Fandom

Ventura Daniel Wiki

Una famiglia normale nella Toscana in fiamme

7,345דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Una famiglia normale nella Toscana in fiamme

Di: Ilaria Ester Ramazzotti ]

http://www.mosaico-cem.it/articoli/una-famiglia-normale-nella-toscana-in-fiammeהמקור: בטאון קהילת יהדות מילאנו 4 אפריל 2011]

תרגום אוטומטי לעבריתעריכה

סיפור כמו רבים אחרים, כי של ונטורה. ובכל זאת אהבה מיוחדת, האושר הזוגי, להרגיש בבית, החיים מחייך קלות. ואז קורעת לפתע: חוקי הגזע משפחה נורמלית בטוסקנה בלהבות מאת: אילריה Ramazzotti אסתר מילאנו 15/03/2011

סיפור כמו רבים אחרים, כי של ונטורה. ובכל זאת אהבה מיוחדת, האושר הזוגי, להרגיש בבית, החיים מחייך קלות. ואז, לפתע קורעת: חוקי הגזע בשנת 1938. כי המשפחה היא לא סכום פשוט של חייהם אך מיקרוקוסמוס קסום, גן עדן אבוד. לפחות עבור אותם ארבעה ילדים לבד, משוטט ברחובות איטליה

"נגיד את זה ככה: זה לא סיפור לספר, בלי לתולדות עם הון לפני מציץ מכן שולט. בלי זה, אכן, זה לא יכול להיות אפילו סיפור. זה יהיה רק ​​חיים רגילים של משפחה רגילה: החיים כפי שהוא צריך להיות ". אז פאולו Ciampi, סופר ועיתונאי פלורנטין, מציג את סיפורו של אנה Terracina, לואיג 'י ונטורה וילדיהם, דיווח בספרו המשפחה, שפורסם השנה על ידי Giuntini. אירועים אישיים, כי הם שזורים בתוך כפפה עם היסטוריה של אירופה והשואה. סיפור אמיתי, כי בהתחלה היא של משפחה נורמלית יהודית מהמעמד הבינוני, נאלצים להתעמת עם נסיבות קשות בין 1938 ו 1945.

"אמא, Ciampi ביקש בנו של שבע שנים, מה היא משפחה נורמלית?". עם זאת לדברי הפתיחה של המחבר מתחיל את העבודה, בהתבסס על מחקר שנערך בין הערות, תצלומים עלעול וחדשות מצהיב על ונטורה. תמונות וכתביו של החיים זה באהבה נזכר: "אני Belli-כותב Ciampi אנה לואיג 'י ב תמונות שצולמו ביום חתונתם, שנערכה ברומא ב 1927 -, של יופי, כי העולה ניקוי התקוות של גיל בוסר. " ויש תמונות של מרים שאול, דיוקנאות הילדים הראשון שלהם "לפני הכל מתחיל. כאשר להיות יהודי באיטליה הוא לא בעיה. " כאשר "מרגישים כי המשפחה היא הרבה יותר מאשר סכום של חייהם, חשים כי קישורים אלה יהיה האחרון, כי לא ניתן לשבור." כאילו הכל היה צריך להיות מוגן. כאילו שום דבר נורא באמת יכול לקרות.

עמוד אחר עמוד, הקורא לומד להכיר את המשפחה הזו כאן היא לואיג 'י, ואמר כימיים מפיזה, אשר נע ליצור סיכויי הקריירה החדשה: הראשון במילאנו, ולאחר מכן בוונציה, שבה נולד בנו השלישי, דניאל, ולבסוף בחזרה לרומא בשנת 1938. אנה, נאבק עם משפחה גדל מספר רב של הסרות לנהל, כמו גם את החגים בבית הספר, מטפלות. ולבסוף, סבים, סבתות, דודים. פסיפס צבעוניים פרוסים ביישובים השונים האיטלקי כי בקרוב יהיה מרוסק ללא רחם. מכיוון בשנת 1938 העיתונים לפרסם את "משהו שלא ניתן להתעלם ממנו. אלה דיו נמלים באחד שורה אחר, מאורגנים בשורות מכן עמודות מכוונים אצבעות, שיחות נאמרות בכיכר ציבורית כדי לגלגל את התופים, אשר הם שוקעים אל תוך החיים Lancet בשר. " משום באיטליה פירסמו רק את המניפסט של הגזע. ויהודים האיטלקי נמצאו להיות קצת "הרבה פחות יהודים ואיטלקים.

את הצעד בחושך

הפעל את התקופה האפלה של ונטורה, שנפגע, פחד האבטלה, סודיות ובדידות. ולואיג 'י פועל הראשונה בשוויץ ולאחר מכן בצרפת, כדי לחפש עבודה, בעוד אנה היא מחכה לו, חבוי Viareggio. זה כאן כי יולדת ילד רביעי. ילד שנולד 1 אוקטובר 1939, חודש לאחר היריות הראשונות של המלחמה של היטלר. הוא נולד עם לואיג 'י משם, הוא מעשה של אומץ, זה הילד. התגלגלות של תקווה. הוא גם מביא שם תנ"כ י. שמו של שורשים, מכיר את האדמה, אבל הוא גם תפילה. אמה, קראו לו. שם זה הולך כלפי מעלה, עם העלאת שלה כי אלוהים איתנו. "

הכה את הלב

ואז מתחיל פרק חדש, אפילו בערים אחרות. לואיס הכיבוש הגרמני של צרפת, חזר אופניים בטוסקנה, לאחר מסע נועז. אבל שוב, אלא אם כן, ומביא את כולם ליבורנו, אז ברומא, ולבסוף מריאנו Comense, שם הוא מוצא לבסוף עבודה. גם אמה של אנה, חולה, הוא איתם. אבל אפילו מריאנו הוא מקום בטוח, ואתה מחליט לברוח. פיקוח, בקרה: אנה חוזרת לדירה הם חיו רק כמה דקות כדי לקחת את התרופה. התגלה ונעצר, התחיל המסע האישי הטרגי שלו.

ואת המשפחה, פגע אל הלב, אל המחבוא בטוסקנה. והמעבד לואיג 'י כדי לסחור בסמים בקרב החולים סנטה קיארה מילאנו di Pisa, מבלי לעצור כדי לחפש את אשתו, שמצליח לשלוח החדשות שלה. "האות הראשונה של אמא הוא מיום 27 דצמבר 1943 ואת באה ממקום שהם מעולם לא שמעתי. שם המדינה: Fossoli. קומץ בתים ברחבי המרחב של עמק הפו, כשבעה ק"מ מצפון קארפי, ומכאן עובר קו הרכבת מבולוניה ו מודנה, מנטובה ולאחר מכן הולך להמשיך לכיוון ברנר. "

יש, אנה "מנענע עדיין מקווה לחזור יחד עם כל יקיריה. זה ייקח את כל זה? כמובן אני. מלחמה לא יכולה להימשך לנצח. " אבל זה לא יסיים את המלחמה על ידי אנה. האם מת אסיר פשוט הגיעו לקצה השני של מסלולים אלה, מקום שם מוזר לא פחות ממנה: אושוויץ. מרים אמו שלא יפסיקו לחכות שנים ארוכות. Tenacious עיקש, כנגד כל הסיכויים סבירים. עם כוח בלתי צפוי, בינתיים, מאפשר לה לדאוג אלף הרפתקאות בין האחים, גם לאחר מותו של לואי, מת מפצעיו שספג במהלך בפיגוע.

פרק נוסף. "עכשיו יש רק את ארבעת הבנים. ארבעה ילדים רעבים, ללא קורת גג. ארבעה בנים היו נרדף על ידי תלייניו של היטלר. ארבעה טרף: כל מה שנשאר מה שהיה פעם משפחה נורמלית ".

לאחר מכן, בשנת 1944, "עומד היום מחכה שנים. זה 2 בספטמבר, ואתה רואה אותם כמעט לא מאמינה. אולם כאן היא: הם הסיורים הראשון של האמריקאים לקידום ברחובות של פיזה. לא, אתה לא מאמין, כי בסופו של דבר מזג האוויר היה משותק כמו, הפך גומי מקלות. " אבל מגיע השחרור, המלחמה מסתיימת התחלה חדשה. הנערים, לאחר העברת לפירנצה, בעזרת הבריגדה היהודית, הספינה הראשונה לשוט בארץ ישראל. אבל לא החליש את עמנואלה קטן הגוף לא יותר התקפה של דיפטריה שלו. אפילו הוא, הילד של תקווה.

זה של ונטורה הוא לא סיפור של מוות, אבל התקומה, הצמיחה, הפריחה סיפורים מסיפורים אחרים. כמו אלה של נכדים רבים ונינים אשר ייוולד על ידי בניו של לואי ואנה, כל נשואים, בארץ חדשה.

נולד להם זכו בזכות שהמלחמה מדי, כדי זיכרונות טריים של הוריהם. "מדוע ההשמדה הנאצית ברור גם, לא רק כדי להרוג. אתה רוצה למצוץ את הכול, אפילו את עקבות הדק ביותר של חיי. אפילו את האפשרות של זיכרון כאילו לפני מותו לא היו בחיים. "

אלי ויזל אומר כי הודות לזכרו של האיש, כי הוא מסוגל לחזור למקורות של נוסטלגיה שלהם. "אני בטוח כי מילים אלו עשוי להיות חרוט על חייהם של מרים, שאול, דניאל.

ואני בטוח שזה מסתיים-Paul-Ciampi, הם אנשים כמו אותם מי יעזור לי להיענות בצורה טובה יותר את הילד שלי, כאשר יום אחד אני אחזור על השאלה:? אבא, מה היא משפחה נורמלית ".


המקורעריכה

Una storia come tante, quella dei Ventura. Eppure speciale: l’amore, la felicità coniugale, il calore domestico, la vita che sorride, leggera. E poi lo strappo improvviso: le Leggi razziali Una famiglia normale nella Toscana in fiamme

15/03/2011 Milano

Una storia come tante, quella dei Ventura. Eppure speciale: l’amore, la felicità coniugale, il calore domestico, la vita che sorride, leggera. E poi lo strappo improvviso: le Leggi razziali nel 1938. Perché una famiglia non è una semplice somma di vite ma un microcosmo magico, un paradiso perduto. Almeno per quei quattro ragazzini rimasti da soli, vagando sulle strade d’Italia

“Mettiamola così: questa non sarebbe una storia da raccontare, senza la Storia con la maiuscola che prima fa capolino e poi spadroneggia. Senza di essa, anzi, questa forse non sarebbe nemmeno una storia. Sarebbe solo la vita normale di una famiglia normale: la Vita come dovrebbe essere”. Così Paolo Ciampi, scrittore e giornalista fiorentino, presenta le vicende di Anna Terracina, Luigi Ventura e dei loro figli, riportate nel suo libro Una famiglia, edito quest’anno da Giuntina. Eventi personali che si intrecciano a doppio filo con la Storia europea e della Shoah. Una storia vera che all’inizio è quella di una normale famiglia ebraica borghese, chiamata ad affrontare durissime circostanze fra il 1938 e il 1945.

“Ma -chiede a Ciampi il figlio di sette anni-, che cos’è una famiglia normale?”. Con questo incipit inizia il lavoro dell’autore, basato su una ricerca svolta scartabellando fra appunti, fotografie ingiallite e notizie sui Ventura. Immagini e scritture di vite amorevolmente richiamate al presente: “Sono belli -scrive Ciampi di Anna e Luigi ripresi in foto il giorno del loro matrimonio, avvenuto a Roma nel 1927-; di quella bellezza che emerge dalla pulizia e dalle speranze di un’età ancora acerba”. E poi ci sono le foto di Miriam e Saul, i loro primi bambini, ritratti “prima che tutto cominci. Quando essere ebrei in Italia non è un problema”. Quando “sentono che la famiglia è assai di più di una somma di vite, sentono che questi legami dureranno, che non potranno essere spezzati”. Come se da tutto si fosse protetti. Come se niente di terribile potesse davvero capitare.

Pagina dopo pagina, il lettore fa la conoscenza di questa famiglia: ecco Luigi, di origine pisana e affermato chimico, che si sposta per realizzare nuove prospettive professionali: prima a Milano, poi a Venezia, dove nasce il terzo figlio, Daniele, e infine di nuovo a Roma, nel 1938. E Anna, alle prese con una famiglia sempre più grande e i numerosi traslochi da gestire, oltre alla scuola, le vacanze, le bambinaie. E infine i nonni, le nonne, gli zii. Un mosaico vivace dispiegato in diverse comunità italiane che verrà da lì a poco inesorabilmente frantumato. Perché nel 1938 i giornali pubblicano “qualcosa che non è possibile ignorare. Quelle formiche d’inchiostro in fila una dietro l’altra, organizzate in righe e poi in colonne, sono indici puntati, sono bandi declamati sulla pubblica piazza al rullar dei tamburi, sono bisturi che affondano nella carne viva”. Perché in Italia hanno appena pubblicato il Manifesto della razza. E gli ebrei italiani hanno scoperto di essere un po’ più ebrei e assai meno italiani.

Il tuffo nel buio

Inizia il periodo buio dei Ventura, colpiti da disoccupazione, clandestinità, paura e solitudine. E Luigi scappa prima in Svizzera e poi in Francia, alla ricerca di lavoro, mentre Anna lo attende, nascosta, a Viareggio. È qui che mette al mondo il quarto figlio. Un bambino che “è nato il primo ottobre 1939, a un mese di distanza dai primi spari della guerra di Hitler. È nato con Luigi lontano ed è un atto di coraggio, questo bambino. Il dispiegarsi di una speranza. Anche lui porta un nome biblico. Un nome che sa di radici, sa di terra, ma che è anche una preghiera. Emanuele, lo hanno chiamato. Un nome che sale in alto, con la sua invocazione: che Dio sia con noi”.

Colpiti al cuore

E poi inizia un nuovo capitolo; ancora altre città. Luigi, all’occupazione tedesca della Francia, torna in Toscana in bicicletta, dopo un viaggio rocambolesco. Ma torna, salvo, e porta tutti a Livorno, poi a Roma, infine a Mariano Comense, dove trova finalmente un’occupazione. Anche la madre di Anna, malata, è con loro. Ma nemmeno Mariano è un posto sicuro, e si decide di scappare. Una disattenzione, una dimenticanza: Anna ritorna nell’appartamento che avevano abitato, solo pochi minuti, per prendere delle medicine. Scoperta e arrestata, inizia il suo tragico personale cammino.

E la famiglia, colpita al cuore, torna a nascondersi in Toscana. Luigi si arrangerà a commerciare medicine fra Milano e l’ospedale Santa Chiara di Pisa, senza smettere mai di cercare la moglie, che riesce a mandare sue notizie. “La prima lettera della mamma è datata 27 dicembre 1943 e giunge da un posto di cui non hanno mai sentito parlare. Un nome che sa di campagna: Fossoli. Un pugno di case e le distese della pianura padana attorno, a sette chilometri a nord di Carpi: di qui passa la linea ferroviaria che da Bologna e Modena va verso Mantova e poi prosegue in direzione del Brennero”.

Lì Anna “accarezza ancora la speranza di ritornare assieme a tutti i suoi cari. Passerà tutto questo? Certo che passerà. La guerra non potrà durare in eterno”. Ma non finirà, la guerra di Anna. Quella madre prigioniera morirà appena arrivata all’altro capo di quei binari, in un luogo dal nome per lei altrettanto sconosciuto: Auschwitz. Quella madre che Miriam non smetterà di aspettare per lunghi anni. Tenace e ostinata, contro ogni ragionevole probabilità. Con una forza inaspettata che, nel frattempo, le permette fra mille peripezie di accudire i fratelli persino dopo la morte di Luigi, deceduto per le ferite riportate durante un bombardamento.

Un altro capitolo. “Ora sono rimasti solo questi quattro ragazzi. Quattro ragazzi affamati, senza una casa. Quattro ragazzi braccati dagli aguzzini di Hitler. Quattro prede: quanto resta di quella che un tempo era una normale famiglia”.

Poi, nel 1944, “si leva anche il giorno atteso da anni. È il 2 settembre, e li vedi e quasi non ci credi. Eppure ecco: sono le prime pattuglie degli americani che avanzano per le strade di Pisa. No, non puoi crederci, perché alla fine il tempo si era come immobilizzato, era diventato gomma che si appiccica”. Ma arriva la Liberazione: la guerra finisce ed è un nuovo inizio. I ragazzi, dopo un trasferimento a Firenze, con l’aiuto della Brigata ebraica salpano con la prima nave per Eretz Israel. Ma non il piccolo Emanuele: il suo fisico indebolito non supera un attacco di difterite. Proprio lui, il bambino della speranza.

Quella dei Ventura non è tuttavia una storia di morte, ma di rinascita, di crescita, di storie che sbocciano da altre storie. Come quelle dei numerosi nipoti e bisnipoti che nasceranno dai figli di Anna e Luigi, tutti sposati, in un nuovo paese.

Nasceranno da loro che la guerra l’hanno vinta pure grazie al ricordo vivo dei genitori. “Perché lo sterminio nazista è anche cancellare, non solo uccidere. È voler risucchiare tutto, anche le tracce più esili di un’esistenza. Anche l’eventualità di un ricordo: come se prima della morte non ci fosse stata vita”.

Dice Elie Wiesel che è grazie alla memoria che l’uomo è capace di tornare alle fonti della propria nostalgia. “Sono sicuro che queste parole potrebbero essere incise nelle vite di Miriam, di Saul, di Daniele.

E anche di questo sono sicuro -conclude Paolo Ciampi-, sono persone come loro che mi aiuteranno a rispondere meglio al mio bambino, quando un giorno mi ripeterà la domanda: babbo, che cos’è una famiglia normale?”. Guarda gli altri articoli di Patrimonio

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית