Fandom

Ventura Daniel Wiki

Impressioni dal libro Una Famiglia

7,433דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

תחילה הקטע בעברית לאחר מכן באיטלקית. ליקט את התגובות משה לאודון

vedi italiano dopo il ebraica

ראו על הספר: Una Famiglia Ciampi Paolo

תרגום לעברית: UNA FAMIGLIA NORMALE 1 PROSPERITA -- בינתיים רק 3 עמודים ראשונים


גלויה למזכרת Un biglietto per ricordareעריכה

הרקע: המכתב ה-18 24 בפברואר 1944 "הגלויה האחרונה" עריכה

Lettera da berner pass at the way to Auschwitz concentration camp.jpg

גלויה אחרונה מאימא - נזרקה במעבר ברנינו מהרכבת

PONTE GARDENA BOLZANO (נקודת הגבול בין איטליה לאוסטריה בדרך לגרמניה)

הבריאות שלי מצויינת. רוחי מרוממת מאוד - Morale altissimo - נתראה בקרוב. הרבה נשיקות לכולכם. כול מחשבתי נתונה לכם. נינה צילום גלויה בצד שמאל - ראו המספרים וההסברים

הסברעריכה

המכתב האחרון של אימא - תחנת הרכבת ליד הגבול האיטלקי

  1. המלך היה השליט היצוגי גם במשטר הפשיסטי.
  2. חותמת הדואר Bolzano - Ponte Gardena 22.2.44
  3. הערה בכתב יד:בבקשה נא לשים בתיבת הדואר
  4. שם וכתובת נכונים. (כך זה מופיע רק בגלויה זו על מנת להבטיח את קבלתה)
  5. יקירי, הבריאות טובה מאוד
  6. המורל גבוה. נתראה במהרה.
  7. הרבה נשיקות לכולם
  8. אליכם מלוא מחשבותי
  9. נינה
  10. כתובת פיקטיבית על מנת לעורר אימון בלב מוצא הגלויה כדי שיניח אותה בתיבת הדואר


מכתבים נוספים ראו ב:מכתבים מאימא

התגובה בבלוגעריכה

Shoah.jpg

תמונה שצורפה להודעה

[http://demopazzia.splinder.com/post/22134051/Un+biglietto+per+ricordare רשמיו של demopazzia בבלוג שלו גלויה למזכרת(Un biglietto per ricordare)

כולנו ראינו נסערים את ה-SMS שנשלחו לאחרונה לאהובים של קורבנות ההתקפה על מגדלי התאומים רגע לפני שהם מתו. אבל לא כולם יודעים שמשהו דומה קרה לקורבנות של מחנות הריכוז הנאציים. לסיפור הזה הייתי עד אתמול בערב לזכר השואה שמתחיל עם אותיות של אהבה כי אנה ונטורה, אמו של שאול מצליחה לשלח גלויה לבעלה לואיג 'י בדרכה ממחנה הריכוז Fossoli ליד מודנה מהרכבת בדרך לאושוויץ. מקום ממנו היא אף פעם לא תחזור:

יקירי בריאותי מצוינת, המורל גבוה, ניפגש שוב בקרוב. הרבה נשיקות לכולם. כל המחשבות שלי. נינה

אלה משפטים פשוטים על גלויה. ליד הבול שתי מלים. מי שימצא: בבקשה לשלח את זה. שתי מילים של אמון באחרים, באמת שקשה לתאר כשאתה חושב על המקום שממנו הם נכתבו. מי שסיפר את הסיפור הזה אתמול בלילה היה שאול. הוא היה בן ארבע עשרה כאשר הוא התייתם מאנה אימו ויותר מאוחר גם מאביו שנפגע בהפצצה ליד פיזה ונותר לבדו עם שלושת אחיו. בחוסר אמון גם היום להבין עם אשר ערך ציד אחרי יהודים באותן שנים. בעודו תוהה למה שמישהו ירצה לצוד יהודים כמו שהם רודפים אחרי שועל או חזיר בר, חזר שאול להיות בן ארבע עשרה דרך המבט אל התמונות הישנות. אני מרגיש שבני הארבע עשרה בקהל היום יצרו איתו קשר כמעט מיידי.

הסיפור של שאול מספר על הפגיעה בנורמליות של החיים בתקופה שלפני התהום של ההשמדה. סיפור פשוט של סיבוכים רבים קטנים בשל רצף של צווים. צווים שהצליחו לפגע בנורמליות כמו שיש היום שיש מי שמחליט וקובע את גורלם של אנשים. שינוי בתי ספר שינוי, שינוי בערים, שינוי בעבודות.

שאול של אותן השנים מספר על הפיטורים של הנערה מפריולי שעבדה עם המשפחה וטיפלה בילדים הצעירים יותר, ובתמורה קבלה חינוך שהוריה לא יכלו לתת לה בעצמם. הצו קבע עבורה שאזרחים איטלקים כבר לא יכולים לעבוד עבור היהודים. הפרדה שלא מובנת לצעירה שלא הבינה מה הם עשו לא בסדר שהיא תהיה מגורשת מהמשפחה של שאול. היא לא ידעה או לא הצליחה להבין את הצו בו הוחלט כי המדינה איטלקית דואגת בכך לביטחונה "שלה". המצב החמיר עם תחילת המלחמה. לכידת אמו, מותו של אביו ושל אחיו הקטן.

אז מה ציין את תחילת חייו החדשים של שאול?. המפגש עם ילדה בת אחת עשרה שנים ברכבת מפיזה, בתחילת המסע שהעביר אותם לישראל. הילדה ממנה הוא לא נפרד יותר. הילדה הזאת הפכה לאשתו והייתה איתו אתמול בערב... והיא סיפרה לנו כאשר בזמן של רגיעה, בהיותה בישראל, במדינה שבה קיבלה מקלט מזוועות הציד של היהודים, היא מצאה מחדש את האישה שהצילה את חייה. אישה, אשר עדיין זכרה אותה ואת משפחתה, והודתה שהיא הבינה שהמשפחה שבקשה עזרה בזמן המלחמה היא של יהודים, אך לא סיפרה על כך לאף אחד, אי פעם. אפילו לא לבעלה "כי היה לו הרעיונות האלה שם." אנקדוטות ופרטים של אירועים אמיתיים, שעדיין קשה לדמיין שזה קרה. ניתוח הנתונים ההיסטוריים לבדו אינו מספיק. מותם שישה מיליון מספר עם משמעות לא אם אתה לא יכול להפוך אותם שישה מיליון סיפורים כמו אנה. סיפור זה מזכיר לנו כי גם מכונת ההרג היעילה ביותר שנוצרה אי פעם בהיסטוריה האנושית לא הצליחה למחוק את חייהם לנצח ונכשלה כי יש את התמונות של המשפחות של שאול ואחיו הם ההוכחה. זוהי עדות מספרו של פאולו צ 'אמפי, אשר מספר את הסיפור "משפחה". המחבר, שהיה איתנו אמש ב Campi Bisenzio, והציג את סיפורו של שאול, הוא עדיין יהיה בסביבה להציג את ההיסטוריה המשפחתית של ונטורה בספרו. את התאריכים ניתן למצוא בבלוג שלו.

באיטלקיתעריכה

Tutti noi abbiamo letto sconvolti gli ultimi sms mandati ai propri cari dalle vittime dell’attentato alle Twin Towers poco prima che morissero. Non tutti sanno però che qualcosa di simile è avvenuto anche alle vittime dei campi di concentramento nazisti. Il racconto a cui ho assistito ieri sera in memoria della Shoah inizia proprio dalle lettere d’amore che Anna Ventura, la mamma di Saul, riesce a far avere al marito Luigi dal campo di concentramento di Fossoli, vicino Modena, e da un ultimo drammatico biglietto. Quello che Anna gettò da una grata del treno blindato in partenza per Auschwitz. Da dove poi non sarebbe più tornata. Carissimi Salute ottima Morale altissimo Ci rivedremo presto. Baci tanti a tutti. Tutto il mio pensiero.

Nina

Il biglietto raccoglieva queste poche e semplici frasi. E vicino al francobollo due parole rivolte a chi lo avesse raccolto: prego imbucare. Due parole che raccontano di una fiducia negli altri davvero inimmaginabile se si pensa al luogo nel quale erano state scritte. A raccontarci questa storia ieri sera c’era proprio Saul. Che aveva quattordici anni quando rimase orfano sia della madre che del padre e restò solo con i tre fratellini sotto il bombardamento di Pisa. E ancora oggi è sincera l’incredulità con cui racconta della caccia all’ebreo che si scatenò in quegli anni. Mentre si chiede il perché qualcuno potesse volerlo cacciare come si caccia una volpe o un cinghiale sembra tornare il quattordicenne che stavamo guardando nelle foto d’epoca. Lo sentono anche i quattordicenni di oggi presenti in sala che sembrano stabilire con lui un contatto quasi immediato. Del racconto di Saul colpisce la normalità della vita nel periodo precedente l’abisso dello sterminio. Il racconto delle tante piccole e grandi complicazioni dovute alla successione di semplici decreti legge. Banali decreti che si succedevano con la normalità con cui si succedono oggi e che decidevano i destini delle persone cosi come li decidono oggi. Cambiare scuola, cambiare città, cambiare lavoro. Saul nella confusione di quegli anni racconta del licenziamento della ragazzina friulana alla pari che presso la loro famiglia si occupava dei bambini più piccoli ed in cambio riceveva un’educazione che i suoi genitori non avrebbero potuto darle. L’ennesimo decreto legge aveva stabilito che i cittadini italiani non potevano più lavorare per gli ebrei. Una separazione incomprensibile per la ragazzina che non capiva cosa avesse fatto di male per essere cacciata dalla famiglia di Saul. Lei non lo sapeva o non poteva capirlo ma non aveva fatto niente di male. Era lo stato italiano che aveva deciso per il suo “bene” e per la sua “sicurezza”. La situazione precipitò con l’inizio della guerra. La cattura di sua madre, la morte di suo padre e di quella del fratellino più piccolo. Poi quello che sarà l’inizio della sua nuova vita. L’incontro con una bambina di undici anni sul convoglio che da Pisa li porterà in Israele. Da quella bambina non si separerà mai più. Quella bambina divenuta sua moglie era con lui anche ieri sera e ci ha raccontato di quando ormai in tempo di pace, tornata nel paese dove si era rifugiata durante la caccia all’ebreo, ha ritrovato la donna che le salvò la vita. Quella donna, che si ricordava ancora di lei e della sua famiglia, le ha confessato di aver capito all’epoca che fossero ebrei, ma di non averlo detto a nessuno, mai. Nemmeno a suo marito “perché anche lui aveva quelle idee li”. Aneddoti e particolari che rendono reale qualcosa che ancora oggi è difficile immaginare che sia successo. L’analisi storica da sola non è sufficiente. I sei milioni di morti sono un numero senza senso se non si riesce a farli diventare sei milioni di storie come quella di Anna. Una storia che ci ricorda che neanche la più grossa macchina per uccidere mai creata nella storia dell’uomo è riuscita a cancellare per sempre le vite che ha inghiottito. Le foto delle famiglie di Saul e dei suoi fratelli ne sono la testimonianza. Ne è la testimonianza il libro di Paolo Ciampi che ne racconta le vicende e che si intitola “Una famiglia”. L’autore, che ieri sera era con noi nel centro adolescenti Canapè di via Giusti a Campi Bisenzio ed ha introdotto il racconto di Saul, sarà ancora in giro per presentare il suo libro e la storia della famiglia Ventura. Le date potete trovarle sul suo blog.

חמש תגובותעריכה

  1. bello...parecchio Vincent Freeman
  2. תשובה: Grazie a te di esser passata di qua! Un saluto
  3. una bella spremuta di cuore con questo post. La seconda dopo il film di ieri sera su Anna Frank (il diario è stato il primo libro che ho letto, senza imposizione scolastica). Grazie di aver parlato di questo. Muff82
  4. תשטבה: Grazie a te
  5. Bel post, e grazie anche dell'indicazione del libro di Paolo Ciampi alla fine

אכן אנחנו עדיין חיים Eppure siamo ancora עריכה

עיתון הכותרת כנ"ל Eppure siamo ancora vivi


פירנצה. 

אדם גבוה, נאה, פניו המחייכות ממוסגרות שיער לבן סמיך, בקיצור: פשוט לא נראה בן שמונים; שאול ונטורה. גם הצבע, את הבעת הפנים מסגירה את מה שחווה בעבר כאב ופחד, עיקש, להשאיר עקבות של חיים, לא מוות., הנאצים והפשיסטים לא הצליחו להשמיד אותם את משפחת ונטורה. הם נפגעו קשה, נרדפו וגורשו כמו משפחות רבות אחרות יהודיות, אך לא הושמדו: ישל להם ילדים ונכדים שמחים הגרים בישראל. והם יודעים כי קיימת נחישות עיקשת לא לתת חיים למוות: זה סוג של נשק כי הם יודעים שהחיים העומדים לרשותם. הוא זיכרון. זיכרון אחד כי שאול רצה לשמור. ואז, כמעט במקרה, הגיע העיתונאי פירנצה פאולו צ 'אמפי, ששמע על המשפחה וכתב ספר, פשוט תחת הכותרת "משפחה אחת", שפורסם על ידי הוצאת לה Giunta, צ'אמפי התמחה בסיפורת, ספרות והיסטוריה יהודית. וגם כשמדובר בהיסטוריה גם על הסיפורים, או עדויות. שאול ונטורה גר באיטליה, למד בוונציה, ליבורנו, מילאן. היאעבר ההתבגרות המוקדמת שלה ב פיזה, שם, כדי לא לגמור כמו אמא שלו אנה שמתה באושוויץ, ואביו לואי שמת תחת הפצצות בעלות הברית, ברח לישראל עם אחיו, 3 ילדים שהצליחו לשרוד במלחמה. שאול היה 14 שנים. במשך הזמן, כמעט שכח את השפה האיטלקית, אבל לא השורשים שלו: מאז הוא החל ללמוד איטלקית, ועכשיו הוא גם מדבר שוב עם אשתו, שלו Silvana, וצ 'אמפי בעקבות מצגת של הספר "The Family" בערים רבות טוסקנה, איטליה, עבור יום הזיכרון מחר יהיה בפיזה, העיר בה הוא כמעט נלכד על ידי הגרמנים. הוא נמלט בזכות התושיה של מרים אחות שלו: "שראתה אותי עולה על משאית של הגרמנים, הוא רק 13 שנים!!, החלה לבכות, אתם לא רואים שהוא רק ילד! האנשים נאספו סביב, ובהתערבות של כומר, בסופו של דבר גרם לי להינצל מהגרמנים ".. שאול נעזר בשקופיות PowerPoint, שאול מציג תצלומים ישנים: בשנות העשרים, פירנצה, טרייסטה, ליבורנו. ערים שמאחורי הגיבורים של הספר, עד שגילוי דעת, "ההגנה של המירוץ," קוטע את רצף של חיוכים. אי 'ב -1938, פותחת את התהום של רדיפות וגירוש. את הסיפורים הוא אומר ומראה שאול תצלומים אלא גם גלויות: אלה שאמו אנה הצליחה לשלוח אותם מן המחנה בכלא Fossoli. זה רגע מרגש: לא לקרוא את זה, גורם לך לקרוא את פאולו צ 'אמפי. ואז הוא ממשיך ואומר. דוגמא של איך ג 'וליה, אמה של אנה, שלא היתה לה כוונה להשאיר את ביתה ב Fossoli: "היא רצתה להיכנס, צועקת כאן הבת שלי - מספר שאול - חלק מהשומרים ניסו לשכנעה לא להיכנס. אבל היא לא ויתרה, היא נשארה במשך שלושה ימים, עד שהם לקחו אותה פנימה כדי לראות את בתה, להצטרף אליה. אבל Fossoli, לסבתא ג 'וליה היה מזל לא למות באושוויץ זה לא נחסך מאנה, אמא שלי, לא. אות החיים האחרון שלה נזרק מקרון להובלת בקר שחצה את טרנטינו, לפיזה זר רחום אשר הרים את ידו, והרים את הגלויה בא כתוב אנא שלח את זה. נכתבו מלות עידוד. מהדרך למות באושוויץ. הרבה לפני "המשפחה" בספר של פול ונטורה צ 'אמפי, שאול כתב בעצמו: "התחלתי לכתוב פעמיים - אומר שאול - הראשונה זה כשהייתי בן 14 שנים בפיזה, אחרי המבול. היה לי טיפוס, הייתי בבית חולים, דוד שלי הגיע לרומא ונתן לי המחברת. התחלתי למלא אותה. שלושה ימים ברציפות כדי לכתוב, לא לשכוח, ואז זרקתי את המחברת. אבל מרים אחותי שמרה אותה, ושנים רבות אחרי שנפטרה הבת שלה החזירה לי אותה. אז - שאול ממשיך - בשנת 2002 התחלתי לכתוב שוב בפעם השנייה, אני כתבתי את זיכרונות המשפחה. כמו המחברת שלי מפיזה, חשבתי שזה לא מספיק לספר סיפורים ליד השולחן, אלא לכתוב שישתמרו, כמו שאחותי שמרה את המחברת שלי. אז כתבתי וכתבתי, ונתתי את החוברות לילדים שיעבירו גם לנכדים. " אבל איך הם הגיעו כתבים אלה, וכן מכתבים וגלויות, לפאולו צ 'אמפי? "אני לא מכיר את משפחת ונטורה - אמר העיתונאי - לפחות עד, שבאמצעות הדואר האלקטרוני, קיבלתי את המכתבים. התרשמתי מאוד מן העובדה שאנה העבירה מכתבים מ Fossoli ב פיזה, לבעלה לואי והילדים שלה. מכתבים של כוח ועידוד. החלטתי לחפור בהיסטוריה של המשפחה הזאת, ומצאתי את צאצאיה של אנה, מי ששמרו את כל המכתבים והצילומים. ואז, אחרי שנתיים וחצי של שאלות ותשובות, המשפחה צמחה על הדפים, והצלחתי לשחזר את הסיפור הזה הכואב שחוצה את כל טוסקנה, ולבסוף מגיע לישראל. כאשר תכננתי את הספר - אמר צ 'אמפי - דמיינתי ארבעה פרקים: שגשוג, מזל רע, מוות ולידה מחדש. סיפורה של משפחה שהטבח של רדיפות הנאצים במחנות ההשמדה ניסו להשמידה, אך ללא הצלחה. זה הספר: סימן ברור של תקווה וכוח. צ 'אמפי משוכנע שההיסטוריה, השמות של אנה ולואי, עומדים מאחורי חייהם האמיתיים של העומדים מאחורי השמות האלה. עשה את סיפורו של שאול מתאים להיות מוצג בפני הכלל ברחבי איטליה. אבל אומר שאול עוד לא קראתי את הספר: "עברתי יותר מדי ואני מאד נרגש, הרעיון כי ההיסטוריה של המשפחה שלי היא עכשיו ספר. אבל אני אקרא את זה, רק כשאחזור לארץ. " - דוד Fiesoli

באיטלקיתעריכה

FIRENZE. E’ un uomo alto, di bell’aspetto, la faccia sorridente incorniciata da bianchi e folti capelli, corti: i suoi ottanta anni appena compiuti non li dimostra, Saul Ventura. Nè l’aspetto lè l’espressione del volto tradiscono quel che ha passato: il dolore e la paura, quando fortificano, lasciano tracce di vita, non scie di morte. Così la famiglia Ventura non sono riusciti a sterminarla, i nazisti e i fascisti. L’hanno colpita duramente, perseguitata e deportata come tante altre famiglie ebree, ma non l’hanno annientata: figli e nipoti la popolano e la rallegrano, oggi, in Israele. E sanno che esistono per la caparbia volontà della vita di non cedere alla morte: lo sanno perchè una delle armi che la vita ha a sua disposizione è la memoria. Quella memoria che Saul Ventura ha voluto fermare su fogli che poi, quasi per caso, sono arrivati fino al giornalista fiorentino Paolo Ciampi, che sulla famiglia Ventura ha scritto un libro, intitolato semplicemente “Una famiglia”, edito dalla casa editrice La Giuntina, specializzata in saggistica, letteratura e storia ebraica. E quando si parla di storia si parla anche di storie, ovvero di testimonianze. Saul Ventura viveva in Italia, ha studiato a Venezia, Livorno, Milano. Ha vissuto la sua prima adolescenza a Pisa, da dove, per non fare la fine di sua madre Anna morta ad Auschwitz e di suo padre Luigi morto sotto i bombardamenti alleati, è fuggito in Israele insieme ai suoi fratelli: quattro ragazzini riusciti fino allora a cavarsela nell’Italia in guerra. Saul aveva 14 anni. Col tempo, si è quasi scordato la lingua italiana, ma non le sue radici: allora ha ricominciato a studiare l’Italiano, e adesso lo parla di nuovo benissimo. Con la moglie Silvana, Saul segue Paolo Ciampi nelle presentazioni del libro “La famiglia”, in molte città toscane e d’Italia, per il giorno della memoria: domani sarà a Pisa, proprio la città in cui ha vissuto e rischiato, per un pelo, di essere portato via dai tedeschi. L’ha scampata per la prontezza della sorella Miriam: “Vedendomi salire su un camion dei tedeschi, avevo solo 13 anni, cominciò a gridare: ma non vedete che è un bambino! La gente intorno le fece eco, ci si mise anche un prete, alla fine in tedeschi mi fecero scendere”.. Aiutato dalle diapositive in powerpoint, Saul mostra le vecchie foto: gli anni venti, Firenze, Trieste, Livorno. Le città scorrono dietro le spalle dei protagonisti del libro, fino a quando un manifesto, “La difesa della razza”, interrompe la sequenza dei sorrisi. E’ il 1938, si apre il baratro della persecuzione e della deportazione. Le storie che racconta e fa vedere Saul sono fotografie ma anche cartoline: quelle che la madre Anna spediva loro dal campo di prigionia di Fossoli. E’ ancora l’unico momento di commozione: non le legge, le fa leggere a Paolo Ciampi. Poi riprende, e racconta. Di come ad esempio Giulia, la madre di Anna, non voleva saperne di andarsene da quel cancello, davanti al campo di Fossoli: “Voleva entrare, gridava qui c’è mia figlia - racconta Saul - Alcune guardie più di buon cuore tentavano di scacciarla, le dicevano se non te ne vai qualcuno ti ci chiuderà davvero, qui dentro. Ma lei no, restò per tre giorni, fino a quando non la portarono dentro, a vedere la figlia, a riunirsi a lei. Ma, chiusa a Fossoli, la nonna Giulia ebbe la fortuna di morire, e Auschwitz le fu risparmiato. Ad Anna, mia madre, no. L’ultima sua cartolina, buttata dalla fessura una specie di vagone bestiame che attraversava il Trentino, arrivò fino a Pisa per una pietosa mano sconosciuta che la raccolse, e raccolse l’invito scritto scopra: prego, imbucare”. C’erano scritte parole d’incoraggiamento. Da lei che stava andando a morire ad Auschwitz. Il valore della scrittura è conforto e memoria, dunque, ma molto prima che le la famiglia Ventura fosse nel libro di Paolo Ciampi, fu ancora Saul a prendere la penna: “Ho cominciato a scrivere due volte - racconta Saul - la prima a 14 anni, a Pisa, dopo l’alluvione. Avevo il tifo, ero in ospedale, mio zio venne da Roma e mi regalò un quaderno. Io cominciai a riempirlo. Tre giorni di fila a scrivere, per non dimenticare, e poi l’ho buttato via, quel quaderno. Ma mia sorella Miriam l’ha raccolto e conservato, e tanti anni dopo sua figlia l’ha ritrovato, me l’ha restituito. Così - continua Saul - nel 2002 ho ripreso a scrivere per la seconda volta, ho scritto i ricordi di famiglia. Memore del mio quaderno pisano, ho pensato che non bastasse raccontarle a tavola, le storie, ma andavano conservate, come ha fatto mia sorella col mio quaderno. Così ho scritto e scritto, e dato i quaderni ai figli, che li hanno dati ai nipoti”. Ma come sono arrivati questi scritti, e le lettere e le cartoline, fino a Paolo Ciampi? “Non conoscevo la famiglia Ventura - spiega il giornalista - almeno fino a quando, per e-mail, mi sono arrivare lettere che mi hanno molto colpito: quelle che Anna ha fatto arrivare dal campo di Fossoli a Pisa, a suo marito Luigi e ai suoi figli. Lettere di una forza commovente. Ho deciso così di scavare nella storia di questa famiglia, e ho trovato i discendenti di Anna, che avevano custodito tutte le lettere e le fotografie. Poi, dopo due anni e mezzo di domande e di risposte, tutta la famiglia ha preso posto nelle pagine, e sono riuscito a ricostruire questa vicenda dolorosa che attraversa tutta la Toscana e infine approda in Israele. Nell’impostazione del libro - spiega Ciampi - mi sono immaginato quattro capitoli: prosperità, disgrazia, morte e rinascita. La storia di una famiglia che il gelo della guerra, delle stragi, della persecuzione nazifascista, e dei campi di sterminio ha tentato di annientare, senza riuscirci”. Questo è il libro: segno preciso di speranza e resistenza. Ciampi è convinto che la Storia passi dalle storie, dai nomi, dalle vite vere che dietro quei nomi si celano. Ha reso la storia di Saul e della famiglia Ventura un volume che gira l’Italia per essere presentato a tutti. Però Saul non l’ho ancora letto: “Mi commuove troppo, l’idea che la storia della mia famiglia sia ora un libro. Ma lo leggerò, appena torno in Israele”. - David Fiesoli

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית