פרשת תרומה

מודל המשכן - הוכן על ידי: מיכאל אוסניס מקדומים - עוד על דגם אוסניס

הפרשה השישית בספר שמות היא פרשת תרומה. שמה של הפרשה מקורו בפסוק השני שלה:"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי" הפרשה עוסקת בבנית משכן אוהל מועד, כפי שנאמר בעת חנוכת המשכן:"וַתֵּכֶל כָּל-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-משֶׁה כֵּן עָשׂוּ" - הוא הַמִּשְׁכָּן, אשר מכונה בפרשה גם בתור מקדש, שנאמר : "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (ח)

ראו ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לפרשת תרומה

• לפרשת תרומה תשע"ג
• לב' אדר תשע"ג
• לפרשת תרומה - תשע"ב

המנורה הייתה מכוונת אל מול התורה הקדושה

המנורה הייתה מכוונת אל מול התורה הקדושה : ז' קנים מול ז' תיבות בפסוק בראשית, י"א כפתורים מול י"א תיבות בפסוק ואלה שמות, ט' פרחים מול ט' תיבות בפסוק ויקרא . גובה המנורה י"ח טפחים וטפח י"ח לא היה שלם רק י"ז שלמים אל מול י"ז תיבות בפסוק במדבר. כ"ב גביעים מול כ"ב תיבות בפסוק ואלה הדברים, וכולם מלבד במדבר מ"ט לרמוז שביום נ' שלאחר מ"ט יום קיבלו התורה. [ אור תורה בשם כוונות האר"י ז"ל.] ועשית לו מסגרת טפח סביב ועשית זר זהב למסגרתו סביב(כ"ה, כ"ה) : רמז שיסגור בעד התאוות , שלא יהיה לו פתח פתוח אליהם אלא יסגור בעדם ויתן להן קצבה, שיאכל בהגבלות מסויימות. {כלי יקר}.שבת שלום ומבורך ,

חודש אדר שמח עד בלי די ובעינינו נחזה בקרוב ממש "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" .

שאול שיף - בסוד שיח - לשבת פרשת תרומה

דגם המנורה שנעשה על ידי מכון המקדש כשעוד הוצג בקארדו בירושלים, כיום הוא נמצא במדרגות היורדות לכותל המערבי - צילם אריאלי

נושאי פרשת השבוע

להלן הנושאים העיקריים של פרשת תרומה:

1. מרכיבי התרומה - רבי יצחק אברבנאל כתב:"שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן המשחה ולקטרת - כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים - ומשם גם קנו עצי שטים. לעומתו, מדרש תנחומא כתב:"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב. אמר להו הקדוש ברוך הוא, אין אתם מביאין משלכם, אלא מביזת הים שנתתי לכם" .
2. עשית ארון העדות - ילקוט שמעוני כתב:" כיצד עשה בצלאל את הארון עשאו שלש תיבות שתים של זהב ואחת של עץ. נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וחיפה שפתו העליונה בזהב שנאמר וצפית אותו זהב טהור"
3. בניית שלחן הפנים - רבי עובדיה ספורנו כתב:"הוּשְׂמוּ בַּשֻּׁלְחָן שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָָד מֵהֶם לַשֻּׁלְחָן עַצְמו, הַמּורֶה עַל פַּרְנָסַת הַמְּדִינָה וְסִדּוּר עִנְיָנֶיהָ, וְהַשֵּׁנִי לַמִּסְגֶּרֶת, הַמּורֶה הֱיות סוגֵר בַּעֲדָהּ מִכָּל מַזִּיק וְהַשְׁבִּית אויֵב וּמִתְנַקֵּם .
4. מעשה המנורה -הרשב"ם מבאר כי על המורה להאיר את השלחן וכך הוא כתב" והאיר על עבר פניה - ידליק הפתילות אל עבר מול המנורה שזהו לצד השלחן שכנגדו, כדכתיב: ואת המנורה נוכח השלחן. וכן כתב: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות - שכל שבעתן מאירין לצד השלחן שכנגדו לפניה.
5. הצבת יריעות אוהל המשכן -רבינו בחיי בן אשר באר "ידוע כי מעשה משכן הכל ציורין כנגד מעשה השמים" ולכן "עשר היריעות כנגד עשר הגלגלים ואמר שמונה ועשרים כנד שמונה עשרים העיתים בספר קהלת"
6. 'בניית המשכן -הרב יעקב מידן כתב:"על בניין הקרשים נאמר: "ועשית את הקרשים למשכן" . הקרשים הם עבור המשכן, אך היריעות - הן עצמן המשכן. ואכן, משהקימו את המשכן בשילה - בנאוהו מאבנים וגנזו את הקרשים, שהרי הם אינם עיקר המשכן.
7. מזבח העולה - רבי משה אלשייך כתב :וציפית אותו נחשת - רש"י כתב לכפר על עזות מצח שנאמר "ומצחך נחושה". ומכאן "שיסד רבינו ניסן בוידוי הגדול ובעזות מצח.

התורה היא נצחית

זר הזהב מסביב לארון העדות בדגם המשכן של מיכאל אוסניס מקדומים

• שיעורו של הרב מוטי אלון

בפרשת השבוע נצטוו בני ישראל לבנות את משכן אוהל מועד

	וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.(שמות כ"ה,ח'

. מכאן הרמב"ם את המצווה שיש להקים את בית המקדש

	מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה', מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת, וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה--שֶׁנֶּאֱמָר "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ" (שמות כה,ח); וּכְבָר נִתְפָּרַשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וְהָיָה לְפִי שָׁעָה--שֶׁנֶּאֱמָר "כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד-עָתָּה . . ." (דברים יב,ט) (הלכות בית הבחירה א',א')

. אם המצווה היא על הקמת משכן העדות כיצד הרמב"ם רואה בה בסיס לבניית בית המקדש. מדוע מצוות בית המקדש כלולה במצוות אהל מועד ?

שאלה נוספת, הפרשה מכונה תרומה. קודם המקרא דן בתרומה (תחליה פירוט התפריט - ובסוף הוצג יעדו של התבשיל), רק בהמשך (בפסוק ח'), מוצגת המטרה - מדוע יש לאסוף תרומה ? רש"י הציג הסבר לכך

	וכן תעשו - לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם.

מטרת ההקמה של בית המקדש הוצגה בשתי שיטות ?

הרמב"ם כתב

	מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה', מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת, וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה--שֶׁנֶּאֱמָר "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ" (שמות כה,ח)

. הרעיון של בית הבחירה שמלך המשיח עתיד לבנות.

הרמב"ן מנסח את המטרה בצורה אחרת

	ולכן ציווה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצווה את בני ישראל. והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב): ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת, על כן הקדים הארון והכפורת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השולחן והמנורה שהם כלים כמוה

הרמב"ן לא הזכיר את המטרה של הקרבת הקרבנות והעלייה לרגל. אצלו המגמה היא הארון ועליו נאמר:"וְאֶל-הָאָרֹן--תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ." ולפי הרמב"ן המטרה היא

	ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו): מן השמים השמיעך את קולו לייסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט): וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפורת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג): אשר איוועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי

(הדקה ה:30.00) - העיקר מקום השראת השכינה, בו נמצא ארון העדות.

פרשת עשרת הדברות ומעמד הר סיני נחתכת בשני מקומות: פרשת המזבח ובסוף פרשת משפטים, שוב מעמד הר סיני. בניית המזבח יופיע רק בסוף הפרשה. כך יש הצמדה לקרבנות ולהשראת השכינה.

בתנא דבי אליהו כתוב

	כיון שקיבלו עליהן עול שמים בשמחה* אף הוא ירד ממקום בבודו ותפארתו משמי שמים העליונים (ירד - פעם שנייה) ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות ב"ר ז'), מיד אמר הקב"ה למשה: "דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה ...(פרק יז)

עוסקים יותר במשכן, את זה עושים בני ישראל מיוזמתם - אוספים אוצרות לפני שיודעים לאיזה מטרה. בית המקדש יש התערבות אלוקית, באיזה מקום יבנה.

"דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ בְּהַר הַמּוֹר. יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר" נאמר בזמירות השבת. נאמר בהר סיני ! הר המור - הר המוריה- נשאר בקדושה לעולם - תרגום יהונתן מבאר איך הר סיני עובר להר מוריה, איך השכינה שיורדת בהר סיני הופכת לקבוע. לוקח את התרומה כדי לקיים מצווה, המהות היא המשכן, את רעיון המשכן אלמד מהצמידות למעמד הר סיני והקרבנות (הרמב"ם והרמב"ן) - הפעולה הכפולה היא צריכה להיות תמידית, רק אחרי משכן מגיעים לבית המקדש. רק כך נבין מדוע ארבע פרשיות עוסקות במשכן, כך יקבע השראת השכינה. בניית בית המקדש על-ידי מלך המשיח. זו תהיה המציאות התמידית. הבית יהיה לכל העמים. יש גם השלב השלישי: אין משכן ואין בית המקדש התורה ההיא נצחית (לדברי האדמו"ר הרבי מלובביץ') לאמור:"דכיון שהתורה היא נצחית, מובן שכל ענין שבתורה יש בו הוראה נצחית לכל הזמנים ולכל המקומות". התפילה באה במקום הקרבנות, "עבד עברי" נלמד במושגים הקיימים.

ועשו ארון
רק על ארון הברית נאמר ועשו כמו שנאמר על המשכן אך במקרים האחרים נאמר " וְעָשִׂיתָ". ההבדל בין "עשו" לבין "כוננו" - המכוון לבית המקדש השלישי, שיהיה נצחי לעד - מוכן להקריב. יורד מוכן. זאת עבודת המקדש. היות וקבלו מלכות שמים בשמחה. עכשיו אני יורד. אגיש פרטים: סוגי החומרים ובוגי המבנים. רק ארון העדות "עשו" - השיטים יבואו מאלו שנטע יעקב אבינו. קודם תקחו.

זה המבוא לפרשיות המשכן ןהמקדש, לפי שני הפירושים של הרמב"ם והרמב"ן.

למה הקב"ה בקש מבני ישראל תרומה

הרב מרדכי אליהו שליט"א, כתב בעבר על פרשת השבוע: מה אתה יכול לעשות למען בית המקדש ? והשיב: ביום שיפנימו עם ישראל כי הכל מאת ה' ומתוך כך יתנו את התרומה האמיתית - יושר ושמחה -תהיה ההכנה הטובה ביותר לבניין בית המקדש. (מובא בגיליון מעייני הישועה תש"ע).

מניין היו לבני ישראל במדבר עורות תחשים ועורות אלים מֹאדמים? הקב"ה זימן למדבר 'תחשים' שהם בעלי חיים ססגוניים ביותר, ומהם עשו את הכיסוי למשכן.

ומניין היה לבני ישראל מאות כיכרות של כסף וזהב? מביזת מצרים. שבשעת יציאת מצרים ביקש הקב"ה ממשה "דבר נא באזני העם" שייקחו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.

ומניין היו להם אבנים יקרות גדולות ומיוחדות ביותר לאפוד ולחושן? הקב"ה הוריד להם את האבנים הללו ביחד עם המן שהיה יורד להם כל יום בפתח האוהל.

אם הקב"ה נתן להם את הכל, למה הוא צריך לבקש מישראל תרומה של כסף וזהב?

בית המקדש אינו בניין יפה בלבד, הוא מרכז החיים של העם, ה"לב של העולם". כדי לבנות בית כזה צריכים הרבה לבבות. מאה ושלוש עשרה פעמים כתובה המילה "לב" במלאכת המשכן בצורות שונות. "נדיב לב" "חכמי לב" "וכל אשה חכמת לב" "ולהורות נתן בליבו" וכד'. מאה ושלוש עשרה פעמים!!!

מה עשה הקב"ה? נתן להם כסף וזהב ועושר גדול. כשהם הרגישו שהממון הזה הוא "שלהם", רק אז הוא ציווה לבנות ממנו משכן. "יפרישו לי מממונם נדבה"(רש"י שם). כדי לתת דבר שהוא כבר שלהם, הם צריכים את הלב שלהם. בלבבות הללו מרצפים את בית המקדש. אלו החומרים שבהם הוא נבנה. "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת ירְוּשָׁלָם".

בשעה שדוד המלך מכין את כל חמרי הבניין של בית המקדש הראשון הוא רואה מול עיניו ערמות של כסף וזהב. אבנים טובות ואבני בניין. "שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזּהְַבאוֹפִיר ושְִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכּרַ כּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים" וכו', הוא יודע שאין זה שלו, הוא היה רועה פשוט, הוא לא יצר גרם אחד של זהב. בשעה זו הוא אומר: "לְ ד' הַגּדְֻלּהָ והְַגּבְוּרָה והְַתִּפְאֶרֶת והְַנּצֵַח והְַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיםִ וּבָאָרֶץ לְד' הַמַּמְלָכָה והְַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ: והְָעֹשֶׁר והְַכּבָוֹד מִלּפְָנֶי ד'" הכל שלך. גם הכישרון של הבנאים והאומנים הוא ממך. "כִּי מִמְּ ד' הַכֹּל וּמִיּדְָד' נָתַנּוּ לָ ד'" (דברי הימים א פרק כט). אם כן מה תרומתנו לבניין המקדש?

"אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלּהֶ... רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדּבֶ לָ ד'". הזהב והכסף, האבנים הטובות והמרגליות הם המגש שעליו אנחנו מניחים את התרומה האמיתית - היושר, השמחה והלב. ההכנה הגדולה ביותר שאדם יכול לעשות היום לבניין בית המקדש היא להכין את ליבו. לטהר אותו. ליישר אותו. לאהוב את ד'. לאהוב את ביתו. להיות מוכן לתת את כל מה שיש לו לבית ד'.

ועשו לי מקדש... את תבנית המשכן/

מאמרו של ר' דב יציב ר"מ בקיאות ואחראי תלמידים
העלון התורני המקוון של ישיבת תורה וישועה לפרשת תרומה עם הלכות פורים

מדוע בתורה המשכן נקרא בהתחלה בשם "מקדש" ובפעם השניה בשם "משכן"?

מסביר בעל "אור החיים" הקדוש, כי בחלוקה בין "מקדש" ל"משכן" התורה מכוונת אותנו לשני עניינים.

מקדש הוא בניין אבנים קבוע ומשכן הוא הבניין הנבנה במדבר.

האחד, הוא מצווה לדורות עולם – "ועשו לי מקדש" וכדברי הרמב"ם בתחילת הלכות בית הבחירה "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש".

ומצווה זו נוהגת בכל הדורות, גם במדבר, גם בא"י, כי אם היה מצוה רק לעשות "משכן" היינו חושבים שהמצוה היא רק לאותו הדור, דור המדבר, על כן נאמר "מקדש" שהוא בניין אבנים לדורות ובמדבר יבנו רק "משכן" שכן אי אפשר לבנות בניין אבנים במדבר.

מוסיף ר' חיים בן עטר, שאף כשעם ישראל יצא לגלות היה מחוייב לבנות מקדש, אלא שכיוון שמשנבנה בית המקדש בירושלים אין היתר לבנות יותר משכן במקום אחר, על כן בעל כורחנו לא קיימנו מצווה זו וכששבים לאדמתנו רק אז אנו יכולים לקיים המצוה.

מסיים ר' חיים בן עטר ואומר שכאשר עם ישראל בונה מקדש לשם ה', אפילו שעדיין לא שרתה בו השכינה יש לו דין קודש ונקרא מקדש, שהרי התורה אמרה "ועשו לי מקדש", הוא נקרא מקדש כבר משנעשה לשם ה'.

יהי רצון שנזכה במהרה לראות הבניין עומד על מכונו ברוב תפארתו, ושבו הכהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם.

האם המשכן לפני העגל או אחריו?

הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, מעלה את השאלה :"האם המשכן לפני העגל או אחריו?" בעלון מעייני הישועה. וכך הוא כתב:
הציווי על בניין המשכן נמצא בחמש פרשות: תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל ופקודי. באמצע הפרשות הללו נמצא חטא העגל. השאלה היא איפה הוא בדיוק קרה ביחס לציווי ולבניין המשכן. רש"י (שמות לא יח) אומר שכל הציווי שציווה משה את בני-ישראל על המשכן היה רק אחרי יום כיפור, רק אחרי שמשה ירד מהר סיני פעם שלישית עם הלוחות השניים וה' אמר לו "סלחתי כדברך". בשעה זו מתחילים בני-ישראל לאסוף את הכסף, הזהב, העצים והיריעות. בונים את המשכן עד חנוכה ומקימים אותו בראש חודש ניסן. על זה אומר רש"י "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

הציווי למשה לפני העגל והציווי לישראל אחריו. בזוהר ויקהל (חלק ג דף רלז/ב) כתב כי הפרשות הללו של תרומה ותצווה נאמרו למשה לפני חטא העגל. בארבעים הימים הראשונים שבהם עלה משה להר סיני אחרי מתן תורה בו' בסיוון עד שירד לראשונה בי"ז בתמוז וראה אותם חוטאים עם העגל. שם נאמר לו לומר לבני-ישראל (שמות כה ב) "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". כולם יכולים להיות שותפים בבניין המשכן.

מי שחטא בעגל לא היה יכול לתרום למשכן. - אחרי חטא העגל הקהיל "משה את כל עדת בני ישראל", לבדם, בלי הערב-רב שהיו שותפים בחטא העגל. שם אמר להם הקב"ה: "בני, בכון אנא בעי למשרי, עמכון תהא דיורא דילי, ועל דא קחו מאתכם תרומה, מאתכם ולא מאחרא, לא בעינא דתהא שתופא לאחרנין בהדאי, ולא בהדייכו, ובגין כך כלהו אשתציאו". תרגום: בני, בכם אני רוצה להשרות שכינתי. אתכם אני רוצה לשים את מדורי. לכן אני אומר לכם בלבד "קחו מאתכם תרומה לה'". רק מכם ולא מהערב-רב. לא רוצה שותפות של אחרים אתי או אתכם. וכיוון שהערב-רב נדחו מהתרומה לבניין המשכן – הם הורחקו מהשראת השכינה בישראל.

הדבר המעניין שנלמד מכאן הוא, כי התרומה של בני-ישראל למשכן גרמה להשראת השכינה. בזכות זה שהם לקחו מעצמם משהו ושמו אותו בבניין המשכן, הם ראו את עצמם קשורים אל הקודש. והקשר הזה גרם לכך שבבתיהם הייתה השראת השכינה. כמו הפירוש המפורסם של המהר"ם אלשיך, שמדייק את הפסוק שאומר "ושכנתי בתוכם". בניין המשכן גורם לכך שבכל בית בעם ישראל תהיה השראת שכינה. איך? על-ידי כספו של אדם שמחבר אותו אל המשכן. כאשר ה' שוכן במשכן – הוא שוכן גם בתוך ביתו וגופו של כל אחד ואחד מישראל.

כל האיברין תלויין בלב והלב תלוי בכיס. - את המימרא הזאת היינו מצפים לשמוע מאיש עסקים המשקיע את כל זמנו בריבוי ההון. אבל מי שאמר את משפט הזה הוא רבי יוחנן, מרא דארעא דישראל. כאשר ריש לקיש, תלמידו, רואה שהוא לא עונה על שאלות בבית המדרש, שואל אותו ריש לקיש: "מהו הכין?" אומר לו רבי יוחנן: ליסטים באו עלי ושדדו את כספי. "כל האיברין תלויין בלב והלב תלוי בכיס" (ירושלמי תרומות ח מו). ריש לקיש רץ אחרי השודדים ומספר להם את מי הם שדדו. בתחילה הם מסכימים להחזיר חצי, ולבסוף הם מחזירים את הכול.

הסיפור הזה מסביר למה כל אחד מישראל חייב לתת תרומה לבית המקדש. למה מחצית השקל? כשהכסף שלו יהיה בבית המקדש, גם הלב שלו יהיה שם. כך גם כל האברים שם. זה העיקר. לכן התורה חוזרת כל כך הרבה פעמים על המילה לב בסיפור המשכן: "יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ"; "וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה"; "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ"; "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ"; "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא" – עשרים-ואחד פעמים בציווי המשכן. הכול בכדי שהלב שלנו יהיה בבית המקדש כל הימים.

בספר משלי (כז יט) כתוב "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". כמו מים שמשקפים את הפנים של המסתכל בהם, כך הלב של האדם משקף את מה שבתוכו. במקרה של המשכן מדובר על הלב של אלוקים. כשהלב שלנו אצלו – הלב של ה' מכוון אלינו. כך אומר ה' לשלמה אחרי חנוכת בית המקדש (מלכים א ט ג): "הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים". זהו שאמרו חכמינו כי לבבות הם כמו מראה. ככל שאתה מתקרב – כך מתקרבות אליך הפנים המשתקפות במים. כך הלב של הקב"ה, שנמצא שם כל הימים, מתקרב לפי הקרבה של הלב שלנו.

התרומה העיקרית למשכן - נדיבות הלב!

הרב אביגדר הלוי נבנצל כתב בשיחתו השבועית על חשיבות נדיבות הלב בבנית המשכן. וכך מובא במאמרו: הקב"ה מצוֶה את משה רבינו בתחילת פרשתנו,לאסוף תרומות מבני ישראל לצורך מלאכת המשכן: "דַּ בּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה, ב). אבל הקב"ה מבהיר מיד, שלא לכוף את ישראל על התרומה הזו. "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שם). רק מי שירצה יתן. למה צריכה תרומת המשכן לבוא מנדבות? למה לא להטיל אותה כחובה על כל אחד ואחד, כדי להיות בטוח שלא יחסר מאומה למלאכת המשכן? - מפני שהקב"ה אינו צריך את הכסף ואת הזהב שלך כדי לבנות משכן. הוא יכול לברוא לעצמו אלפי משכָּנים וכסף וזהב ככל שיחפוץ. מה שהוא כן רוצה, זה את הלב שלך! "רחמנא לבא בעי"! (עי' סנה' קו, ב) זהו עיקר הנדבה שהקב"ה רוצה שתתן למשכן! ואת זה - אי אפשר להשיג בכפיה.נמצא, שאילו ח"ו לא היו נמצאים נדיבי לב בעם ישראל, לא היה קם המשכן, והשכינה לא היתה שורה בתוך עם ישראל. אלא שבפועל קרה ההיפך. ב"ה, ישראל היו נדיבים כל כך, עד שהיה צריך להכריז: "אִישׁ וְ אשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ" (שמות לו, ו), כי . הביאו הרבה יותר ממה שדרוש. לקיאת המאמר כולו הקש כאן

ויקחו לי תרומה

(התקבל במייל ישיבת אור וישועה)
} ויקחו לי תרומה/ מאמרו של איתמר חמו, תלמיד שיעור ה' אנחנו עומדים להיכנס לחצי השני של ספר שמות, לחמש פרשיות שעיקר עניינן הוא בניית המשכן, בגדי הכהונה, כל הכניסה אל הקודש ומתוך זה כניסה לתורת כהנים ולספר הקורבנות.

בפרשת תרומה הקב"ה אומר למשה לקחת מבני ישראל תרומה, לשם בניית המשכן.

שלש פעמים מופיעה המילה "תרומה" בתחילת הפרשה, וכן שלש פעמים מופיע שם הפועל 'לקח' בהקשר של תרומה.

"(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (ג) וְזאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת".

תמוה הדבר מבחינה לשונית, הרי תרומה לא 'לוקחים' אלא נותנים מתוך נדיבות (הפס' עצמו מעיד: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו"), אם כן מדוע כתוב "ויקחו לי תרומה"? היה צריך להיות כתוב ויתנו לי תרומה.

אך דומה כי יש תרומה ויש תרומה. יש מי שמרגיש שהוא הנותן תרומה. הוא העשיר, הוא בעל האמצעים, הוא הנדיב וטוב הלב. והוא המועיל ברוב טובו להעניק מכספו לדל. יש כאן נדיבות. יש כאן רצון טוב. יש כאן התעוררות ספונטאנית הראויה לשבח. אבל גם שביעות רצון עצמית יש כאן. גם התנשאות וגאווה עלולים לבוא מכאן.

ולעומתו יש מי שמרגיש שלוקחים ממנו את התרומה. לא רצון טוב יש בזה כי אם תשלום מס. לא סיפוק עצמי יש בזה כי אם פריעת חוב. ענווה והרכנת ראש יש כאן בפני מי שכל הכסף וכל הזהב- שלו הם.

דו ערכיות רבה יש בתרומה של המשכן. מצד אחד- "כל איש אשר ידבנו לבו", במלוא ערכם של הלב החם והרצון הטוב האישיים. ומצד שני "תקחו את תרומתי", בהכרה שמשלו אנו נותנים לו, ואל לנו להחזיק טובה לעצמנו על כך שממלאים אנו את חובתנו.

הקב"ה ברא את העולם ע"מ לתת מטובו לבריותיו, כאשר אנו מעניקים לאחר אנו נהיים דומים לקב"ה, אנו דבקים בכך בקב"ה.

חז"ל ממשילים את כוחות הטומאה ליתוש, במה דומים הם ליתוש קטן ומסכן?

על היתוש נאמר שהוא "מכניס ואינו מוציא", כלומר יש לו פתח ממנו נכנס האוכל, אך אין לו פתח שמשם תצא הפסולת. כך בטומאה, כל עניינה זה לקבל על מנת לקבל! ולהפך בקדושה, שעניינה זה נתינה, וברגע שהאדם מעניק הוא דבק בקדושה, בריבונו של עולם.

אם כן, כדי להשרות את השכינה במציאות, אנו צריכים להעניק, לתת, אבל לא נתינה שהיא לצורך קבלה, לא נתינה שמעלה את האגו, אלא נתינה לשם נתינה, נתינה של קדושה ו"יותר ממה שעושה בעל הבית (העשיר) עם העני, עושה העני עם בעל הבית".

נכנסים אנו לחודש אדר בו אנו שולחים מנות איש לרעהו ונותנים מתנות לאביונים וממילא זה מה שמגביר בעם ישראל את השמחה האמתית, ממש נתינה לשם נתינה "משנכנס אדר מרבים בשמחה".

"אהל מועד" , "משכן" ו"מקדש"

יונה בר מעוז במאמרו המשכן ואוהל מועד בדף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן עומד משמעות השמות. לדעתו : אהל מועד' הוא הקודש, והמשכן הוא קודש הקודשים. ונעבור על המקומות בהם מובאים האזכורים לשמות נמצא כי כאשר מדובר על "אוהל מועד", הכוונה היא לאדם וליכולתו לבוא אל האוהל או לשבת בפתחו, ואילו כבוד ה' שוכן רק במשכן. הבחנה זו יש בה כדי להסביר את השם הנוסף שבו מכונה המקדש, שם המורכב משני המונחים יחד – "משכן אהל מועד" וכך נאמר : "וַתֵּכֶל כָּל -עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִ וָּה ה' אֶת -מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ". זהו כנראה שמו המדויק והמלא, וכל כינוי אחר בא בדרך של שימוש בחלק כדי לתאר את השלם. ובכל פעם עלינו לבחור את המונח המתאים לעניין ולהקשר.

זמנה של הפרשה

זמנה של הפרשה היה בארבעים היום שהיה משה רבינו על הר סיני. על כך ניתן ללמוד מהפסוקים הבאים:

• כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ. .
• וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר... וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.
• וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים. נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ. .

השאלה היא האם 40 הימים לפני חטא העגל או 40 היום לאחריהם.

רשי, בפירושו , לדה ויתן אל משה, כתב:אין מוקדם ומאוחר בתורה; מעשה העגל - קודם לציווי מלאכת המשנן ימים רבים היה, שהרי ביז בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקבה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן, והוקם באחד בניסן

המהרל ב'גור אריה' כתב :וקשה, דמה ראיה מביא מזה שאין מוקדם ומאוחר בתורה, שהרי עדיין יש לומר דהיה ציווי מלאכת המשכן קודם מעשה העגל, אלא שמשה אמר לישראל הציווי על מלאכת המשכן אחר יוהכ, כאשר נתרצה להם על מעשה העגל?. דהיינו, רק אחרי שבאה הכפרה על מעשי העגל, משה רבינו ציוו על הקמת המשכן.

הרב מרדכי סבתו מקשר בין שני נושאים הכוהנים הלוויים ומעשה העגל ומסכם את הראיות :

• ראיות הרמבן:

1. לשיטתו, הפרשיות באות כסדרן ומשמען. ואף אם אנו מקבלים את העיקרון של אין מוקדם ומאוחר בתורה, לא בטל תוקף הראיה. עצם העובדה, שהתורה הקדימה את בחירת אהרן ובניו לכהונה לספור מעשה העגל, מוכיחה, כי מבחינה רעיונית אין הבחירה קשורה למעשה זה.
2. מתוך האמור בספר במדבר, ג', ו: הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו... ונתת את הלויים לאהרן ולבניו נתונם נתונם המה לו מאת בני ישראל, וגם מהאמור בבמדבר, יח, ב: וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתר וילוו עלי וישרתוך, משמע, כי עיקר הבחירה היא באהרן ובניו, ורק בשלב שני מצרפים אליו את הלוויים כמשרתים אותו. כמו כן, אין המקרא מפרש במקומות אלו את סיבת בחירת שבט לוי.

• הראיות לרשי:

1. בעקבות מעשה העגל אומר משה לשבט לוי: מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו (שמות, לב, כט), ופירש שם רשי:בדבר זה תתחנכו להיות כוהנים למקום. וזו באמת משמעות מילוי ידיים בכל מקום (עיין שמות, כט, ט, כט, לה; מלכא, יג, לג; ועוד).
2. ברכת משה לשבט לוי (דברים, לג, ח- יא) מדברת במפורש על תפקידי כהונה (תמיך ואוריך) שניתנו לשבט לוי, כנראה בעקבות מעשה העגל (כך פירש רשי, והסכים לו רמבן) ומייחסת אותם לכלל השבט,
3. הראיה העיקרית היא, כאמור, מהפסוק בדברים, י', ח, שהובא לעיל, וממנו משמע כי בחירת שבט לוי אירעה לאחר מעשה העגל, והיא הייתה בחירה הן לכהונה והן ללווייה

נראים הדברים, כי אין לנו לדחוק אף לא אחד מהפסוקים הנל, אלא לקיים את כל המקראות הללו. מסתבר, כי הן נויטת רשי והן שיטת רמבן - דברי אלוהים חיים הן, ולכן יש לומר, כי בבחירת הכוהנים והלוויים ישנן שתי בחינות: מחד - לפנינו בחירה בזכות מעשים, ומאידך - בחירה סגולית.

"מאת כל איש"

בית הכנסת בבית אלפא צילם:Talmoryair

בפסוק השני בפרשה נאמר:"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי". רש"י כתב על ד"ה תקחו את תרומתי - "אמרו רבותינו: שלוש תרומות אמורות כאן:

1. אחת תרומת בקע לגלגלת, שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי
2. ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור.
3. ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד.

מכאן שתרומת המשכן הייתה של כל אחד ואחד, לעומת קרבנות הציבור שבאו מכספי הציבור.

זאב ח' ארליך (ז'אבו) במדורו "ארץ מקרא" כתב על הנושא תרומת הכלל:"מאת כל איש" מקור ראשון 27 בפברואר 2009 ומביא דוגמאות למימון בתי כנסת על-ידי כלל הציבור ולא רק המתפללים. וכך הוא כתב:

מאת כל איש…", וכבר למדנו כי קרבנות הציבור אינם באים משל יחיד אלא מ"תרומת הלשכה", כלומר מכספי הציבור, כדי שלכל הציבור יהיה חלק בהם. כך גם הסבירו את עניין מחצית השקל, ואת עניין האדנים, הבסיסים לעמודי/קרשי-המשכן. הכל בכדי לתת לכל אחד ואחד מן הציבור את השייכות האמיתית, ולא רק את 'תחושת השייכות' אל הכלל כולו.

דוגמאות:

1. רצפת הפסיפס בבית הכנסת העתיק בבית אלפא
2. "בימים ההם בזמן הזה" א:העתק פסיפס 'רחוב' בביה"כ בעין הנצי"ב
3. "בימים ההם בזמן הזה" ב: רפיח
4. "בימים ההם במן הזה" ג-ד: עצמונה תובב"א

ומפרט:

בבית הכנסת בבית אלפא התגלתה ריצפת פסיפס ובה כתובת בארמית:" ייזכרו לטוב האמנים שביצעו את המלאכה" והמשך כתוב פעמיים כל בני קרתה - הכוונה היא שכל בני הקהילה התנדבו לממן את הבנייה. ואפילו מתואר כיצד ? על-ידי מכירת מאה סאים חיטה של כל בני הכפר ולהתקין בתמורה הכספית ממכירתם את רצפת בית הכנסת..

הוא מביא דוגמא מימינו שחברי קיבוץ עין הנציב בקשו כי העתק של פסיפס שנמצא במקום יהיה מוצג בקיבוץ, כל משפחה קבלה על עצמה ליצור ריבוע פסיפס אחד וכך להיות כולם שותפים למלאכת השיחזור. לקריאת המאמר כולו הקש כאן

משכן אוהל מועד

ערך מורחב: משכן אוהל מועד

רבי יצחק אברבנאל מעלה את השאלה למה ציוה הקב"ה על בניית המשכן. הרי נאמר בספר ישעיהו: "כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" ורש"י מוסיף:השמים כסאי - "איני צריך לבית המקדש שלכם". על כך הפרשן משיב: "צויתי לעשותם כדי להשריש בלבותיכם השגחתי" דהיינו, המשכן נבנה במטרה כי יאמינו כי האלוקים חי בקרבת עם ישראל והשגחתו עליהם. וכן, שתתבק הקדושה בעם ישראל באמצעות השכינה המצויה בתוכו כפי שנאמר:" "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם." . ד"ר מרדכי גולדמן כתב באתר קטיף-נט : " הקב"ה מצווה את עם ישראל שיעשו לו מקדש, אך יחד עם זאת הוא מזהירם לבל יהיה הדבר ללא תועלת, ושחס ושלום שלא ייגעו לריק, כי עליהם לעשות מצוות ומעשים טובים שרק על ידם יוכל הקב"ה להשרות שכינתו בתוכם.

וזהו שאמר הכתוב: "ועשו לי מקדש", אך עשיית המקדש לא תהיה ללא כל תועלת אלא על מנת ש"ושכנתי בתוכם", שאם לא כן בניית היכלות ריקים אין בהם תועלת!

ואפשר שזוהי גם כן כוונת המדרש הנ"ל באומרו "עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם", "עשו סוכה לשומר שיבא וישמור אתכם", "עשו בית לאב שיבא וישרה ביניכם" דהיינו, רוצה לומר, שלא מספיק שיש דיר ויש רועה אלא צריך לעשות מעשה שיהיה תועלת בדבר ויבא הרועה וירעה אתכם", וכן לשומר וכן לאב... ["תורה וחיים" - שמות]

בית הכנסת זיכרון משכן שילה

זאב ח' ארליך כתב על ביכנ"ס 'משכן-שילה' בשילה ומעלה הצעה:

בפרשתנו, פרשת תרומה, אנחנו נכנסים לסדרת "פרשיות המשכן". אין הכוונה רק לפרשיות העוסקות בצווי על בנייתו ואף על הביצוע, אלא רצף של פרשיות העוסקות בציווי על הקמת המשכן ובגדי-הכהונה לשימוש במשכן, על הביצוע, ואף על הקרבת הקרבנות – כולם במשכן. גם סדרת פרשיות העוסקות בדיני טומאה וטהרה לקרבים אל הקודש, כלומר אל המשכן, כלולים ב"פרשיות המשכן". כלומר לא מדובר בשלוש-ארבע פרשיות בלבד, אלא בפרשיות האחרונות שבספר שמות, ורובו ככולו של ספר ויקרא, ואולי אף תחילתו של ספר במדבר.

לאור זאת, בחלקן של פרשיות אלו, נעסוק בעניני-המשכן, מהיבטים שונים.

אחד מאמצעי-ההוראה הנפוצים ביותר, הוא יצירת דגמים. בין הדגמים – הנפוץ ביותר הוא יצירת דגם-המשכן ע"פ הבנתנו את הכתובים, בתוספת-ביאור של מסורות-חז"ל. במוסדות-חינוך רבים, בין בצבור החרדי ובין בציבור הדתי-לאומי, ואף במוסדות-החינוך של הציבור המוגד "ממלכתי", ניתן לראות את דגם-המשכן, כל אחד לפי כוחו.

מעט מאד דגמים של המשכן, הם בקנה מידה קרוב למציאות, ובוודאי לא בקנ"מ של 1:1, קרי תואם לחלוטין. על דגמים כאלו נספר להלן (בעזהי"ת בפרשיות-משכן נוספות).

ראו ערך מורחב:בית הכנסת זיכרון משכן שילה

דגם המשכן - סטודיו מיכאל אוסניס בקדומים

אוהל מועד

הקודש

מיכאל אוסניס מראה למבקרים בסטודיו את דגם ארון הברית - צילם מאיר תורגמן

זר זהב סביב

בפרשת תרומה מתואר כי מעל ארון-הקודש ועל שלחן לחם-הפנים נעשה "זֵר זָהָב סָבִיב" . המדרש במסכת מנחות (כט ע"ב) מחדש שעיטורי השוליים, הנראים מיותרים, יכולים לשאת תכנים סמליים עשירים: "בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות" ובתוך "כל קוץ וקוץ" של כתרים אלה טמונות "תילין תילין של הלכות".

אם ארון הברית היה בנוי בצורת תיבת עץ מלבנית המצופה זהב מבפנים ומבחוץ הרי הפירוש המתבקש של המונח "זֵר זהב סביב" הוא מעין "פס זהב מעובד, יצוק או רקוע, המחובר לקצה העליון של דפנות התיבה". ברוח זו מפרש רש"י את פסוק י"א ומגדיר את זֵר הזהב "כמין כתר מקיף לו סביב למעלה משפתו" של ארון-הברית. בעקבות פירוש זה, בנה האמן את ארון הקודש של בית-כנסת במודנה שבאיטליה בשנת 1472. הוא עיצב אותו כתיבת עץ והקיף את קצהו העליון בכרכוב מגולָּף ומוזהב. אפשר להשוות את זֵר ארון-הברית לזֵרים אחרים במשכן:

	אמר רבי יוחנן: שלשה זירים הן: של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח (כהונה) – זכה אהרן ונטלו, של שלחן (מלכות)– זכה דוד ונטלו, של ארון – עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח – יבא ויקח. שמא תאמר פחות הוא – תלמוד לומר 'בי מלכים ימלכו. ( כלומר הארון עולה על המלכות) (משלי ח:טו).
– מסכת יומא דף ע"ב, עמוד ב'

האמורא רבי יוחנן מתייחס לסגולה המיוחדת של זר הארון, המסמל את התורה, המזכה בסגולותיה כל תלמיד חכם. על פי גישה זו הזֵר נהפך מקישוט לתכשיט המסמן את המעמד של העונד אותו, כמו ה"העטרה", ה"נזר" וה"כתר" התנ"כיים.

בדי הארון

בדי הארון והכרובים מודל מיכאל אוסניס בקדומים

הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבת ההסדר "אור עציון" כתב בעלון השבת מעייני הישועה לשבת פרשת תרומה תשס"ע על דין מיוחד: "בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו"

פרשתנו, פרשת תרומה, פותחת את סדרת הפרשיות שעוסקות בבניית המשכן. תכליתו של המשכן היא השראת השכינה שבו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ועיקרה של השראת השכינה הוא בארון. ארון הברית, אשר בו נמצאים הלוחות, הוא הכלי שנושא את התורה. הארון מהווה את נשמת המשכן, ומשום כך הוא הכלי הראשון שמפורט בתוכנית בניית המשכן: "מה התורה קדמה לכול, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים" (שמו"ר לד, ב).

בציווי על בניית הארון ישנו חיוב מיוחד במינו, שאיננו קיים ביחס לשאר כלי המשכן. התורה מצווה לעשות בדי עצי שיטים כדי לשאת את הארון בהם, ומוסיפה לכך . גם לשאר הכלים היו בדי נשיאה, בהם העבירו את הכלים ממקום למקום במדבר, אולם רק לגבי הארון קובעת התורה שאין להסיר את הבדים מהארון.

הוראה זו של התורה היא איסור לאו, וכפי שפוסק הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פ"ב, היב הי"ג):"בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות, אלא מצווה לנוטלו על הכתף... ונזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות, שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה, שנאמר: 'בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו'". וצריך להבין: מהי משמעותו של לאו זה? מדוע חשוב כל כך שבדי הארון יהיו קבועים בתוכו?

בדי הארון מבטאים עניין מהותי ביותר: את נשיאת התורה. בארון נמצאת התורה, ואת התורה עלינו לשאת ולהעביר מדור לדור. התורה ניתנה לכלל ישראל שבכל הדורות. השארת הבדים בתוך טבעות הארון הופכת את הבדים לחלק בלתי נפרד ממנו. כך גם כלפי התורה: מחובתנו לשאת אותה על כתפינו מדור לדור ולהנחילה לעם ישראל שבכל הדורות.

אנו, בדורנו שלנו, צריכים לראות את עצמנו כנושאי הארון של הדור. תפקיד נשיאת הארון מחייב אותנו לתת את כתפינו להפצת התורה ברחבי העם ולהארת אורה בחיינו, על כל תחומיהם. זכינו לחיות בדור תקומתו המחודשת, כשהאפשרות בידינו להאיר באור התורה השלמה, הכוללת מצוות שבין אדם למקום, מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם לעמו, לארצו ולמדינתו.

יש להדגיש כי זו זכות גדולה להיות נושא הארון, זהו אושר עליון. אנו נושאים את הארון אך למעשה הארון נושא אותנו. כך אומרת הגמרא (סוטה לה ע"א) בקשר לכוהנים שנשאו את הארון במעבר הירדן, כמתואר בספר יהושע: "נשא הארון את נושאיו ועבר". התורה היא זאת שדוחפת אותנו בכל פעולותינו לבניין העם והארץ. נוסיף אמונה, נגדיל תורה, נאיר באורה הגדול ונרבה קדוש השם בבית ישראל כולו. כך נעשים אנו שותפים בתכליתו של הארון ופועלים עם א ל להשראת שכינתו בעמו ישראל.

על המזבח - לפרשת תרומה

שיחזור המזבח בהר עיבל

שני מזבחות היו במשכן שהקים משה במדבר (ובהמשך גם בבתי המקדש); מזבח הנחושת ומזבח הזהב. בפרשתנו מוזכר רק מזבח הנחושת, יחד עם שאר כלי המשכן, ואילו מזבח הזהב, היחיד מכל כלי המשכן, מוזכר בפרשת "תצוה" (פרק ל, פסוקים א-י). בפרשתנו (פרק כז פסוקים א-ב) נאמר:

וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ. וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת.

בולטת לעין העובדה שהציווי לעשיית המזבח מופיע בה"א הידיעה; וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וזאת בניגוד לשאר הכלים; וְעָשׂוּ אֲרוֹן (פרק כה פסוק י), וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן (פסוק כג), וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר (פסוק לא), וכתב על כך אברבנאל בפרושו:

"ואמר ועשית את המזבח בה"א הידיעה, לפי שכל ישראל היו מחכים שיצווה השם לבנות מזבח להקריב עליו הקרבנות כדרך כל בני אדם הקדמונים שהיו עובדים את אלהיהם בקרבן וזבח, ואדם ונח ואברהם יצחק ויעקב כן עשו. גם שבמעמד הר סיני אמר מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו, וגם משה כאשר כרת ברית התורה עם ישראל בנה מזבח תחת ההר. ומפני זה כולו אמר; ועשית את המזבח - כלומר ואמנם המזבח אשר יהיה ביניכם לזבוח לה' תעשה אותו בחצר המשכן לפני פתח אהל מועד."

"אור החיים" מפרש:

"אמר המזבח ולא אמר מזבח. אולי שחוזר אל המוזכר במצות הכללות דכתיב (לעיל כה, ט): את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו ושם הראהו המזבח, ולזה אמר ועשית את המזבח שהראיתיך תבניתו צריך שיהיה מבפנים עצי שיטים."

הסבר אברבנאל מובן. המזבח עומד במרכז הציפיות של בני אותו הדור; כדרך כל בני אדם הקדמונים שהיו עובדים את אלהיהם בקרבן וזבח, ועל כן כאשר מגיעים לציווי על עשייתו מוסיפים לו ה"א הידיעה; עשו את מה שאתם חפצים לעשותו. לעומת זאת, הסבר "אור החיים" נראה פחות מובן, שכן לא רק המזבח הָרְאָה למשה בהר, אלא כלי המקדש כולם, כפי שמעיד הכתוב במפורש: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ.

מתוך עלון לפרשת השבוע עם דפי העיון של הרב שמעון גולן, מאפרת
קבלת דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il

שמעתם פעם על צינורות ביוב עשויים מזהב ?

מזבח הקטורת מזהב - ציור משנת 1713

פרשת תרומה פותחת בהתרמה למלאכת המשכן, ואומרת:

	דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: ( שמות כ"ה,ב')

דרישה זו חוזרת שוב ושוב בביטויים "אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" או "אִישׁ אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ". כדי לשמור על כך שהתרומות יבואו מן הלב, התורה אומרת:

	וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹקים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: ( שמות, ל"א,א')

ה"בן איש חי" כותב שלבצלאל היה רוח הקודש, והוא ידע ברוח קדשו עד כמה התרומה שאדם מסויים הביא, הביא מכל הלב או שהיו לו מניעים צדדיים. לפי מידת כוונתו הטובה ונדיבות לבו של התורם, הוא הפנה את תרומתו לכלים יותר (או פחות) מקודשים. בהחלט יכול להיות שתרומת זהב שהתקבלה ממניעים צדדיים שמשה לצינורות הביוב, הכל לפי כוונת התורם. והנה אנחנו מוצאים שהכלים בהיכל ובקודש הקדשים היו עשויים מזהב טהור (כמו המנורה, למשל) או מעצי שטים מצופים בזהב (כמו יתר הכלים בהיכל ובקודש הקדשים: הארון, השולחן ומזבח הקטורת).

לגבי הזהב, אנחנו מבינים. זהב הוא יקר המציאות, ויש להניח שהתורם מזהבו, תרם מכל הלב. אמנם יכול להיות ב"זהב" פניות צדדיות, כולם רואים ומעריכים ועושים "פ...ס...ס...", זהב נוצץ, אפשר לשים שלט "לעילוי נשמת...", "על שם..." וכדומה. לשם כך ברר בצלאל את הזהב הטהור, זו שכוונת התורם היתה טהורה, אותה הפנה לעשיית הכלים בקודש הקדשים. אולם "עצי שיטים", למה ? הרי עצי שיטים זולים הם ופשוטים ?

אלא, אנשים תרמו למשכן מהונם (זהב, למשל) ומאונם (עצי שיטים, למשל)

על פי המדרש יעקב אבינו ראה ברוח הקודש שיידרשו "עצי שיטים" למשכן והוא נטע אותם כשירד למצריים. עצי השיטים הללו , בני 210 שנה, בולי עץ באורך של למעלה מ 10 אמות, כ 5 מ' , ובקוטר של למעלה מאמה וחצי, כ 3/4 מ', הוציאו אותם יהודים טובים כשיצאו ממצריים. לסחוב את זה במדבר בימות החמה כמה חדשים, זה מיגע. הרבה זעה הם הזיעו, וכשתרמו את זה למשכן, היו ודאי כאלה שלא העריכו את תרומתם הדלה. הקב"ה, הרואה ללבב, ציווה שיעשו מעצי שיטים אלה את הכלים בהיכל ובקודש הקדשים, הם מחזיקים ומייצבים את ארון הברית, השלחן ומזבח הקטורת, מתחת לציפוי הזהב הדק שעליהם.

ענין זה, להחשיב את עצי השיטים, אינו מבט של הקב"ה ל"שעה" בלבד, אלא מבט ל"דורות". שני סיפורים "יעידו" על כך:

	"לפני שנים רבות, כשבנותי הגיעו לפירקן, שאלתי את מו"רי זצוק"ל, המקובל הרב שלמה שרעבי, שיתאר לי את הבחור המועדף ל"שידוך" לבנותי. הוא אמר לי: "בחור שעובד וקובע עיתים לתורה". תוך כדי דיבור הוא הוסיף: "אני רואה שאתה מתפלא שלא אמרתי 'כולל'ניק. באים אלי אברכים מ'כולל' ואני שואל אותם 'האם אתם קובעים עיתים לתורה ?', הם מסתכלים עלי כאילו אני משוגע, ואני אומר להם 'זה שאתם עובדים מ 8 עד 4 בללמוד תורה, זה לא אומר שאתם לא צריכים לקבוע עיתים לתורה". פעם אחרת שמעתי ממנו, שהקב"ה אינו סופר את כמות דפי הגמרא או כמות הסעיפים בשו"ע שלמדת, הוא סופר את טיפות ה"זעה" שלך שנטפו ממך כשהתאמצת ללמוד. "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא".

	" והספור השני שמעתי מהאדמו"ר מטולנא שליט"א. בסוף שנות העשרה שלו, והלאה, הוא למד בישיבת "גור" בירושלים. היה לו חברותא שהתקשה בלימוד, שעשה מאמצים רבים, וגם אחריהם, הוא התקשה בהבנת הגמרא על בוריה. לימים, התיאש, והחליט לעזוב את הישיבה. הוא, האדמו"ר בצעירותו, ניסה להניאו , אולם ללא הצלחה. בסופו של דבר הציע לו שייכנסו לאדמו"ר מגור, לספר לו, נדמה לי שהיה זה בעל ה"לב שמחה" זצ"ל. נכנסו וסיפרו. קם האדמו"ר זצ"ל, נגש לבחור ה"מתקשה" חיבק ונישק אותו ואמר לו "אני רוצה לתת לך את כל תורתי שלמדתי, ואתה תתן לי את המאמצים שעשית", והוסיף האדמו"ר והסביר "הקב"ה נתן לי ראש טוב, מה שאני לומר אני מבין וזוכר, ועל כן אני לא צריך להתאמץ בלימוד. אתה זכית להתאמץ בלימוד, ואתה רוצה לפרוש? – הקב"ה, לא סופר דפים, הוא סופר את המאמץ !!!".

הוא אשר אמרנו, כל הכלים בהיכל ובקודש הקדשים, לבד מהמנורה, חוזקם ויציבותם, היו מעצי השיטים, שיהודים התייגעו והזיעו לסחוב אותם במדבר. הם היו מצופים בזהב, זה "קביעת העתים" של בעלי הבתים, מעט "זהב" יחסית לעצי השיטים. ה"מנורה" המאירה לאחרים, שהתורה נמשלה אליה, היתה עשויה זהב טהור, כי מי שרוצה להגיע להוראה ולהאיר לאחרים, חייב להקדיש את כל כולו לתורה, אולם "דרך המלך", רשות הרבים, "אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם".

יעקב שני - סופר סת"ם

מצוות הפרשה

מחבר ספר מצוות השם, ברוך הלפרין מונה בפרשתינו : שתי מצוות עשה ומצוות לא תעשה אחת.

• מצווה צ"ה : מצוות עשה לבנות בית מקדש שנאמר: "ועשו לי מקדש" .
• מצווה צ"ו : שלא להוציא בדי הארון מן הארון.שנאמר: "בטבעות הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו" .
• מצווה צ"ז : מצוות עשה שיסדרו כהנים בהיכל לחם הפנים. שנאמר: "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" .

מראי מקומות באתר דעת - ברשות חלמיש - חברה למאגרי מידע תורניים שימושיים

שאין הברכה שרויה אלא בדבר סמוי מן העין

הפרטים המובאים על מבנה המשכן מצביעים על כך כי המרכיבים המפוארים שבו, העשויים זהב או כסף, מצויים בתוך המשכן ואילו מחוצה לו המרכיבים נראים פשוטים לכאורה: הם עשויים מנחושת ומבדים.

הרב מרדכי אליהו כתב על כך במעייני הישועה לפרשת השבוע במאמרו מקום של ברכה צריך הסתר . כשם ש יעקב אבינו ציווה את בניו כאשר ירדו למצרים : "למה תתראו?", דהיינו, אל תראו את עצמכם לפני השכנים שלכם בני ישמעאל ועשיו שאתם עשירים ואינכם צריכים לקנות מזון ממצרים. לכו לקנות אוכל במצרים, שלא להראות את עושרכם ברבים. הנהגה זו של יעקב אבינו היא לנו לדורות. לא להחצין את העושר או כל מעלה אחרת שיש לנו. זה מה שנקרא צניעות, והיא הייתה בעיקר באמהות שניכרו ביופיין, ובשרה ורחל שניכרו גם בצניעותן. את המידה הזאת רואים אפילו בבית המקדש.

• עמודי המשכן היו מיוסדים על אדני כסף ואילו העמודים החיצוניים של החצר היו עשויים נחושת.
• בתוך המשכן, בקודש, הפנים של בית המקדש היה שולחן זהב. מנורת זהב ומזבח זהב. אבל בחוץ היה מזבח חיצון, מזבח העולה שהיה עשוי נחושת.
• בקודש הקודשים שהוא לפני ולפנים, שהוא סמוי לגמרי מכל עין, היה ארון שכולל שני ארונות זהב. אחד בתוך השני וכפורת זהב וכרובים זהב.

גם על הלוחות אמרו חז"ל שצריך להיזהר לא להראות ברבים. כך אמרו חכמינו למה הלוחות הראשונים נשתברו ואילו הלוחות השניים נשארו לדורי דורות? וענו כי הלוחות הראשונים ניתנו ברוב עם ובפרסום גדול - שלטה בהם העין, בני ישראל עשו אחר כך את העגל ונשתברו הלוחות הראשונים. ואילו הלוחות השניים שניתנו בקול דממה דקה ביום כיפור בצנעה, לא שלט בהם היצר הרע ונשארו עד היום.

מה עשה משה בהר סיני במשך ארבעים יום?

מאת: הרב אביגדֹר הלוי נבנצל שליט"א לפרשת תרומה תשע "ג (נכתב ונערך על פי שיחות משנים קודמות) ארון הברית - עיקר המשכן

בסוף פרשת משפטים מספרת התורה על עלייתו של משה רבינו להר סיני, ועל שהייתו שם ארבעים יום וארבעים לילה (שמות כד, יח). בפרשת כי תשא מספרת התורה על ירידתו של משה מן ההר לאחר ארבעים היום הללו, ושני לוחות עדות בידו (שם לב, טו). מה עשה משה בהר סיני במשך ארבעים יום? שאלה זו מייחס האבן עזרא ל"רֵיקֵי מֹּהַחַ ": "רֵיקֵי מֹחַ יתמהו, מה עשה משה בָּהר ארבעים יום וארבעים לילה" (אב"ע שם לא, יח). ומהי באמת התשובה לַשאלה הזו? התשובה היא, "שאם יעמוד שָׁם עִם משה ה' כַּמספר הזה (ארבעים) וְ כֶפֶל כִּפְלוֹ (כלומר: עוד מאה וששים) (ולא ימים), לא יוכל לדעת חֵלֶק מֵאֶלֶף ממעשה ה' ודרכיו וסוד כל המצוות שצוהו"! (אב"ע שם) כלומר: גם במאתים אלף שנים, לא יוכל אדם להשיג את התורה בשלמותה. כי הבורא הוא אין סופי, ועל כן גם התורה שהיא מחשבת הבורא היא אין סופית, ואין שום אפשרות טבעית לבשר ודם לעמוד אפילו על "חלק אחד מאלף ממעשה ה' ודרכיו וסוד כל המצוות", גם אם ילמד בהתמדה עצומה במשך מאתים אלף שנה, ואפילו הוא גדול כמשה רבינו. כיצד אם כן השיג משה את כל התורה כולה במשך ארבעים יום בלבד? אמרו חז"ל: "וַיִּתֵּן אֶל משֶׁ כְּכַתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת" (שמות לא, יח), "כְּכַתוֹ - כתיב חסר, [כְּכַלָּ ], תוֹ שנמסרה לו תורה במתנה כְּ כַלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה" (רש"י שם). כלומר, משה קבל את התורה כולה בארבעים יום באופן ניסי, שלא על ידי דרכי הלימוד האנושיות הטבעיות.

"ספר הברית": מהו ?

פרשת תרומה תשע"ג חצור

פרשת תרומה תשע"ג חצור

בסוף הפרשה נאמר:וְאֶל-מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל-ה', אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, מֵרָחֹק... וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה', וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר; וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה, לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח, אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ, עֹלֹת; וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים, לַה'--פָּרִים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת; וַחֲצִי הַדָּם, זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם, עַל כָּל-הַדְּבָרִים, הָאֵלֶּה. וַיַּעַל מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן--נָדָב, וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר... וַיָּקָם מֹשֶׁה, וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ; וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הַר הָאֱלֹהִים. רש"י כתב על הפסוק הראשון:""ואל משה אמר עלה" - פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות ובד' בסיון נאמרה לו עלה" - כלומר פיסקה זו נאמרה בפרשת יתרו. ובפסוק ד' פירש רש"י:""ויכתב משה" - (מכילתא) מבראשית ועד מתן תורה וכתב מצות שנצטוו במרה ועוד ""וישכם בבקר" - בחמשה בסיון". על פסוק ו' פירש רש"י:""ויקח משה חצי הדם" - (זבחים צו) מי חלקו מלאך בא וחלקו

ובהמשך:""באגנות" - שתי אגנות אחד לחצי דם עולה וא' לחצי דם שלמים להזות אותם על העם ומכאן למדו רבותינו שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והזאת דמים שאין הזאה בלא טבילה. ורק כאן נאמר:כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (פסוק ז' לעיל)

ומכאן:""כמעשה לבנת הספיר" - (סוטה יב) היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים ומול :""וכעצם השמים לטהר" - משנגאלו היה אור וחדוה לפניו".

ורק בפסוק י"ב :""ויאמר ה' אל משה" - לאחר מ"ת (מתן תורה) - עכשיו חזרנו למקום הנכון בתורה. ואז משה רבינו עולה להר סיני:""עלה אלי ההרה והיה שם" - מ' יום. והסיכום:""את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" - כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו,

הפסוק הבא דן ביהושע בן-נון:"ויקם משה ויהושוע משרתו" - לא ידעתי מה טיבו של יהושוע כאן ואומר אני שהיה התלמיד מלוה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר שאינו רשאי לילך משם והלאה ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלהים ויהושוע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל מ' יום שכן מצינו כשירד משה וישמע יהושוע את קול העם ברעה למדנו שלא היה יהושוע עמהם. בפסוק הבא נקבע גם מקום הזקנים ושל חור. ומכאן כותב משה רבינו את התורה מספר משפטים וזה ספר הברית.

הרמבן סבור אחרת:"והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ כד), והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז לא תעשון אתי (שם כ כג), וציוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה (לעיל כג לב לג): ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה' אתה ואהרן. והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה' (פסוק ג): כאשר ציוה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו' (לעיל כ יט), ואת כל המשפטים כאשר ציוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (לעיל כא א), וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה.

והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך, כמו שספר במשנה תורה (דברים ה כד): ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוהינו אליך ושמענו ועשינו. ואז כתבם משה (פסוק ד):

והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חוקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל, ובנה המזבח (פסוק ד), וזבח הזבחים (פסוק ה), ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם שם באגנות (פסוק ו), ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באוזניהם, וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו, ואמרו (פסוק ז): כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אליך, מכל אשר תצווה מאתו ית'. ואז זרק עליהם חצי הדם (פסוק ח), כי זאת אות הברית לבא השנים בחלקים שווים. ואחרי שהשלים מעשיו עימהם הוצרך למלאת דבר ה', שאמר לו ה' עלה אתה ואהרן וגו'. וזהו שאמר (בפסוק ט): ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו'. ועשה עוד מה שצווה (בפסוק ב): וניגש לבדו אל ה', והוא שאמר (בפסוק יח): ויבא משה בתוך הענן וגומר. והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה, ובו הייתה העלייה שעלה משה אל ההר (פסוק יג), וממנה נתעכב שם ארבעים יום. והוא שפירש הכתוב (פסוק טז): ויקרא אל משה ביום השביעי וגו', ונאמר (פסוק יח): ויבא משה בתוך הענן. וכל זה מתוקן ומבואר:

נסיבות היסטוריות לא השפיעו על צורת הספרים או הרלוונטיות שלהם

רבי יצחק אברבנאל התיחס לפרשת תרומה בהקשר לנושא לעיל

עבודת ההודיה- הרב לורד יונתן זקס

יש ביהדות כלל חשוב, שהוא מקור לתקווה וגם אחד העקרונות המארגנים של התורה: "אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה" (מגילה יג ע"ב). דברים רעים אומנם עלולים לקרות, אבל ה' כבר נתן לנו את התרופה להם, ואנו רק צריכים לדעת היכן לחפש אותה.

כך היה למשל בסדרת אירועים המסופרים בפרשת חוקת: מות מרים, מות אהרן, וההודעה למשה שהוא ימות במדבר ולא ייכנס לארץ ישראל. זוהי שרשרת מבעיתה של פגישות עם הסוֹפיוּת שלנו, עם היותנו בני תמותה. והנה, באותה פרשה, לפני כל אלה, נמסר לנו חוק פרה אדומה, שאפרה מטהר ממגע עם המוות. התורה הציבה אותו שם כדי להבטיחנו מבעוד מועד שאחר כל אובדן ושְכול נוכל להיטהר. סופיותנו אינה מסלקת אותנו לצמיתות מהמגע עם האלמוות האלוהי.

זה המפתח להבנת פרשת תרומה. בעיניי – אף כי הדבר נתון למחלוקת פרשנים – משמעותה האמיתית טמונה בהיותה התרופה שהקדים ה' למכת חטא העגל. על פי סדר האירועים, מקומה אינו כאן. פרשיות תרומה ותצווה צריכות היו להופיע לאחר פרשת כי תישא, המגוללת את סיפור חטא העגל. הן הוצבו לפני החטא כדי ללמדנו שהתרופה התקיימה לפני המחלה, התיקון לפני הקלקול, היישור לפני ההתעקמות.

ואם כן, כדי להבין את פרשת תרומה ואת תופעת המשכן על כל הכרוך בה, עלינו להבין תחילה מה התקלקל בזמן חטא העגל. התורה רומזנית מאוד בפרשת כי תישא, ופורשׂת לפנינו עלילה שאפשר להבינה בכמה נדבכים נבדלים.

• המאמר המלא

התועלת בלימוד בזמן הזה - גם הלכות שאינן נוהגות היום

כיצד מסכם פרשן המקרא, רבי יצחק אברבנאל, את הצורך בלימוד תורת הקרבנות והלכות בניית המשכן בזמן הזה

פרשת תרומה ומקדש שלמה

לא רק פרשת השבוע - פרשת תרומה- שלמה המלך - הרבה פרופ' דליה מרקס, האוצר אריאל תשבי

הרבה פרופ' דליה מרקס תשוחח עם האוצר אריאל תשבי על דמותו של שלמה המלך המופיעה בהפטרה של פרשת תרומה, ועל בניית המשכן. מתיאורי הבנייה של המשכן ושל בית המקדש קצרה הדרך אל התיאורים של המלך שלמה ומפעליו בטקסטים, ביצירות אמנות ובמפות.
לאחר ההקרנה המפגשים יהיו זמינים לצפייה באתר בית אבי חי ובאתר המוזיאון.
תמונה: מפת אברהם בר יעקוב 1712, באדיבות מוזיאון ישראל.
מוזיאון ישראל מארח את בית אבי חי לסדרה של מפגשים ובהם שיחה מעט אחרת על פרשת השבוע.
בכל שבוע ישוחחו פרופ' אביגדור שנאן או הרבה פרופ' דליה מרקס עם אוצרי המוזיאון על הדמויות הבולטות ועל הנושאים שעולים מפרשת השבוע או ההפטרה. המפגשים מצולמים בסביבה הטבעית של היצירות ושל המוצגים באולמות המוזיאון. כך, טקסטים יהודיים והפרשנויות להם נבחנים אל מול עולם של דימויים ושל מוצגים מוזיאליים, והשילובים יוצרים נקודת מבט חדשה ולגמרי לא שגרתית.

מההפטרה
וַיִּתֵּן֩ אֱלֹהִ֨ים חׇכְמָ֧ה לִשְׁלֹמֹ֛ה וּתְבוּנָ֖ה הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד וְרֹ֣חַב לֵ֔ב כַּח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃
יוַתֵּ֙רֶב֙ חׇכְמַ֣ת שְׁלֹמֹ֔ה מֵחׇכְמַ֖ת כׇּל־בְּנֵי־קֶ֑דֶם וּמִכֹּ֖ל חׇכְמַ֥ת מִצְרָֽיִם׃
יאוַיֶּחְכַּם֮ מִכׇּל־הָאָדָם֒ מֵאֵיתָ֣ן הָאֶזְרָחִ֗י וְהֵימָ֧ן וְכַלְכֹּ֛ל וְדַרְדַּ֖ע בְּנֵ֣י מָח֑וֹל וַיְהִֽי־שְׁמ֥וֹ בְכׇֽל־הַגּוֹיִ֖ם סָבִֽיב׃
     
טזוַיִּשְׁלַ֣ח שְׁלֹמֹ֔ה אֶל־חִירָ֖ם לֵאמֹֽר׃
יזאַתָּ֨ה יָדַ֜עְתָּ אֶת־דָּוִ֣ד אָבִ֗י כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ לִבְנ֣וֹת בַּ֗יִת לְשֵׁם֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו מִפְּנֵ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר סְבָבֻ֑הוּ עַ֤ד תֵּת־יְהֹוָה֙ אֹתָ֔ם תַּ֖חַת כַּפּ֥וֹת (רגלו) [רַגְלָֽי]׃
יחוְעַתָּ֕ה הֵנִ֨יחַ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהַ֛י לִ֖י מִסָּבִ֑יב אֵ֣ין שָׂטָ֔ן וְאֵ֖ין פֶּ֥גַע רָֽע׃
יטוְהִנְנִ֣י אֹמֵ֔ר לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י כַּאֲשֶׁ֣ר ׀ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֗ה אֶל־דָּוִ֤ד אָבִי֙ לֵאמֹ֔ר בִּנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֶתֵּ֤ן תַּחְתֶּ֙יךָ֙ עַל־כִּסְאֶ֔ךָ הֽוּא־יִבְנֶ֥ה הַבַּ֖יִת לִשְׁמִֽי׃

אוַיְהִ֣י בִשְׁמוֹנִ֣ים שָׁנָ֣ה וְאַרְבַּ֣ע מֵא֣וֹת שָׁנָ֡ה לְצֵ֣את בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל מֵאֶֽרֶץ־מִצְרַ֩יִם֩ בַּשָּׁנָ֨ה הָרְבִיעִ֜ית בְּחֹ֣דֶשׁ זִ֗ו ה֚וּא הַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לִמְלֹ֥ךְ שְׁלֹמֹ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּ֥בֶן הַבַּ֖יִת לַיהֹוָֽה׃
בוְהַבַּ֗יִת אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֜ה הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ לַיהֹוָ֔ה שִׁשִּׁים־אַמָּ֥ה אׇרְכּ֖וֹ וְעֶשְׂרִ֣ים רׇחְבּ֑וֹ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתֽוֹ׃
גוְהָאוּלָ֗ם עַל־פְּנֵי֙ הֵיכַ֣ל הַבַּ֔יִת עֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אׇרְכּ֔וֹ עַל־פְּנֵ֖י רֹ֣חַב הַבָּ֑יִת עֶ֧שֶׂר בָּאַמָּ֛ה רׇחְבּ֖וֹ עַל־פְּנֵ֥י הַבָּֽיִת׃
דוַיַּ֣עַשׂ לַבָּ֔יִת חַלּוֹנֵ֖י שְׁקֻפִ֥ים אֲטוּמִֽים׃
הוַיִּ֩בֶן֩ עַל־קִ֨יר הַבַּ֤יִת (יצוע) [יָצִ֙יעַ֙] סָבִ֔יב אֶת־קִיר֤וֹת הַבַּ֙יִת֙ סָבִ֔יב לַהֵיכָ֖ל וְלַדְּבִ֑יר וַיַּ֥עַשׂ צְלָע֖וֹת סָבִֽיב׃
ו(היצוע) [הַיָּצִ֨יעַ] הַתַּחְתֹּנָ֜ה חָמֵ֧שׁ בָּאַמָּ֣ה רׇחְבָּ֗הּ וְהַתִּֽיכֹנָה֙ שֵׁ֤שׁ בָּאַמָּה֙ רׇחְבָּ֔הּ וְהַ֨שְּׁלִישִׁ֔ית שֶׁ֥בַע בָּאַמָּ֖ה רׇחְבָּ֑הּ כִּ֡י מִגְרָעוֹת֩ נָתַ֨ן לַבַּ֤יִת סָבִיב֙ ח֔וּצָה לְבִלְתִּ֖י אֲחֹ֥ז בְּקִירוֹת־הַבָּֽיִת׃
זוְהַבַּ֙יִת֙ בְּהִבָּ֣נֹת֔וֹ אֶבֶן־שְׁלֵמָ֥ה מַסָּ֖ע נִבְנָ֑ה וּמַקָּב֤וֹת וְהַגַּרְזֶן֙ כׇּל־כְּלִ֣י בַרְזֶ֔ל לֹֽא־נִשְׁמַ֥ע בַּבַּ֖יִת בְּהִבָּנֹתֽוֹ׃
חפֶּ֗תַח הַצֵּלָע֙ הַתִּ֣יכֹנָ֔ה אֶל־כֶּ֥תֶף הַבַּ֖יִת הַיְמָנִ֑ית וּבְלוּלִּ֗ים יַֽעֲלוּ֙ עַל־הַתִּ֣יכֹנָ֔ה וּמִן־הַתִּיכֹנָ֖ה אֶל־הַשְּׁלִשִֽׁים׃
טוַיִּ֥בֶן אֶת־הַבַּ֖יִת וַיְכַלֵּ֑הוּ וַיִּסְפֹּ֤ן אֶת־הַבַּ֙יִת֙ גֵּבִ֔ים וּשְׂדֵרֹ֖ת בָּאֲרָזִֽים׃
יוַיִּ֤בֶן אֶת־[הַיָּצִ֙יעַ֙] (היצוע) עַל־כׇּל־הַבַּ֔יִת חָמֵ֥שׁ אַמּ֖וֹת קוֹמָת֑וֹ וַיֶּאֱחֹ֥ז אֶת־הַבַּ֖יִת בַּעֲצֵ֥י אֲרָזִֽים׃ {פ}

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע