בקורות לאחר ההצגה בהמשך לערך : Una Famiglia Ciampi Paolo
memoriastorica[]
Memoriastorica - Se non ricordiamo non possiamo comprendere (E.M. Forster) Questo blog nasce dalla volontà di diffondere e dibattere i temi della storia e della Memoria come antidoto alle ‘amnesie’, ai revisionismi e ai negazionismi. L’autore di Memoriastorica è un giornalista fiorentino di nascita e “irlandese” d’adozione che può essere contattato a
כתב ביום 25 בפברואר 2010 : Due letture consigliate
La Shoah e la tragedia dei desaparecidos sono gli argomenti al centro dei due libri – entrambi molto belli – che ho letto recentemente. Il primo si chiama “Una famiglia” (Giuntina) ed è l’ultima fatica del prolifico scrittore fiorentino Paolo Ciampi. Dopo il notevole “Un nome” uscito due anni fa, Ciampi prosegue nella sua encomiabile opera di ricostruzione di vicende poco note, sepolte dall’oblio ma estremamente significative. Stavolta racconta la storia dei Ventura, una famiglia di ebrei toscani spezzata ma non distrutta dalle leggi razziali fasciste. Prima la persecuzione, gli stenti, la deportazione e la morte. Poi la lenta e inarrestabile rinascita di una ‘pianta’ familiare che ritrova la propria linfa vitale grazie alla rocambolesca salvezza dei figli a loro volta poi diventati padri, madri e nonni. La penna sempre più brillante e sensibile di Ciampi riannoda i fili di una vicenda struggente e drammaticamente ‘normale’, riuscendo nel non semplice compito di raccontare la speranza che segue la tragedia, la vita che prevale sulla barbarie. E di farlo senza scivolare mai nella retorica. A cavallo del recente Giorno della Memoria l’autore ha peraltro accompagnato Saul (uno dei ragazzi scampati all’Olocausto) in un lungo giro di presentazioni nelle scuole e nei comuni di tutta la Toscana. “Facendo” memoria sul serio, tra i più giovani.
ובעברית (תרגום אוטומטי)
השואה והטרגדיה שלהעלמת זכרונה הם הטיעונים המרכזיים של שני ספרים - גם נחמדים מאוד -ש קראתי לאחרונה. הראשון נקרא "משפחה" (בהוצאת :Giunta) הוא המאמץ האחרון על ידי סופר הפלורנטיני הפורה, פאולו צ 'אמפי. אחרי הספר "שם אחד" שפורסם לפני שנתיים, צ 'אמפי ממשיך בהצלחה לבצע שיחזור של האירועים אשר ידועים רק מעט , קבור הנשייה, אך מאוד משמעותיים . הפעם הוא הביא את סיפורה של ונטורה, משפחה של יהודים מטוסקנה, אשר נשברה אך לא נהרסה על-ידי חוקי הגזע הפשיסטית. עוד בטרם החלו הרדיפות, המצוקה, גירוש ומוות.היה לה תקומה איטית, קמה משפחה חדשה אשר מצא את חייה דרך דרך הישועה המדהים של הילדים שלהם ואז להפוך להיות אבות, אמהות, סבים. העטהבהירה והרגישה של צ 'אמפי יוצרת אינטימיות, מקשרת חלקים של סיפור דרמטי נוקב ו' נורמלי. הוא הצליח במשימה לא פשוטה של לספר על תקווה שנוצרה בעקבות הטרגדיה, החיים יגברו על ברבריות. ולעשות את זה בלי מחליק לתוך הרטוריקה. בתחילת יום הזיכרון האחרונות, המחבר גם מלווה שאול (אחד הנערים אשר שרדו את השואה) בסדרה ארוכה של מצגות בבתי ספר ועיירות ברחבי טוסקנה. "פעולה" זיכרון ברצינות, בקרב הצעירים.
Portale della' citta di corato[]
פורסם בפורטל העיר, Corato, אשר באזור בארי במחוז פוליה בדרום איטליה. בעיר . עיר שבה 47.442 תושבים. על העיר: http://it.wikipedia.org/wiki/Corato
write a 25 feb 2010 Una giornata all'insegna della Memoria di Claudia Santoro II C – Liceo “Oriani”
Una giornata all'insegna della In occasione del Giorno della Memoria, il Liceo Classico “Alfredo Oriani” di Corato, in collaborazione con l’associazione Presidio del Libro, ha ospitato il 2 febbraio il giornalista e scrittore Paolo Ciampi, che ha presentato a noi studenti il suo ultimo libro, Una famiglia, la storia di prosperità, disgrazia, morte e rinascita (questi i titoli dei quattro capitoli dell’opera) di una famiglia ebraica italiana, i Ventura, che il gelo della guerra, delle stragi, della persecuzione nazifascista, e dei campi di sterminio ha tentato di annientare, senza riuscirci.
L’autore è stato accolto da Gilda Melfi e Marina Losappio, organizzatrici del Mese della Memoria per il Presidio del Libro, dall’ins. Angela Pisicchio, membro della medesima associazione, dal Consigliere delegato alla Cultura, Giuseppe D’Introno, e soprattutto da 150 ragazzi del biennio che sono stati i veri protagonisti dell’iniziativa: ad organizzare e condurre l’incontro, infatti, sono stati gli alunni delle classi II A, II C, II D e II E.
La manifestazione si è aperta con la presentazione dell’autore, alla quale sono seguite le domande degli studenti, nate dalla lettura del libro.
Dopo il dibattito, i ragazzi della classe II D, a Indirizzo Comunicazione, hanno proiettato un PowerPoint da loro realizzato, contenente le testimonianze di alcune vittime dello sterminio e un interessante excursus sui campi di internamento in Puglia.
L’incontro si è rivelato di indubbio interesse: con grande chiarezza e disponibilità l’autore ha amabilmente discusso con noi giovani e ci ha illustrato la genesi del suo libro, le vicende dei protagonisti e di tanti altri Ebrei italiani vittime della barbarie nazi-fascista.
L’evento ha rappresentato per noi studenti un’occasione preziosa per conoscere, comprendere, riflettere sul significato del Giorno della Memoria: a dieci anni dalla sua istituzione con la Legge n.211 del 2000, questa giornata non può e non deve tradursi in un semplice rito del ricordo, ma continuare a trasmettere la Cultura della Memoria.
Solo così, avulsa da ogni retorica, la Memoria diventerà elemento attivo del presente e guida per l’agire futuro.
תרגום אוטמטי לעברית:
לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, את Liceo Classico אלפרדו Oriani "ב Corato, בשיתוף עם נשיאות התאחדות של הספר, פבואר 2 בהנחיית העיתונאי והסופר פאולו צ 'אמפי, אשר הציג לנו התלמידים את ספרו האחרון, היסטוריה משפחתית של שגשוג, מזל רע, מוות ולידה מחדש (את הכותרות של ארבעת הפרקים הללו של העבודה) של משפחה יהודית איטלקית, ונטורה, הכפור של המלחמה, הטבח של רדיפות הנאצים, ושדות ההשמדה ניסו להשמיד, אך נכשל.
המחבר התקבלה על ידי גילדה Melfi ואת מרינה Losappio, המארגן של חודש של הזיכרון נשיאות הספר, הטבועה. אנג 'לה Pisicchio, חבר של העמותה כי, יועץ בכיר תרבות, ג' וזפה Introna ד ', ובמיוחד מ 150 בחורים בשנתיים כי היו הגיבורים האמיתיים של היוזמה: לארגן ולנהל את המפגש, למעשה, היו התלמידים השיעור השני, השני C, D ו-II II א '
האירוע נפתח עם מצגת של המחבר, אשר בעקבות בקשות של תלמידים, נולד מתוך קריאת הספר.
לאחר הדיון, הבנים של כיתה ד השני, כתובת תקשורת, יש המתוכנן של PowerPoint שיצרו אותם, המכילים את עדויותיהם של כמה קורבנות השואה וכן סטיה מעניין על מחנות Puglia.
הפגישה הוכיח עניין רב בבהירות ונדיבות גדולה המחבר אותנו בחביבות דנו עם צעירים הסברנו את מקורם של ספרו את הסיפור של הגיבורים ואת קורבנות יהודים איטלקים רבים אחרים של הברבריות הפשיסטית הנאצית .
האירוע מייצג הזדמנות יקר בשבילנו הסטודנטים לדעת, להבין, להרהר על משמעות יום הזיכרון: עשר שנים אחרי זה הוקם על ידי חוק n.211 של 2000, היום הזה לא יכול ולא צריך לגרום טקס פשוט של זיכרון, אבל ממשיכים לשדר את התרבות של זיכרון.
רק בדרך זו, גרוש הרטוריקה רכיב כלשהו, הזיכרון הופך לפעיל של ההווה מדריך פעולה בעתיד.
Quando Anna attraversò quella strada[]
חציה נוספת של הכביש, הביאו למעצר של אנה ונטורה, בתקופה נוראה של רדיפה גזענית באיטליה. כמה צעדים מיותרים משפת המדרכה, היא לא בלמה את הליכתה. וכל היא חצתה את הכביש לעבר ביתה, ממנה נמלטה. שם חיכו לה והיא נלקחה למחנה הריכוז בפוסולו ( Fossoli) ולאחר מכן לאושוויץ. זה סיפור של "משפחה אחת" בהוצאת Giunta. חלפו כבר שבועות אחדים ואני מנסה לשוב ולחשוב על תוכנו של הספר. לחשוב כיצד רצון העם והנסיבות הביאו לידי כך שהמעבר בכביש היה לסיום דרך.
האומנם, ההבדל טמון במועד בו חוצים את הרחוב. אם לא חוצים בזמן הנכון, הכל עלול לקרות בכמה מטרים המפרידים בין המדרכה בצד השני.
הספר הציג את תולדות המשפחה הזאת, חשבנו על הרבה פעמים וכל פעם הוא פלאש לא צפוי, התפרצות של רגשות כי המחקר לא מגיע, לא הוכרז. זה קורה לנו בבית.
יוצאים מהבית, הדלת נסגרת מאחורי. ולאחר מכן את הצעדים הראשונים ברחובות בשכונה שלי, סך הכל אני מתכנן לבקר שמקומות בודדים: לרכוש את העיתון, לממש מאת הקופון שהיה צמוד לפרסומת בעיתון וליטול כיכר לחם אפוי מהמאפייה החביבה עלי. לפעמים, באופן לא מפתיע, המחשבה נופלת עלי רגע לפני המעבר ברחוב, עצר ברמזור או ממתין מול התמרור הירוק במעבר להולכי רגל בצומת מסוכן, שבו אף אחד קופץ בראש עובר דרך.
כן, זה קורה בעיקר שבריר שנייה אחרי בא לעבור את המדרכה להתפוגג ואז האספלט, כאילו כדי להדגיש כי אין תזוזה, אפילו בנאלי, אפילו לא מורגש, זה טעון עם התוצאות. ואני לא יכול להתאפק, כי הבזק של מחשבה משאיר אותי שם, נאלץ רפלקס בלי רצון, כמעט טיק עצבני. לכופף את הראש, סורקת את הבהונות, את הנעליים נראה כבד כמו קוביות בטון. לעצור. היסוס. עדיין נייח. בערך כמו כשאתה על לצלול לתוך המים של בריכת שחייה, עם תחושה של המתנה בקור בשבילך. ויש באותו רגע, כי הרגע המדויק שקודם האחר שבו אתה להתנתק קצה, כאשר אתה לא יכול להתאפק. מועמד שאינו אפילו זמן לצלם של האצבעות שלו, הוא לא חזק מספיק כדי להחזיק מחווה או נחישות חדשה. מספיק לא יותר תשובה חסרת תועלת. כאן, כמו רגע זה. קו פרשת מים, כמו וילון היורד בין הראשונה ואת המערכה השנייה. רגע חשוך מרפא. כמו רגע של יום אחד בשנת 1943, כאשר אנה מחליטה לחצות את הכביש
המקור : Pubblicato da paolo ciampi a 04.03
Una strada attraversata una volta di più portò all'arresto di Anna Ventura, nel terribile periodo delle persecuzioni razziali in Italia. Pochi metri di troppo, da un marciapiede all'altro, ma anche da una storia all'altra. Passi che la separarono dalla famiglia e la condussero prima a Fossoli e poi ad Auschwitz. E' una storia che ho raccontato in Una famiglia (edizioni Giuntina), ma su cui più e più volte anche in queste settimane sono tornato a pensare. Anzi, non ci riesco a non pensare, e allo stesso tempo a non pensare agli intrecci tra la volontà degli uomini e le circostanze. Inizia così, il capitolo che racconta di quella strada attraversata.
A guardare bene, la differenza è tutta qui: in un strada che viene attraversata nel momento sbagliato. Perché tutto inizia qui, tutto si conclude qui: esattamente in questi pochi metri che separano un marciapiede dall’altro.
Ora che mi sono inoltrato per un ben pezzo, nella storia di questa famiglia, ci penso e ripenso più volte: e ogni volta è un lampo imprevisto, un’esplosione di emozioni che arriva così, non ricercata, non annunciata.
Quasi sempre mi succede appena sortito di casa.
Il rumore del portone che si richiude dietro di me e poi i primi passi nel reticolo di vie del mio quartiere, giusto per quelle due o tre commissioni da fare. Che so, l’edicola per il giornale, il punto scommesse per la schedina della domenica, il forno dove mi servo da una vita per il pane e la schiacciata…
Talvolta, non a caso, questo pensiero mi precipita addosso un istante prima di attraversare una strada, fermo a un semaforo in attesa dell’avanti oppure di fronte alle strisce pedonali di un incrocio pericoloso, dove a nessuno salta per la testa di lasciarti passare.
Sì, succede soprattutto una frazione di secondo dopo che il passo si è staccato dal marciapiede per abbassarsi poi sull’asfalto, quasi a sottolineare che non esiste movimento, anche banale, anche impercettibile, che non sia gravido di conseguenze.
E non posso farci niente, quel lampo di pensiero mi lascia lì, obbligato a un riflesso senza volontà, quasi a un tic nervoso.
Piegare la testa, scrutare le punte dei piedi, studiare le scarpe pesanti come blocchi di cemento. Fermarsi. Esitare. Restare ancora fermo.
Più o meno come quando stai per tuffarti nelle acque di una piscina, con il presentimento del gelo che ti aspetta. E c’è quell’istante, quel preciso unico istante che precede l’altro in cui ti stacchi dal bordo, quando non potrai più farci niente. Un istante che non è nemmeno il tempo di uno schiocco di dita, che non dura abbastanza per contenere un gesto o una nuova determinazione. Sufficiente al massimo per un inutile pentimento.
Ecco, un istante così. Uno spartiacque, come il sipario che scende tra il primo e il secondo atto. Un istante irrimediabile.
Come quell’istante di un giorno del 1943 in cui Anna decide di attraversare la strada