קשה שאותו הבנתי רק אחר כך. הרבה מהן היו ילדות שנולדו מחוץ לנישואין אך בזמנו לא ידעתי זאת. דברים רבים לא הבנתי. הן הסתכלו עלי בתחילה באיבה כיוון שכנראה נראיתי יותר אלגנטית. לא יודעת הייתי שונה. בתחילה גנבו לי את כל מה שאפשר היה לגנוב, אך כשהן גנבו לחם, למשל, הן היו מאשימות אותי. לי היו את הקשיים שלי שהיו קצת יותר גדולים. לאט, לאט הפכתי להיות חברה של מי שהייתה מנהיגת החבורה. היא הייתה ילדה יותר גדולה ממני וקראו לה מרצ'לה. לאימה היו שני ילדים מאבות שונים, והיא בהיותה קטנה איבדה ארבעה מאצבעות יד ימינה בתאונה. היא הייתה מאוד יפה אך נותרה תמיד פגועה. היו לה המון תסביכים בעקבות קטיעת אצבעותיה וגם בגלל שאימה הייתה עוזרת בית והיא לא הכירה את אביה. באופן טבעי היא סיפרה המון סיפורים שהאמנתי להם. היא הכירה אותי לאט לאט ולקחה אותי תחת חסותה והפכנו לחברות. כשהייתה מקבלת מאימה חבילות מזון היא תמיד הציעה לי משהו. לאט, לאט נכנסתי לחייהן של הנערות, הן היו מתוודות בפני על כל מעשיהן הרעים, כמו לדוגמא כשהן היו יוצאות ונכנסות לחנויות שבהן מכרו את פסלי הקדושים הן היו גונבות אותם והיה להם אוסף מכובד. לי זה היה נראה מאוד משונה, הן היו מאוד קנאיות, למפגשים שלי עם הכומר. אני הייתי בקלות מוותרת עליהם אך הן היו מאוד רוצות לקבל שיעורים פרטיים כפי שאני קיבלתי. לספר על הרגשתי באותם ימים מאוד קשה. בכיתי המון בערב כשהייתי הולכת לישון, הייתה לי חברה מאוד טובה, הגברת קלברזי, שהייתה מרצה באוניברסיטה. היא פוטרה מעבודתה בזמן חוקי הגזע והפכה להיות המורה הפרטית שלנו למדעי הטבע בבית הספר היהודי. אהבנו אותה מאוד. היא הייתה מגיעה אלינו בכל יום ראשון לארוחת הצהרים. אימי סיפרה לי שהגרמנים תפסו אותה ושהיא בבית הסוהר "מורטה" בית הסוהר לנשים. ידעתי שהמחנך (הכומר רוזיני) שלי נהג לבקר שם ושהוא מכיר אנשים מבית הסוהר. יום אחד אמרתי לו "תראה אני מכירה גברת אחת שנמצאת בבית הסוהר ואני אשמח מאוד לדעת משהו עליה". הכומר רוזיני, עליו השלום, (עכשיו שאני חושבת עליו, לא היה גאון מופלג), הגיע יומיים לאחר מכן, קרא לי ואמר: "את יודעת החברה שלך, המכרה שלך שהייתה בבית הסוהר...?" ואני אמרתי: "כן, מהן הידיעות עליה?" והוא אמר לי: "טוב, את יכולה לדמיין לעצמך"

"מה?" חשבתי בתוכי באופן לא רציונלי "שיחררו אותה?"

והוא ענה:"היא התאבדה"! ובכן היום אני חושבת שזה היה עבורי הלם נוראי. לא יכולתי לעצור את הדמעות, ולא הבנתי מה קרה. אני זוכרת שבאותו הערב, במיטתי בכיתי המון. מרצ'לה חברתי רצתה לדעת מה קרה וסיפרתי לה שחברה שלי נפטרה. היו ימים נוראיים, יום יום קיבלנו ידיעות על חבר שנלקח על קרוב משפחה שנלקח, וכו"ל. הייתי גם שמחה לפעמים. היו שם נזירות, לדוגמא נזירה אחת מאוד נחמדה שפגשתי לאחר 45 שנה, הנזירה וינצ'נסה שאהבה אותי ואני אהבתי אותה ונראה שהייתה צעירה מאוד באותם ימים. קשה מאוד לנחש את גילן של הנזירות. אני הייתי בת 14 והיא הייתה בת 19 אך היא נראתה לי גדולה ממני למרות שהייתה צעירה. אחר הצהרים הייתי צריכה לעשות גם עבודות יד. הנזירות היו עושות שם עבודות יפהפיות, בראש ובראשונה תיקון גרביים, זו הייתה עבודה נפלאה: מוציאות את הסוליה של הגרב וסורגות אותה מחדש כך שהגרביים נראו כחדשות. אני חושבת שלאורך כל החודשים שבהם שהיתי במנזר, לא סיימתי אפילו זוג סוליות אחד. הנזירה הזו תמיד הייתה אומרת לי שאני אמות קדושה: "נקרא לך הקדושה של הרפיפי" (ה"רפיפי" הם התיקונים הנעשים גרוע). אני זוכרת נזירה נוספת, הנזירה אנג'לינה, שהייתה מאד אינטליגנטית ואחראית על התלבושות. לדעתי היא הבינה שאני יהודיה, היא הבינה זאת ללא ספק. היא תמיד הייתה מבקשת שאעזור לה. ומה הייתה העזרה? בזמן שהיא עבדה ומאחר שהבינה שאינני שווה הרבה בתור עובדת, היא ביקשה שאני אקריא לה סיפורים שעוזרים לנשמה להיטהר. היא הייתה נותנת לי ספר ומבקשת שאקרא בקול את הסיפורים. היא הייתה מתבוננת בי מידי פעם על מנת לראות אם משהו זז אצלי, אולי אותם סיפורים קדושים ומטהרים יעזרו לי, סוף, סוף להיהפך לקתולית טובה. אני זוכרת את פסח. לא רציתי לאכול לחם או פסטה. הם הביאו לי מרק ובו הייתה, כמובן, פסטה עם תולעים. באותה תקופה אכלו אפונה עם תולעים. לא ידעתי אם להשאיר את הפסטה או את התולעים, מה מביניהם פחות כשר. הרב קסוטו שלח אלי מסר שאמר "עדה תאכלי הכל, הכל מותר עכשיו, אם הם יראו שאת לא אוכלת את הפסטה או דברים אחרים כמו סלאמי הם יבינו שאת יהודיה". אני זוכרת, בהתחלה, איך גרוני היה נסגר כאשר היו מביאים את הסלאמי. בשבוע הראשון, הייתי מעבירה את המנה שלי לבנות, אך אחר כך התחלתי לאכול הכל. המנזר שלנו היה מחולק כך: הילדות, היתומות של סנטה זיטה, הגן עבור הילדים שהגיעו מבחוץ ובית הספר היסודי עד לכיתה ג'. בבוקר האימהות היו מביאות את הילדים, הייתה שם נזירה שלימדה ונערה שהגיעה מבחוץ ועבדה כגננת. הילדים היו מביאים לעצמם את ארוחת הצהרים בתיק אוכל ואחרי הצהרים היו חוזרים לביתם. לאחר זמן מה, מאחר ולא הלכתי לבית הספר כמו שאר הבנות, אני לא זוכרת באיזה תירוץ הם החליטו שעלי להשגיח על ילדי הגן. לאחר מכן הוחלט שאמלא את מקום הגננת כך שבגיל 14 הפכתי למעשה לאחראית על 50 ילדים, ששהו כל הבוקר סגורים בחדר גדול, ישובים על הספסלים, כיוון שלא היה הרבה מקום. מלבד הילדים, היו שם גם אורחות, נשים זקנות ששכנו בקומה העליונה, הן שילמו דמי מחייה היה להם חדר אוכל משלהם, והן טופלו על ידי הנזירות. יום אחד שבו הכומר רוזיני שאל אותי שאלות רבות שעליהן לא ידעתי להשיב הייתי די עצובה. ישבתי על ספסל בגינה ובחורה באה לשבת לצידי. הבחורה הזו שהייתה המורה של הילדים שאלה אותי : "זו את עדה?" , עניתי "כן, זו אני" ואז היא אמרה לי בעברית "שלום". אני קפצתי והיא אמרה לי "תראי אני מרים, אנחנו יהודים, אנחנו בין האורחות, אנחנו מסתתרות כאן, אנחנו רואותשהכומר מטריד אותך עם שאלותיו, אולי אוכל לעזור לך, אמרי לי מה את צריכה, תדעי שאנחנו משפחה שבאה מאלכסנדריה שנמלטה לפירנצה. אני ארוסתו של מאיר, אמרי לי כל מה שאת צריכה ואנחנו נעזור לך" את מאיר הכרתי היטב. כמובן שחשתי הקלה עצומה. הדבר הראשון שאמרתי לה הוא: "תראי אני לא יודעת כיצד להשיב לשאלותיו המטרידות של הכומר פאולו". אז היא הציעה להעביר את השאלות לרב קסוטו וכפי שכבר אמרתי קיבלתי ממנו תשובות, וזה עזר לי מאוד. בין האורחות הייתה גם אישה בשם פלוריו, היא הייתה שם יחד עם אימה שהייתה אישה שמנה ובלונדינית, ונראתה כמו אישה טובה. הן היו פשיסטיות, שהסתתרו שם כיוון שפחדו מהאנטי פשיסטים. הם היו מפרטו (PRATO) , פליטות שהסתתרו במנזר. היא חשדה מייד שאני יהודיה. אני זוכרת אותה יושבת שם כאילו זה היה אתמול, בפינה, קרובה לרדיו, ומקשיבה לחדשות. היא הייתה מאושרת כל פעם ששמעה שהפשיסטים האיטלקים הפציצו כאן, או שהתקדמו שם וכו… היא הייתה שואלת אותי שאלות מכשילות על מנת להבין אם באמת אני יהודיה או לא. לדוגמה: כשנכנסתי למנזר סיפרתי ששמי הוא גרנטה (GRANATA) (שמי האמיתי היה אלגרנטי). יום אחד, במפתיע היא ביקשה שאומר לה את ראשי התיבות של שמי, עניתי א.א והיא אמרה לי "איך זה ייתכן אם שמך הוא גרנטה, אני, שהייתי מוכנה השבתי לה "לא מה פתאום שמי הוא אגרנטה". אני הייתי די מוכנה וערנית על מנת שלא ליפול במלכודות שלה. היא הייתה שואלת אותי שאלות רבות, היא ראתה שאני לא משתתפת בטקס אכילת לחם הקודש ואז היא שאלה אותי מדוע? ואני עניתי לה שאבי לא היה אדם מאמין, שכמובן הוטבלתי בינקותי, אך הוא לא הסכים שאשתתף בטקס אכילת לחם הקודש. גם הבנות שאלו אותי שאלות שהיו מעט מכשילות. ונדמה היה לי שמאחורי השאלות האלו עמדה אותה אישה פשיסטית. כך זה נמשך כמה חודשים. יום אחד אולדה קמפניינו הגיעה למנזר. היא הייתה אישה קטנטנה, עצובה, עם שני ילדים קטנים וכבר ידענו שבעלה נלקח וגם נתן ואנה קסוטו נלקחו. המשפחה הזו החלה להיטמע פחות או יותר בין האורחות. אינני זוכרת באיזה חודש, זה כתוב בספרה של אולדה התחלתי לשמוע שלבנות יש סוד. הן התלחששו בניהם על משהו ולא סיפרו לי. בראש המתחששות היו שתי הבנות הגדולות מרצ'לה וסילבנה. היה נדמה לי ששמעתי יותר מפעם אחד את המילים יהודיה יהודיה, הגברת פלוריו… יום אחד אחזה התרגשות גדולה את הבנות, אני הבנתי, הרגשתי, שהם גילו משהו, שהם ידעו על מישהו שגר במנזר הוא יהודי. אז ניסיתי לשאול אותן, אך הן לא אמרו לי דבר. הן לא סיפרו לי את הסוד למרות שהיינו כבר חברות. כבר הייתי משוכנעת שהן ידעו עלי, שאני יהודיה , לא הייתה לי כל אפשרות לברוח, אימי הסתתרה גם היא, אבי ואחי לא היו, הם הסתתרו מחוץ לאיטליה. חשבתי לרגע שאולי אברח, אך לאן אלך, אימי בוודאות אל תאהב את זה. לא הייתי בטוחה, ואז התעורר בי הספק, "אולי הם לא גילו אותי , אולי הם גילו את משפחת קסוטו, או את משפחת קמפניינו, או את שאר הנשים שהסתתרו בין האורחות. בערב כשנכנסתי להביא בקבוקי המים החמים אמרתי להן "שימו לב הבנות גילו משהו, זה לא ברור אם מדובר בי או בכן, על מישהו הם גילו שהוא יהודי, כמובן שזה בגלל הגברת פלוריו. מרים קמפניינו הבינה ש"פישלה" , שהבנות הצליחו להפיל אותה באחד הפחים שטמנו לה. הן היו הבנות שאותן לימדה. זה היה מצחיק: הורים שלחו את ילדיהם ללמוד אצל הנזירות, אך למעשה הילדים מהגן למדו איתי, ואת כיתות א' וב' , הם למדו עם מרים, שאם אינני טועה אף נתנה שיעורים פרטיים אחר הצהרים. כך שהילדים שהלכו ללמוד במנזר למדו אצל שתי בנות יהודיות. אני זוכרת שבערב נכנסתי למיטה בלב כבד, כיוון שהבנתי שגברת פלוריו ידעה על מישהו, אולי עלי. בלילה שמעתי את אולדה קמפניינו, אינני זוכרת אם הילדים היו עדיין איתה, שמעתי את חברותיי היקרות, שהיו הרבה יותר מבוגרות ממני, אך גם יותר חשובות (הן היו משענת הצלה) חוצות את חדר השינה שלנו, שהיה חדר גדול במעבר, מלא במיטות לבנות, עוזבות. הן עזבו את המנזר. מרצ'לה אז התקרבה למיטתי ואמרה לי: "את יודעת עדה למה הן עוזבות, הן עוזבות בגלל שהן יהודיות, זה אנחנו שגילינו את זה." מצד אחד זו הייתה הקלה, מעל לכל משום שהן הצליחו לברוח בגלל שפלוריו זיהתה אותם גם אם אני אולי הצלחתי להציל אותן בכך שהזהרתי אותן. מצד שני אם מרצ'לה סיפרה לי על כך שהן יהודיות סימן שבי הן לא חושדות בכלום. וכך המשכתי את חיי באופן נורמלי פחות או יותר. אני זוכרת אירוע נוסף. חודשיים לא יצאתי מהמנזר מהחשש שמישהו יזהה אותי ברחוב, כיוון שהמנזר לא היה מרוחק מהבית שבו גרנו. לאחר חודשיים הלכתי מדי פעם לבקר את אימי שהתגוררה לא רחוק מהמנזר אך תמיד ניסיתי לא לצאת עם שאר הבנות, וכמובן שלא עם הנזירות. תמיד מצאתי איזשהו תירוץ. יום אחד היגיע מישהו למנזר שסיפר על רכבת שהופצצה ושהמון פחם התפזר על הפסים, כי חלק מהקרונות נפגעו, ושעלינו ללכת בליווי הנזירות, לאסוף את הפחם ולהכניסו לשקים. הכל היה חסר באותם ימים. כך יצאתי עם הבנות הגדולות יותר, והלכנו המון ברגל. לא היו אמצעי תחבורה. כשנכנסתי למנזר אמרו לי שעלי ללבוש שמלה (גלימה) שחורה ושזה יהיה הלבוש שלי. השמלה היגיעה עד מתחת לברכיים ואף עד לקרסוליים. באותו יום יצאנו. לכל אחת מאתנו היה שק. הרכבת שהתהפכה הייתה ליד הקאשינה", ואנו מילאנו את שקינו בפחם, לאחר מכן שמנו אותם על כתפינו. אני זוכרת שהשק שלי היה כבד מאוד. בצעדים איטיים מאוד חזרנו הביתה. אני זוכרת שאחת מדודותיי (שהתחתנה עם דודי, אך היא לא הייתה יהודייה והוא כבר התנצר כך שהם ניצלו) עמדה בפתח ביתה וראתה אותי עוברת. היא הסתכלה עלי, החלפנו מבטים, אך כמובן שהיא העמידה פנים שהיא איננה מכירה אותי, לאחר מכן ראיתי אותה פורצת בבכי ונכנסת לביתה. היא סיפרה לי אחר כך שלראות אותי כך, כולי שחורה, מלוכלכת מהפחם, ולבושה בבגד שחור עם שק על הכתפיים, שק כבד, היה מראה שמזעזע כל אחד. אני לא הרגשתי כל כך אומללה להפך, הרגשתי כמעט מאושרת, הייתי בחיים, יכולתי עדיין ללכת, ועדיין לא תפסו אותי. במנזר היה איסור להתבונן במראה, כיוון שזה נחשב למעשה הבל, היה על כך איסור חמור. באותה תקופה היו לי כל כך הרבה דאגות אחרות, לא ידעתי מה קרה לאבי, ומה קרה לאחי, לא תמיד קיבלתי חדשות מאימי. ידעתי לאט, לאט מי נתפס ונשלח למחנות. כמובן שלא היה איכפת לי כלל אם הייתי יפה או מכוערת. לעומת זאת עבור שאר הבנות העינין היה משמעותי. הן יצאו לבלות, והיו להם מחזרים שחיזרו אחריהן בהיחבא. היו להם חתיכות של מראה שהוחבאו במקומות הכי לא צפויים והן היו מתבוננת בעצמן, ושמות את הדבר השמן הזה על השפתיים, הן רצו להיות יפות המסכנות.

הייתה במנזר גינה גדולה שגבלה בבסיס צבאי במרחק של אולי 200, 300 מטר. לפי דעתי לא ראו משם כלום. הבנות קפצו בחבל, אך יום אחד הנזירות ראו אותנו והן אסרו עלינו לקפוץ יותר כיוון שאולי מישהו יכול לראות דרך החלונות של הבניין בבסיס את רגלינו.  זה היה נראה לי משהו אבסורדי בזמנו, אך לאחר מכן הבנתי  שהדבר כלל לא מגוחך כי הבנות, דווקא בשל החינוך הנוקשה והמחמיר ומעט מזויף ומוטעה, לדעתי, היו עושות עיניים לחיילים והייתה להם כמעט שפת סתרים איתם.  אני לא יודעת איך הם יכלו לראות אותנו.

התפילות מהר מאוד למדתי את התפילות, הייתי הולכת לכנסייה, כמובן שלא התוודתי, ולא אכלתי את לחם הקודש, תמיד המצאתי תירוצים כמו שהכומר פאולו מכין אותי לטקס האכילה הראשון, ושבסוף אשתתף בו גם כן. אני זוכרת את ליל חג המולד. התקיימה מיסה בכנסייה שלנו, ואחר כך הבנות לבושות במיטב בגדיהן, לכל אחת הייתה שמלה לאירועים מיוחדים, בגד שנשמר בארון ושעבר מהגדולות לקטנות, הוא היה בצבע חום ומשבצות לבנות. בליל חג המולד הלכנו כולנו בשורה למיסה המפוארת של כנסיית סנטה קרוצ'ה. זה היה יום עצוב בשבילי, שתי מיסות, שתי מיסות ארוכות, זו הייתה תקופה קשה. אני זוכרת שבאיזה שלב הביאו את הפסל של ישו, בובה קטנה משעווה וכמובן שעל כל אחת היה לנשק אותו. זה היה בהתחלה, והרגשתי את עיניהן של כל הבנות נעוצות בי בחשדנות. אני נישקתי את הילד הזה שכבר נושק על ידי כל השאר. זה היה רגע מאוד קשה. כשחשבתי על כך כשהיינו במנזר, צחקתי על העניין, בסופו של דבר נישקתי בובה, לא קרה כלום. פעם אחרת בטקס הכתרת הגמון חדש, היינו צריכות ללכת כולנו לנשק את ידו, או את הטבעת שלו , אינני זוכרת. לאחר מכן בתוכי אמרתי את "שמע ישראל, ולעצמי אמרתי "בסדר עדה, אל תשכחי, לא עשית שום דבר רע הכל מותר. סיפרתי על הילדים שהגיעו לגן, מי יודע איזה לאלו תסביכים גרמתי להם. הייתי מספרת להם סיפורים מזעזעים, על מנת שלא יזוזו מהמתחם שבו הם היו סגורים. היה שם אחד, מסכן, מאוד פעיל שלא נח לרגע. הייתי מספרת את סיפורי הזוועה האלו ורואה איך יורדות לו דמעות בעיניים. מידי פעם כשהם היו רעים הייתי לוקחת אותם כמו שנהגו הנזירות, ונועלת אותם בחדרון של הפחם, חדר חשוך, והם היו צורחים, עד שלא ביקשו סליחה. ואז הייתי שמה אותם חזרה במתחם שלהם וממשיכה. היום הדברים השתנו. אני זוכרת את שעת הארוחה, אני הייתי מאוד רעבה, באותה תקופה אכלנו מעט, מעט מאוד, ואני הייתי בתקופת גדילה. נראה שהייתי צריכה הרבה יותר מזון. אני הייתי אחראית על מתן האוכל לילדים, שהגיעו עם תיק אוכל. הרבה מהם הביאו ביצה והייתי צריכה להכין להם חביתה. חלקם הביאו תפוחים ואני הייתי צריכה לקלף אותם. הייתי מאושרת כאשר הם לא רצו לאכול את הקליפה. הייתי אוכלת את הקליפות ואת שאריות התפוח. הייתי מריחה את החביתות אך מעולם לא הרשיתי לעצמי לטעום אותן. אם במקרה היה נשאר משהו, אך כמעט תמיד לא נשאר כלום, הייתי חשה הקלה עצומה לאכול את השאריות???? לפעמים, מרצ'לה, וחברתי סילבנה קיבלו חבילות מאימותיהן. אימא של סילבנה הייתה שולחת לה בקבוקונים עם שמן זית שהיא הייתה מוסיפה לאוכל שלה. לפעמים הן היו מקבלות חתיכות עוגה (Pattona או Migliaccio). אלו עוגות פיורנטיניות שעשויות מקמח ערמונים. לפעמים בלילה במיטה הן היו אומרות לי "עדה את רוצה חתיכה" , איזה אושר ואיזה רעב תמיד הייתי מאד רעבה בתקופה הזו. בתחילה הנזירות היו קצת יותר נדיבות אלי, נראה שהן היו, כך נדמה לי עושות "העדפות"?, הן חיכו שאני אתנצר, הן נתנו לי לפעמים את החתיכות הטובות יותר מאלו שהיו מקבלות חברותיי. זה לא מצא חן בעיניי כי כמובן בהתחלה הבנות מאוד קינאו לי. היה במנזר חדר כביסה שאליו היינו הולכות לכבס. הייתה שם גיגית גדולה ואבן שם כיבסנו. לעיתים נדירות קיבלתי את מטלת הכביסה, הן נתנו לי בעיקר עבודות אינטלקטואליות, גם בגלל שהן הבינו שאינני שווה הרבה בתור מתקנת גרביים או כובסת. אני זוכרת עוד יום עצוב, יום רע, אינני זוכרת איזה קדוש זה היה שלכבודו התקיימה המיסה בכנסייה במנזר, ולאחר מכן הייתי צריכה ללכת למיסה נוספת בסנטה קרוצ'ה. פחדתי שיראו אותי עם הבנות, ולא היה לי כל רצון וחשק לצאת, החלטתי לספר לנזירה שאינני חשה טוב "תראי אני חולה היום ואני לא רוצה לצאת" והיא אמרה לי "מה יש לך עדה?" "כלום, רק כואב לי הראש" הן מדדו לי חום והיה לי חום מאוד גבוה, וכך הן אישרו לי לא ללכת למיסה. כשהן חזרו החום ירד לגמרי. אני תמיד אזכור את זה כי אני בעצמי שיקרתי על מנת לא לצאת, והחום באמת עלה. בערב כשסיימתי את עבודתי והילדים היו הולכים, הייתי צריכה עדיין לנקות כמובן את הגן, את החדר העצום הזה, ולהזיז את כל הספסלים, להרים את הכיסאות. הנזירות ניקו שם הרבה, הכל היה צריך להיות יפה ונקי. אני הייתי כל כך עייפה וגמורה, ותמיד הרגשתי איך ששורפות לי הלחיים, כאב בכתף כאילו מישהו מענה אותי שם מבפנים, שורף אותי והכאב היה עצום בכתף. כמובן שמעולם לא עלה בדעתי לקרוא לרופא בזמן המלחמה, לא לרופא משפחה ולא לרופא שיניים. הכאב העצום הזה מאוד הפריע לי, אך לא עשיתי מזה עניין. רק אחרי שנים כשהגעתי לארץ ושלחו אותי לבדיקה, והבחינו שהיה לי שם פלאוריטיס שהבריא לבד אך הותיר סימן. אלו הם זיכרונותיה של נערה במנזר, לא יודעת, לא הייתי אובייקטיבית.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית